בית מאיר/יורה דעה/צד

בית מאיר ‏ יורה דעה צד

סעיף א' הג"ה דהיינו ששמשו בו בכלי ראשון. נ"ב ומן הסתם עיין סי' צ"ה בט"ז ס"ק י"ב בסופו ובש"ך שם ס"ק י"ג וגם בט"ז סי' ק"ה סק"ד והפר"ח בסי' ס"ח הסכים לדבריו ע"ש אמנם הנקה"כ משיג שם על הט"ז בראיות נכונות:

בט"ז סק"א. ומ"ה אם עירה נמי מכלי ראשון על כלי שהוא מלוכלך מבשר נחשב כאלו נשתמש באותו כלי בכלי ראשון בודאי לשונו ל"ד דאילו נשתמש ממש בכ"ר הוי בלוע בכולו ואילו הכא הא עירוי אינו מבליע אלא כדי קליפה וא"צ ס' אלא נגד הקליפה. אלא ר"ל דלענין העירוי נחשב ככ"ר וגם אין נ"מ לענין קדירה שנעשה קליפתו העירוי ככ"ר דבקדירה תמיד יש מסתמא מה שבקדירה ס' נגד הקליפה כדאיתא סי' ס"ט ס"ק ס"ה בש"ך אלא הנ"מ בכף שנעשה הקליפה כ"ר ע"י העירוי דנהי דמה שבקדירה סתמא ס' נגד הקליפה היינו קדירה דאף דהקדירה גדול אף מה שבתוכו הרבה. אבל בכף אם הוא גדול והקדירה שנתחב בו קטן בזה צריך שיעור אם הוא ס' נגד הקליפה וק"ל סעיף ג בש"ך סק"י פי' וכו' נ"נ ואוסרת אח"כ. נ"ב למה דמסיק בעצמו סי' צ"ח ס"ק כ"א להקל בה"מ בכלי עץ ומתכת שלא לומר בהם נ"נ ואפילו בב"ח ה"ה הכא בה"מ יש ליפסוק כהב"ח כיון דמיירי דיש ס' נגד הכף נמצא דהמאכל לא נ"נ רק הבלוע בכף. וראייתו מד"מ אינו דומה דשם מיירי בנתבשל בשר בקדירה חולבת דנעשה הבשר נבילה והקדירה בולעת ממנו ודוק:

שם בש"ע ואם אין ס' וכו' אפי' הקדירה נ"ב משמע שאף הקדירה נאסר בהנאה וצ"ע לאיזה ענין אם למכרו לגוי וכן הבין המ"א סי' תנ"א ומדייק הכי מהת"ח ושם לא נאמר יותר ממה שנאמר בהש"ע. ובאמת יש לתמוה אם הישראל בעצמו מותר להשתמש בהקדירה מפני שאינו נהנה מהבלוע מה"ת יהא אסור למכרו וכי מפני הבלע ישיג יותר בעדו ודברי המ"א שם אין בם טעם מספיק לענ"ד. והיותר קרוב אלי דההוא אפילו אינו סובב על האיסור הנאה רק משמיענו דאפילו הקדירה נאסר והיינו לשמש בו שהוא הנאתו תשמיש אכילה. ועיין בשערי דורא הנוסח הכי ואם אין ס' הכל אסור אפילו בהנאה ומיהו הכלים מותר להשתמש בהן וכו' ושם לומד מקנקנים דיי"נ שמותר לתת לתוכן שכר. ובע"ז דף ל"ב מבואר בפשיטות דקנקנים מותרים למזבן לנכרים וה"ה נמי כלי הבלוע מבב"ח ועיין פר"ח א"ח סי' ת"נ:

סעי' ה בש"ך ס"ק ט"ו בא"ד והא דכתב הרי"ף וכו' א"כ כ"ש הכא בקדירה דהוי ג' נ"ט. נ"ב כבר השיגו בזה האורח מישור דזה הוי ממש כדגים שנתבשלו ואם הכא נחשב לג' ה"ה הדגים. ואולי כונתו דהכא יש ג' קודם שבא אל מאכל משא"כ בדגים:

בש"ך ס"ק י"ח בא"ד וע"ק. נ"ב קושי' זו קאי על החומרא שנית לאסור הכלי שאינו ב"י:

סעיף ו בש"ך ס"ק כ"ב בא"ד אבל ודאי הטור וכו'. נ"ב א"י איך יתרץ הטור במה שמעתיק דברי סה"ת לחלק בבצלים בין בלועים מאיסור לבלועים מחלב לשיטתי' דל"א נ"נ בשאר איסורין. ואף שהב"י כתב נמי על דין זה שנתלה בנ"ט בר נ"ט א"י להולמו:

בש"ך ס"ק כ"ג מביא בשם תשו' מהר"מ לובלין דאף הבצלים מותרים. ותימה למה דמסיק הרמ"א בסי' ק"ג [וכן פוסק המהר"ם לובלין בעצמו בבצלים של איסור] דאף להפוסקים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין מ"מ חתיכה הנאסר מבליעת איסור ושוב נתבטל בס' נשאר החתיכה באיסור משום דלא ידעינן אם פלט הטעם בשוה. א"כ ה"נ הבצלים שהסכין לא נתבטל בהם וקבלו טעם חלב ושוב נתבשלו בבשר הא ודאי שקבלו טעם בשר ואם לא פלטו הטעם חלב בשוה הרי הם בלועים מבשר בחלב. הן אמת דלפ"ר לפ"ז נמי קשיא על הר"פ גופי' דא"כ ליצטרך נמי ס' נגד כל הבצלים מטעם חנ"נ לדידן דהיינו שיטתי' דאף בכל איסורין חנ"נ וכה"ג הקשה הכרו"פ ומה שהאריך לתרץ לא מצאתי בו טעם לדברי תה"ד עיין עליו. אמנם יראה לענ"ד די"ל אחרי שזה הדין שבסי' ק"ו אינו אלא מספק אם הטעם יצא בשוה אם לאו וע"ש בט"ז. וגם מאי דאמרינן בשאר איסורין נ"נ אינו אלא דרבנן נמצא דהוי ס"ד ולקולא ולא מחמרינן להצריך ס' אלא נגד הבלוע דהא ספק זה של יציאת הטעם בשוה הוא ספק של כל עולם. ועיין בט"ז סי' צ"ח סק"ו ובש"ך ובמה שכתבתי בצידו. משא"כ בחתך בסכין של איסור אף דמה דמשערינן נגד כל הסכין אינו אלא מספק דלא ידעינן כמה נפק מ"מ מפני שלא יהא תורת כל אחד בידו מחמרינן נמי שלא לצרף ספק זה כלל ואמרינן חנ"נ ומצריכינן לשערו נגד כל הבצלים. אבל הבצלים הבלועים מסכין של חלב גופייהו בודאי ראוי לאוסרם אף כי יש ס' נגדם מפני הספק תורה דבגווייהו הגם שיש בם נמי ס"ס ספק מה דלא ידעינן כמה נפק מהסכין וספק אולי פלטו ובשוה מ"מ כבר כתבתי דהספק ראשון אי אפשר להשתמש ב. כלל מפני טעם הר"ן הנ"ל בש"ך. שוב ראיתי שהמ"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ח הרגיש ודחק בדברים שאין בם ממש לענ"ד ע"ש וק"ל. ואולם זה לשון הרשב"א בתשו' המיוחסת להרמב"ן סי' קנ"א תחילת כל דבר אקדים הקדמה אחת והוא שחתיכה שבלעה איסור ואין בה לבטל את האיסור א"א לחזור ולהתירה לעולם שהרי עצמה נאסרה בודאי מחמת מה שבלעה. ואע"פ שאתה מרבה עלי' כל היום היא באיסורה עומדת דאי אפשר לעמוד על האיסור הבלוע אם יצא מתוכה אם לאו וכו'. ותו כפל וכתב בלשון זה אבל אם אותו תבשיל הוא דבר שנאסר מחמת בלע א"א להתיר אותה חתיכה שלא נודע שנסחט מהן איסור הבלוע עכ"ל וא"כ י"ל הרי עיקר טעמו מפני שנאסר בודאי ור"ל הרי הוא בחזקת איסור עד שיוודע לך בוודאי שהותר וזה א"א לעמוד עליו וכו'. אבל בצלים שבלעו טעם חלב הרי עדיין הם בחזקת היתר ומספק אתה בא לאוסרן אולי בשעה שבלעו טעם בשר הי' בהם טעם חלב יותר מבכל הקדירה ע"י שלא נפלט טעם החלב שבו בשוה ודאי די"ל הבצלים נשארו בחזקת היתר שבלי ספק הספק אינו שקול ונוטה יותר להיתר מלאיסור ולכ"ע אזלינן גבייהו בתר חזקת היתר וק"ל:. וההבדל בין בצלים אלו לכף של חלב הנתחב בקדירה של בשר ויש בו ס' דמ"מ הכף אסור. עיין בב"י שבאמת, נתחבט הסמ"ק דלמה לא יוחשב הגעלה. והיישובים דשם לא שייכי בבצלים ע"ש ודוק. (אמר המעתיק ובגליון כתב עכ"ז א"י להפריד בין בצלים אלו לכף חלב הנתחב בקדירה של בשר ויש ס' נגד כל הכף שמ"מ הכף אסור ולא אמרינן נמי דנוקי הכף בחזקת היתר) ועכ"ז לענ"ד להלכה יש להחמיר ללקט הבצלים במה דאפשר ובמה דלא אפשר יש לסמוך על פסק מ"ל ז"ל:

סעיף ז בט"ז ס"ק י"ד מעתיק דברי רש"ל ע"ש. ואני איני יוכל לעמוד על דעתו במ"ש וגם נאסר הכף דלמה יאסר הכף מ"ש דאם המאכל נאסר כבר מבליעה דאינו אוסר הכף או אם המאכל של חלב שאינו נעשה הכף כמוהו משום דחשוב איסור הבלוע ואינו יוצא אל הכף. א"כ ה"ה בזה אף שהמאכל נאסר מ"מ ודאי דלא חשיב האורז גוף איסור אלא איסור בלוע מבב"ח ומ"ש מבלוע מאיסור בשר נבילה. והנה הש"ך סי' ק"ה העתיק דבריו שבסי' מ"ה ושם רציתי לידחוק שר"ל שבכל חלקי אורז ודוחן יש גוף שמנונית חמאה בין כל גרעין וגרעין וזה לא חשיב בלוע אלא בעין. אך פה לא נראה כונתו הכי דא"כ אף מבלוע מחלב לבד יעשה הכף כמוהו. ולענ"ד נראה באמת לחלק בהכי שאם נשפך לתוך התבשיל חלב ממש אף דעב הוא מ"מ לא חשיב בלוע והכף נעשה כמוהו. משא"כ אם רק בלעו ע"י בליע' חלב אזי אינם כי אם כמו איסור בלוע. אבל החילוק של רש"ל ז"ל אין מובן לי כלל ודוק:

ובהר"ן פרק כל שעה הביאו הב"י סי' ק"ב משמע ברור במה שדחק בסכינים של איסור דצריכים הגעלה בכ"ר אף דרוב תשמישן אינן אלא בכ"ש דלא ס"ל כלל הסברה דדבר גוש (אם לא בחתיכת בשר ע"י הדוחקא) אבל דבר גוש לא בדוחק ודאי מוכח מיני' דלא סבר. דהא פשיטא דחותכין בסכין בשר רותח בכ"ש ע"ש:

בש"ך ס"ק כ"ח מסיים ודברי המחבר ורב עיקר.. נ"ב ואם חתכו בו בשר שנצלה על האש משמע סי' קכ"א סס"ק י"ז בש"ך דצריך לשער בכולו. אך עיין שם פר"ח דלא סבר כותי' אף בזה. וגם דברי מהר"מ מ"ץ שעיקר יסודו שם עליו לא משמע כדבריו שהרי עיקרן של דברים שנאמר חם מקצתו וכו' לא נאמר אלא ע"י אש בפסחים שם וע"ז כתב אבל לא מהני שאם נפל וכו' ע"ש:

פר"ח ס"ק כ"ה בא"ד משמע דפשיטא לי' להט"ז וכו' דומיא דשמן של תרומה. נ"ב לפ"ר א"י מי איכא למ"ד דשמן לא יהי' דבר המפעפע:

תו כתב בתר הכי ואי בדאיכא ק' וא' לבטולי לשמן מה פריך וכו'. נ"ב הפשוט דלהט"ז היינו דמשני שאני סיכה דמשהו ומסתמא יש לבטולי':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף