רשב"א/שבת/ג/א: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
< עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחילת הדף
שולי הגליון
(הערות באדיבות מכון עטרת התורה) |
(המשך הערות באדיבות מכון עטרת התורה) |
||
| שורה 7: | שורה 7: | ||
ולענין אי החיוב של אפרושי מאיסורא הנ"ל הוא מדרבנן או מדאו', עי' מהר"ץ חיות בתוס' שם מש"ה מסהמ"צ להרמב"ם עשין מ"ע ר"ה, דמש' דהוא אפי' מדאו', ומכלל מצ' הוכח תוכיח. ועי' ביאור הלכה סי' שמ"ז סק"ח מש"כ לחלק הכא מברכות י"ט: דשאני שאין יכול למונעו, ויסוד סברתו, כ"כ בטורי אבן חגיגה י"ג. באבנ"מ ד"ה אין.{{ש}} | ולענין אי החיוב של אפרושי מאיסורא הנ"ל הוא מדרבנן או מדאו', עי' מהר"ץ חיות בתוס' שם מש"ה מסהמ"צ להרמב"ם עשין מ"ע ר"ה, דמש' דהוא אפי' מדאו', ומכלל מצ' הוכח תוכיח. ועי' ביאור הלכה סי' שמ"ז סק"ח מש"כ לחלק הכא מברכות י"ט: דשאני שאין יכול למונעו, ויסוד סברתו, כ"כ בטורי אבן חגיגה י"ג. באבנ"מ ד"ה אין.{{ש}} | ||
ובעיקר הענין, הנה ע"ע תוס' קידושין נ"ו. ד"ה אבל, דמש' דבלא קאי בתרי עברי דנהרא מותר לגמרי ואפי' מדרבנן, וכן בע"ז ו. ד"ה מנין, ובחגיגה י"ג ד"ה אין מוסרין, והעיר בזה בהגהות הר"א גוטמאכר בתוס' שם. ובאמת כה"ק הש"ך יו"ד סי' קנ"א סק"ו, ויעו"ש לחלק דלגבי גוי וישראל מומר אין מצוה להפרישו, ועי' דגמ"ר שם, משה"ק ע"ז. ועוד עי' טורי אבן חגיגה י"ג. באבני מילואים ד"ה אין, דכ"ה דעת התוס' בע"ז ו: ד"ה מנין, והרא"ש שם פ"א סי' ב' דמותר לגמרי. ועי' ערוה"ש [טייב] יו"ד סי' קנ"א אות ה' דכ"מ ברדב"ז ח"ג סי' תקל"ה. ועי' שער הציון סי' שמ"ז סק"ח. ובעיקר ד' התוס' בע"ז שם, מבו' שם בר"ן שחולק. ע"ע מרדכי, הו' ברמ"א יו"ד קנ"א ס"ו, וע"ע רא"ש מרדכי ואו"ז שם, שכ' כהתוס' בע"ז. וע"ע מאירי ע"ז שם. ועי' רי"ו ני"ד, דאף מדרבנן מותר להושיט לו. וכ"מ מסמ"ג לאוין קס"ח, וכ"מ מהרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' רט"ו, ובח"ג סי' תקל"ה.}}{{הערה|וע"ע בתוד"ה בבא, מש"כ להוכיח כן.}}{{הערה|ועי' שו"ת בנין ציון סי' ט"ו, ובשו"ת כת"ס יו"ד סי' פ"ג ד"ה וליישב, ובשו"ת משיב דבר ח"ב סי' ל"א, שכ' לחלק דהושיט שהוא קודם האיסור חלוק בכה"ג שיכול ליטול בעצמו, אבל אם כשעושה האיסור יכול למונעו ע"י שלא יושיט לו, ודאי אסור מדרבנן לסייע ידי עוברי עבירה, ולפי"ז להושיט לו יין מותר אבל ליתן לתוך פיו אסור, ובזה יישבו הסתירה מהתוס' בכמה מקומות דמש' דבלא קאי בתרי עברי דנהרא מותר לגמרי ואפי' מדרבנן. ובעיקר הענין, ע"ע רא"ש סי' א', דבאשכנז מורים לאיסור גם בחפץ של נכרי, משום מראית העין, וכ"פ בשו"ע או"ח סי' שכ"ה ס"א. ועי' חי' מהרא"ל בתוס', דהתוס' פליגי ולא ס"ל טעם דמראית עין, ובחפץ דישראל אסור דחשיב שנותן לו ע"מ כן, ואמירה לנכרי שבות היא בדבר שהוא של ישראל, עיי"ש, וע"ע מ"מ שכירות פי"ג ה"ג, לגבי אמירה לנכרי במלאכת גוי דשרי, ועייש"ע.}}. ואוקמוה בעכו"ם{{הערה|כלו' דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי דאפילו מכניס ומוציא כל היום אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של בעה"ב.}}. וזה דוחק גדול. ועוד דהעני חייב קאמר ובגוי מי איכא למימר הכי{{הערה|ועי' ר"ן על הרי"ף א. ד"ה ומקשו, שיישב דעני חייב היינו שאם היה ישראל הוא חייב, וכ"כ התורא"ש ד"ה בבא. וע"ע מהר"ם בתוס' שם, בבא"ד וי"ל, דמתני' קתני לצדדים. וכ"כ בחידושי הלכות, וע"ע חכמת מנוח.{{ש}} | ובעיקר הענין, הנה ע"ע תוס' קידושין נ"ו. ד"ה אבל, דמש' דבלא קאי בתרי עברי דנהרא מותר לגמרי ואפי' מדרבנן, וכן בע"ז ו. ד"ה מנין, ובחגיגה י"ג ד"ה אין מוסרין, והעיר בזה בהגהות הר"א גוטמאכר בתוס' שם. ובאמת כה"ק הש"ך יו"ד סי' קנ"א סק"ו, ויעו"ש לחלק דלגבי גוי וישראל מומר אין מצוה להפרישו, ועי' דגמ"ר שם, משה"ק ע"ז. ועוד עי' טורי אבן חגיגה י"ג. באבני מילואים ד"ה אין, דכ"ה דעת התוס' בע"ז ו: ד"ה מנין, והרא"ש שם פ"א סי' ב' דמותר לגמרי. ועי' ערוה"ש [טייב] יו"ד סי' קנ"א אות ה' דכ"מ ברדב"ז ח"ג סי' תקל"ה. ועי' שער הציון סי' שמ"ז סק"ח. ובעיקר ד' התוס' בע"ז שם, מבו' שם בר"ן שחולק. ע"ע מרדכי, הו' ברמ"א יו"ד קנ"א ס"ו, וע"ע רא"ש מרדכי ואו"ז שם, שכ' כהתוס' בע"ז. וע"ע מאירי ע"ז שם. ועי' רי"ו ני"ד, דאף מדרבנן מותר להושיט לו. וכ"מ מסמ"ג לאוין קס"ח, וכ"מ מהרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' רט"ו, ובח"ג סי' תקל"ה.}}{{הערה|וע"ע בתוד"ה בבא, מש"כ להוכיח כן.}}{{הערה|ועי' שו"ת בנין ציון סי' ט"ו, ובשו"ת כת"ס יו"ד סי' פ"ג ד"ה וליישב, ובשו"ת משיב דבר ח"ב סי' ל"א, שכ' לחלק דהושיט שהוא קודם האיסור חלוק בכה"ג שיכול ליטול בעצמו, אבל אם כשעושה האיסור יכול למונעו ע"י שלא יושיט לו, ודאי אסור מדרבנן לסייע ידי עוברי עבירה, ולפי"ז להושיט לו יין מותר אבל ליתן לתוך פיו אסור, ובזה יישבו הסתירה מהתוס' בכמה מקומות דמש' דבלא קאי בתרי עברי דנהרא מותר לגמרי ואפי' מדרבנן. ובעיקר הענין, ע"ע רא"ש סי' א', דבאשכנז מורים לאיסור גם בחפץ של נכרי, משום מראית העין, וכ"פ בשו"ע או"ח סי' שכ"ה ס"א. ועי' חי' מהרא"ל בתוס', דהתוס' פליגי ולא ס"ל טעם דמראית עין, ובחפץ דישראל אסור דחשיב שנותן לו ע"מ כן, ואמירה לנכרי שבות היא בדבר שהוא של ישראל, עיי"ש, וע"ע מ"מ שכירות פי"ג ה"ג, לגבי אמירה לנכרי במלאכת גוי דשרי, ועייש"ע.}}. ואוקמוה בעכו"ם{{הערה|כלו' דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי דאפילו מכניס ומוציא כל היום אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של בעה"ב.}}. וזה דוחק גדול. ועוד דהעני חייב קאמר ובגוי מי איכא למימר הכי{{הערה|ועי' ר"ן על הרי"ף א. ד"ה ומקשו, שיישב דעני חייב היינו שאם היה ישראל הוא חייב, וכ"כ התורא"ש ד"ה בבא. וע"ע מהר"ם בתוס' שם, בבא"ד וי"ל, דמתני' קתני לצדדים. וכ"כ בחידושי הלכות, וע"ע חכמת מנוח.{{ש}} | ||
ובעיקר תי' התוס' ע"ע מהר"ם שהק' דא"כ הו"ל למימני ט"ז אופנים בכה"ג דהעני הוא ישראל, ועכצ"ל דהתנא מיירי באיסורי שבת ולא באיסור לפנ"ע, וכמו שתי' הראשונים. וכ"כ בחידושי הלכות שם, ובמרומי שדה שם. ועי' גנזי יוסף שם, ליישב באופ"א דכיון דעכ"פ פעמים מותר כגון בנכרי ובחפץ של נכרי לא שנה אופנים אלו. וע"ע מגן דוד שם שהק' על המהר"ם דאכתי ישנה בכה"ג שהנכרי בחוץ והחפץ של ישראל, דהתם אין האיסור משום לפנ"ע אלא משום שנראה כשלוחו, ויעו"ש ליישב דאינו שונה רק בכה"ג שעושה מקצת המלאכה, אבל הכא אסור רק משום מראית עין, ועי' ראש משביר שם.}}. ומסתברא דפטור ומותר דקאמרינן הכא היינו שאין בו משום נדנוד עבירה מחמת הוצאת עצמו והכנסת עצמו, דאילו בכולהו פטורי דסיפא איכא נדנוד עבירה משום דנגמרה המלאכה על ידו וכאילו הוא עושה המלאכה{{הערה|כ"מ בעבוה"ק ש"ג פ"ה דהחשש הוא משום גמר מלאכה. וע"ע רש"ש לענין אי בעקירה לבד יש איסור ח"ש או דהוי טלטול בעלמא, וכן עי' תוצאו"ח סי' ח' אות א'.}}. תדע דאיצטריך קרא לאשמועינן שהוא פטור מבעשותה או מנפש אחת {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/ד#כז|ויקרא ד כז]]}}, וא"נ בעקירות דאיכא נדנוד עבירה כיון שעקר מרה"ר והכניס לפנים דאיכא למיחש שמא יניח או שעקר ונתן לתוך ידו של חברו דאיכא למיחש שמא יגמור כיון שהתחיל, אבל פטורי דבבא דרישא דלית להו שום נדנוד עבירה מצד עצמן לא חשיב במתניתין, משום דלא איירי התם אלא באיסורין הבאין להן משום הוצאות והכנסות של עצמן. כך נראה לי{{הערה|וכן תי' בתוס' ישנים אות א', ובר"ן ד"ה בשלמא, והרא"ש סי' א', וכ"כ בגליוני הש"ס בתוס' בשם עוד מפרשים. וע"ע מהר"ם, חידושי הלכות, מרומי שדה, הובאו לעיל. וע"ע גנזי יוסף, וראש משביר. וע"ע והיה ברכה ד"ה בשלמא, לבאר תי' זה, דבמתני' איתא יציאות השבת, וע"ז מונה חיובים ופטורים ולא מיירי בלפנ"ע. ובעיקר תי' זה, עי' משה"ק באילת אהבים בתוס'.}}. | ובעיקר תי' התוס' ע"ע מהר"ם שהק' דא"כ הו"ל למימני ט"ז אופנים בכה"ג דהעני הוא ישראל, ועכצ"ל דהתנא מיירי באיסורי שבת ולא באיסור לפנ"ע, וכמו שתי' הראשונים. וכ"כ בחידושי הלכות שם, ובמרומי שדה שם. ועי' גנזי יוסף שם, ליישב באופ"א דכיון דעכ"פ פעמים מותר כגון בנכרי ובחפץ של נכרי לא שנה אופנים אלו. וע"ע מגן דוד שם שהק' על המהר"ם דאכתי ישנה בכה"ג שהנכרי בחוץ והחפץ של ישראל, דהתם אין האיסור משום לפנ"ע אלא משום שנראה כשלוחו, ויעו"ש ליישב דאינו שונה רק בכה"ג שעושה מקצת המלאכה, אבל הכא אסור רק משום מראית עין, ועי' ראש משביר שם.}}. ומסתברא דפטור ומותר דקאמרינן הכא היינו שאין בו משום נדנוד עבירה מחמת הוצאת עצמו והכנסת עצמו, דאילו בכולהו פטורי דסיפא איכא נדנוד עבירה משום דנגמרה המלאכה על ידו וכאילו הוא עושה המלאכה{{הערה|כ"מ בעבוה"ק ש"ג פ"ה דהחשש הוא משום גמר מלאכה. וע"ע רש"ש לענין אי בעקירה לבד יש איסור ח"ש או דהוי טלטול בעלמא, וכן עי' תוצאו"ח סי' ח' אות א'.}}. תדע דאיצטריך קרא לאשמועינן שהוא פטור מבעשותה או מנפש אחת {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/ד#כז|ויקרא ד כז]]}}, וא"נ בעקירות דאיכא נדנוד עבירה כיון שעקר מרה"ר והכניס לפנים דאיכא למיחש שמא יניח או שעקר ונתן לתוך ידו של חברו דאיכא למיחש שמא יגמור כיון שהתחיל, אבל פטורי דבבא דרישא דלית להו שום נדנוד עבירה מצד עצמן לא חשיב במתניתין, משום דלא איירי התם אלא באיסורין הבאין להן משום הוצאות והכנסות של עצמן. כך נראה לי{{הערה|וכן תי' בתוס' ישנים אות א', ובר"ן ד"ה בשלמא, והרא"ש סי' א', וכ"כ בגליוני הש"ס בתוס' בשם עוד מפרשים. וע"ע מהר"ם, חידושי הלכות, מרומי שדה, הובאו לעיל. וע"ע גנזי יוסף, וראש משביר. וע"ע והיה ברכה ד"ה בשלמא, לבאר תי' זה, דבמתני' איתא יציאות השבת, וע"ז מונה חיובים ופטורים ולא מיירי בלפנ"ע. ובעיקר תי' זה, עי' משה"ק באילת אהבים בתוס'.{{ש}} | ||
והנה עי' אב"ע שבת פי"ג ה"ז מש"כ דלדרך זו, מבו' מש"כ הרמב"ם שם דהשני לא עשה כלום, ולא כתב מותר, דאכתי יש לפנ"ע, ועיי"ש דעכ"פ שמא אסור משום מסייע, וע"ע להלן בשם רע"א דיש איסור לפנ"ע, אך השפ"א הק' דאסור רק משום מסייע.{{ש}} | |||
והנה המהרי"ט ד"ה בבא, ביאר דהתוס' מיאנו בתי' זה, משום דהוק' להם דא"כ מאי מקשה בסמוך משמואל דל"א פטור ומותר ברישא, והול"ל לת' דהיינו משום דאיכא עכ"פ איסור לפנ"ע, ואף דהתנא לא מיירי בהכי, מ"מ ל"ש לשנות בהו הלש' מותר רק פטור. ובעיקר הקושיא, כה"ק בהגהות הרא"מ הרוויץ בתוס', ובחי' מהרא"ל בתוס' ועיי"ש ליישב, וכה"ק בזרעו של אברהם בתוס', ומרומי שדה, ושפ"א, ולשון הזהב, ועיי"ש ליישב. ועי' יד דוד מהדו"ב ד"ה בבא, ליישב דזהו המו"מ בגמ', דבתחילה תי' דברישא שרי אף משום לפנ"ע וע"ז הק' משמואל, ותי' דבאמת איכא לפנ"ע, ומשמואל ליכא ראיה, די"ל שמנה פטורים דליכא בהו מעשה.{{ש}} | |||
והנה עי' רע"א ד"ה בבא, דילה"ק לתי' הראשונים הנ"ל, דכיון שאסור משום לפנ"ע, מאי נ"מ במה שמותר משום שבת, ותי' עפ"י הסוברים דמומר לחלל שבת אפי' באיסור דרבנן חשיב מומר לכל התורה כולה, משא"כ מומר לאיסור לפנ"ע, ועי' שפ"א ד"ה ועיין, להק' דהרי ליכא לפנ"ע שאי"ז תרי עברי נהרא, ורק משום מסייע לדב"ע, וא"כ מסייע לחילול שבת ודאי חשיב מומר כמחלל שבת בדרבנן, וכ"ש בנכרי שאסרו חכמים משום מראית עין. וע"ע אשי ישראל בתוס' שם, מה שדן בתי' הגרע"א.{{ש}} | |||
ובעיקר קו' התוס', עי' אילת אהבים שתי' באופ"א, דמיירי בנכרי היכול ליטלו בעצמו, דבכ"ג ליכא בישראל לפנ"ע, רק איסור דרבנן של הפרשה, ובגוי י"ל דמותר לגמרי [ודלא כתוס']. ובחדש האביב תי' דמיירי בששניהם שוגגים, ופטור ומותר אי"ז לכתחילה, אלא דל"א שעשה איסור וצריך תשובה, משא"כ בשאר הפטורים דסיפא שעשה איסור דרבנן צריך כפרה, [ובעיקר הענין אי בעבר עבירה דרבנן בשוגג צריך כפרה או לא, עי' נתיה"מ סי' רל"ד סק"ג דאי"צ כפרה, ועי' אגודות אזוב מדברי ברד"ה פטורי, דצריך]. עוד מצינו ישוב בזה, בס' בית מנוחה עפ"י הרע"ב דנקט עני ועשיר לאשמעי' דחייב גם כשעשה מצוה דהוי מהב"ע, אמנם זה רק בסיפא שהבעה"ב עשה עקירה דאסור מדרבנן ויש גם לפנ"ע, משו"ה אמרי' דאין העשה דצדקה דוחה האיסורים, אבל ברישא דיש רק איסור א' שפיר מותר משום העשה שדוחה איסור דרבנן, מו"מ אי עדל"ת אפי' בכמה מצ' ל"ת, [ובעיקר הענין אי עשה דוחה כמה איסורים או רק איסור א', עי' תוס' יבמות ג: ד"ה לא, דעשה דוחה אפי' כמה איסורים]. ובשפ"א בתוס' שם, תי' דבמתני' מיירי שעשה מלאכה בשוגג ול"ש לפנ"ע בשוגג היכא שאינו רוצה להכשיל חבירו, וכ"ש באיסור דרבנן של הפרשה דל"ש בשוגג, ועייש"ע ביאור ומו"מ בזה, וכן מו"מ אי יש איסור לפנ"ע בשוגג, [ובעיקר הענין אי איכא איסור לפנ"ע בשוגג, עי' לב שומע מע' ל' אות מ"ט שהאריך להוכיח דיש, וכ"ה בשד"ח מע' ו' כלל כ"ו אות י"ג]. ויש שחידשו דליכא לפנ"ע שאינו עושה מעשה כלל שהעני נוטל מידו. וכעי"ז מבו' בר"י מלוניל ב. ד"ה ובעה"ב, דבעה"ב לא עשה כלום שידו כקרקע עולם.}}. | |||
'''אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת וכו'.''' לא אמר אלא היכא דאמרו פטור מחמת שאינה מלאכה גמורה דומיא דמתני' דהכא, אבל פטורי אחריני איכא במסכת שבת שהוא פטור ומותר, דתנן בפרק במה מדליקין {{ממ|לקמן [[בבלי/שבת/כט/ב|כט:]]}} בשביל החולה שישן פטור ואוקימנא {{ממ|[[בבלי/שבת/ל/א|שם ל.]]}} בחולה שיש בו סכנה, ופטור ומותר הוא והזריז הרי זה משובח {{ממ|[[בבלי/יומא/פד/ב|יומא פד:]]}}. והקשו בתוס' דהא איכא דתניא לקמן בפרק במה אשה יוצאה {{ממ|[[בבלי/שבת/סב/א|סב.]]}} רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון, וזה הוא ודאי פטור ומותר הוא כדתניא אידך {{ממ|[[בבלי/שבת/סב/א|שם]]}} יוצאת אשה בכובלת לכתחילה. והם תירצו דהא דנקט התם פטור משום דאדרבי מאיר קאי דאמר {{ממ|[[בבלי/שבת/סב/א|שם]]}} חייבת חטאת ואמר ליה איהו פטור והתם פטור מקרבן קאמר, אלא דבאידך ברייתא גלי לן דמותר לכתחילה. ויש מפרשים דשמא ר' אליעזר לא התיר בו לכתחילה אלא בצלוחית של פלייטון, מדשבקה לבר זוגה בברייתא ולא תני אלא בצלוחית, והלכך תני התם פטור משום כובלת דפטור אבל אסור. ואיכא מאן דמפרש {{ | '''אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת וכו'.''' לא אמר אלא היכא דאמרו פטור מחמת שאינה מלאכה גמורה דומיא דמתני' דהכא, אבל פטורי אחריני איכא במסכת שבת שהוא פטור ומותר, דתנן בפרק במה מדליקין {{ממ|לקמן [[בבלי/שבת/כט/ב|כט:]]}} בשביל החולה שישן פטור ואוקימנא {{ממ|[[בבלי/שבת/ל/א|שם ל.]]}} בחולה שיש בו סכנה, ופטור ומותר הוא{{הערה|עי' שפ"א בתוד"ה בר, שהק' דדילמא התם פטור ואסור דשמא מיירי ביכול להוציא הנר מהבית, [וזה ק' על הגמ' לק' ל. דפטור ומותר], ויעו"ש דאין לומר דבכה"ג יהיה באמת חייב, דהא הוי טועה בדבר מצוה, ועוד דכל הזריז לחולה ה"ה משובח, כמבואר ביומא פד:}} והזריז הרי זה משובח {{ממ|[[בבלי/יומא/פד/ב|יומא פד:]]}}{{הערה|וכ"ה ברמב"ן ד"ה והאמר, ור"ן ד"ה כל, וכעי"ז בחיי שלמה ברד"ה צידת, בד' רש"י שם. וכעי"ז תי' בתוס' שם ותורא"ש ד"ה לבר, דמילתא דפשיטא הוא דדבר שיש בו פיקו"נ דמותר, ולא איצטריך לי' למיתני עיי"ש. וע"ע יראים סי' רע"ד, ליישב באופ"א דשמואל כלל רק פטור שהתנא היה יכול לשנותו מותר, ואין אנו יודעים אמאי שנה פטור, משא"כ במכבה את הנר, דשנה פטור משום סיפא של כחס על הנר וכו', וכמבו' לק' ל. ועי' בגליוני הש"ס בתוס' שם, ליישב באופ"א דבמכבה ההיתר הוא משום פיקו"נ, וכיון דפיקו"נ הוא דחוייה לא מנאה שמואל, דהוא מנה רק דברים המותרים בעצם, וכ"כ בדברות משה ח"א הע' ו'. ובס' דברי שמואל אות ב', יישב באופ"א, דכיון ששבת הותרה לגמרי אצל חולה כמבו' בשו"ע סי' שכ"ח ס"ב, לא כללו שמואל דאצל אין כאן שבת כלל. ובחי' הלכות תי' דהתם אין מפורש במשנה דמיירי בחולה שאין בו סכנה, והגמ' מוקי הכי, וי"ל דשמואל לא שנה אלא פטורים המפורשים במשנה. ובמרומי שדה תי' דמיירי בחולה שאין בו סכנה, ושמואל ס"ל דמה"ת חייב רק המכבה על להבעיר, והכא בשלא ע"מ להבעיר שפטור אבל אסור, וע"ע לק' ל"א: לגבי סותר ע"מ לבנות. ובמצא חן תי' דשמואל מנה פטורים שהם מחמת עצם שבת כמשאצ"ג, ולא מטעם אחר כסכנ"פ. עוד י"ל עפ"י גיר' פיה"מ להר"מ פ"ב מ"ה דלפיה המכבה את הנר שם, אה"נ דפטור אבל אסור.}}. והקשו בתוס'{{הערה|ד"ה בר, ובש"ר.}} דהא איכא דתניא לקמן בפרק במה אשה יוצאה {{ממ|[[בבלי/שבת/סב/א|סב.]]}} רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון, וזה הוא ודאי פטור ומותר הוא כדתניא אידך {{ממ|[[בבלי/שבת/סב/א|שם]]}} יוצאת אשה בכובלת לכתחילה. והם תירצו דהא דנקט התם פטור משום דאדרבי מאיר קאי דאמר {{ממ|[[בבלי/שבת/סב/א|שם]]}} חייבת חטאת ואמר ליה איהו פטור והתם פטור מקרבן קאמר, אלא דבאידך ברייתא גלי לן דמותר לכתחילה{{הערה|וכ"כ הרמב"ן ד"ה והאמר, ואח"כ הוסיף דאפשר שלא התיר ר"א לכתחלה אלא בכוחלת, וכמו שהבי' רבינו הכא בשם י"מ.}}. ויש מפרשים דשמא ר' אליעזר לא התיר בו לכתחילה אלא בצלוחית של פלייטון, מדשבקה לבר זוגה בברייתא ולא תני אלא בצלוחית, והלכך תני התם פטור משום כובלת דפטור אבל אסור{{הערה|וכ"כ הרמב"ן ד"ה והאמר, ור"ן ד"ה כל, ובמיוחס לר"ן ד"ה והאמר בשם הרא"ה, ועי' באר משה, בבני סמיכי בתוס', [נדפס בסוף נזיר] לדחות דר"א לא הזכיר שם צלוחית משום דר"מ לא הזכירו, אבל ודאי דלר"א מותר לכתחילה.}}. ואיכא מאן דמפרש {{הערה|כ"כ בתוד"ה בר ותורא"ש ד"ה לבר, בשם ר"ת.}} דלא אמר שמואל אלא בפטור דתניא במתניתין בלבד{{הערה|וביראים סי' רע"ד תי' באופ"א, דשמואל קאי רק מה שנאמר בו "פטור" או "פטורים" ולא על "פוטר". ובס' פשט הש"ס ד"ה בר, תי' דבכובלת קיי"ל כחכמים דפטור אבל אסור.{{ש}} | ||
ובעיקר הענין ע"ע חי' רע"א ד"ה כל, דילה"ק אמאי לא מנה שמואל הא דלק' צ"ו. ב' גזוזטראות ברה"ר המושיט והזורק מזו לזו פטור, והיינו בזורק למעלה מי' טפחים דהוא מקום פטור, ובלמעלה מי' סובר שמואל לק' צ"ז. דמותר לכתחילה, ותי' דשמא המשנה נקטה לש' פטור משום דמיירי בב' רשויות של ב' אנשים ומשום עירוב, אבל בשל אחד מותר לכתחילה.}}. | |||
'''הא דאמר שמואל דצד נחש ומפיס מורסא פטור ומותר.''' כתב ר"ת ז"ל {{הערה|בתוד"ה הצד, ובזבחים צ"ב. ד"ה במלאכה.}} לאו אליבא דנפשיה קאמר, דהא אוקימנא לה בפרק שמונה שרצים {{ממ|לקמן [[בבלי/שבת/קז/ב|קז:]]}} כרבי שמעון דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה, ואיהו במלאכה שאין צריכה לגופה כר' יהודה סבירא ליה דאמר חייב עליה כדאיתא בפרק כירה {{ממ|לקמן [[בבלי/שבת/מב/א|מב.]]}} ובזבחים בשלהי פרק כל התדיר {{ממ|[[בבלי/זבחים/צא/א|צא.]]}}{{הערה|וכה"ק הבה"ג בהל' שבת, והו' בתוס' שם.}}. אלא הכא אליבא דמאן דאמר פטור קאמר, ואנן קיימא לן כרבי שמעון דפטור{{הערה|ובעיקר מש"כ הבה"ג דהכא מוכח דסבר שמואל משאצ"ג פטור, עי' מהרי"ט ד"ה הצד, להק' דשמואל אמר כלל בכל הל' שבת ולא משום דס"ל כר"ש, ותי' דהבה"ג הוכיח זה, מדנקט שמואל הני תלת, ולא נק' המשנה הכא והמשנה דלק' כ"ט: דמבו' בהם שפטור ומותר, וע"כ משום דזהו פשיטא, ואי שמואל אמר כלל בכל הל' שבת, הול"ל למימר גם מתני' הכא ושם, עוד תי' דההכרח לזה מדמוקי לק' ק"ז: די"ז דהצד נחש כר"ש ובליכא סכנה ויכול לצודו, ולא מוקי ביש סכנה ולכו"ע, וע"כ דס"ל כר"ש. וע"ע שפ"א. והנה ע"ע אשי ישראל בתוס' שם, שהק' דדילמא שמואל ס"ל כלישנא דלק' ק"ז: דמוקמ' להמשנה של צד ח' שרצים שלא לצורך פטור כר"ש, וללישנא זו לא מוקמי הדינים של מפיס מורסא וצד נחש כר"ש.{{ש}} | |||
ובעיקר הסתירה בד' שמואל, עי' בה"ג שם בהל' שבת, שיישב באופ"א, דשמואל ס"ל כר' יהודה, אלא שאפי' ר' יהודה מודה בצידת נחש כיון שיש בו היזק, וכדלק' מ"ב. דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברה"ר אבל לא של עץ, והיינו משום דבשל עץ ליכא היזק שאדומה ורואים אותה, משא"כ בשל מתכת. אמנם עי' יראים סי' רע"ד דבמתכת מותר משום דכיבוי מתכת מדרבנן כיון שלא היתה במשכן, משא"כ כיבוי גחלת של עץ. וע"ע קהלת יעקב [אלבעלי] שבת פ"י הי"ז, דאכתי ק' לתי' זה, ממפיס מורסא דהוא כר"ש, ועיי"ש ליישב דהבה"ג ס"ל דחיוב מפיס הוא משום מכה בפטיש והמפיס להוציא ליחה אינה גמר מלאכה וא"א להביא לידי גמר ומודה ר' יהודה בזה, ועיי"ש ביאור לתי' זה במה דתלי לק' ק"ז: ד' שמואל בד' ר"ש. וע"ע יד דוד מהדו"ב בתוס', [דשמואל ס' דהפסה שאינה לפה ל"ה מלאכה]. והנה ביראים סי' רע"ד, הק' להבה"ג, כיון דשמואל ס"ל כר"י במשאצ"ג, איך מתיר איסור סקילה משום היזק של רבים, וכ' ליישב קו' הבה"ג באופ"א דשמואל ס"ל דכל צידה שאינה אלא להבריח ההיזק ממנו אינה צידה, ודלא כרב לק' ק"ז: דהוי משאצ"ג. עוד מצינו ישוב נוסף בזה, דעי' חי' רח"ה שבת פ"י הי"ז, ליישב דלק' ק"ז. מבו' דהיתר מפיס מורסא הוא באין מתכוין לעשות לה פה רק להוציא ליחה, והוי דבר שאין מתכוין דפטור אפי' לר' יהודה, והוי פס"ר דלא ניח"ל, וכדעת הערוך ערך סבר, דמותר, וכן בצידת נחש מותר רק במתכוין להינצל, כמבו' ברמב"ם שבת שם הכ"ה, ומה דתלי ד' שמואל לק' ק"ז: בד' ר"ש, היינו משום דרב תלה זאת בדי"ז, משום דס"ל לק' מ"ב. דדבר שאינו מתכוין אסור.{{ש} | |||
והנה בתוס' שם, אי' דקיי"ל כר"ש דפטור, וביארו הטעם לזה, משום דרבא דהוי בתראה סבר כותיה לק' קמ"א: אולם הרמב"ם שבת פ"א ה"ז, פ' כר"י במשאצ"ג. ובאמת עי' מ"מ שם, משה"ק בשי' הרמב"ם דשם פ' כר' יהודה במשאצ"ג, ומאידך בפ"י הי"ז פ' ד' שמואל דהמוציא ליחה פטור, וכן שם הכ"ה לגבי צידת נחש, ותי' דהר"מ ס"ל כהך לישנא דלק' ק"ז: דהצד ח' שרצים זהו כד' ר"ש, אבל הדין של מפיס מורסא וצד נחש אזיל אף לר' יהודה, וכן מוכח משמואל עצמו דפטר בהו ומאידך פ' כר' יהודה [וכמש"כ התוס'], והטעם דמותר לר' יהודה, משום דהפסת מורסא, אינה גמר מלאכה, וכן צידת נחש אינו כדרכו אלא מתעסק בו, או דהוי סכנת נפשות, עיי"ש. ועי' עוד מו"מ וישוב בסתירת הרמב"ם הנ"ל, במרכה"מ שבת פ"י הי"ז, ובשו"ת אבנ"ז או"ח סי' רט"ז, ובחי' רח"ה שבת שם. וע"ע חזון יחזקאל כאן ד"ה בר, מש"כ בד' הגר"ח, וכן עי' בקה"י סי' ב'.}}. | |||
'''פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב.''' פירש רש"י | '''פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב.''' פירש רש"י{{הערה|ד"ה פטורי.}} דהיינו עקירות דאפשר דאתי בהו לידי חיוב חטאת אבל הנחות דהיינו פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה ופשט העני ידו ריקם ונתן בעל הבית בתוכה והוציא לחוץ והניח, וכנגדן בבעל הבית, אי אפשר דאתי בה[ו] לידי חיוב חטאת, הלכך לא חשיב להו. וא"ת עקירות דעני ששתיהן נעשות בחוץ אמאי חשיב להו בתרתי, וכן נמי של בעל הבית{{הערה|וכה"ק הבעה"מ ד"ה והא דאמרי', וברמב"ן ד"ה פטורי, ועי' מהרש"א בתוד"ה פטורי, דזהו כוונת קושייתם.}}. ויש לומר כיון שהן משתנות זו מזו שהאחד עקר והכניס ידו מליאה והשני עקר ולא הכניס כלל אלא שהטעין ידו של חבירו ברשות שהוא עומד בה חשיב להו בתרתי{{הערה|ועי' רמב"ן שם, מה שיישב כעי"ז לפי' הי"מ שהו' להלן בד' רבינו. והנה בתוד"ה פטורי, הק' לפירש"י חדא דעקירה בלא הוצאה היו טלטול בעלמא, ועוד דלפירושו קחשיב לבע"ה ג' יציאות והכנסה א', ולעני ג' הכנסות והוצאה א', ועוד דל"ח תרתי לפטור דעני וכו' כדחשיב חיובא ברישא. ובקושייתם ראשונה, עי' רש"ש ברד"ה פטורי, שיישב עפ"י רש"י לק' ע"ד. ד"ה וכי, דח"ש אסור מה"ת ואפי' בשבת, ודין ח"ש הוא משום דחזי לאיצטרופי, וסברא זו ל"ש אלא בעקירות ולא בהנחות, דלא שנו במשנה אלא עקירות שאסורים מדאו' משום ח"ש כיון שראוי להיצטרף. עוד עי' חי' הלכות ד"ה ומשה"ק, שתי' באופ"א דמ"מ כיון דסו"ס אפשר לבוא לידי חטאת ע"י עקירה זו, חמיר טפי מהנחה, וכעי"ז תי' בחי' מהרא"ל בתוס' שם. | ||
והנה עי' תוצאו"ח סי' ז' אות ד' בסוגריים, שכ' בביאור פלוגתתם, דרש"י ס"ל דעקירה היא תנאי בעצם המלאכה מלבד ההוצאה, ותוס' ס"ל דההוצאה לבד היא המלאכה, והעקירה וההנחה נצרכים דבכך דרך הוצאה, וע"כ בעקירה לבד ליכא מלאכה כלל. וע"ע אור החמה בתוס' שם. ובעיקר הענין אי הנחה מעיקר מלאכת ההוצאה או רק תנאי בה, עי' משנ"ת בהע' לעיל ב. בד"ה ואיכא.}}. | |||
ויש מפרשים{{הערה|כ"ה הרמב"ן וריטב"א ור"ן ד"ה פטורי, פי' זה. ועי' לשון הזהב ד"ה אמנם בד' רש"י, וע"ע עוד יוסף חי [נדפס בועד חכמים] דכ"ה שי' התוס' בד"ה שניהם, שכ' להל' דהקו' דהא איתעבידא מלאכה מבינייהו, קפריך אשני, אמנם עי' חכמת מנוח בתוד"ה שניהם, דגם לפירש"י י"ל דקפריך אשני.}} איפכא, שהנחות קא חשיב משום שעל ידה נגמרה מלאכה והיא עיקר המלאכה{{הערה|יש שדקדקו מלש' רבינו דבהוצאה עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה, [וע"ע לש' הריטב"א שם ד"ה פטורי, "ואחרים פי' דפטורי וכו', היינו מי שמוציא או הכניס ידו מרל"ר ובזה תלוי עיקר חטאת. אמנם עי' לש' בעה"מ דף א ברי"ף, ד"ה רבא, "כיון שתחילת המלאכה הוא העקירה ועיקר חיובא"]. ובעיקר הענין, עי' אפיקי ים ח"ב סי' ד' ענף ח', מה שדן אי הנחה מעיקר מלאכת ההוצאה או רק תנאי בה, והביא דברי המאירי בע"ב ד"ה יש לדון, דבהוצאה עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה. ועי' דברי ברוך סי' א' אות ב', דר"ל כעי"ז בד' התוס' לק' ג. ד"ה שניהם. וע"ע בד' המאירי בסוכה מ"ג. ובר"פ הזורק, בדין מעביר ד"א ברה"ר ע"י עקירה מרה"י זו והנחה ברה"י זו. ובעיקר נידו"ז, עייש"ע באפ"י לדקדק מתוס' לק' צ"ג. ד"ה חד, דשם מלאכת הוצאה נקרא גם בלא הנחה, אך דחה זה מתוס' לעיל ג. ד"ה שניהם, ועייש"ע מה שהוכיח בזה. ועי' תוצאות חיים ז' ד', שעמד בחקירה זו, וע"ע בדבריו בסי' ט' ס"ק י"א י"ב. וע"ע אבנ"ז או"ח סי' רמ"ה. ועי' רש"י לעיל ג. ד"ה ידו, מה דמשמ' שטעם עקירה והנחה, משום דבלא"ה אין דרך הוצאה, ומה שצויין שם. וע"ע מקור הלכה סי' כ"ב. וע"ע קה"י ח"ה סי' ט"ו מה שר"ל בד' הגמ' לק' ד: דבעי' לחלק בין עקירה להנחה, שבעקירה יצטרכו מקום ד', ובהנחה לא, אי היינו משום דס"ל דעיקר מלאכת הוצאה היא בעקירה, והנחה היא רק תנאי. וע"ע בד' רבינו לק' ד: ד"ה הא דפרכינן, ורמב"ן ד. ד"ה והא, וכן בריטב"א ד: ד"ה ודילמא, ובד' המאירי ד. ד"ה הזורק, בפי' הא'. עוד מצינו צד נוסף בגדר מלאכת הוצאה, שגדרה נשיאת משא, דעי' דברות משה סי' א' ענף ב', בדעת התוס', דגדר הוצאה היינו נשיאת משא. וע"ע ירמיה י"ז כ"א "ואל תשאו משא ביום השבת", ושם כ"ב, "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת", והו' בהוריות ד. ועי' ביצה י"ב. דדרשי' מהאי קרא דבשבת אין ביו"ט לא, ועי' בה"ג הל' שבת, דהוצאה אסורה בשבת, משום הך קרא, וע"ע קראי בנחמיה י"ג, ט"ו י"ט. וידוע לדקדק מהרמב"ן ב. ד"ה ואיכא, דענין הוצאה, היא משום "מלאכת משא", וכד' הרמב"ן שם, כ"כ רבינו ב. ד"ה ואיכא, וריטב"א בשבועות ב. ד"ה יציאות. ובאמת עי' דברות משה שם, לתלות נידו"ז בין נוסחאות התוס' והרמב"ן בהגדרת הוצאה שהיא מלאכה גרועה, אך יעו"ש דאדרבה להרמב"ן י"ל דענין הוצאה אינה משום נשיאת משא, ועי' בציונים שבסוה"ס משנ"ת בתוד"ה פשט, בבא"ד דהוצאה מלאכה גרועה היא. והנה עי' מרכה"מ שבת פי"ג ה"ב, דיש בהוצאה ג' חלקים, א' עקירה, ב' הוצאה מרל"ר, ג' הנחה, והחיוב בעשיית שלשתן. ועי' ריטב"א מה"ק ג: וע"ע שיעורי הגר"ח ב"ק ח. ובשו"ת אבנ"ז או"ח סי' רמ"ה, דהחיוב רק על העקירה והנחה.{{ש}} | |||
והנה משמעות התוס' לק' צ"ג. ד"ה חד, דעיקר המלאכה חילוף הרשויות. וכן ריהטת ריב"א לעיל ג. בתוד"ה שניהם. וכ"פ רש"י לעיל ג., ובפסחים פ"ה: וע"ע דברי ברוך סי' א' אות ב', בד' התוס' לק' צ"ג. ד"ה זה עוקר, דההוצאה מרל"ר היא העיקר, ועקירה והנחה הן מחלקי המלאכה.{{ש}} | |||
והנה עי' בכתבי הגר"ח סי' קי"א ומגנזי הגר"ח סי' מ' ד"ה והנראה, שנקט דג' חלקים גורמים החיוב, עקירה, הוצאה, הנחה, ויש דין קלב"מ בכל אחד מהם, וההוצאה היא חילוף הרשויות, וההילוך עד סוף הרשות, הוי הכשר בעלמא לצרף הפעולות, ועייש"ע מו"מ וביאור בזה. ועי' לעיל כן בשם מרכה"מ שבת פי"ג ה"ב. והו' ד' הגר"ח באבהא"ז פ"ג מגניבה, ועי' אבנ"ז סי' רמ"ה, לדון בדין קלב"מ, דשמא דוקא בעקירה והנחה, או"ד משעת עקירה עד אחר הוצאה, וטעמי' שכל ההילוך נצרך עד שיוציא, אבל אחר שהוציא יתחייב בהנחה מיד. וע"ע מו"מ בד' הגר"ח, חזון יחזקאל ו' א' משכ"ב, ועי' קה"י כתובות סי' ל"ב, אבי עזרי רביעאה הל' שבת, וע"ע בקמא שבת פ"א הי"ט משכ"ב.{{ש}} | |||
וע"ע אבנ"ז שם, צד רביעי, בגדר הוצאה, שעיקר המלאכה היא עקירה והנחה, [לאפוקי הוצאה].}} שע"י הנחה אתי בהו בעלמא לידי חיוב חטאת, אבל עקירות לאו מידי קא עביד זה. וזה נראה עיקר. והיינו חידושיה דאשמעינן שהוא פטור אף על גב דאיתעביד מלאכה, ועלה הוא דאתמהינן והא אתעבידא מלאכה ואיצטרכינן למיתלי בטעמא, משום דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/ד#כז|ויקרא ד כז]]}} בעשותה או נפש אחת דשנים שעשאוה פטורין. ורבנו חננאל{{הערה|ד"ה ושנינן.}} פירש כפירוש של רש"י ז"ל. | |||
הכי גריס ר"ח ז"ל:''' ידו לא נייח גופו נייח ידו בתר גופו גרירא.''' | והנכון מה שפירש הרב בעל המאור ז"ל{{הערה|ד"ה והא.}} דלא קא חשיב אלא הכנסות והוצאות שמרשות לרשות, כגון פשט בעל הבית ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שפשט ידו ריקה ונתן העני לתוכה והכניסה בפנים, וכן פשט העני ידו מלאה בפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציאה העני בחוץ{{הערה|וכ"פ הריב"א שהו' בתוד"ה פטורי, וע"ע ברש"י שם שהבי' עוד פי' בשם רבותיו, וכ"ה הרמב"ן ד"ה פטורי, בשם אחרים, ועי' תורא"ש ד"ה פטורי, שכ' דשי' הרבותינו כפי' הריב"א שהו' בתוד"ה פטורי, וכן ע"ע שבת של מי בתוד"ה פטורי, וחלקת בנימין ד"ה פטורי, דהריב"א כרבותיו של רש"י. אמנם עי' לשון הזהב ד"ה אמנם, דרבותיו של רש"י אי"ז כפי' הריב"א, ועייש"ע בביאור הטעם שמיאן רש"י בפי' רבותינו.{{ש}} | ||
ובעיקר הענין, ע"ע אלפי מנשה ד"ה פטורי, עוד פי' בזה באופ"א, דאתי בהו לידי חטאת, היינו מלאכה שנעשית ע"י ב', ופטורים מחמת ב' שעשו, והתנא ומנה זה כאחד מחמת שנעשית המלאכה ביחד, אבל אין התנא מונה בע"ה לחוד ועני לחוד, דזה הוי חצי מלאכה. ועי' אשי ישראל ד"ה פטורי, לדחותו מדאין מתרץ בשבועות י"ד: לגבי ידיעות הטומאה דאין ח' אופנים דהתנא מונה רק ידיעות הראשונות והאחרונות כאחד.}}. | |||
הכי גרסינן: '''איתמר נמי א"ר חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין.''' ולא גרסינן ואמרו בעשותה יחיד שעשאה כו', דאם איתא למאי איצטריך לאתויי מימרא סייעתא לברייתא. אלא הכי קאמר לא תימא מתניתין רבי דוקא היא דדריש בעשותה למיעוטא אבל רבנן פליגי עליה משום דאיכא דלא דריש ליה למיעוטא, אבל נזרקה מפי חבורה כולהו רבנן מודו בה ולא משום בעשותה אלא מנפש או מאחת, כדנפקא לן בפרק המצניע {{ממ|לקמן [[בבלי/שבת/צג/א|צג.]]}} זה עוקר וזה מניח מנפש או מאחת{{הערה|וכ"כ הרמב"ן וריטב"א ור"ן ד"ה איתמר. וכעי"ז בענף יהושע בתוס', ובזה יישבו קו' התוס' ד"ה איתמר, היאך מבי' מגמ' ראיה לברייתא, ועיי"ש מה שתי' בזה. ובגור אריה ד"ה והא, תי' באופ"א, דמברייתא הו"א דמיירי בזה מעביר ב' אמות וזה מעביר ב' אמות דכ"א לא עשה עיקר מלאכה, אבל במתני' ס"ד דנימא דחייב השני חטאת או שניהם, ובראש יוסף ד"ה פטורי, תי' עוד דבברייתא ס"ד דמיירי בששניהם הוציאו בב"א וכ"א אינו להוציא בפנ"ע, משא"כ במתני' דכ"א עשה חציה. וע"ע צל"ח ד"ה תני, ליישב דרבי קאמר רק העושה כולה ולא מקצתה, ולולא ר"ח ב"ג ס"ד דרבי מיירי דוקא ביחיד שעשה מקצתה, אבל שנים שעשאוה חייבים. וכעי"ז בחי' אב"י ד"ה תניא. ובחי' הלכות להגר"א ד"ה איתמר, כ' דר' חייא לא בא אלא לתרץ המשנה, ואי"ז הוכחה לברייתא, ועייש"ע ביאור בזה.}}. | |||
הכי גריס ר"ח ז"ל{{הערה|ד"ה בעא, והו' בתוד"ה מאי, וברמב"ן ד"ה ה"ג, וכ"ה הר"ן ד"ה ידו, וע"ע ריטב"א ד"ה גי'.}}: '''ידו לא נייח גופו נייח ידו בתר גופו גרירא. ולא בעי' עקירה גופו הוי עקירה.'''{{הערה|וכ"פ בתוד"ה מאי, וכ"ה בתשו' רב נטרונאי גאון, ברודי [אופק] תשו' פרשניות סי' שע"ח, ובבעה"מ בע"ב ד"ה אמר. וכ"ג ר"י לק' צ"ב: בתוד"ה התם. וכ"מ בר"י מלוניל בפי' הא'. וע"ע ריטב"א ד"ה גירסת. וכ"ה בתורא"ש ד"ה מ"ט, [אמנם עי' ברא"ש, ועי' ראש יוסף בדעתו דנמשך אחר פירש"י, וכן דקדק בזכרו"ש עמ' תצ"ט אות ב', וע"ע קרב"נ אות א']. וע"ע מרכה"מ שבת פי"ג ה"ב לדון בד' הר"מ שם אי ס"ל כתוס' דידו חשובה כמקום ד', דוקא כשידו וגופו ברשות אחת, ועי' רד"ע שם, [הו' בס' הליקוטים שם]. ובעיקר הענין, ע"ע דקדוקי סופרים אות ס', שהבי' גירסא, 'ידו לא נייח גופו נייח ידו בתר גופו גרירא ובעינא עקירה גופו מינח נייח ולא בעי עקירה'.{{ש}} | |||
והנה בביאור הטעם דידו בתר גופו גרירא, עי' ר"ח שם דהיינו משום שאם יעתק הגוף ידו נמשכת עמו, ועייש"ע, וכעי"ז בר"י מלוניל בפי' הא' דהא ע"כ צריך להחזיק למקום שגופו שם דהיינו רה"ר. וברע"א ד"ה שניהם, מבו' עוד לדון בביאור ידו בתר גופו גרירא, אי הגרירא מהני להפקיע פעולת האדם, דכיון שהיד אגודה בגוף ל"ח דיש מעשה עקירה, או דהגרירא מהני להפקיע את מצב החפץ שנחשב לא נח כלל.}} ורש"י ז"ל{{הערה|ד"ה גופו.}} כתב דלא גרסינן ידו בתר גופו גרירא דיתירתא היא, אלא הכי גרס: ידו לא נייח גופו נייח. פירוש: ידו לא נייח על גבי קרקע גופו נייח על גבי קרקע והלכך הוי עקירה{{הערה|והנה מש' דלרש"י אין חילוק בין הגירסאות, וכ"כ במנחת יהודה ומצא חן בתוס', וע"ע בד' רבינו להלן. אמנם הר"י למד ברש"י דפליג, וכ"נ התורא"ש שם. וע"ע שבת של מי בתוס' שם, וע"ע רש"י לק' צ"ב: דאזיל לשיטתו הכא. ועי' אגודות אזוב מדברי ברש"י שם, דלהתוס' ל"ג ידו נייח גופו ל"נ, וא"כ אינו מיותר. וע"ע רמב"ן בע"ב ד"ה ה"ג, ובד' רבינו שם ד"ה ה"ג, ר"ן שם ד"ה כרשות, תורי"ד שם ד"ה אמר.}}. ואם תאמר אם כן נתן לתוך ידו של בעל הבית{{הערה|וכה"ק התורא"ש ד"ה מ"ט, ורמב"ן ד"ה ה"ג, ור"ן ד"ה ידו, אמנם בתוד"ה מ"ט, הק' רק מההיא דאו שנטל מתוכה, עיי"ש. ועי' חיי אברהם בתוס' שם, לבאר דהתוס' הקשו דוקא מנטל מתוכה משום שדומה לספק הגמ' הכא דהוי עקירה. ובס' זכרון יעקב ברד"ה ידו, כ' טעם אחר, דלא הק' מנתן עני ליד בע"ה, דמזה מוכח רק הנחה אחר עקירה, אבל הנחה קודם עקירה, דשמא צריך עקירה ממקום דע"ד. וכ"כ בחדש האביב בתוס' שם, בבא"ד דהא.}} או שנטל מתוכה אמאי חייב, והא בעינן עקירה והנחה על גבי מקום נח{{הערה|לכאו' י"ל קו' זו דודאי חפץ המונח ביד אדם ובא אחר ונטלו דחשיב עקירה, ורק הכא שהיה בידו והוציא ידו לרשות אחרת, דל"ח שנשתנה מקום החפץ דחשיב מונח ביד. ועי' חזון יחזקאל ד"ה הטעינו, בביאור ספק הגמ' הכא. ובפנ"י בתוס' שם, יישב דהנחה בידו חשיב הנחה דמסתמא כך היה במשכן שהיה נותן ליד גזבר כמש"כ התוס' לק' ד. ד"ה והא, משא"כ בעקירה דצריך שתהא חשובה ועקירת ידו לעולם ל"ה עקירה, ועיי"ש הוכחה לזה מלק' בע"ב דאפי' ברשות א', אמרי' דאינו דומה לידו, וע"ע כעי"ז בתו"י. ועי' תוצאו"ח סי' ז' אות ד', וע"ע רמב"ם שבת פי"ג ה"ב, ושם ה"ח, וראש יוסף ד"ה והוי יודע, בדעת הרמב"ם דהנחת יד חשיב כהנחת הגוף, אולם עקירת יד לא.}}{{הערה|והנה עי' תו"י אות ג', ליישב שי' רש"י עפ"י הרשב"א דמחלק בין עקירה להנחה, דבהנחת גופו פשיט"ל דהוי הנחה, ועיי"ש ביאור בזה. ועי' בפנ"י כעי"ז. ועי' חי' מהר"ם בנעט בתוס' שם, לבאר דכמו שחלוק עקירה מהנחה, ה"ה דחלוק בעקירה עצמה, דהנחה לענין העקירה שאח"כ שתהא עקירה חשיב מונח, אבל הוא עצמו עוקר יד מלאה אי"ז עקירה, דהיד לא נחה דהיד עקורה כבר לענין עקירה.}}. יש לומר דלא אמרו ידו לא נייחא אלא כשהיא עומדת ברשות אחרת על גבי קרקע והטעינו חברו בידו והוציא שיהא חייב, דלעולם אין לה הנחה בפני עצמה אלא ברשות שהגוף עומד שם שהיא מונחת אגב גופו, אלא לפי שהיא אין דרכה להיות מונחת על גבי קרקע קאמר [ד]הגוף הוא שעומד על גבי קרקע ולעולם היד נגררת אחריו למאן דאמר בפרק המצניע {{ממ|לקמן [[בבלי/שבת/צב/א|צב.]]}} דאגד יד שמיה אגד, וכיון דאגדו בידו הוא אף על פי שהניח ידו בקרקע אין זו הנחה, וכדאמרינן לקמן {{ממ|[[בבלי/שבת/ה/ב|ה:]]}} גבי היה קורא על האסקופה שאף על פי שנח על גבי קרקע לא חשבינן ליה כמונח משום דאגדו בידו הוא, ולענין יד נמי הוא הדין והוא הטעם למ"ד התם אגד יד שמיה אגד, אלא מיהו לרבא דאמר התם בפרק המצניע דאגד יד לא שמיה אגד חייב כל שהיא סמוכה לקרקע פחות משלשה כדאיתא התם, אבל ברשות שהגוף שם ידו מונחת היא לכולי עלמא והנותן לתוכה או שנטל מתוכה חייב, וכן אם הטעינו חבירו אפילו בידו ויצא הוא והניח ברשות הרבים חייב כאילו הטעינו על כתפו, והיינו דכתב הוא ז"ל דידו בתר גופו גרירא יתירתא הוא, דהיינו ידו לא נייח כלומר, משום דבתר גופו גרירא. | |||
ויש ספרים דגרסי: אי נמי ידו בתר גופו גרירא היא. ומסתברא דאפילו לאותן ספרים לאו תרי טעמי נינהו אלא דא ודא לחד טעמא סלקן, אלא דהוי חד טעמא בתרתי לישני, כלומר: ואיכא מאן דאמר לה בהאי לישנא, וכענין שאמרו לקמן {{ממ|[[בבלי/שבת/ה/ב|ה:]]}} אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן מר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא. ומדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל נראה דשני ענינין הן, וכן פירש רבנו הרב ז"ל, ואיכא בינייהו כגון שהטעינו חברו בידו והוציא ידו לחוץ וזרק, למאן דאמר ידו לא נייח לא מחייב דהא לא עקר, ולמאן דאמר ידו בתר גופו גרירא הויא עקירה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן למאן דאמר ידו לא נייח תקשי ליה מתניתין דקתני פשט העני ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא העני חייב, ואמאי הא בעינא עקירה והנחה על גבי מקום מונח והא ליכא, דכיון דידו לא חשיבא כמונחת אפילו ברשות שהגוף עומד שם מה לי לענין לתת לתוכה וליטול ממנה מה לי אם הוציאה לחוץ וזרק, אי כמונחת היא כאן וכאן ליחייב אי לאו כמונחת היא כאן וכאן ליפטר, אלא ודאי נראה כדפרישית דלישני בעלמא נינהו. | |||
גרסה מ־02:08, 3 במרץ 2019
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
הא דאמרינן בבא דרישא דפטור ומותר לא קשיא לי. קשיא לרבותינו הצרפתים ז"ל[1] והא איכא משום ולפני עור לא תתן מכשול. וכי תימא כיון דבלא הושטה יכול הוא להניח בקרקע[2] לית ביה משום ולפני עור כדאיתא בפרק קמא דע"ז (ו:) דאוקימנא ההיא דלא יושיט כוס יין לנזיר דקאי בתרי עברי נהרא, מכל מקום איסורא דרבנן איכא שהוא חייב להפרישו מאיסור[3][4][5]. ואוקמוה בעכו"ם[6]. וזה דוחק גדול. ועוד דהעני חייב קאמר ובגוי מי איכא למימר הכי[7]. ומסתברא דפטור ומותר דקאמרינן הכא היינו שאין בו משום נדנוד עבירה מחמת הוצאת עצמו והכנסת עצמו, דאילו בכולהו פטורי דסיפא איכא נדנוד עבירה משום דנגמרה המלאכה על ידו וכאילו הוא עושה המלאכה[8]. תדע דאיצטריך קרא לאשמועינן שהוא פטור מבעשותה או מנפש אחת (ויקרא ד כז), וא"נ בעקירות דאיכא נדנוד עבירה כיון שעקר מרה"ר והכניס לפנים דאיכא למיחש שמא יניח או שעקר ונתן לתוך ידו של חברו דאיכא למיחש שמא יגמור כיון שהתחיל, אבל פטורי דבבא דרישא דלית להו שום נדנוד עבירה מצד עצמן לא חשיב במתניתין, משום דלא איירי התם אלא באיסורין הבאין להן משום הוצאות והכנסות של עצמן. כך נראה לי[9].
אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת וכו'. לא אמר אלא היכא דאמרו פטור מחמת שאינה מלאכה גמורה דומיא דמתני' דהכא, אבל פטורי אחריני איכא במסכת שבת שהוא פטור ומותר, דתנן בפרק במה מדליקין (לקמן כט:) בשביל החולה שישן פטור ואוקימנא (שם ל.) בחולה שיש בו סכנה, ופטור ומותר הוא[10] והזריז הרי זה משובח (יומא פד:)[11]. והקשו בתוס'[12] דהא איכא דתניא לקמן בפרק במה אשה יוצאה (סב.) רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון, וזה הוא ודאי פטור ומותר הוא כדתניא אידך (שם) יוצאת אשה בכובלת לכתחילה. והם תירצו דהא דנקט התם פטור משום דאדרבי מאיר קאי דאמר (שם) חייבת חטאת ואמר ליה איהו פטור והתם פטור מקרבן קאמר, אלא דבאידך ברייתא גלי לן דמותר לכתחילה[13]. ויש מפרשים דשמא ר' אליעזר לא התיר בו לכתחילה אלא בצלוחית של פלייטון, מדשבקה לבר זוגה בברייתא ולא תני אלא בצלוחית, והלכך תני התם פטור משום כובלת דפטור אבל אסור[14]. ואיכא מאן דמפרש [15] דלא אמר שמואל אלא בפטור דתניא במתניתין בלבד[16].
הא דאמר שמואל דצד נחש ומפיס מורסא פטור ומותר. כתב ר"ת ז"ל [17] לאו אליבא דנפשיה קאמר, דהא אוקימנא לה בפרק שמונה שרצים (לקמן קז:) כרבי שמעון דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה, ואיהו במלאכה שאין צריכה לגופה כר' יהודה סבירא ליה דאמר חייב עליה כדאיתא בפרק כירה (לקמן מב.) ובזבחים בשלהי פרק כל התדיר (צא.)[18]. אלא הכא אליבא דמאן דאמר פטור קאמר, ואנן קיימא לן כרבי שמעון דפטור{{הערה|ובעיקר מש"כ הבה"ג דהכא מוכח דסבר שמואל משאצ"ג פטור, עי' מהרי"ט ד"ה הצד, להק' דשמואל אמר כלל בכל הל' שבת ולא משום דס"ל כר"ש, ותי' דהבה"ג הוכיח זה, מדנקט שמואל הני תלת, ולא נק' המשנה הכא והמשנה דלק' כ"ט: דמבו' בהם שפטור ומותר, וע"כ משום דזהו פשיטא, ואי שמואל אמר כלל בכל הל' שבת, הול"ל למימר גם מתני' הכא ושם, עוד תי' דההכרח לזה מדמוקי לק' ק"ז: די"ז דהצד נחש כר"ש ובליכא סכנה ויכול לצודו, ולא מוקי ביש סכנה ולכו"ע, וע"כ דס"ל כר"ש. וע"ע שפ"א. והנה ע"ע אשי ישראל בתוס' שם, שהק' דדילמא שמואל ס"ל כלישנא דלק' ק"ז: דמוקמ' להמשנה של צד ח' שרצים שלא לצורך פטור כר"ש, וללישנא זו לא מוקמי הדינים של מפיס מורסא וצד נחש כר"ש.
ובעיקר הסתירה בד' שמואל, עי' בה"ג שם בהל' שבת, שיישב באופ"א, דשמואל ס"ל כר' יהודה, אלא שאפי' ר' יהודה מודה בצידת נחש כיון שיש בו היזק, וכדלק' מ"ב. דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברה"ר אבל לא של עץ, והיינו משום דבשל עץ ליכא היזק שאדומה ורואים אותה, משא"כ בשל מתכת. אמנם עי' יראים סי' רע"ד דבמתכת מותר משום דכיבוי מתכת מדרבנן כיון שלא היתה במשכן, משא"כ כיבוי גחלת של עץ. וע"ע קהלת יעקב [אלבעלי] שבת פ"י הי"ז, דאכתי ק' לתי' זה, ממפיס מורסא דהוא כר"ש, ועיי"ש ליישב דהבה"ג ס"ל דחיוב מפיס הוא משום מכה בפטיש והמפיס להוציא ליחה אינה גמר מלאכה וא"א להביא לידי גמר ומודה ר' יהודה בזה, ועיי"ש ביאור לתי' זה במה דתלי לק' ק"ז: ד' שמואל בד' ר"ש. וע"ע יד דוד מהדו"ב בתוס', [דשמואל ס' דהפסה שאינה לפה ל"ה מלאכה]. והנה ביראים סי' רע"ד, הק' להבה"ג, כיון דשמואל ס"ל כר"י במשאצ"ג, איך מתיר איסור סקילה משום היזק של רבים, וכ' ליישב קו' הבה"ג באופ"א דשמואל ס"ל דכל צידה שאינה אלא להבריח ההיזק ממנו אינה צידה, ודלא כרב לק' ק"ז: דהוי משאצ"ג. עוד מצינו ישוב נוסף בזה, דעי' חי' רח"ה שבת פ"י הי"ז, ליישב דלק' ק"ז. מבו' דהיתר מפיס מורסא הוא באין מתכוין לעשות לה פה רק להוציא ליחה, והוי דבר שאין מתכוין דפטור אפי' לר' יהודה, והוי פס"ר דלא ניח"ל, וכדעת הערוך ערך סבר, דמותר, וכן בצידת נחש מותר רק במתכוין להינצל, כמבו' ברמב"ם שבת שם הכ"ה, ומה דתלי ד' שמואל לק' ק"ז: בד' ר"ש, היינו משום דרב תלה זאת בדי"ז, משום דס"ל לק' מ"ב. דדבר שאינו מתכוין אסור.{{ש}
והנה בתוס' שם, אי' דקיי"ל כר"ש דפטור, וביארו הטעם לזה, משום דרבא דהוי בתראה סבר כותיה לק' קמ"א: אולם הרמב"ם שבת פ"א ה"ז, פ' כר"י במשאצ"ג. ובאמת עי' מ"מ שם, משה"ק בשי' הרמב"ם דשם פ' כר' יהודה במשאצ"ג, ומאידך בפ"י הי"ז פ' ד' שמואל דהמוציא ליחה פטור, וכן שם הכ"ה לגבי צידת נחש, ותי' דהר"מ ס"ל כהך לישנא דלק' ק"ז: דהצד ח' שרצים זהו כד' ר"ש, אבל הדין של מפיס מורסא וצד נחש אזיל אף לר' יהודה, וכן מוכח משמואל עצמו דפטר בהו ומאידך פ' כר' יהודה [וכמש"כ התוס'], והטעם דמותר לר' יהודה, משום דהפסת מורסא, אינה גמר מלאכה, וכן צידת נחש אינו כדרכו אלא מתעסק בו, או דהוי סכנת נפשות, עיי"ש. ועי' עוד מו"מ וישוב בסתירת הרמב"ם הנ"ל, במרכה"מ שבת פ"י הי"ז, ובשו"ת אבנ"ז או"ח סי' רט"ז, ובחי' רח"ה שבת שם. וע"ע חזון יחזקאל כאן ד"ה בר, מש"כ בד' הגר"ח, וכן עי' בקה"י סי' ב'.}}.
פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב. פירש רש"י[19] דהיינו עקירות דאפשר דאתי בהו לידי חיוב חטאת אבל הנחות דהיינו פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה ופשט העני ידו ריקם ונתן בעל הבית בתוכה והוציא לחוץ והניח, וכנגדן בבעל הבית, אי אפשר דאתי בה[ו] לידי חיוב חטאת, הלכך לא חשיב להו. וא"ת עקירות דעני ששתיהן נעשות בחוץ אמאי חשיב להו בתרתי, וכן נמי של בעל הבית[20]. ויש לומר כיון שהן משתנות זו מזו שהאחד עקר והכניס ידו מליאה והשני עקר ולא הכניס כלל אלא שהטעין ידו של חבירו ברשות שהוא עומד בה חשיב להו בתרתי[21].
ויש מפרשים[22] איפכא, שהנחות קא חשיב משום שעל ידה נגמרה מלאכה והיא עיקר המלאכה[23] שע"י הנחה אתי בהו בעלמא לידי חיוב חטאת, אבל עקירות לאו מידי קא עביד זה. וזה נראה עיקר. והיינו חידושיה דאשמעינן שהוא פטור אף על גב דאיתעביד מלאכה, ועלה הוא דאתמהינן והא אתעבידא מלאכה ואיצטרכינן למיתלי בטעמא, משום דכתיב (ויקרא ד כז) בעשותה או נפש אחת דשנים שעשאוה פטורין. ורבנו חננאל[24] פירש כפירוש של רש"י ז"ל.
והנכון מה שפירש הרב בעל המאור ז"ל[25] דלא קא חשיב אלא הכנסות והוצאות שמרשות לרשות, כגון פשט בעל הבית ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שפשט ידו ריקה ונתן העני לתוכה והכניסה בפנים, וכן פשט העני ידו מלאה בפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציאה העני בחוץ[26].
הכי גרסינן: איתמר נמי א"ר חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין. ולא גרסינן ואמרו בעשותה יחיד שעשאה כו', דאם איתא למאי איצטריך לאתויי מימרא סייעתא לברייתא. אלא הכי קאמר לא תימא מתניתין רבי דוקא היא דדריש בעשותה למיעוטא אבל רבנן פליגי עליה משום דאיכא דלא דריש ליה למיעוטא, אבל נזרקה מפי חבורה כולהו רבנן מודו בה ולא משום בעשותה אלא מנפש או מאחת, כדנפקא לן בפרק המצניע (לקמן צג.) זה עוקר וזה מניח מנפש או מאחת[27].
הכי גריס ר"ח ז"ל[28]: ידו לא נייח גופו נייח ידו בתר גופו גרירא. ולא בעי' עקירה גופו הוי עקירה.[29] ורש"י ז"ל[30] כתב דלא גרסינן ידו בתר גופו גרירא דיתירתא היא, אלא הכי גרס: ידו לא נייח גופו נייח. פירוש: ידו לא נייח על גבי קרקע גופו נייח על גבי קרקע והלכך הוי עקירה[31]. ואם תאמר אם כן נתן לתוך ידו של בעל הבית[32] או שנטל מתוכה אמאי חייב, והא בעינן עקירה והנחה על גבי מקום נח[33][34]. יש לומר דלא אמרו ידו לא נייחא אלא כשהיא עומדת ברשות אחרת על גבי קרקע והטעינו חברו בידו והוציא שיהא חייב, דלעולם אין לה הנחה בפני עצמה אלא ברשות שהגוף עומד שם שהיא מונחת אגב גופו, אלא לפי שהיא אין דרכה להיות מונחת על גבי קרקע קאמר [ד]הגוף הוא שעומד על גבי קרקע ולעולם היד נגררת אחריו למאן דאמר בפרק המצניע (לקמן צב.) דאגד יד שמיה אגד, וכיון דאגדו בידו הוא אף על פי שהניח ידו בקרקע אין זו הנחה, וכדאמרינן לקמן (ה:) גבי היה קורא על האסקופה שאף על פי שנח על גבי קרקע לא חשבינן ליה כמונח משום דאגדו בידו הוא, ולענין יד נמי הוא הדין והוא הטעם למ"ד התם אגד יד שמיה אגד, אלא מיהו לרבא דאמר התם בפרק המצניע דאגד יד לא שמיה אגד חייב כל שהיא סמוכה לקרקע פחות משלשה כדאיתא התם, אבל ברשות שהגוף שם ידו מונחת היא לכולי עלמא והנותן לתוכה או שנטל מתוכה חייב, וכן אם הטעינו חבירו אפילו בידו ויצא הוא והניח ברשות הרבים חייב כאילו הטעינו על כתפו, והיינו דכתב הוא ז"ל דידו בתר גופו גרירא יתירתא הוא, דהיינו ידו לא נייח כלומר, משום דבתר גופו גרירא.
ויש ספרים דגרסי: אי נמי ידו בתר גופו גרירא היא. ומסתברא דאפילו לאותן ספרים לאו תרי טעמי נינהו אלא דא ודא לחד טעמא סלקן, אלא דהוי חד טעמא בתרתי לישני, כלומר: ואיכא מאן דאמר לה בהאי לישנא, וכענין שאמרו לקמן (ה:) אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן מר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא. ומדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל נראה דשני ענינין הן, וכן פירש רבנו הרב ז"ל, ואיכא בינייהו כגון שהטעינו חברו בידו והוציא ידו לחוץ וזרק, למאן דאמר ידו לא נייח לא מחייב דהא לא עקר, ולמאן דאמר ידו בתר גופו גרירא הויא עקירה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן למאן דאמר ידו לא נייח תקשי ליה מתניתין דקתני פשט העני ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא העני חייב, ואמאי הא בעינא עקירה והנחה על גבי מקום מונח והא ליכא, דכיון דידו לא חשיבא כמונחת אפילו ברשות שהגוף עומד שם מה לי לענין לתת לתוכה וליטול ממנה מה לי אם הוציאה לחוץ וזרק, אי כמונחת היא כאן וכאן ליחייב אי לאו כמונחת היא כאן וכאן ליפטר, אלא ודאי נראה כדפרישית דלישני בעלמא נינהו.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ כ"ה בתוד"ה בבא.
- ↑ עיין דברות משה ח"א הערה ו', עמ' רנ"ט, שהקשה דהרי העני אינו יכול ליטלו בלא רשות בעה"ב, ודוחק לומר דידוע לבעה"ב שלוקח העני בלא רשותו בגזל, וכתב דצ"ל דמיירי בחפץ של הפקר.
- ↑ וברא"ש סי' ג' הוסיף דאפי' קטן אוכל נבילות בי"ד מצווים להפרישו וכ"ש גדול שלא לסייע לו. ועי' מהר"ץ חיות בתוס' שם, להק' דברמב"ם הל' מאכלות האסורות פי"ז ה"ז, מבו' דקטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווים להפרישו, ועיי"ש דהב"י או"ח רס"י שמ"ג רצה להוכיח מד' הרא"ש דמצווים, אמנם יעו"ש במהר"ץ חיות ליישב דכוונ' הרא"ש דכמו שמצינו די"ס דאפי' קטן מצווים להפרישו ה"ה הכא לכו"ע, וע"ע רמב"ם שם, דאסור להאכיל לקטן בידים. וע"ע אחיעזר ח"ג סי' פ"א אות ז' ד"ה והנראה, הב', דמש"ה הרא"ש מקטן, כוונתו לאיסור ספייה. ועי' קוב"ש ביצה ל. אות ס"ז, עפ"י תוס' לק' קכ"א. ד"ה שמא, דבקטן שהגיע לחינוך לכו"ע מצווים להפרישו ולא רק אביו. וכ"כ בדברות משה סי' ב' ענף א'.
ולענין אי החיוב של אפרושי מאיסורא הנ"ל הוא מדרבנן או מדאו', עי' מהר"ץ חיות בתוס' שם מש"ה מסהמ"צ להרמב"ם עשין מ"ע ר"ה, דמש' דהוא אפי' מדאו', ומכלל מצ' הוכח תוכיח. ועי' ביאור הלכה סי' שמ"ז סק"ח מש"כ לחלק הכא מברכות י"ט: דשאני שאין יכול למונעו, ויסוד סברתו, כ"כ בטורי אבן חגיגה י"ג. באבנ"מ ד"ה אין.
ובעיקר הענין, הנה ע"ע תוס' קידושין נ"ו. ד"ה אבל, דמש' דבלא קאי בתרי עברי דנהרא מותר לגמרי ואפי' מדרבנן, וכן בע"ז ו. ד"ה מנין, ובחגיגה י"ג ד"ה אין מוסרין, והעיר בזה בהגהות הר"א גוטמאכר בתוס' שם. ובאמת כה"ק הש"ך יו"ד סי' קנ"א סק"ו, ויעו"ש לחלק דלגבי גוי וישראל מומר אין מצוה להפרישו, ועי' דגמ"ר שם, משה"ק ע"ז. ועוד עי' טורי אבן חגיגה י"ג. באבני מילואים ד"ה אין, דכ"ה דעת התוס' בע"ז ו: ד"ה מנין, והרא"ש שם פ"א סי' ב' דמותר לגמרי. ועי' ערוה"ש [טייב] יו"ד סי' קנ"א אות ה' דכ"מ ברדב"ז ח"ג סי' תקל"ה. ועי' שער הציון סי' שמ"ז סק"ח. ובעיקר ד' התוס' בע"ז שם, מבו' שם בר"ן שחולק. ע"ע מרדכי, הו' ברמ"א יו"ד קנ"א ס"ו, וע"ע רא"ש מרדכי ואו"ז שם, שכ' כהתוס' בע"ז. וע"ע מאירי ע"ז שם. ועי' רי"ו ני"ד, דאף מדרבנן מותר להושיט לו. וכ"מ מסמ"ג לאוין קס"ח, וכ"מ מהרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' רט"ו, ובח"ג סי' תקל"ה. - ↑ וע"ע בתוד"ה בבא, מש"כ להוכיח כן.
- ↑ ועי' שו"ת בנין ציון סי' ט"ו, ובשו"ת כת"ס יו"ד סי' פ"ג ד"ה וליישב, ובשו"ת משיב דבר ח"ב סי' ל"א, שכ' לחלק דהושיט שהוא קודם האיסור חלוק בכה"ג שיכול ליטול בעצמו, אבל אם כשעושה האיסור יכול למונעו ע"י שלא יושיט לו, ודאי אסור מדרבנן לסייע ידי עוברי עבירה, ולפי"ז להושיט לו יין מותר אבל ליתן לתוך פיו אסור, ובזה יישבו הסתירה מהתוס' בכמה מקומות דמש' דבלא קאי בתרי עברי דנהרא מותר לגמרי ואפי' מדרבנן. ובעיקר הענין, ע"ע רא"ש סי' א', דבאשכנז מורים לאיסור גם בחפץ של נכרי, משום מראית העין, וכ"פ בשו"ע או"ח סי' שכ"ה ס"א. ועי' חי' מהרא"ל בתוס', דהתוס' פליגי ולא ס"ל טעם דמראית עין, ובחפץ דישראל אסור דחשיב שנותן לו ע"מ כן, ואמירה לנכרי שבות היא בדבר שהוא של ישראל, עיי"ש, וע"ע מ"מ שכירות פי"ג ה"ג, לגבי אמירה לנכרי במלאכת גוי דשרי, ועייש"ע.
- ↑ כלו' דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי דאפילו מכניס ומוציא כל היום אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של בעה"ב.
- ↑ ועי' ר"ן על הרי"ף א. ד"ה ומקשו, שיישב דעני חייב היינו שאם היה ישראל הוא חייב, וכ"כ התורא"ש ד"ה בבא. וע"ע מהר"ם בתוס' שם, בבא"ד וי"ל, דמתני' קתני לצדדים. וכ"כ בחידושי הלכות, וע"ע חכמת מנוח.
ובעיקר תי' התוס' ע"ע מהר"ם שהק' דא"כ הו"ל למימני ט"ז אופנים בכה"ג דהעני הוא ישראל, ועכצ"ל דהתנא מיירי באיסורי שבת ולא באיסור לפנ"ע, וכמו שתי' הראשונים. וכ"כ בחידושי הלכות שם, ובמרומי שדה שם. ועי' גנזי יוסף שם, ליישב באופ"א דכיון דעכ"פ פעמים מותר כגון בנכרי ובחפץ של נכרי לא שנה אופנים אלו. וע"ע מגן דוד שם שהק' על המהר"ם דאכתי ישנה בכה"ג שהנכרי בחוץ והחפץ של ישראל, דהתם אין האיסור משום לפנ"ע אלא משום שנראה כשלוחו, ויעו"ש ליישב דאינו שונה רק בכה"ג שעושה מקצת המלאכה, אבל הכא אסור רק משום מראית עין, ועי' ראש משביר שם. - ↑ כ"מ בעבוה"ק ש"ג פ"ה דהחשש הוא משום גמר מלאכה. וע"ע רש"ש לענין אי בעקירה לבד יש איסור ח"ש או דהוי טלטול בעלמא, וכן עי' תוצאו"ח סי' ח' אות א'.
- ↑ וכן תי' בתוס' ישנים אות א', ובר"ן ד"ה בשלמא, והרא"ש סי' א', וכ"כ בגליוני הש"ס בתוס' בשם עוד מפרשים. וע"ע מהר"ם, חידושי הלכות, מרומי שדה, הובאו לעיל. וע"ע גנזי יוסף, וראש משביר. וע"ע והיה ברכה ד"ה בשלמא, לבאר תי' זה, דבמתני' איתא יציאות השבת, וע"ז מונה חיובים ופטורים ולא מיירי בלפנ"ע. ובעיקר תי' זה, עי' משה"ק באילת אהבים בתוס'.
והנה עי' אב"ע שבת פי"ג ה"ז מש"כ דלדרך זו, מבו' מש"כ הרמב"ם שם דהשני לא עשה כלום, ולא כתב מותר, דאכתי יש לפנ"ע, ועיי"ש דעכ"פ שמא אסור משום מסייע, וע"ע להלן בשם רע"א דיש איסור לפנ"ע, אך השפ"א הק' דאסור רק משום מסייע.
והנה המהרי"ט ד"ה בבא, ביאר דהתוס' מיאנו בתי' זה, משום דהוק' להם דא"כ מאי מקשה בסמוך משמואל דל"א פטור ומותר ברישא, והול"ל לת' דהיינו משום דאיכא עכ"פ איסור לפנ"ע, ואף דהתנא לא מיירי בהכי, מ"מ ל"ש לשנות בהו הלש' מותר רק פטור. ובעיקר הקושיא, כה"ק בהגהות הרא"מ הרוויץ בתוס', ובחי' מהרא"ל בתוס' ועיי"ש ליישב, וכה"ק בזרעו של אברהם בתוס', ומרומי שדה, ושפ"א, ולשון הזהב, ועיי"ש ליישב. ועי' יד דוד מהדו"ב ד"ה בבא, ליישב דזהו המו"מ בגמ', דבתחילה תי' דברישא שרי אף משום לפנ"ע וע"ז הק' משמואל, ותי' דבאמת איכא לפנ"ע, ומשמואל ליכא ראיה, די"ל שמנה פטורים דליכא בהו מעשה.
והנה עי' רע"א ד"ה בבא, דילה"ק לתי' הראשונים הנ"ל, דכיון שאסור משום לפנ"ע, מאי נ"מ במה שמותר משום שבת, ותי' עפ"י הסוברים דמומר לחלל שבת אפי' באיסור דרבנן חשיב מומר לכל התורה כולה, משא"כ מומר לאיסור לפנ"ע, ועי' שפ"א ד"ה ועיין, להק' דהרי ליכא לפנ"ע שאי"ז תרי עברי נהרא, ורק משום מסייע לדב"ע, וא"כ מסייע לחילול שבת ודאי חשיב מומר כמחלל שבת בדרבנן, וכ"ש בנכרי שאסרו חכמים משום מראית עין. וע"ע אשי ישראל בתוס' שם, מה שדן בתי' הגרע"א.
ובעיקר קו' התוס', עי' אילת אהבים שתי' באופ"א, דמיירי בנכרי היכול ליטלו בעצמו, דבכ"ג ליכא בישראל לפנ"ע, רק איסור דרבנן של הפרשה, ובגוי י"ל דמותר לגמרי [ודלא כתוס']. ובחדש האביב תי' דמיירי בששניהם שוגגים, ופטור ומותר אי"ז לכתחילה, אלא דל"א שעשה איסור וצריך תשובה, משא"כ בשאר הפטורים דסיפא שעשה איסור דרבנן צריך כפרה, [ובעיקר הענין אי בעבר עבירה דרבנן בשוגג צריך כפרה או לא, עי' נתיה"מ סי' רל"ד סק"ג דאי"צ כפרה, ועי' אגודות אזוב מדברי ברד"ה פטורי, דצריך]. עוד מצינו ישוב בזה, בס' בית מנוחה עפ"י הרע"ב דנקט עני ועשיר לאשמעי' דחייב גם כשעשה מצוה דהוי מהב"ע, אמנם זה רק בסיפא שהבעה"ב עשה עקירה דאסור מדרבנן ויש גם לפנ"ע, משו"ה אמרי' דאין העשה דצדקה דוחה האיסורים, אבל ברישא דיש רק איסור א' שפיר מותר משום העשה שדוחה איסור דרבנן, מו"מ אי עדל"ת אפי' בכמה מצ' ל"ת, [ובעיקר הענין אי עשה דוחה כמה איסורים או רק איסור א', עי' תוס' יבמות ג: ד"ה לא, דעשה דוחה אפי' כמה איסורים]. ובשפ"א בתוס' שם, תי' דבמתני' מיירי שעשה מלאכה בשוגג ול"ש לפנ"ע בשוגג היכא שאינו רוצה להכשיל חבירו, וכ"ש באיסור דרבנן של הפרשה דל"ש בשוגג, ועייש"ע ביאור ומו"מ בזה, וכן מו"מ אי יש איסור לפנ"ע בשוגג, [ובעיקר הענין אי איכא איסור לפנ"ע בשוגג, עי' לב שומע מע' ל' אות מ"ט שהאריך להוכיח דיש, וכ"ה בשד"ח מע' ו' כלל כ"ו אות י"ג]. ויש שחידשו דליכא לפנ"ע שאינו עושה מעשה כלל שהעני נוטל מידו. וכעי"ז מבו' בר"י מלוניל ב. ד"ה ובעה"ב, דבעה"ב לא עשה כלום שידו כקרקע עולם. - ↑ עי' שפ"א בתוד"ה בר, שהק' דדילמא התם פטור ואסור דשמא מיירי ביכול להוציא הנר מהבית, [וזה ק' על הגמ' לק' ל. דפטור ומותר], ויעו"ש דאין לומר דבכה"ג יהיה באמת חייב, דהא הוי טועה בדבר מצוה, ועוד דכל הזריז לחולה ה"ה משובח, כמבואר ביומא פד:
- ↑ וכ"ה ברמב"ן ד"ה והאמר, ור"ן ד"ה כל, וכעי"ז בחיי שלמה ברד"ה צידת, בד' רש"י שם. וכעי"ז תי' בתוס' שם ותורא"ש ד"ה לבר, דמילתא דפשיטא הוא דדבר שיש בו פיקו"נ דמותר, ולא איצטריך לי' למיתני עיי"ש. וע"ע יראים סי' רע"ד, ליישב באופ"א דשמואל כלל רק פטור שהתנא היה יכול לשנותו מותר, ואין אנו יודעים אמאי שנה פטור, משא"כ במכבה את הנר, דשנה פטור משום סיפא של כחס על הנר וכו', וכמבו' לק' ל. ועי' בגליוני הש"ס בתוס' שם, ליישב באופ"א דבמכבה ההיתר הוא משום פיקו"נ, וכיון דפיקו"נ הוא דחוייה לא מנאה שמואל, דהוא מנה רק דברים המותרים בעצם, וכ"כ בדברות משה ח"א הע' ו'. ובס' דברי שמואל אות ב', יישב באופ"א, דכיון ששבת הותרה לגמרי אצל חולה כמבו' בשו"ע סי' שכ"ח ס"ב, לא כללו שמואל דאצל אין כאן שבת כלל. ובחי' הלכות תי' דהתם אין מפורש במשנה דמיירי בחולה שאין בו סכנה, והגמ' מוקי הכי, וי"ל דשמואל לא שנה אלא פטורים המפורשים במשנה. ובמרומי שדה תי' דמיירי בחולה שאין בו סכנה, ושמואל ס"ל דמה"ת חייב רק המכבה על להבעיר, והכא בשלא ע"מ להבעיר שפטור אבל אסור, וע"ע לק' ל"א: לגבי סותר ע"מ לבנות. ובמצא חן תי' דשמואל מנה פטורים שהם מחמת עצם שבת כמשאצ"ג, ולא מטעם אחר כסכנ"פ. עוד י"ל עפ"י גיר' פיה"מ להר"מ פ"ב מ"ה דלפיה המכבה את הנר שם, אה"נ דפטור אבל אסור.
- ↑ ד"ה בר, ובש"ר.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן ד"ה והאמר, ואח"כ הוסיף דאפשר שלא התיר ר"א לכתחלה אלא בכוחלת, וכמו שהבי' רבינו הכא בשם י"מ.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן ד"ה והאמר, ור"ן ד"ה כל, ובמיוחס לר"ן ד"ה והאמר בשם הרא"ה, ועי' באר משה, בבני סמיכי בתוס', [נדפס בסוף נזיר] לדחות דר"א לא הזכיר שם צלוחית משום דר"מ לא הזכירו, אבל ודאי דלר"א מותר לכתחילה.
- ↑ כ"כ בתוד"ה בר ותורא"ש ד"ה לבר, בשם ר"ת.
- ↑ וביראים סי' רע"ד תי' באופ"א, דשמואל קאי רק מה שנאמר בו "פטור" או "פטורים" ולא על "פוטר". ובס' פשט הש"ס ד"ה בר, תי' דבכובלת קיי"ל כחכמים דפטור אבל אסור.
ובעיקר הענין ע"ע חי' רע"א ד"ה כל, דילה"ק אמאי לא מנה שמואל הא דלק' צ"ו. ב' גזוזטראות ברה"ר המושיט והזורק מזו לזו פטור, והיינו בזורק למעלה מי' טפחים דהוא מקום פטור, ובלמעלה מי' סובר שמואל לק' צ"ז. דמותר לכתחילה, ותי' דשמא המשנה נקטה לש' פטור משום דמיירי בב' רשויות של ב' אנשים ומשום עירוב, אבל בשל אחד מותר לכתחילה. - ↑ בתוד"ה הצד, ובזבחים צ"ב. ד"ה במלאכה.
- ↑ וכה"ק הבה"ג בהל' שבת, והו' בתוס' שם.
- ↑ ד"ה פטורי.
- ↑ וכה"ק הבעה"מ ד"ה והא דאמרי', וברמב"ן ד"ה פטורי, ועי' מהרש"א בתוד"ה פטורי, דזהו כוונת קושייתם.
- ↑ ועי' רמב"ן שם, מה שיישב כעי"ז לפי' הי"מ שהו' להלן בד' רבינו. והנה בתוד"ה פטורי, הק' לפירש"י חדא דעקירה בלא הוצאה היו טלטול בעלמא, ועוד דלפירושו קחשיב לבע"ה ג' יציאות והכנסה א', ולעני ג' הכנסות והוצאה א', ועוד דל"ח תרתי לפטור דעני וכו' כדחשיב חיובא ברישא. ובקושייתם ראשונה, עי' רש"ש ברד"ה פטורי, שיישב עפ"י רש"י לק' ע"ד. ד"ה וכי, דח"ש אסור מה"ת ואפי' בשבת, ודין ח"ש הוא משום דחזי לאיצטרופי, וסברא זו ל"ש אלא בעקירות ולא בהנחות, דלא שנו במשנה אלא עקירות שאסורים מדאו' משום ח"ש כיון שראוי להיצטרף. עוד עי' חי' הלכות ד"ה ומשה"ק, שתי' באופ"א דמ"מ כיון דסו"ס אפשר לבוא לידי חטאת ע"י עקירה זו, חמיר טפי מהנחה, וכעי"ז תי' בחי' מהרא"ל בתוס' שם. והנה עי' תוצאו"ח סי' ז' אות ד' בסוגריים, שכ' בביאור פלוגתתם, דרש"י ס"ל דעקירה היא תנאי בעצם המלאכה מלבד ההוצאה, ותוס' ס"ל דההוצאה לבד היא המלאכה, והעקירה וההנחה נצרכים דבכך דרך הוצאה, וע"כ בעקירה לבד ליכא מלאכה כלל. וע"ע אור החמה בתוס' שם. ובעיקר הענין אי הנחה מעיקר מלאכת ההוצאה או רק תנאי בה, עי' משנ"ת בהע' לעיל ב. בד"ה ואיכא.
- ↑ כ"ה הרמב"ן וריטב"א ור"ן ד"ה פטורי, פי' זה. ועי' לשון הזהב ד"ה אמנם בד' רש"י, וע"ע עוד יוסף חי [נדפס בועד חכמים] דכ"ה שי' התוס' בד"ה שניהם, שכ' להל' דהקו' דהא איתעבידא מלאכה מבינייהו, קפריך אשני, אמנם עי' חכמת מנוח בתוד"ה שניהם, דגם לפירש"י י"ל דקפריך אשני.
- ↑ יש שדקדקו מלש' רבינו דבהוצאה עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה, [וע"ע לש' הריטב"א שם ד"ה פטורי, "ואחרים פי' דפטורי וכו', היינו מי שמוציא או הכניס ידו מרל"ר ובזה תלוי עיקר חטאת. אמנם עי' לש' בעה"מ דף א ברי"ף, ד"ה רבא, "כיון שתחילת המלאכה הוא העקירה ועיקר חיובא"]. ובעיקר הענין, עי' אפיקי ים ח"ב סי' ד' ענף ח', מה שדן אי הנחה מעיקר מלאכת ההוצאה או רק תנאי בה, והביא דברי המאירי בע"ב ד"ה יש לדון, דבהוצאה עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה. ועי' דברי ברוך סי' א' אות ב', דר"ל כעי"ז בד' התוס' לק' ג. ד"ה שניהם. וע"ע בד' המאירי בסוכה מ"ג. ובר"פ הזורק, בדין מעביר ד"א ברה"ר ע"י עקירה מרה"י זו והנחה ברה"י זו. ובעיקר נידו"ז, עייש"ע באפ"י לדקדק מתוס' לק' צ"ג. ד"ה חד, דשם מלאכת הוצאה נקרא גם בלא הנחה, אך דחה זה מתוס' לעיל ג. ד"ה שניהם, ועייש"ע מה שהוכיח בזה. ועי' תוצאות חיים ז' ד', שעמד בחקירה זו, וע"ע בדבריו בסי' ט' ס"ק י"א י"ב. וע"ע אבנ"ז או"ח סי' רמ"ה. ועי' רש"י לעיל ג. ד"ה ידו, מה דמשמ' שטעם עקירה והנחה, משום דבלא"ה אין דרך הוצאה, ומה שצויין שם. וע"ע מקור הלכה סי' כ"ב. וע"ע קה"י ח"ה סי' ט"ו מה שר"ל בד' הגמ' לק' ד: דבעי' לחלק בין עקירה להנחה, שבעקירה יצטרכו מקום ד', ובהנחה לא, אי היינו משום דס"ל דעיקר מלאכת הוצאה היא בעקירה, והנחה היא רק תנאי. וע"ע בד' רבינו לק' ד: ד"ה הא דפרכינן, ורמב"ן ד. ד"ה והא, וכן בריטב"א ד: ד"ה ודילמא, ובד' המאירי ד. ד"ה הזורק, בפי' הא'. עוד מצינו צד נוסף בגדר מלאכת הוצאה, שגדרה נשיאת משא, דעי' דברות משה סי' א' ענף ב', בדעת התוס', דגדר הוצאה היינו נשיאת משא. וע"ע ירמיה י"ז כ"א "ואל תשאו משא ביום השבת", ושם כ"ב, "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת", והו' בהוריות ד. ועי' ביצה י"ב. דדרשי' מהאי קרא דבשבת אין ביו"ט לא, ועי' בה"ג הל' שבת, דהוצאה אסורה בשבת, משום הך קרא, וע"ע קראי בנחמיה י"ג, ט"ו י"ט. וידוע לדקדק מהרמב"ן ב. ד"ה ואיכא, דענין הוצאה, היא משום "מלאכת משא", וכד' הרמב"ן שם, כ"כ רבינו ב. ד"ה ואיכא, וריטב"א בשבועות ב. ד"ה יציאות. ובאמת עי' דברות משה שם, לתלות נידו"ז בין נוסחאות התוס' והרמב"ן בהגדרת הוצאה שהיא מלאכה גרועה, אך יעו"ש דאדרבה להרמב"ן י"ל דענין הוצאה אינה משום נשיאת משא, ועי' בציונים שבסוה"ס משנ"ת בתוד"ה פשט, בבא"ד דהוצאה מלאכה גרועה היא. והנה עי' מרכה"מ שבת פי"ג ה"ב, דיש בהוצאה ג' חלקים, א' עקירה, ב' הוצאה מרל"ר, ג' הנחה, והחיוב בעשיית שלשתן. ועי' ריטב"א מה"ק ג: וע"ע שיעורי הגר"ח ב"ק ח. ובשו"ת אבנ"ז או"ח סי' רמ"ה, דהחיוב רק על העקירה והנחה.
והנה משמעות התוס' לק' צ"ג. ד"ה חד, דעיקר המלאכה חילוף הרשויות. וכן ריהטת ריב"א לעיל ג. בתוד"ה שניהם. וכ"פ רש"י לעיל ג., ובפסחים פ"ה: וע"ע דברי ברוך סי' א' אות ב', בד' התוס' לק' צ"ג. ד"ה זה עוקר, דההוצאה מרל"ר היא העיקר, ועקירה והנחה הן מחלקי המלאכה.
והנה עי' בכתבי הגר"ח סי' קי"א ומגנזי הגר"ח סי' מ' ד"ה והנראה, שנקט דג' חלקים גורמים החיוב, עקירה, הוצאה, הנחה, ויש דין קלב"מ בכל אחד מהם, וההוצאה היא חילוף הרשויות, וההילוך עד סוף הרשות, הוי הכשר בעלמא לצרף הפעולות, ועייש"ע מו"מ וביאור בזה. ועי' לעיל כן בשם מרכה"מ שבת פי"ג ה"ב. והו' ד' הגר"ח באבהא"ז פ"ג מגניבה, ועי' אבנ"ז סי' רמ"ה, לדון בדין קלב"מ, דשמא דוקא בעקירה והנחה, או"ד משעת עקירה עד אחר הוצאה, וטעמי' שכל ההילוך נצרך עד שיוציא, אבל אחר שהוציא יתחייב בהנחה מיד. וע"ע מו"מ בד' הגר"ח, חזון יחזקאל ו' א' משכ"ב, ועי' קה"י כתובות סי' ל"ב, אבי עזרי רביעאה הל' שבת, וע"ע בקמא שבת פ"א הי"ט משכ"ב.
וע"ע אבנ"ז שם, צד רביעי, בגדר הוצאה, שעיקר המלאכה היא עקירה והנחה, [לאפוקי הוצאה]. - ↑ ד"ה ושנינן.
- ↑ ד"ה והא.
- ↑ וכ"פ הריב"א שהו' בתוד"ה פטורי, וע"ע ברש"י שם שהבי' עוד פי' בשם רבותיו, וכ"ה הרמב"ן ד"ה פטורי, בשם אחרים, ועי' תורא"ש ד"ה פטורי, שכ' דשי' הרבותינו כפי' הריב"א שהו' בתוד"ה פטורי, וכן ע"ע שבת של מי בתוד"ה פטורי, וחלקת בנימין ד"ה פטורי, דהריב"א כרבותיו של רש"י. אמנם עי' לשון הזהב ד"ה אמנם, דרבותיו של רש"י אי"ז כפי' הריב"א, ועייש"ע בביאור הטעם שמיאן רש"י בפי' רבותינו.
ובעיקר הענין, ע"ע אלפי מנשה ד"ה פטורי, עוד פי' בזה באופ"א, דאתי בהו לידי חטאת, היינו מלאכה שנעשית ע"י ב', ופטורים מחמת ב' שעשו, והתנא ומנה זה כאחד מחמת שנעשית המלאכה ביחד, אבל אין התנא מונה בע"ה לחוד ועני לחוד, דזה הוי חצי מלאכה. ועי' אשי ישראל ד"ה פטורי, לדחותו מדאין מתרץ בשבועות י"ד: לגבי ידיעות הטומאה דאין ח' אופנים דהתנא מונה רק ידיעות הראשונות והאחרונות כאחד. - ↑ וכ"כ הרמב"ן וריטב"א ור"ן ד"ה איתמר. וכעי"ז בענף יהושע בתוס', ובזה יישבו קו' התוס' ד"ה איתמר, היאך מבי' מגמ' ראיה לברייתא, ועיי"ש מה שתי' בזה. ובגור אריה ד"ה והא, תי' באופ"א, דמברייתא הו"א דמיירי בזה מעביר ב' אמות וזה מעביר ב' אמות דכ"א לא עשה עיקר מלאכה, אבל במתני' ס"ד דנימא דחייב השני חטאת או שניהם, ובראש יוסף ד"ה פטורי, תי' עוד דבברייתא ס"ד דמיירי בששניהם הוציאו בב"א וכ"א אינו להוציא בפנ"ע, משא"כ במתני' דכ"א עשה חציה. וע"ע צל"ח ד"ה תני, ליישב דרבי קאמר רק העושה כולה ולא מקצתה, ולולא ר"ח ב"ג ס"ד דרבי מיירי דוקא ביחיד שעשה מקצתה, אבל שנים שעשאוה חייבים. וכעי"ז בחי' אב"י ד"ה תניא. ובחי' הלכות להגר"א ד"ה איתמר, כ' דר' חייא לא בא אלא לתרץ המשנה, ואי"ז הוכחה לברייתא, ועייש"ע ביאור בזה.
- ↑ ד"ה בעא, והו' בתוד"ה מאי, וברמב"ן ד"ה ה"ג, וכ"ה הר"ן ד"ה ידו, וע"ע ריטב"א ד"ה גי'.
- ↑ וכ"פ בתוד"ה מאי, וכ"ה בתשו' רב נטרונאי גאון, ברודי [אופק] תשו' פרשניות סי' שע"ח, ובבעה"מ בע"ב ד"ה אמר. וכ"ג ר"י לק' צ"ב: בתוד"ה התם. וכ"מ בר"י מלוניל בפי' הא'. וע"ע ריטב"א ד"ה גירסת. וכ"ה בתורא"ש ד"ה מ"ט, [אמנם עי' ברא"ש, ועי' ראש יוסף בדעתו דנמשך אחר פירש"י, וכן דקדק בזכרו"ש עמ' תצ"ט אות ב', וע"ע קרב"נ אות א']. וע"ע מרכה"מ שבת פי"ג ה"ב לדון בד' הר"מ שם אי ס"ל כתוס' דידו חשובה כמקום ד', דוקא כשידו וגופו ברשות אחת, ועי' רד"ע שם, [הו' בס' הליקוטים שם]. ובעיקר הענין, ע"ע דקדוקי סופרים אות ס', שהבי' גירסא, 'ידו לא נייח גופו נייח ידו בתר גופו גרירא ובעינא עקירה גופו מינח נייח ולא בעי עקירה'.
והנה בביאור הטעם דידו בתר גופו גרירא, עי' ר"ח שם דהיינו משום שאם יעתק הגוף ידו נמשכת עמו, ועייש"ע, וכעי"ז בר"י מלוניל בפי' הא' דהא ע"כ צריך להחזיק למקום שגופו שם דהיינו רה"ר. וברע"א ד"ה שניהם, מבו' עוד לדון בביאור ידו בתר גופו גרירא, אי הגרירא מהני להפקיע פעולת האדם, דכיון שהיד אגודה בגוף ל"ח דיש מעשה עקירה, או דהגרירא מהני להפקיע את מצב החפץ שנחשב לא נח כלל. - ↑ ד"ה גופו.
- ↑ והנה מש' דלרש"י אין חילוק בין הגירסאות, וכ"כ במנחת יהודה ומצא חן בתוס', וע"ע בד' רבינו להלן. אמנם הר"י למד ברש"י דפליג, וכ"נ התורא"ש שם. וע"ע שבת של מי בתוס' שם, וע"ע רש"י לק' צ"ב: דאזיל לשיטתו הכא. ועי' אגודות אזוב מדברי ברש"י שם, דלהתוס' ל"ג ידו נייח גופו ל"נ, וא"כ אינו מיותר. וע"ע רמב"ן בע"ב ד"ה ה"ג, ובד' רבינו שם ד"ה ה"ג, ר"ן שם ד"ה כרשות, תורי"ד שם ד"ה אמר.
- ↑ וכה"ק התורא"ש ד"ה מ"ט, ורמב"ן ד"ה ה"ג, ור"ן ד"ה ידו, אמנם בתוד"ה מ"ט, הק' רק מההיא דאו שנטל מתוכה, עיי"ש. ועי' חיי אברהם בתוס' שם, לבאר דהתוס' הקשו דוקא מנטל מתוכה משום שדומה לספק הגמ' הכא דהוי עקירה. ובס' זכרון יעקב ברד"ה ידו, כ' טעם אחר, דלא הק' מנתן עני ליד בע"ה, דמזה מוכח רק הנחה אחר עקירה, אבל הנחה קודם עקירה, דשמא צריך עקירה ממקום דע"ד. וכ"כ בחדש האביב בתוס' שם, בבא"ד דהא.
- ↑ לכאו' י"ל קו' זו דודאי חפץ המונח ביד אדם ובא אחר ונטלו דחשיב עקירה, ורק הכא שהיה בידו והוציא ידו לרשות אחרת, דל"ח שנשתנה מקום החפץ דחשיב מונח ביד. ועי' חזון יחזקאל ד"ה הטעינו, בביאור ספק הגמ' הכא. ובפנ"י בתוס' שם, יישב דהנחה בידו חשיב הנחה דמסתמא כך היה במשכן שהיה נותן ליד גזבר כמש"כ התוס' לק' ד. ד"ה והא, משא"כ בעקירה דצריך שתהא חשובה ועקירת ידו לעולם ל"ה עקירה, ועיי"ש הוכחה לזה מלק' בע"ב דאפי' ברשות א', אמרי' דאינו דומה לידו, וע"ע כעי"ז בתו"י. ועי' תוצאו"ח סי' ז' אות ד', וע"ע רמב"ם שבת פי"ג ה"ב, ושם ה"ח, וראש יוסף ד"ה והוי יודע, בדעת הרמב"ם דהנחת יד חשיב כהנחת הגוף, אולם עקירת יד לא.
- ↑ והנה עי' תו"י אות ג', ליישב שי' רש"י עפ"י הרשב"א דמחלק בין עקירה להנחה, דבהנחת גופו פשיט"ל דהוי הנחה, ועיי"ש ביאור בזה. ועי' בפנ"י כעי"ז. ועי' חי' מהר"ם בנעט בתוס' שם, לבאר דכמו שחלוק עקירה מהנחה, ה"ה דחלוק בעקירה עצמה, דהנחה לענין העקירה שאח"כ שתהא עקירה חשיב מונח, אבל הוא עצמו עוקר יד מלאה אי"ז עקירה, דהיד לא נחה דהיד עקורה כבר לענין עקירה.