פלתי/יורה דעה/יט

פלתי ‏ יורה דעה יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) ולא בירך דעת הב"ח אם לא בירך במזיד לו לשוחט הבהמה אסורה והאחרונים חולקים. ויש דמות ראי' דלא כב"ח דקתני שוחט בשבת כשרה וע"ש דומיא דיה"כ קתני וא"כ במ"ש מותרת לכ"ע והא השוחט ודאי לא בירך דהוא בכלל בוצע בירך וכו' ובגמ' ס"ד במזיד איירי ועיין פרק שלשה שאכלו ברא"ש ותוס' ומ"מ משמע דמותר במ"ש לכ"ע אפי' לשוחט וק"ל:

(ב) ואם אתילד ריעותא אע"ג דקיי"ל עוף הנדרס דאתילד ביה ריעותא שוחטין ביו"ט ולמה ניחוש גבי ברכה והא לאו שחיטה ביו"ט חמור אפשר דס"ל כדעת האומרי' שצריך לבודקן תנן ובאמת אסור אבל לפי דקיימ"ל בא"ח דמותר למה ניחוש לגבי ברכה. #ב) וצ"ל הואיל ויכול לברך אח"כ כשדבק לא סמכינן אחזקה משא"כ בי"ט דא"א באופן אחר:

(ג) מברך הרב הש"ך הביא כאן ספר ברכת אברהם דמכריע כהגהת הרא"ש דברכת מצות אם לא בירך קודם עשי' מברך אח"כ משא"כ ברכת הנהנין. וחולק ארמב"ם דס"ל בשחיטה וכדומה אם לא בירך קודם לא יברך אח"כ. והרב הש"ך הכריע כרמב"ם וראי' מהא דאמרינן בברכות א"ר שכח ואכל ולא בירך יברך אח"כ דתנן טבל ועלה מברך אשר קב"ו וכו' ודחי הגמ' שאני התם דלא הוה גברא חזי' וכו'. והראי' מבוארת דלמה לא קאמר אין לדמות ברכת נהנין לברכת מצוה. אלא דבאמת אין זה עיקר רק תלי' בגברא דחזי'. וכתב הפר"ח דאין כאן ראיה כלל דאי הוה משני לחלק בין מצו' ונהני' עדיין הוה קשה למה נקט ברייתא טביל' ולא כל מצות דחד דינא אית להו. ועכצ"ל דבשאר מצות אף דלאחר עשי' מחייב בברכה מ"מ צריך לכתחילה ברכה קודם עשי' משא"כ טבילה וצריך לטעמי' דהוא גברא דלא חזי עכ"ל. #ג) ואין בדברי' הללו ממש דכי לא ידע רבינא בכל טבילה אין מברך קודם טבילה מעשה בכל יום יוכיחו שהי' טובלים ומברכים אח"כ נשים ואנשים ולישנא דברייתא כך דייקי דקתני טבל ועלה מברך וכו' ולא קאמר טבל ולא בירך יברך כשעולה ברוך וכו' ועיקר חסר וע"כ הפי' טבל ועלה כו' דא"א לברך קודם וא"כ רבינא דלא ס"ל לחלק בין נהנין למצות יקשה לנפשי' למה בנהנין ומצות מברכין קודם ובטבילה אח"כ אלא ודאי ידע דהוא גברא דלא חזי רק ס"ל אם אין מטבע ברכות לברך אחר עשי' מה בכך דלא היה יכול לברך תחלה יפטור בלי ברכה אלא מטבע ברכה לברך סוף ג"כ ודחי הגמ' דהן אמרו והן אמרו בכ"מ ברכה מקודם ובמקום דא"א מקודם לאח"כ וא"ש וא"כ נצבה וגם קמה ראי' הש"ך מה לו לגמרא לשנוי מלתא דליתא בקושטא דהא אפילו מילתא דהוי קודם מעשה מ"מ הואיל ומצוה היא מברך לאחר עשיה והל"ל לשנוי אמת נכון הדבר לחלק בין מצוה לנהנ'. והך קודם טבילה לא מברך הא כבר ידע לי' רבינא. #ד) וא"כ גם דחי' בעל ברכת אברהם דהמ"ל לשנוי באמת כן ליתא דאיך אפשר הגמ' יתן מכשול בדבריהם דמשמע מדבריהם במקום דאין שייך גברא דלא חזי לא מברך לבסוף ובפרט לפמ"ש דרבינא ידע הך סברא גברא דלא חזי רק ס"ל אין זו כדאי לשנות מטבע הברכות וא"כ למה מחולק עם התרצן בסברא זו אשר דוחק דאמוראי יחלוקו בסברא ולא תי' דבכל מצות מטבע חכמים הי'. א"ו דליתא ודברי הש"ך ברורים ומזוקקים וכמה טרחו' טרח הרב פר"ח באריכות לדחו' דברי רמב"ם ולחזק דברי הגה' הרא"ש. ואישתמיטי' דברי תוס' פסחים דף קט"ו ד"ה מתקיף וכו' דכתבו ס"ל מצות צריך כוונה דאי א"צ כוונה הנ"ל בהדי דנפק בטיבול ראשון אם יברך בטיבול שני הוי ברכה לבטלה. וכן כתבו אח"כ ואי א"צ כוונה פשיטא דלא יברך בטיבול שני דאפי' לא בירך בטיבול ראשון נפק ואי יברך בטיבול שני הוי ברכה לבטלה והא זה ברכת מצות כנודע וא"כ מה בכך דכבר קיים מצוה מ"מ כיון שלא בירך תחלה יכול עכשיו לברך ומה הוה לבטלה והדבר מבואר דס"ל המברך אחר מעשה הוי ברכה לבטלה. והאמת יורה דרכו. וכן משמע בר"ן בע"פ דאי נפק בטבול ראשון אין לברך על אכילת מרור וזהו מבור' כדעת הרמב"ם וכן עיקר: כתב הפר"ח דאפילו לרמב"ם תוך כדי דיבור לאחר מעשה יכול לברך מילתא דפשיטא ליה לדידיה מספקא לן טובי כי מה יועיל תוך כ"ד כיון דכבר נעשה מעשה ואין לברך אח"כ ובגר שטבל הא שורת הדין הוה שיברך קודם טבילה רק א"א עכ"פ ה"ל לתקוני שיברך תיכף תוך כ"ד לעלותו. #ה) והא לדעת הרמב"ם אין חילוק בענין זה בין מצוה לנהנה כהוכח' הנ"ל מגמ' וגם הא דקי"ל בלע משקין בלי ברכה בולען ואין עושה ברכה דא"א לפלוט דמאיס ואח"כ הוי לאחר מעשה וקשה יברך תוך כ"ד לבליעה. לכן אין לזה שחר ועיקר:

(ד) ברחוק ד' אמות לא הבנתי הרמ"א דפוסק בא"ח סי' פ"ג דאפי' בית הכסא אם מוקף מחיצות מותר לקרות חוץ לבה"כ וא"צ ד' אמות ואפילו החולקים שם עיין מ"א שם היינו בית הכבוד שעיקר ענינו ומיוח' לכך להטיל בו צואה וא"כ המחיצות ג"כ הוי דינו כצואה אבל בית מטבחים וכי ענינו לצואה ומה בכך שמוטל בו טנופת היינו דם ופרש הבהמה אבל אין עקרו לכך עד שיבטלו המחיצות לכך ועיקר המחיצות למטבחים ופשיטא דיכול לברך חוץ וכן במרחץ דאסור לברך בתוכו אבל מבחוץ מתיר אגודה כמש"ל פ"ג דשבת והביאו המ"א א"ח סי' ס"ד הרוצה לשתות במרחץ יברך בבית החיצון ולא הזכיר כלל ד"א לכן ברור דאין כוונת האגוד' מהחדר שבו שוחטים להרחיק מחדר ד"א רק מיירי בחדר עצמו ששוחטים הבהמות אשר שם הדם והפרש מן הבהמות מקום טנופת זהו נקרא מטבחים כי אין כאן בית מקום הוכן לטבח ושם מקום טנופת וירחיק ממנו ד"א. וראה בלשון אגודה פ"ק דחולין וז"ל השוחט שצריך לברך על השחיטה במקום טנופת כמו בית מטבחים יברך חוץ לטבחיים ברחוק ד"א במקום נקי עכ"ל הרי דכתב חוץ לטבחים ולא כתב לבית טבחיים וגם במקום נקי ואי הוא חוץ לבית מטבחיים פשיטא שהוא נקי ככל מקומות אלא דדייק חוץ למטבחיים סתם מקום ששם שוחטין הבהמות ומצויה טנופת רק ירחיק ד"א משם ולכך כתב שיהי' נקי שלא יהיה טנופת מתפשט לשם ובית מטבחיים תחלה דתני היינו לדוגמ' בעלמא כי שם שוחטין אבל עיקר מקום רחיק' מקום שזובחים וזה ברור:

(ה) ד' אמות קודם וכו' אם בחדר אחר מדברי רמ"א משמע חדר אחר לא הוי הפסק ומ"א בא"ח סי' קס"ו הביא דברי האגוד' בשבת דכתב הרוצה לשתות במרחץ ושם א"א לברך יברך בחדר החיצון כדי לשתות במרחץ דהוי כמו מפינה לפינה עכ"ל והוא הדין בכאן. #ו) והמ"א תמה דשם איירי מענין קידוש במקום סעודה דכתיב וקראת לשבת עונג שפיר י"ל אם דעתו הוא לאכול שם הוי קידוש במקום סעודה אבל לענין הפסק מה יועיל אם דעתו לכך או לא עכ"פ הוי הפסק ונסתייע מדברי תוס' ע"פ דכתבו כן להדיא. #א) ונראה לומר דודאי התוס' ורמ"א נתנו שיעור הפסק הלוך כ"ב אמה וראי' מהך דאמרינן בזבחים בהא דתנן אשם מצורע אין בו תיכף לסמיכ' שחיטה ופריך הגמ' למ"ד ביאה במקצת לא שמיה ביאה יכניס ידו ויסמוך ומשני מרחיק ליה צפון. ועמדו לחשבון והוא מהלך כ"ב אמה י"א אמה רגלי כהנים וי"א אמה רגלי ישראל. וטענו כולם המ"א וחות יאיר אלא מאי דביא' במקצת שמיה ביאה וא"א להכניס ידו סמוך בצד הפתח ויכניס האשם וישחטהו תיכף דהא בס"ד ס"ל כל עזרה קרוי צפון והניחו בצ"ע. וס"ל לאגודה ודאי בשני חדרים כל דהו קרוי הפסק רק בחדר אחד לא הוי הפסק רק כ"ב אמה. וא"כ דברי הגמ' נכונים אי ביאה במקצת שמיה ביאה וא"י להכניס ידו כלל רק לסמוך בחוץ ולהכניס הבהמה כיון שהוא בשני חדרים הוי הפסק אבל אי לא שמיה ביאה ויכול להכניס ידו א"כ הכל בחדר אחר ס"ל דלא הוי הפסק ומשני הגמ' מרחיק לי' צפון וכו' והוי כ"ב אמות והפסק: והן הן דברי אגודה דמיירי דלא יש כ"ב אמות רק הוה מחדר לחדר ולזה יליף כמו לענין קידוש במקום סעוד' אם דעתו לאכול שם הוה כמו אותו מקום אף בזה דכל הפסק משום חדר לחדר אם דעתו היה על אותו חדר הוי כאלו הוא באותו חדר ואין חדר בפני עצמו ולא הוי הפסק וא"ש דלענין זה דחדר יפסיק הוי כמו קדוש במקום סעודה דאם דעתו על החדר ההוא הוי כמו חדר א' וכן גבי מרחץ ובית מטבחי' דכיון דדעתו הי' על חדר ההוא לשתות ולשחוט לא הוי כחדר אחר רק כאותו חדר ולא הוי הפסק כיון דליכא כ"ב אמות. ואי קשה עדיין בסמיכ' לסמוך חוץ ולשחוט בפנים ודעתו הי' על פנים וא"כ תו ליכא מחדר לחדר ולא הוי הפסק. ז"א דכיון דא"י לכנוס לשם מה בכך דדעתו לשם כיון דלא מצי עייל ומחיצות מפסקת פשיטא דהוי מחדר לחדר. והנה #ב) קשיא לי מדברי ירושלמי מס' שקלים פ"ג דתניא מדברין הי' עמו לבל יאמרו בפיו לוקח שקלים ופריך וימלא פי מים אר"ת מפני ברכה ופירשו שצריך לברך על הרמת שקלים וקשה לברך קודם שנכנס ללשכת השקלים על דעת לתרום שם ואח"כ ימלא פי מיא ויכנוס. וא"כ לכאורה מוכח דמן חדר לחדר הוי הפסק. #ג) ואפשר לומר כפי מש"ל דעכ"פ צריך להיות שלא יהי' כ"ב אמות הפסק. ולשכת שהיו בו השקלים לתרום הי' ארוך ביותר ולא סגי דיהי' בין מקום ברכה למקום תרומה כ"ב אמות והוי הפסק. ועכ"פ יצא מזה דכל דברי רמ"א היינו דאין מרחק כ"ב אמות אבל שיש מרחק כ"ב אמות הוי הפסק:

(ו) אם רוצה לשחוט. #ד) יש לי ספק אם התחיל לשחוט אחת ובירך על השחיטה ונטרפה אם יכול לשחוט אחרים בלי ברכה דבירושלמי נטל פוגלא ע"מ לברך ונפל ממנו צריך לחזור ולברך וא"כ אף זו כיוצא בו דהיינו נפל הימנו דהא נטרפה ובא"ח סי' ר"ו סעיף ו' פסק המחבר דצריך לחזור ולברך ורמ"א הגיה דהיינו שלא היה דעתו לאכול מאותו מין וא"כ אף פה אם דעתו הי' בבירור לשחוט בהמה אחרת א"צ ברכה. איברא בסי' ק"מ הביא המחבר שני דעות וע"ש ובמ"א וא"כ נפל במחלוקת. איברא לדידי נראה דלא דמי לשם דשם הברכה הי' שיאכל הפרי כיון דנאבד הפרי ברכתו ומחשבתו לריק. אבל כאן הי' ברכה לקיים מצות שחיטה וכיון דהוא שחט הבהמה כדין ודת רק הי' טריפה הוא מצות שחיטה קיים דכך מצו' לשחוט ולא לחוש דלמא ימצא טריפה דמוקמינן אחזקת כשרות וא"כ עביד מצוה ואף דנטרפה ומחוסר הניית' מ"מ מצוה לא זזה ממקומו ואף הוא בירך על המצו' וכדין בירך. ולענ"ד סברא נכו' מ"מ קשה עלי לסמוך ע"ז ולכך אם אין דעתו הי' ברור אז לשחוט אחרים ונטרפה לא ישחוט אחרי' כי מה לו להכניס בספק ברכה רק אם יש שוחט אחר שם יניחנו לשחוט בהמה או עוף ויברך ויכוין להוציאו וא"כ יכול הוא לגמור שחיטת הבהמה הנשארים בלי חשש ודו"ק: והנה מכל דברי ש"ע נלמוד דאם יש לו לכסות דם עופות או חיות הרבה מברך על כסוי ראשונה ואח"כ יכסה והולך בלי ברכה וקשה דבגמ' בחולין דף פ"ז אמרינן דאם בו מצות כסוי ובא אחר וכיס' חייב ליתן לו יו"ד זהו' ובעי הגמ' שכר מצוה או שכר ברכה נ"מ לבה"מ דליכא אלא חדא מצוה וד' ברכות. וקשה למה קאמר נ"מ בדבר אחר שאין מענין הבהמה ולא קאמר בזה דהי' לפניו לכסות הרבה חיות או עופות ובירך על אחת וכיסה וטרם שבא לכסות שני' בא אחר וכיסה וא"כ אי הטעם משום מצוה צריך לשלם דגזלו מצוה אבל אי הטעם משום ברכה הא לא גזלו דלא הי' מברך. ואולי י"ל דאם תחלת דעתו בברכה על כל שיכסה אם אח"כ יכסה עושה שתי מצות מצות כסוי וגם ברכה אף שאין מברך עלי' מ"מ כיון דבתחילה היה דעתו על כיסוי זה ה"ל כאילו בירך על כיסוי זה פ"ש וברכה ראשונה עולה לכל ונוטל שכר ברכה וכיסוי ואם כן בבא אחר וכיסה שתים רעות עושה עמו כיסוי וברכה שנוטל וליכא נ"מ ודו"ק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.