גבורת ארי/יומא/ב/א

גבורת ארי יומא ב א

מתניתין שבעת ימים קודם יום הכפורים כו' עד אם כן אין לדבר סוף. ושמע מינה דלכולי עלמא כהן גדול ביום הכפורים צריך להיות נשוי דעד כאן לא פליגי אלא דרבי יהודה חייש למיתה שמא תמות אשתו ומשום הכי מתקינין לו אשה אחרת ורבנן לא חיישי למיתה אבל כולי עלמא דרשי ביתו זו אשתו ואשה זו של כהן גדול צריכה שתהיה נשואה לו ולא סגי בארוסה כדאמרינן בגמרא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא וה"ה דצריך שלא יהיה לו ב' נשים כדאמרינן בגמרא רחמנא אמרה וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד ב' בתים.

והרמב"ם (בפ"א מהלכות עבודת יום הכפורים) כתב שעבודת יום הכפורים הכל עשוי בכהן גדול נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו ולא ביאר הא דולא ב' בתים. ואולי אזיל לטעמיה שכתב (בפי"ז מהלכות איסורי ביאה) ואינו נושא שתי נשים לעולם כאחת שנאמר אשה אחת ולא שתים ובהלכות כלי מקדש (פ"ה) כתב ואינו נושא שתי נשים ואם נשא שתים אין יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש אחת וכבר השיגו הראב"ד ואין זה מקומו, מ"מ הא ודאי שאינו עובד ביום הכפורים אם יש לו שתי נשים לדברי הכל דבעד ביתו אמר רחמנא ולא בעד שני בתים ודוקא כששתיהן נשואות לו אבל אי אחת נשואה ואחת ארוסה לית לן בה דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא.

מיהו זה מיבעי לי אי ביתו מעכב אפילו בדיעבד דאי עבר ועבד ביום הכפורים בלי בית או בשתי בתים עבודתו פסולה או אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד לית לן בה וכי תימא אי אינו אלא לכתחלה אמאי מתקינין לו אשה אחרת מחששא דשמא תמות אשתו לרבי יהודה ואפי' לרבנן אי לאו משום דאין לדבר סוף הוי מתקינין לו אשה אחרת הא ר"ל דייק בגמרא לקמן (ג:) גבי כהן אחר מדקתני מתקינין ולא תני מפרישין שמע מינה דאין הפרשה מעכב אלמא כיון דלא מעכב בדיעבד לא חיישינן לשמא הכי נמי אי ס"ד דביתו לא מעכב בדיעבד, לא יש מקום לחששא דשמא, ואמאי מתקינין אשה אחרת לרבי יהודה מחששא דשמא תמות אשתו. אלא על כרחך שמע מינה דביתו מעכב אפילו בדיעבד.

י"ל דאפילו תאמר דאין ביתו מעכב בדיעבד מכל מקום כיון דלכתחלה מצוה איכא, חשו לשמא תמות. והא דלא חשו לשמא יארע בו פסול ויפרישו לכהן שמתקינין תחתיו דהא נמי מצוה איכא, יש לומר כדאמ' בגמ' הא דחשו רבנן לשמא יארע בו פסול ולא חשו לשמא תמות אשתו משום דכהן גדול זריז הוא, והא דמפרישין אחר תחתיו משום כיון דעבדינן ליה צרה כ"ש דמזדרז טפי וכיון דמדינא אין לחוש לפסול דכהן גדול זריז הוי ואין מפרישין כהן אחר תחתיו אלא כדי להוסיף זירוז על זריזותו לחוד משום הכי לא חשו להפריש הכהן אחר שתחתיו. ומ"מ דייק ר"ל שפיר דאין הפרשה מעכב דאי מעכב מה הועילו בתקנתן לתקן לו כהן אחר תחתיו לעשות ליה צרה שיזדרז טפי הא לא הוי ליה צרה כיון דאי אפשר להשני לעבוד בלי הפרשה אלא ודאי אין הפרשה מעכב ומהשתא הוי ליה צרה ויזדרז טפי ותדע דע"כ חיישינן לשמא משום מצות הפרשה אע"ג שאינו מעכב דאי לאו הכי תקשה לרבי יהודה למה מתקינין לו אשה אחרת שמא תמות אשתו מה בכך אם תמות אשת כהן גדול ישמש השני תחתיו והא ודאי לא חייש לשמא תמות גם אשת השני דהא לב' מיתות לא חיישינן אפילו לרבי יהודה כדאמרינן בגמ' אלא ודאי היינו טעמא דחיישינן שמא תמות אשת הכהן גדול וישמש השני בלי פרישה דהא מיתה חדא לרבי יהודה שכיח כדאמרינן בגמ' משום הכי חייש לה משא"כ בטומאה דלא חייש לה משום דכהן גדול זריז הוא ולא מתקינין ליה אחר אלא משום תוספת זריזות משום הכי אין צריך פרישה לשני וכ"ת יפרישו לשני לרבי יהודה ותו אין צריך להזמין לכהן גדול אשה אחרת דאם תמות אשתו ישמש השני תחתיו וי"ל דתקנת הכהן גדול עדיף לן לתקן לו אשה אחרת שמא תמות אשתו משישמש השני וכ"ת א"כ לא מוכח מכאן מידי דחשו לחסרון הפרשה משום דמתקינין לו אשה אחרת ולא אמרינן ישמש השני אם תמות אשתו דלמא כולה מילתא משום תקנת כהן גדול שישמש הוא עושין כן ליתא דבפ"ב דסוכה (דף כ"ד ע"א) מסיק הגמ' דרבי יהודה לא חייש למיתה והא דחייש הכא לשמא תמות אשתו מעלה עשו בכפרה פי' משום כפרת יום הכיפורים דאלים חייש בה מה דלא חייש במקום אחר ואי כדאמרת הא לאו משום כפרה הוי האי חששא אלא משום תקנת כהן גדול אלא ע"כ ש"מ הא דמתקינין לו אשה אחרת הוא משום מעלת כפרה חיישינן למיתה מטעמא דנמצא השני עומד ועובד בלי הפרשה ואין הכפרה נעשית כתיקונה וכמצותה וכיון דמשום מעלת כפרה אי אפשר לך אלא באחד משתי אלה או להפריש השני או לתקן אשה אחרת לכה"ג הא כיון דאי אפשר בלתי תקנה לאחד מהן או להכה"ג או להשני הא ודאי תקנת כה"ג לתקן לו אשה אחרת כדי שישמש הוא אם תמות אשתו עדיף לן משנתקן על ידי הפרשה את השני וישמש הוא תחתיו אבל אי לאו משום מעלת כפרה אין צריך לכלום לא להפרשת שני ולא לתקן אשה אחרת לכה"ג א"כ אין ראיה מהכא דביתו מעכב בדיעבד.

עוד י"ל דהיינו טעמא דחשו לרבי יהודה לספק ביתו אפ"ת דלא מעכב מה שלא חשו לספק פרישה הואיל ואינו מעכב משום דבשלמא גבי פרישה אע"ג דלא הופרש קודם יום הכפורים מ"מ מאי דהוי הוי וביוה"כ בשעת עבודה אין כאן חסרון מצוה משא"כ בחסרון ביתו בשעת עבודה איכא חסרון מצוה דרחמנא אמרה וכפר בעדו ובעד ביתו והא ליכא נמצא העבודה בשעתה נעשית שלא כתיקונה בחסרון מצוה אלא שעל זה קשה מהא דפריך הגמ' (דף י"ג) ודלמא מייתא חברתה בפלגא דעבודה ועביד עבודה בשתי בתים ורחמנא אמרה בעד ביתו ולא בעד שתי בתים ודחיק טובא דמגרש לה על תנאי להוציא מחששא זו דשתי בתים והא אם תמצי לומר דביתו אינו מעכב בדיעבד, אין לחלק בין אין לו בית כלל ליש לו ב' בתים, דהא תרווייהו חד טעמא הן ומביתו נפקא להו, ואי הא אינו מעכב הוא הדין נמי לאידך דאינו מעכב, ואם כן למה לי תקנתא להוציא מחששא שלא תהיה עבודתו למפרע בשתי בתים הא בשעת עבודה אכתי אין כאן חסרון מצוה. מיהו בזה יש לדחוק ולדחות.

מכל מקום אכתי לא איתברר לן בהא דביתו אי מעכב בדיעבד או אינו אלא לכתחלה ומסתבר לכאורה לומר כיון דהאי וכפר בעדו ובעד ביתו גבי כפרת דברים כתיב ולא מיירי כלל מכפרת דמים כדדרשינן לקמן בפרק ג' (דף לו:) והא רפ"ד (דף מ.) תניא לא התודה כשר וקאי בין אוידוי דפר בין אוידוי דשעיר המשתלח ואע"ג דרבי שמעון סבירא ליה התם לא התודה פסול הא אנן קיי"ל כת"ק הילכך אין ביתו הנאמר גבי כפרה זו דדברים מעכב כיון דאפי' אי עקר לגמרי לכפרת דברים אינו מעכב אע"ג דודאי ביתו אית ליה כפרה בדם הפר כמוהו מ"מ כיון דלא גלי רחמנא לביתו אלא גבי כפרת דברים דאינו מעכב ביתו נמי אינו מעכב לגמרי אפילו לכפרת דמים.

ולענין פלוגתא דרבי יהודה ורבנן קי"ל כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ואין צריך להתקין לו אשה אחרת. מיהו הא מיבעי לי היכא שאירע שמתה אשתו של כהן גדול ביום הכיפורים ולא יש אחרת לכונסה מי ישמש אי כהן גדול עדיף שפירש שבעה ואע"ג דלית ליה ביתו פרישת שבעה עדיף כיון דנתבאר דביתו נמי אינו מעכב או דלמא ביתו עדיף מפרישת ז' וישמש כהן האחר שהזמינו תחתיו אע"ג דלא פירש שבעה הואיל ויש לו אשה.

ומסתבר דהשני משמש הואיל ויש לו בית דאלו כהן גדול דאין לו בית שמשמש איכא חסרון מצוה בשעת עבודה משא"כ השני אע"פ שלא פירש ז' אין כאן חסרון מצוה בגופו ועל דרך שפירשתי בסמוך.

מיהו כד דייקת שפיר שמע מינה דביתו מעכב אפילו בדיעבד מדחייש רבי יהודה לשמא תמות אשתו מ"מ מודה דמתקינין כהן אחר ולא אמר דמפרישין ש"מ מה שאינו מעכב בדיעבד לא חייש לספיקא מאי אמרת דחייש לספיקא מ"מ אפילו למה שאינו מעכב והא דלא חשו לספק פרישה משום דכה"ג זריז הוא הא לרבי יהודה דחייש למיתה משום מעלת כפרה הוה ליה למיחש דלמא ימות הכהן גדול גופיה ונמצא השני משמש תחתיו בלי פרישה והשתא למיתת אשתו חייש ר"י ומתקינין לו אשה אחרת אע"ג דחשש מיתת אשתו לא איכפת לן אלא ביומו שמא תמות ביום הכפורים כ"ש דהוה לן לפרוש כהן אחר דיש לחוש זמן גדול יותר למיתת כהן גדול כל ז' ימי הפרישה שאם ימות ביום ב' מימי הפרישה בטל מצות פרישה מן כהן השני אלא ודאי שמע מינה דלא חייש לספק פרישה דלמא ימות כהן גדול ונמצא השני משמש בלי פרישה הואיל ואין הפרישה מעכב בדיעבד ואפ"ה חייש לשמא תמות אשתו ש"מ דביתו מעכב אפילו בדיעבד וכיון דהוכחנו דביתו מעכב ממילא שמע מינה היכא דמתה אשתו של כהן גדול ישמש השני תחתיו דיש לו אשה ואע"ג שלא היה לו פרישה דאינה מעכבא ואלו ביתו מעכב:

ואכתי יש לעיין בהא דביתו אי קפיד רחמנא בשעת כפרת פרו דוקא שיהיה לו בית אבל בשעת כפרת שתי שעירים לית לן בה אם אין לו בית דהא האי ביתו לא כתיב אלא גבי כפרת פרו ואפילו לרבי יהודה דסבירא ליה ברפ"ק קמא דשבועות (דף ב:) דבשאר עבירות אחד כהנים ואחד ישראלים מתכפרים בשעיר המשתלח מ"מ אפשר לומר דלא קפיד קרא אביתו אלא בכפרתו שלו דהיינו פרו המיוחד לו או דלמא אכולה מילתא קפיד אביתו שכל עבודת יוה"כ צריך להיות בכהן גדול נשוי ואפי' לר"ש נמי אע"פ שכל כפרתו בפרו ווידויו:

ביתו זו אשתו. ק"ל דבפרק קמא דקידושין (דף כב.) גבי רציעת עבד עברי תניא לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר (דברים טו טז) כי אהבך ואת ביתך אלמא בנים נמי בכלל בית הם וא"כ כהן גדול ביום הכפורים ליבעי נמי שיהיה לו בנים ואמאי לא קפיד ר"י אלא אאשה בלבד ובשום דוכתא לא מצינו שכהן גדול ביום הכפורים צריך להיות לו בנים ושמא י"ל דהתם מואת יתירא קא דריש ליה דהוי מצי למיכתב כי אהבך וביתך את ביתך למה לי לרבות בנים אבל בכלל בית אינו אלא אשתו ותדע דהכי הוא דהא גבי יבום כתיב אשר לא יבנה את בית אחיו וע"כ אאשה לחוד קאי דבמקום בנים יבום ליכא אלא שאין זה ראיה כ"כ דהיכא דמוכח שאני.

עוד יש לומר אע"ג דבנים בכלל בית הכא מוכח דביתו אינו אלא אשתו לחוד דהא אי אמרת בנים הוי הכא בכלל בית הוא הדין לבני בנים ואפילו בנות הרי הן כב"ב כדיליף לה בפרק ו' דיבמות (דף סב:) מקרא ולא תימא דוקא בני בנים או בני בנות הוא דהוי כבנים אבל לא למטה מהן דאתפליג דרא זה אינו אלא אפילו כל יוצאי יריכו עד סוף כל הדורות כל זרעו כבנים הויין וראיה לזה מהא דאמרינן במסכת יבמות סוף פ"ז (דף ע.) וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מנין ת"ל וזרע אין לה עיין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל וזרע אין לה עיין לה ופריך והא אפיקתה לזרע זרעה ומשני זרע זרעה לא איצטריך קרא דבני בנים הרי הן כבנים כי איצטריך קרא לזרע פסול והשתא אי ס"ד דבני בנים דוקא הוא דהוין כבנים אבל לא למטה מהן אכתי תקשה זרע פסול מנין דלמא אתי קרא לרבויי בהא דוזרע אין לה למטה מבני בנים דאינם כבנים אלא ודאי ש"מ דכל זרעו עד סוף כל הדורות בכלל זרעו הן וכולן הרי הן כבנים ולדידהו נמי לא צריך קרא לרבויא דכולהו בכלל בנים נינהו וה"ה דכולהו בכלל ביתו הן ואם אין לרבו לא בנים ולא בני בנים רק יש לו זרע ואפילו דור עשירי נרצע דבכלל ביתך דקרא הן וכיון שכן אם איתא דהאי וכפר בעדו ובעד ביתו בניו בכלל הוי ה"ה כל יוצאי יריכו בכלל זה בין לענין שאין לו אלא אחד מזרעו ואפילו דור עשירי והשאר כולן מתו סגי ליה בהכי וה"ה איפכא אם כולן קיימין כולן מתכפרין עמו דכיון דכולן בכלל ביתו הן אי אפשר לך להוציא אחד מהן מכלל כפרתן והא ב' פעמים כתיב גבי פר כהן גדול ביום הכפורים וכפר בעדו ובעד ביתו, חד קודם הגרלת השעירים והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו, והשני אחר הגרלה נמי כתיב והקריב אהרן וכו' וכפר בעדו ובעד ביתו ואמרינן בסוף פרק קמא דשבועות (דף יג:) אליבא דר"י דאמר כהנים בשאר עבירות מתכפרין בשעיר המשתלח דהני וכפר בכפרת דברים הכתוב מדבר דהיינו וידוי ובראשונה מתודה עליו ועל ביתו ובשניה עליו ועל אחיו הכהנים שכולן קרוין ביתו לפיכך צריך שני וידוין. והשתא אי סלקא דעתך דזרעו בכלל ביתו הוי בוידוי ראשון כמו אשתו התינח בכהנים דורות בעי שני וידוין קמא עליו ועל אשתו ועל כל זרעו והשני בא להוסיף כל אחיו הכהנים אבל באהרן גופיה דמשתעי ביה קרא שני וידוין למה לי דהא כל כהנים זרעו הן וכיון דכבר התודה בוידוי ראשון עליו ועל אשתו וכל זרעו בכלל וידוי שני ל"ל דהא זולת זרעו אין כהנים בעולם וכבר התודה עליהם בפעם ראשונה ואע"ג דכל כהנים גדולים של דורות בכלל אהרן הן כדתני לקמן (דף ה') וכפר הכהן אשר ימשח אותו מה ת"ל כלומר כיון דכל הפרשה נאמרה באהרן ממילא כהנים גדולים של דורות נמי בכלל הן מ"מ הני מילי בדבר ששייך באהרן גופיה הוא הדין נמי כל כה"ג דעלמא במשמע אבל מילתא דלא שייך באהרן כלל אלא לדורות לחוד אי אפשר לן להאמר באהרן והשתא אי וידוי שנית ליתא באהרן משום דכבר כולן נכללו בראשונה לא הוי ליה למיכתב זו אלא והקריב את פר החטאת סתמא ולא הוי ליה להזכיר אהרן בכאן כיון דלא שייך וידוי זו בדידיה כלל אלא ודאי אין בכלל ביתו דוידוי א' אלא אשתו לחוד ובוידוי ב' נכללו בניו בכלל כל הכהנים לפיכך שני וידוין הללו נהגו גם באהרן קמא עליו ועל אשתו ואין בניו בכלל והשניה על בניו וכיון דאין בניו בכלל וידוי ראשונה להתודות עליהם בפני עצמם אלא בכלל וידוי ב' של כהנים המה נכללים אע"פ שאין בנים לכהן גדול ביום הכפורים לית לן בה הואיל שאינן בכלל ביתו מיהו לרבי שמעון דס"ל התם דאין שעיר המשתלח מכפר על הכהנים בשאר עבירות אלא כל כפרתן תלויה בפר של כהן גדול משמע התם בספ"ק דשבועות דהני שני וידוין ודם הפר א' נגד שעיר הנעשה בפנים וא' נגד שעיר הנעשה בחוץ וא' כנגד שעיר המשתלח ותו ליכא למימר אחד לו ואחד לביתו דהיינו אחיו הכהנים אם כן האי תירוצא ליתא אלא שיש לומר דרבי שמעון לית ליה כלל הא דכהן גדול ביום הכפורים צריך להיות לו אשה דבשלמא לרבי יהודה דאחיו הכהנים בכלל ביתו דוידוי שנית ואינן בכלל וידוי הראשונה א"כ ביתו הראשונה ע"כ היינו אשתו אבל לרבי שמעון דכל אחיו הכהנים נמי בכלל ביתו דוידוי קמא ומתכפרין בו על טומאת מקדש וקדשיו והא דכתב רחמנא תרי וידוין משום דתרתי כפרות נינהו לדידיה לא מצינו כלל שתכפר על אשתו אם כן לדידיה אשה לכהן גדול ביום הכיפורים מנין. ולפנינו בגמרא יתבאר עוד:

מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין. רש"י פירש בגמרא גבי מביתו למה פירש דלשכה זו לא היתה קדושה בקדושת עזרה. וק"ל הא תניא לקמן (דף יא.) כל השערים שהיו שם לא היתה להם מזוזה חוץ משער ניקנור שלפנים ממנו לשכת פרהדרין שבו בית דירה לכהן גדול וכיון דלשכה זו לפנים משער ניקנור היתה והא משער ניקנור ולפנים מחנה שכינה הוי כדאמר בפרק י"ג דזבחים (דף ק"י) כ"ש לשכה זו שהיה לפנים הימנו שקדושה בקדושת עזרה ואולי יפרש רש"י שלשכה זו אע"פ שהיתה בנויה בקודש אפ"ה היתה חול מפני שהיתה פתוחה לחול וקי"ל לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול לקמן בפ"ג (דף כה.) ומה שהוכרח לזה י"ל משום דקשה ליה מאי פריך בגמ' מביתו למה פירש, כלומר למה פירש מאשתו תבוא אשתו עמו, ואי היתה בקודש לא פריך מידי, אבל לא הועיל בזה כלום דאפילו תימא דלא היתה קדושה בקדושת עזרה מ"מ קדושת הר הבית עליה ואכתי מאי פריך הלא בעל קרי משתלח חוץ לג' מחנות וכמו שהקשו עליו התוס' ובגמרא יתבאר עוד:

ומתקינין לו כהן אחר תחתיו. לא נתברר לי האי מתקינין אי קאי ארישא ז' ימים קודם יום הכפורים וביום הפרשה מתקינין אחר תחתיו או מלתא באפי נפשיה הוא ולא קאי ארישא דשבעת ימים אלא מתקינין אחר כן ואפילו בערב יוה"כ שפיר דמי דהא הכהן אחר שמתקינין תחתיו לא צריך הפרשה כדדייק בגמרא מדקא' מתקינין ולא קתני מפרישין וכמו אשה אחרת לרבי יהודה דסגי אף בערב יום הכפורים כמו שאכתוב בסמוך בשם רש"י ומצד הסברא היה נראה לי שכל שמתקינין לו אחר תחתיו בסמוך ליום הכפורים הוא עדיף טפי דהא איכא חששא שמא יארע פסול לכהן גדול וגם להכהן השני שמא יארע בו פסול באותן שבעה ימים או ימות ויצטרך לכהן שלישי וטורח זה למה ואע"ג דת"ק לא חייש למיתה ואפי' לפסול לא חייש כדמוכח בגמ' מ"מ הנ"מ לענין דבתחלה לא צריך להזמין אשה אחרת משום חשש מיתה והכי נמי מן הדין ל"צ לתקן כהן אחר תחתיו מתחלה מהאי טעמא דלא חייש לא למיתה ולא לפסול אבל כיון דתקנו רבנן לתקן אחר תחתיו השתא יותר טוב לתקן סמוך ליום הכפורים כל מה דאפשר כדי לצאת ידי כל החששות דאין בזה טורח יותר מאם שמתקינין לו כמה ימים מקודם מיהו למאי דמפרש בגמ' דכהן גדול זריז הוא ומן הדין אין צריך לתקן אחר תחתיו אלא כיון דעבדינן ליה צרה כל שכן שיזדרז טפי י"ל דראוי לתקן אחר תחתיו ז' ימים קודם יום הכפורים כדי שיהיה לו צרה שבעת ימים קודם ויזדרז טפי כל משך אותן הימים:

רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו. בפ"ב דסוכה (דף כד.) מייתא לה ופרש"י שם ומזמינין לכהן גדול אשה בערב יום הכפורים ואע"ג דאמרינן בגמרא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא נ"ל דמשמע לי' לרש"י דהאי כניסה לאו ביאה היא דביאה בערב יום הכפורים אי אפשר דהא מפרישין אותו כל ז' ימי הפרישה מביתו דהיינו מאשתו מחששא דשמא יבוא על אשתו ותמצא ספק נדה כדמפרש בגמ' (דף ו.) ומדתני ברישא שבעת ימים מפרישין כהן גדול מביתו ועלה קאי רבי יהודה בסיפא אף אשה אחרת מתקינין לו משמע דאשבעת ימים דרישא קאי רבי יהודה ולא קודם לכן ומהשתא בעל כרחך בביאה אי אפשר מהאי חששא דספק נדה אלא על כרחך בכניסה לחופה לחוד מיקרי ביתו וכיון שכן אין להקדים ולהזמין אשה אחרת קודם ערב יום הכפורים אלא בהזמנה בערב יום הכפורים סגי ולפנינו בגמרא (דף יג.) גבי הא דמגרש לה על תנאי תראה מה שיש להקשות על ידי זה:

גמרא כיון דטבול יום כשר בפרה דתנן מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו. התוס' פירשו לאו בטומאה דאורייתא מטמאין לי' דלא היו מזלזלין בי' כולי האי אדרבה אמרי' בפרק חומר בקודש (דף יח:) בגדי אוכלי תרומה מדרס לחטאת אלא כדתנן בפרק ג' ממסכת פרה סומכים את ידיהם על ראשו וא"ל אישי כהן גדול רד טבול אחת משמע מחמת שנוגעין בו חשבינן ליה כטמא טומאה דרבנן דאחיו הכהנים חשיבו כטמאים לגבי דידיה דבגדיהם מדרס לחטאת כדפי'.

עוד כתבו לקמן (דף ג: ד"ה רבי) האי מתניתין רבי יהודה בן בתירא היא דחייש לטומאת ביתו דטבול יום דבועל נדה שהוא טמא מן התורה אסור לפרה מדרבנן אבל הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ג דפרה כתב שהם יטמאוהו כמו נוגע בשרץ או בנדה או מה שדומה לזה ואחר כך יצוהו בטבילה הרי שפירש שטימאוהו בטומאה של תורה כשרץ ונדה ובטבול יום כזה שרף הפרה.

ולכאורה משמע בפ"ג דחגיגה (דף כג.) כדברי התוס' דבטומאה דרבנן נמי סגי ליה דמייתי התם להא דתנן שפופרת שחתכה לחטאת רבי אליעזר אומר יטביל מיד רבי יהושע אומר יטמא ואחר כך יטביל, ופרכינן דחתכה מאן אי דחתכה חבר למה לי טבילה ואי עם הארץ בהא לימא ר' יהושע יטמא ויטביל הא טמא וקאי ומוקי לה בחתכה חבר ומשום צינורא דעם הארץ דנפיל מקמיה דליחתכה וחיישינן דלמא בעידנא דחתכה עדיין לחה היתה ואמרינן לרבי אליעזר מאי היכרא איכא לצדוקים בהא דטבול יום כשר בפרה כיון דכלים הנגמרים בטהרה אפילו בעלמא לא בעי הערב שמש ושני רב עשאוהו כטמא מת בז' שלו אלמא דטבול יום דרבנן סגי נמי להיכרא דצדוקים בפרה ואין צריך לטמאותו בטומאה של תורה דהא צינורא דעם הארץ אינו אלא דרבנן ואפ"ה מתמה אר"י דאמר מטמא ויטביל הא מטמא וקאי וגדולה מזו אמרינן אדר"א דאפי' טבול יום דרבנן אין כאן לאחר טבילה מ"מ לענין חטאת עשוהו כטמא מת בשביעי שלו וסגי בהכי להיכרא דצדוקים בפרה, מיהו י"ל דשריפתה שהיא עיקר עשייתה ותחלתה וכולל את כולה אינו סגי להיכרא בטבול יום דרבנן אלא בעינן טבול יום של תורה דוקא אבל בפרטי דברים שאחר כן בהיכרא כל דהו אפילו בדרבנן סגי כיון דהיה לה כבר היכרא גמור בכלל עשייתה בטבול יום של תורה ומ"מ אפילו תימא כדברי התוס' דמה שהיו מטמאין את השורף היה בזה שהיו סומכין ידיהם עליו דאינו אלא טומאה דרבנן מ"מ אין לנו ראיה דטבול יום של תורה פסול מדרבנן לפרה והא דטימאוהו להשורף בסמיכות ידיהם היינו טעמא משום דטומאה זו מזומנת ומוכנת לפניהם יותר בנקל משאר טומאות תדע דאם לא כן אפי' לפי' התוס' הוה להו לטמאותו בשאר טומאות דרבנן אלא ודאי היינו טעמא כדאמרן:

לעשות אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה יום הכיפורים בשלמא כוליה קרא בפרה לא מתוקם לכפר כתיב ופרה לאו בת כפרה היא. ק"ל הא אמרינן בפ"ג דמועד קטן אר"א למה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת אלמא פרה בת כפרה היא וי"ל הא דפרה מכפרת היינו דוקא פרה שעשה משה במדבר כדפי' התם התוס' פרה מכפרת על מעשה העגל כדאמרינן במדרש משל לבן שפחה שטינף פלטרין של מלך אמר המלך תבוא אמו ותקנח צואת בנה והאי טעמא ליתא אלא בפרת משה שמכפרת על מעשה העגל שעשו דור המדבר אבל פרות דורות אינן מכפרות אמידי וכי תימא אכתי נימא לכפר אלו מעשה פרה של מדבר ועליה לחוד קאי שמכפרת ולא אשל דורות ואל תתמה על זה דכה"ג אמרינן לקמן (דף ד.) וכי תימא יוה"כ קמא אי נמי כהן גדול קמא הוא דבעי פרישה וכו' אלמא אי לאו קרא יתירא הוי אמינא יוה"כ קמא או כה"ג קמא הוא דבעי פרישה ועלה לחוד קאי לכפר ולא אלדורות וה"נ נימא לכפר זו מעשה פרה של מדבר ועליה לחוד קאי הואיל שמכפרת.

וי"ל דמ"מ עיקר פרה לאו לכפרה אתיא ואפילו פרת משה כמו פרות דורות דאינן מכפרות אמידי אלא כדי להזות מאפריהן על הטמאים וה"נ פרת משה לכך באתה דלענין זה ודאי פרת משה ופרות דורות שוין אלא דפרת משה אגב גררא מקופיא מכפרת נמי על מעשה עגל א"כ אף פרת משה אינה בכלל לכפר כיון שעיקרה לאו לכפרה אתיא שהרי כל פרות דורות מעשיהן כמעשה פרת משה ואפ"ה אינן מכפרין ומשום דהיא מכפרת מקופיא לא הוי לי' לקרא לקרותה לכפר על שם טפל וקופיא שלה כיון שלשם עיקר שלה לא באתה לכפר אלא להכשיר:

---

---

שולי הגליון

---

---

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף