פלתי/יורה דעה/יח

פלתי ‏ יורה דעה יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) שיעור פגימה כל שהוא ולא נזכר חגירות צפורן והש"ך כתב בשם מהרש"ל דאפילו לא חוגרת הצפורן מ"מ טרפה רק מסתם אין חוששין לפגימה קטנה כזה והשיג על הב"ח דמכשיר בגימה קטנה. והנה הפר"ח האריך בזה ועם כל אריכות לא מצאתי מנוח #ג) והעיקר בקושי' שכל יסוד רשב"א וטור דהרמב"ם לא הזכיר כדי שתחגור צפורן ומזה שפטו בפגימה כ"ש מטרף והוא בפ"א מהל' בית בחירה כתב פגימת מזבח כדי חגירת צפורן והוא הפוסל בסכין של שחיטה. וא"כ לכאורה דברי הרמב"ם סותרים ומה שנ"ל לכאורה היינו אומרים כי די בחגירת צפורן בשוחט קנה לבד בעוף כיון שאין כח בפגימ' לגודל קטנות לחגור ולעכב הצפורן אף הקנה לא יעכב דלא יקרה נזק לקנה כלל מחמת קוטן הפגימה ומותר לשחוט בו אבל לשחוט ושט שהוא רך וא"כ פגימ' קטנה כל שהוא אין בכחה לחגור הצפורן ועובר עליו אבל מעכב ועוקר בושט ולכך אפי' כל דהוא מעכב ולכך בהל' שחיטה כתב הרמב"ם סתם דשחט בסכין קנה וגם ושט אפי' פגימה כל שהוא מטריף ולא הזכיר כלל מן חגירת צפורן משא"כ בהל' בית הבחירה שכוונת הרמב"ם ליתן סי' למזבח שפוגם בו פגימה חגירת הצפורן אמר כמו בסכין של שחיטה והיינו הבא לשחוט הקנה וא"ש כנ"ל בדוחק: אבל האמת יורה דרכו כי ודאי קשה לומר דגמ' חשיב שעורא ופריך ואידך ולימא פגימת סכין מה קושי' דלמא ר"ל ס"ל דלימא פגימת הסכין בצפורן ופגימה כל דהוא כמו שכתב הרמב"ם פוגם. אלא ברור לענ"ד כאשר הסכימו עמי שוחטים מומחים מובהקים כי אין לך פגימה בעולם ממש קטן שבקטנים שלא יורגש ע"י צפורן ואם אין חוגר' אף מורגש בצפורן באמת אינו פגימה רק תלוי בהרגשת הבודק ולפי חריצת ועוצם הרגשתי כי יש אנשים שאפי' פגימה קטנה אינה מרגישי' ויש שמרגישים אפילו כחוט השערה ויש אשר אין מרגישים כלל והכל לפי הרגשת האדם ועוצם בחינתן. וזה ברור ונודע לכל: ולכך כפי אשר בא המסורה והקבלה מחז"ל היה פגימה כדי חגירת צפורן כי המה דברו באיש השלם וישר בהרגשה ואין בו דופי ולא דברה תורה בחלושי הרגשה ומעטי בחינה ואז לא יבצר שום פגומה שלא יורגש בצפורן וזהו שיעור הנאות לו חגירת צפורן אמנם חז"ל לעוצם קדושת פרישתם יראו לנפשם אולי אין להם הרגשה נכונה על בוריו כפי הראוי לשוחט ולא מרגיש' בכל פגימה לכך בררו בדרכים אחרים לחקור מה שא"צ כ"כ הרגשה במיא ושמשא וכדומה. והן הן דברי הרמב"ם וסייעתו דכתבו פגימה כל שהוא דלא רצו לומר חגירת צפורן אולי אין השוחט שלם בהרגשה כראוי וירגיש בפגימה אבשרא אבל לא בצפורן כי אינו מרגיש שצפורן מעכבו ויתיר שלא כדת לכן אמרו סתם כל שמרגיש בפגימה טריפה. אבל באמת אלו היה הסכין בא ליד השלם בהרגשה ויעיד שאין מרגיש בצפורן ביה באמת כשר כי עיקר הפגימה אשר לנו במסורת הלמ"מ הוא חגירת צפורן. ולכך בהל' בית בחירה שבא ליתן סימן כפי הכלל ומסורת. ובני בינה בית ומזבח פשיטא שהם שלימים בהרגשה ומיד ה' עליהם השכיל פגימה דנתן סימן כפי התורה והמסורת אשר יסד שהכל תלוי בחגירת צפורן ופשוט ודוק. וכן יש לכוון דברי הרא"ש עכ"פ עלה מדברינו אפי' פגימה קטנה שבקטנות אסורה ד"ת ואף שאין נרגש בציפורן כי החסרון מפאת הבודק אלו היה מרגיש בסכין פגימה ההוא ודאי מעט לחוגר צפורן אלא שהרגשתו גסה ואין מרגיש דקות וזה ברור. ובעלה כל מחלוקת הפוסקים בזה:

(ב) מי שרוצה להכניס וכו' עיין ש"ך ס"ק י"ח דמאריך דלא כב"ח רק העיקר כמ"ש הרמ"א והן דברי תרומת הדשן. ובאמת בדברי רשב"א יש סתירה דכתב הא דמצריך בדיקה הוא רק עצה טובה שלא לאבד הנשתטים. ואח"כ חזר ודייק לשון מצריך לא כן משמע עצה טובה רק חיובא וגלל כן כתב דהוא חיובא מבלי לעבו' על בל תשחית ע"ש בתה"א וחדושיו. הרי דמשו"ה חיוב אבל לא מטעם איסורא כמ"ש הב"ח רק מטעם איסור בל תשחית ונ"מ אם בשר טרפה חד מקח עם בשר כשירה אפשר ב"ת ליכא אבל מ"מ עצה טובה ולכך בכ"מ לא פלוג אסור ובזה מכל מה שהביאו הש"ד אין כאן סתירה לדברי הרשב"א גופי'. וכן אמת נכון ולכך כתב הטור צריך לבדו' משום ב"ת:

(ג) להכניס עצמו ואם שחט לאחרים ולא בדק ונמצא טריפה דעת העט"ז לחייב לשוחט לשלם והט"ז בס"ק ח' חולק וראי' שלו מן אגרמתא דאתא לקמא דרב ופטרו דלמא הלכה כמאן דמכשיר וה"ה הכא דלמא במפרקת נפגמה וע"ש שהאריך. והנה"כ דחה אותו דשוחט ידע הלכה כר"י ב"י דמכשי' במפרקת והנה נחזה אנן בתו' שם ב"ק דף צ"ט ד"ה מנעך וכו' כתבו דרב בעצמו ס"ל להלכה דכשר כר"י בר"י רק החמיר דטרפה וכתבו התוס' ולהכי אמר ספק גזל ולא ודאי גזל דאותו שוח' הו"ל לאסיק' דעת' שיחמירו עליו עכ"ל ומפי' זה נראה לכאורה כט"ז דהא היה ראוי להיות מסיק בדעתו דיחמירו ומ"מ פטרו רב ומכ"ש בזה דלא ידע דימצאו פגימה וחשב הסכין שלא יהי' נפגם באיזה שחיטות דאין לחייב לשוחט. אך מהרא"י בת"ה סי' קפ"ו עמד בזה למה באמת פטרו רב לשוחט ותי' דזה לא הוה בריר' לי' לרב דעל השוחט לאסיק אדעת' שיחמירו על ע"ה חומרא כזו להטריפו עכ"ל. וא"כ בנדון זה מדינ' דגמ' דמצריך בדיקה בין כל חד וחד וכל השוחטים יודעים דיש ממש חיוב כמש"ל לבדוק בין א' לחברת' מבלי להכניס כל בהמות בחזקת ספק איסור והוא לא השגיח פשיטא דהוי פושע ולאידך תי' דתוס' שם ב"ק רהוי בשאר טבעות ומספקא ליה לרב ומ"מ פטרה משמע דעל ספק פטור ודוחק לומר כדברי נה"כ דידע הטבח דשרי רב לא ידע והוא הטבח ידע. ובאמת נראה הנה"כ אזיל לשיטתו דהרב הש"ך בח"מ ש"ו ס"ק י' כת"ה דכל החומרא שנתפשט וידוע אצל שוחטים והוא לא עשה ועי"כ נטרפה חייב דהוי כמזיק. אבל לפי דעת רמ"א שם דחולק וכן משמע במ"מ דאפי' שהה במיעוט בתרא ונטרפה מ"מ שוחט פטור מכ"ש בזה דפטור. ודברי הש"ך דבימיהם לא נתפשט שהייה במיעוט איסור לודאי איסור דחוק דה"ל לרמ"א להגיה כדרכו לסברו דאין שייך בזה"ז: ובאמת לענ"ד ע"ז נתכוין הטור בח"מ דכתב וכן אם מצא סכין פגום והוא בדק תחילה כיון דאיכא לומר בעצם מפרקת נפגמה לא מפקינן ממון מספק עכ"ל. משמע דאם אי אפשר למתלי בעצם כגון שתפס הסימני' בידו ושחט שברור שלא פגע במפרקת חייב אמאי אף דבעור נפגמ' ג"כ פטור מה ה"ל למעבד וכן כתב הרשב"א בתשובה הביאו שם הכ"מ דפטור דאמרינן בעור נפגמה והסמ"ע ופרישה ביקשו ליישב דאלו בעור נפגמה חייב השוחט דודאי היה סכינו רע דסכין טוב אינו נפגם מעו' וזהו דוחק דהוא דלא כרשב"א הנ"ל וא"כ בסכין בשוחט טוב נתלה בעצם מפרקת ולא נטרף הבהמה דתלינן לעולם בדבר המצוי ומה פריך הגמ' בדף י' בחולין לר"ח דאמר בעצם נפגם מהך דטבל ועלה כו' מה קושיא הא סכין טוב אין נפגם בעור ודאי בעצם נפגם א"ו כוונת הטור שסתם וכן אם מצא סכין פגום והוא בדק תחילה היינו דשח' בנתיים ולא בדקו בנתיים רק בדקו תחילה וא"כ ה"א דחייב כדע' העט"ז קמ"ל דלא דאמרי' בעצם מפרקת לבסוף נפגם ואם אנו מטריפין הוא מ"מ פטור וכתב הב"י דדמי' למוגרמת דרב וכו' והדבר ברור בכוונת הטור דלדברי הסמ"ע מה יעשה הטבח אם לוקח סכין מחודד וכי צורף הוא להבחין הברזל אם נפגם בעור או לא ועיין תוס' שם ד"ה סכין דיותר שכיח דנפגם בעצם מפרקת אחרון מקדם ואף דכתבו לר"ה מ"מ סברא לא זזה ואין להוציא ממון ודו"ק:

(ד) הואיל ויצא בהיתר הרב הב"ח הקשה מן סעיף ט"ו דפסק בספק אם נפל לקרקע קשה דאסור. והט"ז והש"ך שניהם כאחד עונים ואומרים דכאן דיצא בהיתר שאני והש"ך מפרש ביותר דכאן דסכין לפנינו אוקמינן בחזקת איסור אבל בסעי' י"ג דנאבד והותרה תו אי אתה יכול לאוסרה. ויש בהן מהטעם אף שהרב פר"ח דוחה אותו בשני ידי'. מ"מ הא קשיא לי הא דאמרינן בחולין אינקבא ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן וקאמר הגמ' מסתברא דתלינן דהא תלינן בזאב ופרש"י דאמרינן בפ"ק בא זאב ונטל בני מעים והחזירן אין אומרים במקום נקב נקב. #א) וקשה מה ראי' בשלמא שם דכבר נטלו זאב והרי הן אבודים וכבר יצא הדבר בהיתר וא"כ אם אתה בא אח"כ לאסרו בשביל נקובים אמרינן הזאב נקב כמו דאמרינן בסכין שיבר בה עצמות אבל בלפנינו ואינם יודעים מאין בא הנקב אין תולין ביד הטבח כמו שאין תולין בנפלה על חודה. ולכן היותר נכון דבסעיף י"ג דנאבד הסכין יש ספיקא טובי ואופנים רבים איך קרה פגימה לסכין וכמה ספיקות יש ולכך תלינן להקל: אבל בסעיף ט"ו דאין לנו ספק דסכין בחזקת פגום רק לומר דלמא נפלה בחוד' על הארץ ותו לא הוי רק בחד ספיקא לא שרינן משא"כ בסעיף י"ג איכא ספיקא טובי דהסכין לא הי' בחזקת איסור הנ"ל:

(ה) הראה סכינו לחכם וכו' נראה דוקא שוחט בקביעות אבל בשוחט פ"א לפרקים לא שייך להראות סכין לחכם. דהא ריש פירקן דחולין קאמרינן הכל שוחטין לכתחילה אפי' מומר אוכל נבילות לתיאבון והוא דבודק סכין ונותן לו לא בדק לא ישחוט וכו' וקשה בלא"ה לכתחיל' לא ישחוט דהא צריך להראות סכין לחכם וחייב נידוי ואם הראה אין לך סכין בדוק יותר מזה. ועכצ"ל דכל התקנה היה בטבח קבוע ולא באקראי בעלמא הוא והמשנה איירי באקראי ונכון:

(ו) יכול החכם למחול עי' ש"ך דכ' הרמב"ם בפ"א מהל' שחיטה נתן טעם דלכך מנדין לפי שיסמוך על עצמו פעם אתרת וישחט בסכין פגומה ע"ש. וא"כ מה מהני ביה מחיל' במקום חשש איסורא ובאמת דברי הרמב"ם בעצמו קשה להולמן דבגמ' אמרו דהראי' סכין לת"ח הוא מפני כבודו של חכם והרמב"ם נתן טעם חשש איסור. ודוחק לומר דמתחילה צריך להראות לחכם מפני חשש איסור כמ"ש הרמב"ם דאל"כ מה ראו חז"ל לחלוק כבוד לת"ח בזה יותר משאר דברים אבל אי אתחזק והראה הסכין לת"ח ונמצא יפה כפעם בפעם תו אתחזק לבל יצא מכשול מתחת ידו. ומ"מ צריך ראית ת"ח מחמת כבודו של חכם וע"ז כוונו חז"ל כבודו של חכם ובאופן זה יכול למחול וכ"ז דוחק. #א) ולכן נ"ל דס"ל לרמב"ם הא דאמרינן בגמ' דאי לא הראה לת"ח הסכין מנדין אותו ואי הטעם משום זלזל כבודו של ת"ח מה קמ"ל ידענו גם ידענו המזלזל בכבוד ת"ח חייב נידוי. וע"כ דכוונת הנידוי מחשש איסור וס"ל להרמב"ם כמו שאמרו במור' הלכה בפני רבו דלא מסתייע מילתא להורות כהלכה ואפי' ת"ח מוחל לא מהני כמ"ש התוס' דהא מורה שלא כדין אף במעמיד סכין ולא מראה לחכם לא אסתייע מלתא להעמיד הסכין על בורי' ולא ירגיש בפגימ' שזה צריך ממש התבוננת יותר מהוראה ולכך מנדין אותו דהואיל דפקר יכשל בסכין שיש בו פגימה דלא אסתייע מלתא שיעמיד הסכין כראוי וא"ש. ודברי הרמב"ם וגמ' כאחד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.