הכתב והקבלה/בראשית/ל

הכתב והקבלה בראשית ל

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הבה לי בנים. חשבה רחל שלגודל מעלת יעקב יהיה בכחו לתת לה עצה בזה ע"צ החכמה בדרך שתלד, לכן כעס עליה והודיעה שכמו זה לא יוכל כ"א הש"י אשר מנע ממנה פרי בטן, ואם היה זה בידו לא היה מונע מנתינת העצה עליה, וכאשר ראתה רחל זה לקחה עצת שרה ונתנה שפחתה בחיק יעקב כדי שתבנה ממנה (רלב"ג), והרע"ס אמר ויחר על אמרה הבה לי בנים כאלו היה בידו לעשות זה וכעס בקנאה לכבוד קונו ולא הביט באהבתו אותה בזה:

מתה אנכי. טעמו כענין הן אני עץ יבש (ישעיהו נ״ו:ג׳), כיון שאינני משגת התכלית המיועד לאשה הריני חשובה כמתה, וחיי אינם חיים, ומלת מתה טעמו מלרע שהוא לשון הוה, או שהוא תאר כמו המתה תמות (זכריה י״א:ט׳) (איינע אבגעשטאָרבענע), וכתיב"ע כמיתא אנא חשיבא, ואין לפרשן אני חפצה במיתתי ואבחרה מות מחיים (זאָ שטערבע איך) דא"כ הל"ל בלשון עתיד:

ב

אשר מנע ממך. שיצר אותך עקרה, שהכיר בה סימני איילונית:

ג

בא אליה. ובזה אמרתי הבה לי בנים לא שחשבתי שיהיה בידיך מפתח של עקרה:

ד

בלהה שפחתה. תרגום יב"ע ושחררת ליה ית אמתה בלהה, וכ"ת לקמן בשפחת לאה נראה שלא הוסיף יב"ע על לשון המקרא כי הוא מובן מאליו, דעבד שהשיאו רבו בת חורין יוצא לחירות (גיטין ל"ט) דאי לאו דשחרריה לא הוה מעביד ליה איסורא על ידיה, הכא נמי כשהגבירה נותנת שפחתה להנשא ליעקב בזה היה משוחררת, ועמ"ש (בוישלח ל"ח כ"ג) טעם לקריאתן אח"כ בשם שפחה, ועיין רש"א ח"א פ' במה אשה:

ו

דנני אלהים. ראתה אמנו רחל בלבה שמפני חטאתה נמנעה מלהוליד, כי אחרי רואה כי היתה לאה שנואה בעיני אישה והוא אינו קובע דירתו אצל לאה רק אצלה, והיא לא השתדלה להביאהו ולקרבהו אל לאה מה שהיה ראוי לאשה כמוה לעשות; גם יחסה לעצמה צד עון אשר חטאה שלא שבה עד אלהים, כמו שנאמר ברבקה, וכמו שעשתה חנה, אבל נאמר בה ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים, לכן אמרה דנני אלהים ר"ל בדין ובמשפט מנע ה' ממני בנים, במה שלא קדמתי לפניו בתפלה כראוי, עכ"ז חסד עמי במה ששמע קולי למלאות קצת משאלותי, ולא השיב פני ריקם מליתן לי בן עכ"פ משפחתי, ע"כ קראה שמו דן, כי מדת הדין גוברת ולכן זכרה שם אלהים בדבריה לא שם הויה שזכרה לאה, וכן על בן שני אמרה, נפתולי אלהים נפתלתי, הצדיקה על עצמה מדת הדין להודות פשעה וחטאתה לה' במה שהכעיסה והעציבה את רוח אחותה לאה להיותה עלובה ומרוחקת מבעלה, וחשבה מניעת השתדלותה להאהיבה בעיני בעלה לדרך עקש ופתלתול, ולשון נפתולי אלהים כלומר נפתולים גדולים ועצומים כמו עיר גדולה לאלהים (רי"א ורי"ע):

גם יכלתי. טעמו התאמצתי והתחזקתי ללכת בדרך עקש זה, כאלו אמרה במרד ובמעל התהלכי עמה בפתלתולים ועקושים; מלת יכולתי כענין מבלי יכולת ה' (עקב ט') שהוא על הכח למלא החפץ (מיך דאצו אנגעשטרענגט), והמפרשים מלת יכולתי ענין הנצוח (בייקאָממען, עררונגען), אין לו טעם, כי במה נצחה רחל את לאה:

ויתן לי בן. חוטרא לידא ומרא לקבורה (יבמות), כיון שנולד על ברכי. והנה הסכימו הגבירות בדבריהם אלה שתהיינה השפחות משוחררות באמרם שהיו בני השפחות להן לבנים לא לעבדים, כמו שהיה הדין אם היה אמותם שפחות כאמור האשה וילדה תהיה לאדוניה, לפיכך לא שיעבדו בהן כמו ששעבדה שרה את הגר בהסכמת אישה שאמר הנה שפחתך בידך. ובכן היה כל בני יעקב ראויים לירשו והיו כלם רצויים לזכרון לפני ה' באפוד ובחשן, שכל אחד מהם נחשב ליעקב זרעו המיוחס אחריו. והפך זה היה בישמעאל כאמור כי ביצחק יקרא לך זרע (רע"ס), וכן בתיב"ע ושחררת ליה ית אמתה ומסרה ליה לאנתו:

יא

בגד. נכתב חד מלה, כי היה ההריון לה בוגד כמו אכזב שפסק ההריון ממנה אחר שהתחיל, כענין אחי בגדו כמו נחל (רע"ס), ול"נ שעיקר לשון בגידה ענינו העלם וכסוי, כלשון בגד שהוא הלבוש המכסה את הערום, כן הבוגד יכסה שנאתו במרמה (פערמאֶנטעלט) להתראות לרעהו כאוהבו למען יבטח בו. ולזה בשלא היה ההריון נכר בזלפה (כמ"ש רש"י), וכל ימי עבורה היה העובר נעלם מעיני כל, והיתה א"כ הלידה לידה פתאומית ותמהון, ע"ז אמרת לאה לפי הכתיב "בגד" על העלמתו עד הנה:

יג

באשרי. אין זה שם דבר שהנפרד ממנו אשר בחול"ם במשקל חדש, חשך, קדש, דא"כ יהיו כל המון אשרי שבמקרא זרים ומשונים בנקודם, שהיה משפטם אשרי האל"ף בק"ח וכמו קדשי חדשי, אבל מלת באשרי הוא מקור עם בית השמוש; כמו בעברי, בפקדי, בזכרי, וטעם באשרי בהיותי מאושר (אלס איך גליקקליך געפריזען וואורדע) כמו בחפזי בהיותי נחפז ושם דבר ממנו אֶשֶר (רל"ש):

יד

וימצא דודאים. שהוא דבר הפקר שאין אדם מקפיד עליו, ולהודיע שבחו בא שלא פשט ידו בגזל (רש"י מרבותינו), ואמרו עוד שם על מקרא זה, חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו, יותן את הארץ הזאת לעבדיך, שמעתי כוונתם בזה למה שאמרו במקום אחר (במדרש קהלת ד' צ"א) פ' ראיתי את הענין, שבט ראובן וגד שהרחיקו עצמם מן הגזל לפיכך נתן להם הקב"ה נחלה במקום שאין בו גזל שנאמר והנה המקום הזה מקום מקנה, יעו"ש. אמנם במת"כ ובידי משה הביאו פירוש רש"י במאמר זה לגנותו של ראובן, ולמ"ש הוא לשבחו. ומכוון מאד:

טז

אלי תבוא. אם נפרש לשון זה על ביאת תשמיש, היא חציפות לאשה פחות המדרגה אף כי לאחת מאמהות הקדושות, גם יעקב לא היה מחריש מלגעור באשתו אשר כאחת הנבלות תדבר, וכמה מגונה לשון שכרתיך, כאילו היה כאן משכיר ושכיר ושוכר, חלילה ממחשבה מאוסה כזו, ובלא זה מאמר שכרתיך בדודאי בני, היה ליעקב מאמר סתום, כי להיותו כל היום בשדה בלתי ידיעה ממה שהיה בין רחל ולאה אודות הדודאים, היה ללאה לבאר בלשונה נתתי לרחל הדודאים בשכר מחילת המשכב, לכן נ"ל כי לאה אמנו התנהגה בזה כאשר יאות למעלתה, לא פערה פי' להוציא דבר מגונה בזה, ולא הזכירה כלום ממה שהיה בינה ורחל ממחילת העונה עבור הדודאים, כ"א אמנם אחרי שהתאוה לזווג להוליד עוד בן אחד המצטרף לשבטי יה, שיתדלה עם יעקב דבר אחר הראוי לאשה כשרה וממילא יסובב מהם התכלית ממנה, ובדברה אליו אלי תבא וגו' לא היתה כוונתה רק לבקש ממנו שיבא יעקב היום אל אהלה וביתה להתענג מפטום ריח הדודאים שהביא לה בנה ויוכל להשתעשע בדבר שאין הגוף נהנה ממנו כ"א הנפש והוא הריח, ולשון אלי תבא פי' אל אהלי תבא כענין יבא נא אלי וידע (מלכים ב ה׳:ח׳) אבא אליך וברכתיך (יתרו) מתי תבא אלי (תהלים נ"א) וכן מבואר במכדרשב"י (ד' קנ"ז ב') אמרת לאה ודאי ידענא דאי ייעול במשכנא דרחל לית לי לאפניא ליה אלא אוריך ליה הכא ויעול במשכני ע"כ. ולשון שכר לא הונח על תשלום מלאכת הפועל בלבד (לאהן) אבל גם על כל מין הרווחה (געווין) כי הרבית הבא מיד לוה למלוה נקרא שכר המתנת המעות, ולכן ישמש על כל דבר חשוב, החשובים והגדולים שבעם נקראו שכירים (ירמיה מ"ו שכירים בקרבה), וכן תער השכירה (ישעיהו ז׳:כ׳) כלומר החשוב, וכן הונח שם שכר על הנאה הנפשיות לבד (גענוסס) כי הטובה הגדולה הצפונה לצדיקים בחי' עוה"ב ומה שנהנין בו מזיו שכינתו ית' נקרא שכר, שכרך הרבה מאוד (לך לך) וכן ישמשו שם שכר על כל מין הנאת הגוף (כבאבות פ"ב) שכר עברה כלומר ההנאה שנהנה מעברה. וזהו טעם שכר שכרתיך בדודאי בני, הנאה נפשית הכינותי לך באהלי בדודאי בני הנותנים ריח טוב (איין רוכגענוסס בערייטעטע איך פיר דיך) ולזה בקשתי לבוא באהלי להשתעשע מעט ולהרחיב דעתך אחרי היותך בעבודת הצאן כל היום, ובזה שפיר אמרו (נדרים כ') דמרצי ארצויי לאה, פיתה אותו בדברי רצוי ופיוס, שלא אמרה כ"א לסור אהלה לא שתבעתו בפה, לכן זכתה להוליד בן גדול המעלה כדכתיב מבני יששכר יודעי בינה לעתים. ע"ש בר"ן:

כג

חרפתי. יתכן שבזמן ההוא היו מקצת אנשים נושאים שתי נשים אחת לפ"ו ואחת לתשמיש בלבד שהיו משקין לה כוס של עיקרין כמו שהיו עושים אנשי דור המבול (רש"י לעיל ד' י"ט), וכך היו אומרים ליצני הדור, יעקב יש לו שתי נשים, ורחל שהיא יפה לו אינה רק לתשמיש ולכן אינה יולדת שהשקה לה כוס של עקרין, וזאת היתה חרפה גדולה לרחל לחשבה כזונה, ולזה אחר שילדה והוסר חרפתה ממנה אמרה אסף אלהים את חרפתי (ר"י קארו):

כד

בן אחר. לרבותינו דלשון אחר יורה על פחיתות השני, והיתה לאיש אחר, הכתוב קראו אחר שמכניס רשעה לתוך ביתו (סוטה ו') ולבש בגדים אחרים, פחותים מן הראשונים (יומא כ"ג) יתכן מדלא אמרה יוסף לי עוד בן אלא בן אחר לפי שהראשון חשוב יותר למעלת הבכורה, ורבותינו במדרשם הזכירו פחיתת השני לדורות הבאים:

כו

תנה את נשי. הנה הנשים כבר נתנם לו והיו בביתו, והבנים בניו היו, ומה לו לשאול מלבן לתנם לו, ואם הוא לקיחת רשות לבד, הרי כבר הקדים לפניו בדרך מוסר שלחני ואלכה, ועוד אם רק נתינת הנשים תבע, מה זה אמר לו לבן נקבה שכרך, והוא אינו שואל רק נשיו, לכן כ' הרא"ש שיעקב תבע מלבן הנדוניא לבנותיו, וטעם תנה את נשי כמו עם נשי, ר"ל שיכניס עמהם הנדוניא. ול"נ מלת תנה הוא מלשון הכסף נתון לך שהוא לשון דורן תשורה ומתנה, והוא כאן המהר להבתולות והמתנות הנהוגות, ורגיל מאד בלשון נתינה הכנוי במקום יה"ג שאליו נתתני (בעשענקע מיינע פרויען), דומה לזה, אמרו (כתובות כ"ב) בנותיכם תנו לאנשים, דנלבשא וניכסה וניתוב לה מידי כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה:

עבדתי אתך בהן. שב על נשי לא על ילדי (ראב"ע), ויתכן ששב גם על בני, כי באמת עבד אותו למען יהיה לו בנים והם התכלית אשר בעבורם עבודתו (רלב"ג):

ידעת את עבדתי. כלומר לפי ערך העבודה שהיתה באמונה ובלב שלם, כן מן הראוי שתהיה הנתינה במהר ומתן לבנותיך באמונה ובלב שלם (רא"ש):

כז

נחשתי. לדעתי הוא משרש חשה שענינו שתיקה ודמי' (שווייגען), ולא השתיקה מן הדבור לבד כ"א גם כל איחור ושהוי זמני (זיימען, פערצאֶגערן), כל המתאחר ומתמהמה מעשיית דבר כעת ומאריך פעולתו זאת עד לאחר זמן נקרא חשה, כמו ואנחנו מחשים (מ"א כ"ב ג') שפי' מתעכבים ומאחרים (ע"ש רש"י), וכן החשיתי מעולם (ישעיה מ"ב) אני מחשה (שם נ"ו) תחשה ותעננו (שם ס"ד) לא אחשה (שם ס"ה) כלם מתורגמים יהיבנא ארכא, הארכת זמן פעולת הדבר. וכן השכיר המאחר זמן תביעת שכרו, ואינו תובעו כעת עד לאחר זמן הרבה, הוא בכלל זה. וזהו שאמר לבן נחשתי, כלומר אני מבקש הרוחה והארכת זמן לשלם תביעתך (איך ווינשע צייטפריסט), עד אחר שיתרבו נכסי ותשיגני ברכה בממוני על ידך, שתתעסק עוד ברעיית הצאן, וזהו בגללך. כי כמו שנאמר נחר גרוני מן ועצמי חרה מני חרב, כן נאמר מן חשה נחשתי. וכבר השריש לנו רש"י (בחיי שרה כ"ד מ"ה טרם אכלה) כל לשון הוה פעמים שהוא מדבר בלשון עבר ופעמים בלשון עתיד. וכיון שהרוחת זמן תלוי באיש אחר לכן בא כאן בנין נפעל, כמו נשבע. ולשון ויברכני הוא פעל מורכב מעתיד ועבר (ווירד מיך געזעגנעט האבען), כמו ואל פתח אהל מועד לא הביאו, שבעת הזביחה תהיה מניעת ההבאה כבר עברה, וכן הרוחת הזמן יהיה עד אחר שכבר חלות הברכה תהיה עברה, והוכרחתי לפי' זה מלשון אם נא מצאתי חן בעיניך, שיורה על שישאל ממנו איזה דבר, כמו אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחתי מנחתי מידי, וכן בכל המקומות הוזכר אחריו בקשה מה, ואם נפרש נחשתי לשון נסיון כפי' המפרשים חסר אחריו הבקשה:

לא

לא תתן מאומה. שאם האל ית' יתן חן בעדי לא ימעיט את המוכן לך, כאמרם ז"ל אין אדם נוגע במוכן לחברו (רע"ס):

אשובה. יפרשוהו לענין אחד, אשוב לרעות ולשמור. אמנם התביר באשובה מפסיקו לבדו, ואשמור הוא מיותר כי הרעיי' היא השמירה, גם אין לשון שמירה מצוי ברעיי', לכן יראה בטעם אשובה, אשוב ואסוג אחור ממה שהסכמתי תחלה ללכת אל בית אבי, ואמלא מבוקשך להתעכב עוד עמך (איך ווילל צוריקק בלייבען), וטעם אשמור כמו ואביו שמר את הדבר לשון המתנה (אבווארטען), ופי' אמתין ואקוה אל השכר המקווה שיגיע לי בעמל רעיית הצאן:

לב

כל שה. שם שה כלל לכשבים ולעזים הקטנים כשהם בתוך שנתם, יהיו זכרים או נקבות, לכן מצאנו שה אחד ושה אחת, שה כבשים ושה עזים (דברים י״ד:ד׳). והנה התנה יעקב להסיר מן הכשבים ומן העזים הקטנים דוקא ולא הגדולים, למען יולידו קצתם בדומה ויפלו לחלקו, ולבן שינה התנאי והסיר אף התישים הגדולים, כדכתיב ויסר ביום ההוא את התישים, ולכן עשה יעקב את המקלות מפוצלות (כ"כ המפרשים):

לג

על שכרי לפניך. לרש"ד המקרא חסר, וי"א כי מלת לפניך מוסבה על וענתה, וזה הפך הנגינה; ואין צורך לכ"ז, כי לדעתי על שכרי פי' סכום שכרי (בעטראג מיינעס לאהנעס), כמו ולא עלה המספר (דברי הימים א כ״ז:כ״ד), יעלה על המגן האחת (מ"א), וכן על צבאותם, שענינם סכום וכמות, ותי"ו של מלת תבא איננה לנכח כ"א לנסתרת, וטעמו כאשר תבא לפניך סכום וכמות שכרי. ויותר נ"ל לפרש מלת על ענין סבה, כמו על חרבך תחיה, שהחרב סבה אל החיות, לא על הלחם לבדו יחיה, שהלחם יהיה סבה אל החיים, כן על שכרי פירושו סבת שכרי (דיא פעראנלאססונג צו מיינעם לאָהנע) כלומר הסבה אשר ממנה יסובב שכרי, והודיע יעקב ללבן בפירוש שבהסירו כל העקודים והטלואים ישתדל הוא באחת מן הסבו' אשר על ידם יתילדו נקודים וטלואים, אם שאמר לו בפירוש להציג מקלות חשופי לבן, או אמר לו בסתם אעשה השתדליות בהשגתי עקודים וטלואים, וטעם כי תבוא על שכרי לפניך, הסבה אשר ממנה תתילד שכרי היא תבא לפניך, כאילו יאמר אתה בעיניך תראה את הסבה המסבבת את שכרי (דיא פעראנלאססונג מיינעס לאָהנעס זאלל אין דיינער געגענווארט געשעהען) ובזה תראה צדקתי, אף שהדבר מפורסם שהכח הדמיון פועל במעוברות מה שנרשם בדמיונה בחוזק, וגם מחקרי הטבע בדור זה מוכיחים בבירור כי כח הדמיון פועל על העובר בין שהוא בשעת ההריון בין קודם אליו, מ"מ החוש מעיד שאין מטבע חשופי המקלות להוליד כל פעם כפי מה שהתנה, בשנה זו עקודים, ובשנה אחרת כאשר החליף משכורתו להיות נקודים גרמו המקלות לנקודים, וכשהתנה עליו טלואים יולידו טלואים, כי אמנם הציגתו המקלות לא היה רק מעשה כל שהוא כהשלכת קמח בסיר באלישע וכנטיית מטה אהרן ודומיהם, והעיקר שתפלתו וצדקתו תועיל בדבר; ולכן כאשר שמע לבן תקות יעקב לקבל שכרו בדרך תחבולה שאיננה בדרכי הטבע, שמח בלבו והסכים לתנאי ואמר הן לו יהי כדבריך. עיין בר"ם כמה התיגע ליישב לשון המקרא לפירש"י וכמה השתדלו המפרשים ליישב איך התנהג יעקב בחיר האבות בדרך רמאות שאינו ראוי אף לפחו' אנשים ולאיש זר, ובחיר האבות יעשה כאלה לחמיו ואחי אמו, ואין למפרשים מנוס רק לומר שהתנה יעקב עם לבן בעשיית תחבולה, וכבר טען עליהם הרא"ש שאין זכר לזה במקרא, ולדברינו תנאי זה הזכיר לו בפירוש באמרו אליו תבוא על שכרי לפניך. ובמכדרשב"י (קס"א א') דהא יעקב לא עבד בגין דיטול מדילי' למגנא, אלא כלא בקושטא ושלימו דרעותא ולא עוד אלא דאיהו נטיל רשו מלבן, ובאמת לשון המקרא מוקשה לדעת המפרשים כי סיפא כל אשר איננו לא נוכל לחברו לרישא וענתה וגו' כי מי שאיננו גנב אין ליחס אליו בזה מעלת הצדקות. ולפירש"י צריכים להוסיף על לשון המקרא כמבואר בדברי הר"א מזרחי, ולדברינו דמלת על ענינו סבה מן וישטום עשו את יעקב על הברכה שטעמו סבת הברכה, וכן מורגל בדברי קדמונינו לומר עליו ית' עלת כל העלות, מטעם על שכרי דבר שיסובב ממנו שכרי המדובר דהיינו עקודים ונקודים, (דיא פעראנלאססונג מיינעס לאָהנעס) (ולהיות שמלת על לענין סבה עיקרה בשלמותה עלה בה"א, שפיר מוסב עליו מלת תבא בתי"ו נקבה נסתרת). לפי"ז אחר אמרו תחלה שהנולדים עקודים ונקודים יהיה שכרי, יחשב יעקב לפי שזה יהיה ע"י סגולה תחבולית שאינו מדרך הטבעי הכללי הנהוג, ואם יעשנה בסתר יראה כתחבולת מרמה, לכן אמר אליו, ביום מחר תענה בי צדקתי, כי לא אעלים ממך המעשה אשר אעשה שיסובב ממנו שכרי המדובר בינינו. ואמר אח"ז כל אשר איננו וגו', לחזק תנאו וכפלו בחיוב ושלילה, מה שיהיה בהם כפי המדובר יהיה שכרי, ואשר לא יהיה בהן כן יחשב כגנבה בידי. וקיים יעקב דבורו זה כמבואר לפנינו ויקח לו יעקב:

לו

דרך שלשת ימים. הרחיקם כ"כ לבן כדי שהצאן הנשארות ביד יעקב לא יראו את העקוד והנקוד והטלוא שהי' בצאנו, ולא יהיו נזקקים אלו לאלו באופן שלא יולדו בצאן יעקב שום נקוד וטלוא, ועי"ז יצא יעקב בידים ריקניות. וכאשר ראה יעקב כוונת לבן הרעה בזה, השתדל לתקנו מצד המקלות, ולולי תחבולות מרמה של לבן לא היה עושה יעקב תחבולת המקלות (רי"א):

הנותרת. הרעועות שבהן החולות והעקרות (רש"י מרבותינו). רד"פ אמר בכוונת דרשתם, מדסיים קרא לעיל ויתן ביד בניו, ואי קאי על הנקוד והטלוא והחום שהזכיר ה"ל לומר ויתנם, ומדאמר ויתן זה יורה שנתן ביד בניו כל הטובות, ע"כ. ול"נ דעת רבותינו מדאמר לשון הנותרות ולא אמר הנשארות, כי לשון נותר יורה על הפחיתות, כמ"ש (בבא בהשאיר הברד). וכמ"ש בב"ר, ר"ל אמר הנותרות, מנהון בישין מנהון עקרין מנהון קוצרין, נתרת כתיב כמד"א נתר ככי' ושני', ע"כ. נ"ל כי ממלת נתרת עד סופו, הוא תוספת אחד התלמידים שהוסיף דברים אלה דרך פירוש, וכ"נ מלשון כד"א וכו' שאין זה נהוג כ"כ. במדרש להביא פירוש תיבה ממה ששימשו תיבה זו במקום אחר באגדה, גם תוספת זה אינו מוסכם עם מציאות ספרים המדוייקים שלנו שמלת הנותרת מלאה וי"ו אחר הנו"ן. אמנם פי' דברי רבותינו הוא מיוסד על דרכי הלשון מדלא כתיב הנשארות:

לז

ויקח לו יעקב. דע כי מה שלקח יעקב מקל לבנה לא עשה מדעת עצמו רק ע"פ המלאך, כי כן אמר יעקב לרחל וללאה שאמר לו המלאך שא עיניך וראה כל העתודים וגו' ואח"כ ויקח לו יעקב מקל לבנה ואין מוקדם ומאוחר בתורה, והנה יעקב כשראה המראה הזאת בחלום ידע שהקב"ה עושה לו נס כדי שלא ירמה אותו לבן, כמ"ש ואלהי אבי היה עמדי, ואמר לולי אלהי אבי ופחד יצחק היה לי, ואחר שראה כי מן השמים עוזרים אותו הציג המקלות ההם כדי שיתקיים הנס ע"י מעשה טבעי' כמו שמצינו שאמר הקב"ה ליהושע במלחמת עי (יהושע ח') שים לך אורב לעיר מאחריו, וכיון שכל מלחמותיהם של ישראל היה ע"י נס מה להם לאורב, אבל צוהו שיעשה דבר להיות סבה לנס, כן יעקב כשאמר לו המלאך שא נא עיניך וראה כל העתודים האלה וגו' הבין שלצורך משל ודמיון נאמר לו (מדברי רב"ח) והדבר מיוסד עם מה שאמרו הראשונים, שכל גזירת עירין שעוד לא יצא מכחניותו אל הפועל באיזה דוגמא וסימן, עדיין אין קיומו מוחלט שיהיה, ואפשרי הוא להתבטל, אמנם אחר שיצא לאיזה פועל ודמיון שוב אינו מתבטל (עיין רא"ם במאמר הארץ אשר אתה שוכב עליה ואמרו עליו קפלה וגו') ולכן צוה הש"י אל הנביאים שיעשו איזה פעולה להתלבש בו דברי נבואתם כדי להחליט קיומם בפעולה זאת, וכן עשה אלישע באמרו (מ"ב י"ג) קח קשת וחצים וגו' הרכב ידך וגו' ירה ויור וגו', והכית את ארם, וכן הוא הענין בחלומות, אף שהחלום מורה לחולמו איזו גדולה וטובה, עדיין אפשרי הוא להתבטל עד בוא הפותר האמתי ופותר את המכוון ומוציאו בשפתיו, עקימת שפתים בזה הוי מעשה להחליט קיומו, כן יעקב כאשר ראה בחלום העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים עשה מעשה המקלות להחליט קיום החלום, ויתכן דלכוונה זו אה"כ (לקמן מ"א) והיה בכל יחם הצאן המקשרות ושם יעקב וגו' שהיה ראוי לומר שם בלא וי"ו, אמנם בכוונה הוסיף אות וי"ו לעורר ששימה זו הוספה היתה על מה שקדם לו והוא החלום. ולפי"ז אין פירוש ויקח לו כמו ויקח לו למך שתי נשים, כי המקלות היו שלו ומה לי ליקח אותם לעצמו, אבל טעם מלת לו, כמו ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים (וירא כ"א) דמלת לו מוסב על ישמעאל, וכמו ויקח לו את כל אלה (לך לך ט"ו י"ד) דמלת לו על המוזכר מקודם שאמר לו ה' קחה לי עגלה משלשת ע"ז אמר ויקח לו שלקח לשמו שלקיחתו את כל אלה לא היתה מדעת עצמו, כ"א לסבת הצווי ממנו ית', כן הכא טעם ויקח לו, לקח המקלות לסבת חלום הנבואי שהראה לו המלאך עתודים העולים וגו' (אויף דעססען פעראנלאססונג), ויתכן יותר ע"ז הפשט, למה שמצאנו אות למ"ד השמוש וחברו מלת אל כהוראת מלת לפני, ויאמר משה אל ה' תרגומו קדם ה'. ויאמר לוט אליהם (וירא י"א י"ח) פי' הריטב"א בפניהם כמו ויהללו אותה אל פרעה לפני פרעה, ריח ניחוח לה' תרגומו קדם ה', ויקחו לי תרומה תרגומו קדמי, קחה לי עגלה משלשת תרגומו קריב קדמי, ויקח לו את כל אלה תרגומו קדמוהי, לפי"ז גם כאן ויקח לו יעקב פירושו לפניו, ומוסב על לבן המוזכר במקרא הקדום, וקיים יעקב בזה מה שאמר ללבן, כי תבא על שכרי לפניך שפירושו אתה בעיניך תראה את הדבר שיסובב ממנו שכרי בהתילדות עקודים ונקודים, וכאן הודיע הכתוב שקיים יעקב דבורו, שלקח את המקלות לפני לבן שבעיניו יראה בהצגתם לעיני הצאן בבואם לשתות. ולהיות שתחבולה זו איננה רק סגולה שאינו במהלך הטבעי הכללי, לכן לא חשש לבן עליו כלל כי אין בכמו אלה תקוה לתועלת גדולה כ"כ, ויעקב סמך על המובטח לו בחלומו העתודים העולים על הצאן:

לח

אשר תבאן. המפרש אשר תבאנה במקום שתבאנה, הנגינה עומדת נגדו, כי היה האתנח ראוי תחת הצאן השני שבו פסק הדבור, אמנם פירוש אשר תבאן כדי שתבאנה, כמו אשר ייטב לך, ואשר תרבון מאד שפי' כדי שייטב לך, וכן כאן כדי שתבאנה הצאן לשתות לנכח הצאן, אלה תבאנה נכח אלה כדרכן בבואן לשתות, ומתוך שדוחקות זו את זו ימצאו העתודים מקום לעלות ויחמנה, ולפי"ז הכל דבור אחד מן אשר תבאן עד ס"פ (רל"ש):

לט

עקדים נקדים וטלאים. לידת שנויי מראות הללו היה בזמנים מחולפים כל פעם כפי מה שהחליף עליה לבן את משכורתו, וכמאמר יעקב (ל"א ח') אם כה יאמר וגו' והכתוב קיצר ואמר דרך כלל שילדו הצאן בשינויי מראו' הללו, אמנם זה היה כל פעם בזמן מיוחד לפי מה שהתנה עליו:

מ

בצאן לבן. א"ת ענא דלבן, ולא הבינותי למה לא נפרש מלת לבן על מראה הלובן (ווייס), ויהי המכוון כפשוטו ששם את פני הצאן אשר מראיתם כולו לבן נוכח הצאן שהם עקודים בעלי מראות שונות להתפעל מהם:

ולא שתם. ר"ל בעלי המראות השונות לא שם בתוך הצאן בעלי מראות הלובן בתערובות רק נוכחם ונגדם וכבר אמרו קצת המפרשים, כי בצאן לבן שב על ויתן, ושיעורו שנתן בכל צאן לבן פני הצאן אל כל עקוד ואל כל חום. ובאמת איש לבן היה לפי התנאי בעל הצאן הלבן, ודא ודא אחת היא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.