פני יהושע/ברכות/כז/ב

פני יהושע ברכות כז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בתוספות בד"ה והנותן שלום לרבו כו' פירוש כשאר ב"א שאינו אומר שלום עליך רבי כו' א"נ האי לכתחלה עד סוף הדבור לשון לכתחלה מגומגם קצת ועיין במהרש"א. ולענ"ד נראה משום דודאי דמסברא י"ל כתירוץ הראשון של התוס' דהא דאמרין בברייתא דהנותן שלום לרבו כו' גורם לשכינה שתסתלק מישראל היינו דוקא כשאין אומר שלום עליך רבי דנמצא שמזלזל בכבוד רבו וכיון דמורא רבך כמורא שמים הוי כמזלזל בכבוד המקום מה שאין כן כשאומר שלום עליך רבי אין כאן זלזול שהרי אדרבה חולק לו כבוד ואין בו איסור כ"כ. אלא דאפ"ה נראה מצד הסברא דלכתחלה אין לעשות כן לפי ששלום שמו של הקב"ה ואין להזכיר ש"ש בחנם אלא שבקושי התירו לשאול בשלום חבירו בשם כדאיתא לקמן בפרק הרואה שנמצא כן בקראי דדברי קבלה ומשמע שם להדיא דעיקר שאילת שלום היינו כענין תפלה שמתפלל על חבירו שיהא בשלום וא"כ לפ"ז משמע דלא שייך כן אלא באדם לחבירו משא"כ לרבו זילא מלתא שיתפלל התלמיד על רבו דנהי דאמרינן לעיל לעולם לא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך כדאשכחן נמי בדניאל דברכיה דריוש היינו דבדיעבד יש תועלת בברכה זו. משא"כ לכתחלה ודאי מחזי כיוהרא וחוצפא. והיינו דתנן דהתקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו ולא אמר שיהא שואל בשלום רבו אע"כ כדפרישית וכדאיתא נמי להדיא בירושלמי דתמן הוו נהיגי דזעירא לא שאל בשלמא דרבה. נמצא דלפ"ז לתירוץ הראשון של תוס' כאן ע"כ הא דאמרינן כדי שאילת שלום תלמיד לרב לאו משום דאורחא דמלתא הכי הוא אלא לענין שיעורא דתוך כדי דיבור איירי ולאפוקי מתכ"ד דכדי שאילת שלום לחבירו דהוי שיעורא זוטא שאומר שלום עליך. נמצא דלפ"ז א"ש דתוס' דהכא בתירוצם השני לא ניחא להו לפרש הך דכדי שאילת שלום תלמיד לרב דאיירי לענין דיעבד כיון דאורחא דמלתא לאו הכי הוא. ומש"ה ניחא להו לפרש בע"א דאפילו לכתחלה מותר לשאול בשלום רבו כשהוא תלמיד מובהק ולא מחזי כיוהרא דמסתמא ניחא ליה לרביה בברכתיה וע"ז כתבו שפיר דשרי ככל הני דלקמן והיינו משום דמסתמא תלמיד חבר רשאי לחלוק על רבו כדאשכחן כה"ג טובא בר"ה ור"ח בס"פ אלו מציאות וברב כהנא ורב בפ"ק דביצה כן נ"ל בכוונת התוס':

בגמ' אמר רבא ההוא דנכנס להזיע וקודם גזירה. יש מקשים מהא דאמרי' בפ' כירה (שבת דף מ' ע"ב) גבי המבשל בחמי טבריא אמר רבינא דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוי כו' א"כ משמע דגזירת מרחצאות הוי קודם ימי רבי. אלא דבאמת לק"מ שהרי כמה גזירות ותקנות היו באותו הדבר כדאיתא התם בברייתא דאף לאחר שגזרו על רחיצת האמבטי התירו את הזיעה. ולפי שראו שעדיין היו רוחצין בחמין ואמרין מזיעין אנחנו אסרו ג"כ את הזיעה. והשתא א"ש הסוגיא דהכא ודהתם דמעשה דרבי היה לאחר גזירת מרחצאות וקודם שגזרו על הזיעה וזה ברור וק"ל:

שם וטעותא מי הדרי והאמר אבידן פעם אחת כו' ולכאורה לשון וטעותא מי הדרי אינו מדוקדק דהא בלאו האי שינוייא דטעות הוי כ"ש דהוי קשה טפי דרבי אדרבי. ונראה ליישב דמעיקרא הוי סבר איפכא דדוקא במי שהתפלל של שבת בע"ש במתכוין כדי להתפלל עם הצבור כדפרישית ואפ"ה לא נאסר בעשיית מלאכה כיון שלא התכוון לקבל עליו שבת מיד כמ"ש התוס' לעיל בד"ה דרב צלי וא"כ היינו מעשה דרבי שנכנס למרחץ לאחר תפלתו משא"כ במעשה דאבידן שהתפללו הצבור בטעות א"כ כה"ג בע"ש מסתמא היה בדעתם להבדל מן המלאכה משום הכי איכא למימר דאע"ג דטעותא הוי אפ"ה אסור כיון שגמרו בלבם לאסור עצמם במלאכה. אלא דאפילו הכי מקשה מעיקרא שפיר אהא דקאמר רב ירמיה לרב מי בדלת מההיא עובדא דרבי דכיון דאשכחן מיהו ברבי דכיון שלא קיבל עליו שבת מיד מותר במלאכה א"כ מאי קס"ד דריב"א למימר לרב מי בדלת דמסתמא רב ג"כ לא קיבל עליו שבת מיד מהא דתניא ובלבד שלא יקדים ואהא משני רבא דאדרבה מסתמא מי שמתפלל של שבת בע"ש מקבל שבת עליו מיד. אלא דהא דרבי נכנס למרחץ היינו להזיע ובתר הכי מקשה שפיר וטעותא מי הדרי היינו כדפרישית דס"ד דבטעות יש להחמיר יותר כנ"ל לפי הסוגיא. (ולפ"ז יש לפרש דברי התוס' בד"ה שאני צבור כפי' מהרש"ל ודלא כמהרש"א):

מיהו לפ"ז ע"כ דהא דמשני הש"ס שאני צבור משמע שבא לקיים דבריו הראשונים דרב שמצלי של שבת בע"ש ע"כ היה צריך לבדול מן המלאכה דלא מהני שום תנאי כיון שהזכיר של שבת בתפלתו ועשאו קודש ועפ"ז יש ליישב לשון הב"י בסימן רס"ג דכתב וז"ל מיהו אם אינו רוצה לקבל שבת עדיין בתפלתו נראה לכאורה דהיינו פלוגתא כו'. ויותר נראה לומר דכיון שהזכיר קדושת היום בתפלה א"א לעשותו חול לד"ה עכ"ל הב"י וכן סתם הש"ס והלכה פסוקה. ולא ידעתי מהיכן הוציא כן דאי מסברא דנפשיה אמרה כמו שנראה מלשונו בב"י שחושב כן לסברא פשוטה דכיון שהזכיר קדושת היום בתפלה א"א לעשותו חול לד"ה הא ודאי ליתא דמי לנו גדול מרבי ירמיה ב"א דתלמיד חבר דרב הוי ומדאמר ליה מי בדלת משמע דקס"ד שאין חיוב ליבדל ממלאכה אף ע"פ שכבר התפלל של שבת מבע"י וא"כ נהי דמהדר ליה רב אין בדילנא היינו שהיה בדעתו ליבדל. אבל אם התנה שאין רוצה לקבל שבת עדיין אפשר דמודה לרבי ירמיה ב"א דאפושי פלוגתא לא מפשינן לעשות פלוגתא רחוקה ועוד דהא בתר הכי מקשה סתמא דתלמודא מי בדיל והאמר רבי אבין פ"א התפלל רבי כו' ונכנס למרחץ א"כ ע"כ הוי בעי למימר דמותר לעשות מלאכה גמורה לאחר שהתפלל של שבת וא"כ אכתי מנלן דלמסקנא אפילו תנאי לא מהני א"כ לפ"ז אזלא לה סברת הב"י שחשבה לסברא פשוטה והא קמן דרבי ירמיה ב"א וסתמא דתלמודא מספקא להו הא מלתא. ולפום ריהטא דשמעתין משמע דאפילו בלא תנאי בעינן למימר דשרי ובלשון הרא"ש בס"פ במה מדליקין שהביא הב"י נמי אין ראיה דנהי דמתחלת דברי הרא"ש שכתב דקבלת שבת תלויה בתפלת ערבית ולא בהדלקת הנר והביא ראיה מסוגיא דשמעתין ע"ש א"כ משמע דאפילו ביחיד המתפלל של שבת בע"ש אסור בעשיית מלאכה וכדמשמע בלשון הטור סימן הנ"ל מ"מ מה שסיים בדבריו וכן עמא דבר כשהחזן אומר ברכו הכל פורשין ממלאכה עכ"ל משמע דהכל תלוי בתפלת הצבור ולא ביחיד וא"כ נראה לכאורה שדברי הרא"ש סותרים זא"ז ועכ"פ היה ראוי לנו לומר דלצדדים קאמר דביחיד שהתפלל של שבת מסתמא אסור בעשיית מלאכה אבל היכא שהתנה שאין רוצה לקבל שבת עדיין מותר משא"כ כשהחזן אומר ברכו בצבור המיעוט נמשכים אחר הרבים בעל כרחם ותו לא מהני תנאי. ומלשון תוס' בשמעתין נמי אינו ראיה דלא מהני תנאי. ומלבד מה שנתבאר לעיל שדברי התוס' בד"ה דרב צלי מגומגמין קצת וצריכין תיקון וכמו שאבאר עוד בדבריהם בסמוך שהן מגומגמים:

אמנם למאי דפרישית דכל השקלא וטריא דשמעתין בהא דקאמר ריב"א מי בדלת. וכן הא דמקשה סתמא דתלמודא ומי בדיל ומקשה נמי וטעותא מי הדרא כל דבריהם בזה היינו דבעו למימר דמהני תנאי דא"כ לפי המסקנא דמשני שאני צבור משמע שרוצה לקיים דבריו הראשונים דלא מהני תנאי והיינו כפסק הש"ע ולפ"ז מ"ש הב"י דאסור לד"ה לאו אסוגיא דגמרא קאי אלא האי לד"ה היינו לכל הפוסקים. כן נ"ל ליישב ולקיים פסק הש"ע אמנם עדיין לא נתיישב דעתי בזה לפ' כן לשון הב"י. ועדיין צ"ע ויבואר בק"א ובס"פ במה מדליקין אי"ה ודוק היטב:

בתוס' בד"ה שאני צבור וכו' עד סוף הדיבור. ודבריהם מגומגמין מאד עיין במהרש"ל ומהרש"א והמעיין בדבריהם יראה שגירסת שניהם דחוקים וכן במ"ש התוס' בדבור שאחר זה אינן מיושרין על סדרן שהרי מ"ש בסוף הדבור דגם במלאכה אסור עם חשכה אין לו מובן כלל דאיפכא מיבעיא ליה דגם עם חשכה אסור במלאכה. ואף גם בזה דבריהם אינן מתוקנים כל צרכן כדפרישית שדבר זה אפילו תינוקות של בית רבן יודעין. ועוד דהא לשון עם חשכה היינו קודם בה"ש כדאיתא במשנה סוף פרק במה מדליקין ובגמרא שם וא"כ היאך כתבו עם חשכה הרי אפילו לאחר שחשכה צריך להוסיף מחול על הקדש כמ"ש בא"ד עצמו קודם זה. ולולי דמסתפינא היה נ"ל שכל זה אינו מדברי התוס' אלא גליון. וכן מ"ש לעיל בסה"ד דרב צלי וכדפרישית. וראיה לדברי ממה שלא הביא הב"י בסימן רס"ג דברי התוס' לדינא בצבור שהתפללו בטעות וכן לענין יחיד שהתפלל של ע"ש בשבת ע"ש:

בגמרא רב מצלי כו' אומר קדושה על הכוס כו'. נראה דהא דמספקא ליה לבעל האיבעיא משום דאיכא למימר דנהי דמתפלל של שבת בערב שבת היינו משום דתפלה דרבנן וכ"ש בת"ע דקיי"ל רשות ומש"ה הקילו להתפלל מבע"י כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם ז"ל ומכ"ש למאי דפרישית לעיל דמל' הירושלמי שהביא הרא"ש בריש מכילתין מבואר להדיא שהיו רגילין להתפלל ת"ע מבע"י אפילו בחול. וכן מצאתי בתוספתא שר"א בן יוסי העיד על אביו שהיה מתפלל בעת נעילת שערים וא"כ היינו מבע"י ולפי דמפלג המנחה לילה הוא לענין תפלה מש"ה יש להתפלל תפלה של שבת בע"ש ולא של חול משא"כ לענין קידוש היום שהיא מדאורייתא ממש או עכ"פ אסמכתא דזכור את יום השבת משום הכי יש סברא לומר שצריך לקדש על הכוס משחשכה דוקא וקפשיט ליה ממימרא דרב נחמן דאומר קדושה על הכוס והיינו נמי מבע"י כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו. ולפ"ז יש ליישב ג"כ שיטת הגאונים שהביא הרשב"א ז"ל שם שכתבו דבאמת צריך לקדש על הכוס משתחשך דוקא וע"ז קשה שאין לזה טעם ולפמ"ש מבואר שיש לסברא זו טעם. ואפשר שהם מפרשים הסוגיא בע"א משום דסברי דזכרהו על היין לא הוי אלא מדרבנן וא"כ אפשר לומר דלאחר שכבר הזכיר קדושת היום בתפלתו מבע"י משום תוספת קדושה שוב אין צריך לקדש שנית על הכוס כדאשכחן נמי כה"ג לקמן לענין הבדלה שהיו כמה תקנות בדבר ובהא פשטינן ממימרא דרב נחמן שאומר קדושה על הכוס ולעולם דהיינו משתחשך כן נ"ל ליישב שיטת הגאונים:

פיסקא תפילת הערב אין לו קבע מאי אין לו קבע אילימא כו' ליתני תפילת הערב כל הלילה. לכאורה יש לדקדק לשיטת רש"י ותוס' לעיל דלר"י תפילת הערב מתחיל מפלג המנחה א"כ לא הוי מקשה הכא מידי דליתני כל הלילה דהא מצ"ל דרבי סתם למתני' כר"י כדאשכחן כה"ג טובא אלא דאפ"ה מקשה שפיר דא"כ אכתי אפילו למאי דתני אין לה קבע נמי לא ידעינן מאימת התחלת הזמן דת"ע אע"כ דמתני' לא איירי כלל לענין התחלת הזמן דומיא דתפילת השחר ומנחה דלא קתני אלא סוף הזמן וא"כ מקשה שפיר דליתני כל הלילה כנ"ל:

בתוס' בד"ה הלכה כדברי האומר רשות לאו דוקא רשות אלא כדפרישית לעיל כו' עד סוף הדיבור. כוונתם מבואר' דמצוה לגבי חובה רשות קרי לה וה"נ אשכחן להדיא בגמרא ס"פ משוח מלחמה ומסיק התם נ"מ לעוסק במצוה כו' ע"ש. ומה שהוצרכו כאן לפרש כן היינו משום הנך קושיות שהקשו בר"פ. מיהו רב אלפס ז"ל כתב שיטה אחרת דהאידנא קבעוה לחובה כוונתו ג"כ ליישב קושיית התוס' דר"פ ועיין בלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן שהביא עוד שיטה אחרת דאפילו כל יחיד ויחיד שרגיל להתפלל נעשה חובה אצלו והאריך בזה ליישב הסוגיא דסוף מסכת יומא וע"ש בלשון התוספות ומה שיש לדקדק בדבריהם יבואר בק"א ועיין עוד בסמוך:

שם עמד רבי יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי כו' ובבכורות דף ל"ו איתא כה"ג ופרש"י שם ודאי כך אמרתי וחוזרני בי וכתבו שם התוס' דא"א לפרש כן דהא כאן נמי אמר בהאי לישנא ופסק הכי בגמרא הלכה כמותו עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהכא נמי מצ"ל דלאחר ששמע ר"י שאמר רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה ומדשתקו רבנן ש"מ שאין חולק בדבר משום הכי הדר ביה ר"י כיון דרבים פליגו עליה כדאשכחן כה"ג טובא ואפ"ה בימי האמוראים קבעו הלכה כר"י אף על גב דרבים פליגי עליה כדאיתא בדוכתי טובא דאפילו היכי שמפורש במשנה הלכה כרבים או כפלוני אפ"ה קיי"ל דאין למידין הלכה מן המשנה ויש יכולת לאמוראים לקבוע הלכה כמו שנראה בעיניהם ועי"ל דשפיר חזר בו ר"י ממה שהורה לאותו תלמיד הלכה למעשה ואמר בלשון רשות ובאמת לשון רשות לאו דוקא אלא מצוה כמו שכתבו התוס' ונהי דבפלוגתא דתנאי ואמוראי אשכחן האי לישנא גופא שאמרם בלשון רשות היינו משום דלדברי החולק עליהם שאמר בלשון חובה אמרי אינהו רשות וכדפרישית מסוגיא דסוטה דהוי כה"ג ממש דמצוה כלפי חובה רשות קרי ליה מה שא"כ לר"י שהורה הלכה למעשה לא היה לו לומר רשות אלא מצוה כדי שלא יבטלנה בחנם כמ"ש התוס' בר"פ ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בסמוך שיטת הפוסקים שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דמי שרגיל להתפלל קיבל עליה לחובה וכן לשיטת רב אלפס דהאידנא קבעוה לחובה א"כ מצ"ל שפיר דבתחילה כיון שראה ר"י שאותו התלמיד שאל ממנו הלכה למעשה הוי סבר דמסתמא אכתי לא קיבל עליה לחובה ומש"ה אמור ליה רשות משא"כ לאח"כ ששמע שאמר ר"ג לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר ולא נמצא שום חולק וממילא נשמע שכולם היו רגילין להתפלל תפילת ערבית והו"ל כאילו קבעוה לחובה מש"ה חזר ביה ממה שהורה לאותו תלמיד רשות דאע"ג דלא קיבל עליה לחובה מ"מ לעולם היחיד נמשך אחר הרבים אלא דאח"כ בימי האמוראים לא השגיחו במה שקיבלו עליהם בימי ר"ג לחובה כיון שעשה כן ע"פ הוראות ר"ג וחביריו ובאמת אין הדין כמותם אלא כר"י כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.