פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/צד

פרי מגדים - שפתי דעת ‏ יורה דעה צד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

משערין. עש"ך הראה מקום לסימן צ"ח ס"ה בהג"ה שם דבב"ח באין ה"מ החמיר רמ"א שם דאף חדש נעשה גוף החרס נבילה ושם אבאר. והא ל"ק אף בידוע כמה בלע נימא דמה שנבלע עתה בכף בתחיבה זו נ"נ דבכלי לא אמרינן כן ול"ד למה דאמרו חולין ק"ח ב' חלב נבילה דבאוכל נפרד הוא ואין מה שבקדירה מצטרף משא"כ בכלי כדמוכח מברייתא דקדירה שבישל בשר אם בישל חלב בנ"ט כמ"ש הראב"ן הביאו המרדכי ס"פ ג"ה ואבאר עוד באות ד' ומיהו אם חזר ותחב פעם שנית לקדירה יש לומר דכשהוציאו עדיין כ"ר עליו ונאסר אז הבלוע ונ"נ וצריך תו ס' נגד כל הכף ובאות ד' אבאר בזה ועיין צ"ב בט"ז אות ל'. ומ"ש מסתמא דרך לתחוב עד ראש הכף היינו כל מה שהוא עגול ויראה בא"מ א"צ לשער יותר ובין במינו משערין כל מה שעגול דלא שייך ספק דרבנן להקל דשכיח הוא שיתחב העגול כולו ומה שהעולם נוהגין לשער בחצי טא"פ י"א ב' קווארט וי"א קווארט וחצי טוב לשער באומד יפה ע"י מדידה שימלא כלי מלא מים ואח"כ יתחוב הכף לתוכן והמים היוצאים הם שיעור הכף ולקמן צ"ח אבאר עוד:

ב

דהיינו. עש"ך הראה לס"ו כאן וסימן ק"ג ס"ז וכאן ס"ו הוזכר דבהיתר לא שייך נ"נ וממילא חושבין מעל"ע מבישול הבשר ואף הש"ך אות כ"ב לקמן יודה לזה דמה שנפלט תוך מעל"ע וחזר ונבלע אין בו כח לאסור דנ"ט בר נ"ט הוא ומה שעומד מתחילתו בכף נט"ל לאחר מעל"ע ובק"ג מבואר באיסור חושבין מבישול המים. והואיל ומצוי הוא דבר זה אמרתי לכתוב כאן בקיצור. אם שמשו בכף איסור ואח"כ תוך לילה מים ואחר מעל"ע מאיסור תחבו להיתר בהפסד קצת שרי ע"ש בש"ך אות ך' ובט"ז אות י"א ובאין הפסד כלל אסור אבל אם שמשו מים לאחר לילה מאיסור או לאחר מים שהתה לילה ושמשו אח"כ בהיתרא שרי אף באין הפסד כלל להר"ב שם כדבעינן למימר שם וה"ה בישלו בשר ובין בשר לחלב שהה לילה או לאחר חלב לילה והוחמו מים ולאחר מעל"ע מבישול החלב שמשו היתרא שרי אף באין הפסד כלל יע"ש ואם לאחר מעל"ע מבשר הוא אבל תוך מעל"ע לחלב והיה בין חלב למים לילה באנו למחלוקת הש"ך והט"ז בסי' ק"ה אות י"ז וי"ג להט"ז דגם בב"ח בנפרד לגמרי לא נ"נ יע"ש ה"ה כאן יש להתיר דהוי תרי טעמי להתיר א' טעם הסמ"ק שכתב בב"י ס"ס ק"ג כיון דאין תוך מעל"ע מזמן הראשון ולש"ך אות י"ז שם וודאי לא שייך טעם הסמ"ק רק לינת לילה להור אין מספיק להיתר ואף בהפסד קצת אסור ושוב ראיתי אפשר אף לט"ז שם אסור הוא דנט"ל משהו אית ביה מדקיי"ל לאסור נט"ל בפסח עיין א"ח תמ"ז וה"ט בסי' ק"ג דמ"מ לא החמירו נאסר יותר מאוסר ואוסר גופא אין בו כח לאסור דנט"ל הוא אף במחצה או רוב כיון דטעם פליטה בעלמא הוא מכף כמבואר סי' ק"ג וא"כ בב"ח לא שייך אין הנאסר דכ"א איסור הוא וכדאמרן. ובהפסד מרובה וצורך גדול יש מקום לומר אם בשלו איסור וחממו מים בתוך מעל"ע לאיסור ונפל מן המים להיתר דמתירין כמו שיתבאר בארוך לקמן אות כ"ב אמנם להלכה ח"ו להקל ולומר כן ובאות כ"ב אבאר הדברים באורך ובסי' ק"ג אעורר עוד ע"ז  :

ג

וסברא. עש"ך וכוונתו דאין מוליך בליעה ממש בכולו וכ"ש שאין מפליט מכולו כמ"ש בסי' קכ"א אות י"ז כמהר"מ מ"ץ דחם כולו היינו אם נגע איסור בראש שהוא קר נבלע שם אבל תרתי לא אמרינן שחם כולו והוליך בליעתו בכולו ומהא דבישול מפעפע אף בשאר כלים עסי' צ"ב התם עומד אצל האש וחם כולו ואף אין אצל האש כיון דחם כולו כמו שביארנו בט"ז באורך ולפי דברי הש"ך כלי מתכות שחם מקצתו ובלע איסור במקצתו ואח"כ נגע בראש השני ברוטב חם מותר דאין נבלע שם איסור ולא מוליך בליעה בכולו כיון דעכשיו ראש הא' קר הוא. ועיין א"ח בסי' תנ"א במ"א אות כ"ד סובר בהיפך דמוליך בליעתו בכולו אלא שאין מפליט מכולו ופי' מ"ש הד"מ כאן שאין מוליך בליעה ר"ל להפליט ולפ"ז אם תחב מקצת האחר נאסר התבשיל דלא כש"ך ובסי' צ"ח וקכ"א אבאר. ומ"ש שכן מוכח באות כ"ו ט"ס וצ"ל כ"ח ששם כתב מ"ש נגד מקום החתך יע"ש ואי דהתם מטעם דוחקא מ"מ כיון שמפליט מכל עכ"פ תו במקום החתך יש דוחקא ומבליע בכל החתיכה כמ"ש בט"ז יע"ש ומיהו למ"ש הב"י סוף הסי' דמשום בעין שעל הסכין יש לומר וודאי מש"ה דווקא נגד מקום החתך דעל בעין אנו דיינינן ומ"מ כבר הארכנו בט"ז דעיקר שמפליט מסכין לא משום בעין ושפיר מוכח דאין מפליט מכל הסכין יע"ש. ואף אי משום בעין י"ל כן ואין להאריך:

דע שאני נסתפקתי כלי מתכות שהוחם באור ממש ותוחבו לתבשיל צונן אי שייך תתאה ואין אוסר רק כ"ק או שאני הוחם ע"י אש ממש וכה"ג מחלק הש"ך לענין מפליט ומבליע בכולו בין הוחם ע"י אור או ע"י מים חמין וצ"ע כעת:

ד

אם. עש"ך הנה מהרא"י סי' קפ"ג ביאר טעם המצריכין ב"פ ס' שמא פ"א יצא כזית חלב מכף ונשאר בכף חלק ס' מחלב ובלע נ"ט חלקים בשר ונ"נ כשהוציאו הכף מקדירה (דבעודו בקדירה מה שבתוך הקדירה מחובר ומצטרף למה שבתוך הכף ולא נ"נ כדמוכח מברייתא דקדירה שבשל בשר אם בישל חלב בנ"מ ול"ד לחולין ק"ה ב' חלב נבילה דאוכל עם אוכל מחובר הוא יע"ש בתה"ד וכבר נתבאר לעיל בצ"ב באורך) וסוברים דאף לאחר שהוציא הכף מקדירה עדיין שם כ"ר עליו כיון דנתחב לתוך כ"ר עיין בצ"ב בט"ז אות למ"ד יע"ש. ומש"ה צריך ב"פ ס' ועיין בספר הארוך לש"ך שכתב דקיי"ל ב' איסורין מבטלין זא"ז כמבואר סי' צ"ח וא"כ זית בשר וזית חלב אין טעמן שוין יע"ש וכבר כתבנו במקום אחר דבב"ח שם אחד הוא הוה כאיסור א' אף שאין טעמן שוה כמ"ש התב"ש בסי' ל"ג והב"ח בקו"א סי' כ"ז וצ"ח דבתר שמא נמי אזלינן ואם שוה בשמא אין מבטלין זא"ז ובב"ח איסור אחד הוא ובסי' צ"ח אבאר באורך. ודע דיש לראות להמחבר מאי איריא תוחב ב"פ אפילו פ"א ושוהה הרבה נימא פלט ובלע וסבור הייתי לומר דמקושר הוא עם מה שבקדירה וחששא לאחר שהוציאו מקדירה וא"כ דווקא תוחב ב"פ אלא דא"כ קשיא כזית בשר ליורה חלב בסי' צ"ב בנח מרתיחה עכ"פ ליבעי ב"פ ס' להמחבר כיון דחושש כאן בכף כ"ש בבשר ואף לא נפל ב"פ אלא שנשתהה הרבה עיי"ש פר"ח אות א' דבבשר לא שייך מקושר כדמוכח חולין ק"ח ב' חלב נבילה וצ"ל דודאי באיסורא דרבנן לא דייקינן כולי האי דמ"ה מין במינו ברובא בטיל אלא מדרבנן הלכך כשתחב ב"פ נראה כב' זיתי איסור משא"כ בתחיבה אחת אף ששוהה הרבה וה"ה זית בשר ליורה חלב כל שלא סילק הבשר ושוהא הרבה א"צ אלא פ"א ס' ואה"נ לדעת המחבר בנפל ב"פ פשיטא דצריך ב"פ ס' והר"ב לקמן צ"ח ס"ס ד' בהג"ה דא"צ דאזיל לשיטתיה כאן דבכף א"צ אלא פ"א ה"ה שם ועיין מ"ש באות ו'. והב"ח ויש"ש בפנ"ה מ' אוסרין בתוחב ג"פ וצ"ע אמאי לא עירערו ג"כ על צ"ח בהג"ה איסור ב"פ לקדירה א' ודוחק לומר שהם סוברים כלי גרע טפי דדרך הוא לבלוע ולהפליט יותר ממאכל דאינו מפליט כ"כ וצ"ע:

ומה שכתב הש"ך והט"ו שינו מלשון הסמ"ק דכתב כ"פ והם כתבו ב"פ דהט"ו לשיטתייהו דנ"נ בשאר אסורים לא אמרינן ה"ה חלב הנאסר כבר תו אין מתחבר עם בשר לומר נ"נ דלא שייך תו טעמא דהאי לחודיה שרי והסמ"ק סובר חנ"נ בשאר איסורים משום לתא דבב"ח כ"ש בב"ח עצמו אף שנאסר כבר נ"נ זהו תוכן כוונתו. והנה דבר גדול דיבר האדון ז"ל דלפ"ז חלב טריפה או בשר טריפה שנתערבו בב"ח אף דודאי דין בב"ח יש בהו לאסור בבישול והנאה כמ"ש הר"מ פ"ט ממ"א עיין סי' פ"ז מ"מ אין נ"נ מ"ח אלא מדרבנן לדידן ונ"מ בשר טריפה לחלב ונאסר ואח"כ נפל מחלב לקדירה ירקות וכדומה ונשפך וס' בבירור נגד הזית בשר וא"י אם ס' נגד החלב יש להקל דרבנן עסי' צ"ח . אמנם הפר"ח אות ד' צעק ככרוכיא דמ"מ נ"נ אף להמחבר וכפי שנראה מדבריו שם דמ"ה הוא נ"נ דמ"מ שם בב"ח עליו וע"ש אות כ' וכן הסכים הכר"ו להפר"ח אות ז' ולפ"ז הוה ספיקא דאורייתא בנשפך ואסור ומיהו לענין לח בלח בה"מ אין להתיר אף להש"ך עי' סי' צ"ב בהג"ה דבב"ח אף בדרבנן יש לאסור ודוקא שאר איסורין מקילין ומה שהקשה הפר"ח מסי' ק"ג הא ודאי קושיא חזקה היא על הש"ך ז"ל דהא בסי' ק"ג ס"ז קדירה בלועה מבב"ח והוחמו מים מונין מעל"ע ממים אלמא כיון דמבב"ח בא דיינין ליה כבב"ח כמ"ש הש"ך כאן אות כ"ב א"כ ודאי לא גרע בשר שנבלע בכף פעם ב' דנ"נ עכ"פ מדרבנן כיון דמבב"ח בא וכאמור. ויש ליישב בדוחק דעת המחבר דוקא באיסור תורה החמירו וחיישינן שמא פלט הכף ובלע ולא באיסור דרבנן דודאי מ"ש המחבר בק"ג כיון דבא מבב"ח כבב"ח דיינינן ליה הוא רק מדרבנן (ונהי דבתבשיל ליכא כ"א מדרבנן מין במינו מ"מ נ"נ מ"ה הוא בב"ח) וסמ"ק אפשר סובר חנ"נ בשאר איסורין מ"ה כדעת מהרי"ק שורש קנ"ב עיין כה"ג צ"ב בהגהות הב"י אות ל"ה ומש"ה לא הזכיר ב"פ ועסי' צ"ב בש"ך אות יו"ד ודוחק. עוד אפשר לומר דהמחבר בק"ג חומרא בעלמא החמיר במים שבא מבב"ח וכאן לא החמיר דזה גופא לחוש ב"פ הוי חומרא וסמ"ק מדינא סובר חנ"נ בשאר איסורין עכ"פ מדרבנן וצ"ע:

ה

ולא. עש"ך ודברים פשוטים המה וקשיא ליה אהמחבר דאמאי היקל בנודע דבשלמא הטור סובר דנודע קמא בטל כמשנה פ"ב דערלה משא"כ המחבר בארוך בצ"ט דחוזר וניער בנודע אפילו מב"מ י"ל התם גזרינן אטו א"מ ובכף לא שייך זה כיון דיש ס' נגד הכף תו לא משכחת בכמח תחיבות שיהיה בו טעם בתבשיל דהא ממין התבשיל בולע ופולט והוה מב"מ לעולם ומש"ה בנודע מיקל ובלא נודע אסור דהוי כנפלו בב"א ואף דאיסורין מבטלין זא"ז מ"מ אם שמן שוין אף שטעמן חלוקין אין מבטלין ושם בב"ח חד שמא הוא כמ"ש באות ד'. ומה שהזהיר לדקדק בדבריו הוא כמו שאגיד דאם היינו אומרים דבשר טריפה וכדומה אפ"ה כשבישלו עם חלב נ"נ מ"ה כמו שכתב הפר"ח אות ד' הביאותיו באות ד' (וכן הלכה) וא"כ קשיא על המחבר דחילק בין נודע דשרי משמע אף תחב הרבה פעמים ואמאי עד"מ כף חולב לקדירה בשר עם רוטב דבתחיבה ב' וג' יש ב' זיתי בשר איסור שנבלעו בכף ופלטו בקדירה ונהי דיש רוב היתר ומ"ה מב"מ ברובא בטל מ"מ הרוטב א"מ והש"ך לשיטתיה בסי' צ"ח אות ה' דלא אמרינן סלק אלא להתיר את מינו ולא את אינו מינו ולכאורה מ"ה אוסר אינו מינו וא"כ וודאי קשיא איך סתם וחילק בנודע שרי משמע אף הרבה פעמים והא הרוטב עכ"פ נשאר באיסורו ולזה הכריח שיטתו באות ד' דכה"ג אין חנ"נ מ"ה עכ"פ ולית כאן איסור תורה ובתחיבה א"ב שמא לחוד הוה דרבנן דאיסורין מבטלין זא"ז כיון דליכא טעמא ומדרבנן אסורין בחד שמא תו לא גזרו כאן בנודע ועסי' ל"ג וצ"ח אבאר באורך וכאן אין להאריך:

ו

וי"א. עש"ך דאנן קי"ל להקל אף בלא נודע ול"מ בכף דיש ב' טעמים א' די"א דבלוע בכלי לא נ"נ ואף דאנן לא קי"ל כן לקמן בצ"ח (לדעת הר"ב שם ועש"ך אות כ"א) מ"מ י"ל צירוף טעם דאין שם כ"ד לאחר שהוציא הכף ריקן אלא אפילו חתיכות איסור ב"פ דליכא טעמא דבלוע דהוא בב"ה ממש גם כ"ר ממש אף לאחר שהוציאו מקדירה מכל מקום מקילין אף כה"ג כיון דאין שם איסור חדש עסי' צ"ט ט"ז אות י"ד ועסי' ק"ז בש"ך אות ז' ע"ש:

שאלה כף בשר ב"י ותחבו לקדירה מליאה חלב כמה פעמים ונתנו מן החלב לקדירה אחרת חולבת ב"פ עם הכף זה ובקדירה ראשונה ושניה יש ס' נגד הכף מהו הדין ואם יש לחלק בין אם היה חלב ממש בקדירה א' או מים וכדומה:

תשובה זה דבר פשוט הוא דצריך בקדירה שניה ס' נגד כל התבשיל שהוציא מקדירה א' עסי' ק"ז ס"ב בהג"ה דאם מעט יש תבשיל בכף נ"נ ולא שייכים הני טעמים דמהרא"י בסי' קפ"ג דבלוע לא נ"נ גם לאחר שהוציא אין שם כ"ר עליו דבהוציא ריקן י"ל כן לא כשהוציאו עם תבשיל עסי' צ"ב בט"ז אות י"ד נם בלוע לא שייך כאן דפולט מן הכף לתבשיל שבכף ונאסר וכ"ת דאנן בלא"ה לא קיי"ל כן להתיר בלוע או לאחר שהוציא לומר שאין שם כ"ר עליו וע"כ הטעם דמ"מ נגד הכף יש ס' ה"ה ה"נ הא בורכא דודאי כל החלב שבכף פ'/א וב' נ"נ מה"ת וצריך אח"כ ס' נגד ב"פ חלב דחוזר וניעור וגם יש לגזור אטו אינו מינו וזה ברור ואפילו באיסור דרבנן במינו בלח בעינן ס' אף ביבש בדרבנן י"ל כמ"ש הש"ך סי' ק"ט אות ט' מ"מ בלח ודאי בעינן ס' אף באיסור דרבנן כמבואר בכמה מקומות בסי' ע"ב בלב נ"נ החתיכה אף דהוי מב"מ עם שאר העוף ודם שבישלו דרבנן ודוכתי טובא מוכח כן ודוקא כף ריקן לא אמרינן שפולט וחוזר ובולע ופולט כמו חתיכת איסור ב"פ לקדירה א' א"צ אלא פ"א ס' משא"כ כאן. ואם היה כף איסור ותחבו לתבשיל ויש ס' נגד הכף ולקחו כמה פעמים מעט תבשיל לקדירה אחרת ג"כ הדין כך ומיהו בה"מ וצורך גדול יש להתיר בשאר איסורים דהוה לח בלח די"א דלא נ"נ עסי' צ"ב דנגד הכף יש ס' ומה שנפלט ממנו לתבשיל שבתוכו הוי לח בלח ואמנם חלב כה"ג אסור עש"ך שם אות ט"ו ואם תחב כף בשר למים בקדירה חולבת ויש ס' נגד הכף יתבאר באות ח' באורך בעזה"י:

ז

אבל הכף אסור. ע"ל צ"ג ש"ך לא מצאתיו שם כלום מזה. כתב או"ה כלל ל"ז ר"ג שיעור לשער ס' נגד הכף ממלאין כלי מלא מים ותוחבין ס' פעמים הכף ובכל פעם ממלאין הכלי כבראשונה והמים היוצאין הן שיעור ס' יע"ש והעולם נהגו לשער ב' קווארט והכל לפי ראות המורה:

הבל"י אות ד' העתיק דברי או"ה כלל כ"ד ב' כפות של ב' איסורין לירקות ואין לבטל א' מהן בלי צירוף חבירו א' מסייע לבטל חבירו דממ"נ אי א' פולט גם השני ול"ד לקדירה שאין מסייעת לבטל דקדירה חרס וכף עץ עכ"ל. במחילה מכ"ת סבר שמצא מציאה ויטול מה שחידש ולמה לא ראה מ"ש הד"מ בצ"ח אות י"ד שחלק על זה דאין זה טעם לחלק בין חרס לעץ והפר"ח בסי' צ"ח אות ל"ב ג"כ דחה זה מסברא דנפשיה ולפי שיש תועלת מדברי או"ה שם לכן אעתיקם זה לשונו בכלל כ"ד דין יו"ד בסופו זית בשר וזית חלב לנ"ט זיתים של ירקות כל אחד מבטל חבירו הואיל ולא נאסרו קודם נפילה כו' אבל ודאי אם נאסרו מקודם שנפלו לקדירה וכן ב' זיתי נבילה צריך ס' נגד שתיהן יע"ש הרי בהדיא דבב"ח חשיב גוף א' אף שאין טעמן שוה כיון דמצטרף למלקות חצי זית בשר וחצי זית חלב הוה כגוף א' וא"ש הא דאות ד' וכמ"ש לעיל ובסימן צ"ה יבואר באורך. ואח"כ כתב ב' כפות הפכיים (ר"ל אחד בשר ואחד חלב) בירקות ויש לבטל א' מהן המאכל מותר ואח"כ כתב אפילו אין לבטל א' מהן צריך ליישב ולומר דתחילה אמר בין בב"א או בזא"ז ועכ"פ צריך ס' נגד א' מהן בזא"ז אבל בפ"א סיים דא' מסייע לבטל חבירו ומ"מ אנן לא קי"ל כן ולפי שעיקר הדברים בצ"ח ואין כאן מקומם לא ראיתי להאריך כאן ושם יבואר:

ח

הכף אסור. עש"ך כבר כתבנו בט"ז אות ז' שהש"ך ע"כ סובר תי' הב' של תוס' חולין קי"א ד"ה הילכתא דהטעמים מקדירה לכף בלא אמצעית המים וכן יראה מש"ך צ"ה אות ה' הביא לשון הר"ן ואות י"ב הראה לאות ה' וכאן הראה לשם ועיין בר"ן פכ"ה ותראה שזה תי' של תוס' דבלוע מן קדירה ממש (ומה שכתב שם בחידושי אנשי שם לא הבינותי במה שחילק בין דגים מחוסרין פליטה למים דכותח הנבלע בדגים ליתסר ודוחק לחלק בין נבלע בגוש או בצלול ולקמן צ"ח אחקור בזה) ומה אעשה שהרי הר"ב אינו אומר כן בסי' בסעיף ה' בהג"ה כאן דיש ס' הכל מותר אפילו הכף וכ"ה באו"ה כלל ל"ז דין ט' וד"מ הביאו וכמ"ש הט"ז אות ז' דאף אם נדחק בהג"ה לומר הכל המאכל והקדירה הא אשמעינן המחבר כאן וע"כ הכל אכף נמי קאי וכבר ראיתי להאורח מישור אות א' חרה אפו על אדונינו הש"ך ז"ל ואבאר לקמן מה שיש להשיב על דבריו אמנם הא ודאי קשיא שסותר למה שכתב רמ"א בהג"ה ס"ה דיש ס' הכל שרי ואיך כתב הש"ך להיפך (דאיש ס' ציין הש"ך דכאין ס' הוא ממש דברי רמ"א לקמן והיה לו לציין אסיפא באין ס' והאריכות למותר בזה) ואם נדחוק דרמ"א מיירי בידוע שלא נגע בגוף הקדירה וכאן בספק או בספק מתירין וכאן בודאי נגע בקדירה דמבליע מקדירה מלבד הדוחק הגדול אכתי תקשה דהא כ"ז שהכף בקדירה מחובר הוא עם מה שבקדירה ולא נ"נ תוך הכף כמ"ש הראב"ן עמ"ש אות ד' כאן ולאחר שהוציא הוי נ"ט בר נ"ט וכ"ת דנ"ט בר נ"ט אין בו כח לצאת ולאסור משא"כ שהם בלועים בכף אכתי תקשה משומן בכלי חמץ או"ח תמ"ז ס"ה משמע אי לאו חמץ שמו עליו היה מותר ומיהו בסי' צ"ה אבאר דאה"נ דאסור בחמץ מה"ט דטעם שני נתהוה אח"כ איסור. והנה יש לומר דיש חילוק בין הוציא הכף ויס"ב אז נתבשל הבלוע בתוכו ומעורבין בשר וחלב יחד אלא שמקושר הוא וכשהוציאו ויס"ב דומה לזית בשר שנפל ליורה גדולה שהחלב מותר וכי מעלהו קצת מהחלב עם הבשר נאסד המעט חלב ה"ה כאן משא"כ כף צונן ולא שהה בקדירה כשהוציא אין שם כ"ר עליו דכף צונן הוא וא"כ בס"ה מש"ה סתים הר"ב דהכל שרי אף הכף דהכין הוא מסתמא כשתוחב כף צונן לקדירה רותחת ולא שהה והוציא מיד ואין יס"ב ככף ודאי אין שם כ"ר עליו ואין נאסרין החלב והבשר הבלועים בתוך הכף ומש"ה שרי הכף לאשתמושי ביה אח"כ דא"נ מפליט לקדירה נ"ט בר נ"ט הוא דהיתירא גם הגוף הכף אין בו כח לאסור אח"כ כאמור והש"ך כאן מיירי בכף רותח שיס"ב ודוחק דמסתם דבריו. ומ"מ העולה מדברינו דכף שהוציא מכלי ראשון יש בו חילוק כמו שאומר דאם הוציא הכף ריקן ואין יס"ב לא הוי דין כ"ר עליו ואף יס"ב ספיקא הוי ואם הוציא עם מים נמי ספיקא הוה עסי' צ"ב בט"ז ובק"ז אות ז' בש"ך ובאו"ח דספיקא הוי מ"מ נראה דוקא כשיס"ב בכף הא לא"ה לא הוי שם כ"ר עליו על התבשיל שבתוך הכף ומ"מ צריך עיון בזה דבסי' ק"ז לא חילקו משמע אף שאין הכף יס"ב וצ"ע והפר"ח אות ז' והכה"ג בהגהות הטור אות ה' הביאו לדברי הש"ך כאן יע"ש:

שוב התבוננתי בספרים וראיתי שדברי הש"ך יש להם מקום לפי מ"ש סי' צ"ה אות ד' דרש"ל אוסר נצלו אף דיעבד וכפי הנראה דכן הסכמת הש"ך וכדבעינן למימר שם א"כ כך לי המים כמו דגים שנצלו דליכא כ"א ב' טעמים להיתר וטעם הג' אסור הוא עי' ת"ח כלל נ"ז ובמ"י אות ב' א"כ ודאי הכף אסור דטעם הג' בכף ממים שבקדירה לאיסור הוא והוה כמו נצלו דאסור אף דיעבד ליש"ש וז"ש הש"ך לדעת הר"ב לקמן והכי קיי"ל ירצה בתרין מילין אלו דהכי קיי"ל לאסור ולא מטעמא דהר"ב לחוד שהטעמים פוגמין אלא נצלו אסור כמו שאבאר שם א"כ ה"ה כאן אבל להמחבר שמתיר שם פשיטא דכאן שרי ועיין באורח מישור מ"ש על הט"ז שהביא ב' טעמים של התוס' והמעיין שם אין כל דבריו מוכרחים דודאי הכין הוא להר"ב דמתיר דיעבד נצלו דעדיין טעם ב' בדגים היתר הוא משא"כ כשהטעם ב' לאיסור וכמ"ש הפרישה בסי' צ"ה אות ז' ושם יבואר. עוד ראוי שתדע אף דהרא"ש אוסר בנצלו דיעבד אפ"ה מתיר בקערות ביורה חולבת וחילק בין לאכול עם כותח עצמו או רק טעם מכלי עיין פכ"ה והרב לקמן סי' צ"ה חולק נמי לכתחלה מותר ליתנן בכלי שלהם כמו שאבאר שם מ"מ המעיין במ"י כלל נ"ז אות ב' על מ"ש המרדכי ס"פ אין מעמידין מעשה לפני ר"י הביאו המחבר סעיף ט' דר"י אוסר נט"ל מטעם דסובר נצלו אסור היינו דבש הוה רק טעם שני אלמא אף שהמחבת היתה נקיה והקערה נקיה אפ"ה אסור בנצלו אף בכלי דיעבד ומיהו המעיין ביש"ש פכ"ה סימן ס"ג כתב ממעשה דמרדכי ונ"מ לדידן אם עירה לחלב עצמו דנצלו אסור יע"ש משמע הא בקערה נקיה בלא"ה מותר דנצלו אסור דיעבד היינו עם כותח ממש הא בכלי שלהן מותר עכ"פ כמו שחילק הרא"ש ולפי שהדברים ארוכים ודברי יש"ש שם מ"ש שאומר לדעת ריב"ן בנתבשלו כו' יש לעיין בהו ומקומן לקמן בצ"ה לא ראיתי להאריך בכאן ואי"ה בסי' צ"ה בש"ך אות ד' אבאר באורך  :

ט

בין. עש"ך הא ודאי דמ"ש המחבר בין עם בשר ובין חלב הוא לאו דווקא דשאר דברים נמי אף לאחר מעל"ע נט"ל לכתחלה אסור והבלוע נ"נ בכף משא"כ לקמן כף אב"י דווקא בשר וחלב הא שאר דברים מדינא מותר דלא נ"נ הבלוע כיון שכף אב"י ואף נט"ל לכתחלה אסור מ"מ הבלוע היתר גמור הוא דלגבי מאכל הוי דיעבד מיהו אנו נוהגין לאסור כמו שיתבאר אות כ' ומה שהראה מקום לצ"ח אות כ' לענין עץ ומתכות בה"מ אי אמרינן נ"נ הבלוע ושם יבואר בעזה"י. וראוי שתדע דאם תחבו הכף לשאר דברים יראה דמותר המאכל בהנאה עכ"פ דאין מרויח הטעם הבלוע בו מבב"ח וכן כתב או"ה להדיא כלל כ"א דין ו' והביא ראיה מפרק בתרא דע"ז עריבה דחיטי שנפל יי"נ דשרי דבא לזבוני לעובדי כוכבים אפילו יש בהן טעם דאין מרויח כו' וכבר עמדנו ע"ז בפתיחה כאן. אמנם עתה ראיתי בכלל ל"ה דין ו' כתב אם הכף וקדירה ב"י ואין ס' הכל אסור בהנאה אע"פ שהוא של ירקות יע"ש הדי דאף שאר דברים אוסר בהנאה אפילו שאין מה שנבלע בכ"ח בו ומה אעשה שעונותי גרמו שלא זכיתי להבין דבריו הקדושים בכאן ודרכו מני נסתרה כי לכאורה הם דברים סתורים. ואף שאנו אוסרים תרנגולת שנמצאת חיטה בפסח חומרא דחמץ שאני ובסי' ק"י אות ב' בש"ך אכתוב עוד  :

י

כל. עש"ך וראוי שתדע דיש חילוק בין אם תחבו למין תחיבה א' או למין מה שהיה בכף מתחלה עד"מ אם כף בשר הוא שתחבו לחלב ובתוך מעל"ע של חלב תחבו לבשר פשיטא שאסור בהנאה מ"ה וכל ספיקותיו לחומרא ונ"נ מ"ח משא"כ אם תחבו לחלב הואיל והוא אחר מעל"ע לבשר נהי שחלב הא' שבכף נ"נ אין בו אלא דין שאר איסורין בחלב שניה דטעם הבשר אין בו כח ליתן טעם לחלב עתה בתחיבה שניה דנט"ל הוא וא"כ מותר החלב שניה בהנאה כמש"ל בפתיחה ובסי' ק"י דכל שאר איסורין חוץ מדמי איסור שבו מותר בהנאה וכ"ש טעמו ולא ממשו אפשר כ"ע מודו ושאני חמ"פ משום חומרא וכבר התבאר. גם בה"מ וצורך גדול אי נתערב זה עם שאר דבלח לא נ"נ בשאר איסורין כמבואר צ"ב ובב"ח אסור יע"ש גם הולכין אח"כ בספיקו להקל אי ספק אי נפל מחלב לתבשיל אחר דמ"ה מין במינו חד בתרי בטל וכל זה נראה פשוט:

ומה שחשיג על הב"ח והביא מד"מ הוא ממ"ש הד"מ באות ז' במ"ש אבל אין להבינו ועיין או"ה כלל ל"ז בתוך הט"ו דינין דין ה' אם אין הכף ב"י ונאסר הבשר ואח"כ לבשר אסור ומ"מ מה שהשיג על הב"ח ואחריו החזיק הפר"ח אות ט' וכתב על הב"ח שכתב שפשוט הוא וטעה בפשיטות יע"ש והנה לכאורה יש לתמוה איך הבין הב"ח מ"ש הטור בשם סה"ת אם בישלו מים כו' בשאר איסורין מחשבין מעל"ע ממים כ"ש בב"ח דמ"ה נ"נ ועוד הא כתב בב"ח אינו כן ולא כתב רבותא אפי' בישלו חלב בתוך מעל"ע ואח"כ חלב לאחר מעל"ע מבשר שרי וכאמור. וכדי דלא נשויה למרן הב"ח ז"ל כטועה בדבר משנה ח"ו אומר דמההיא דסה"ת וודאי לא קשיא דאיהו לשיטתיה שכתב כאן בס"ז דבצלים כו' לא שייך לר"א משמע דין הא' של סה"ת בישלו מים שייך לר"א ושוב מצאתי מבואר בק"ג ס"ד כ"כ בפי' דלא כב"י והטעם דמה שנפלט מקדירה למים חושבין מעל"ע מבליעה שניה כיון דלא היה במים ס' דלא כב"י וכמ"ש הש"ך באות כ"ב וכדבעינן למימר שם משא"כ כף שיש ס' נגדו א"כ מה שנפלט נתבטל ומה שעומד תוך הכף כבר נפגם ומש"ה מתיר. ומה דקשיא ממ"ש או"ה והר"מ גם בעצמו יקשה הא החלב נ"נ אוסר כי במחלוקת שנויה עס"י ק"ה בש"ך י"ו ובט"ז אות י"ג דאם נאמר דכל שנפרד לגמרי אף בב"ח חוזר להיתרו ואפשר לסוחטו היינו כ"ז שמשהו נשאר בו יע"ש באורך והרא"ש בע"ז ס"ו והתוס' שם ד"ה מכלל כתבו דנט"ל בפסח שרי וכפי הנראה ממרוצת דברי הרא"ש שם דעפרא הוא ומשהו ליכא א"כ הטור בא"ח תמ"ז דפסק נט"ל שרי דמשהו ליכא ה"ה כאן כיון שנפסד הבשר לגמרי לא נאסר והש"ך לשיטתיה בק"ה אות י"ו דנאסר יע"ש ומד"מ אין ראיה דאיהו פסק בא"ח נט"ל בפסח אסור דמשהו הוה לא עפרא כמ"ש הרשב"א בתשובה תצ"ט ומש"ה אוסר כאן אף שלא היה ב"י מבליעה א' וכדאמרן ולפ"ז להמעיין בהל' פסח תמ"ז במ"א אות מ"א ושאר אחרונים במקום שאין מנהג המיקל בנט"ל לא הפסיד היה מקום לומר בה"מ וצורך גדול להקל כאן ונהי בחמץ מחמירין אנן משום חומרא דחמץ. שוב ראיתי שהב"ח צ"ב ס"ו הסכים לדינא דנפרד אסור בב"ח כש"ך בק"ה אות י"ז ואף שבק"ח ס"ח כתב תי' רש"ל שמ"ש הטור בב"ח גבינה בבשר מ"מ קשיא איך כתב שפשוט הוא כו' ולדינא נראה דקדירה שאב"י לא הגיע ההפסד לעפרא כמ"ש הרשב"א בתשובה תצ"ט ונט"ל שהתיר המחבר בא"ח הוא מטעם שכתב מהרר"א כהן אפימנ"טיל בס' מ"כ בשער התערובות ע"ד ע"ג דלא גזרו בחמץ דקץ ביה דנט"ל יע"ש וא"כ וודאי אף בה"מ וצורך גדול אסור כאן וודאי . ולפי שהדברים ארוכים ומקומן בסי' ק"ג אקצר כאן ושם אבאר עוד:

יא

הכל. עש"ך ועי' ת"ח כלל פ"ה ד"ג ואו"ה כלל כ"א התיר וכן דעת הפר"ח אות יו"ד אבל המ"י מצריך השלכת הנאת קדירה כי נהנה שקדירה ישנה אין נבלע עתה מתבשיל זה יע"ש ולפ"ז קדירה שבישל כ"פ מים וירקות ואח"כ בשר ואח"כ חלב אין המים והירקות הבלועים בקדירה אסורים בהנאה והמיקל אין לגעור בו בלא"ה:

יב

פירות. עש"ך והיינו באקראי אבל לא להשתמש בו תדיר עס"י צ"א באורך:

יג

והכף כו'. אבל שאר דברים מותר היינו מדינא אבל מצד המנהג אפילו שאר דברים אסור כמ"ש הר"ב בהג"ה ס"ה דאוסרין שאב"י אפילו לשאר דברים ושם אבאר:

יד

ומ"מ. עש"ך והם דברים פשוטים דכשתחבו לבשר או לחלב צריך להיות כמין תחיבה א' לא כבליעה א' ולשאר דברים אין מזיק כלל דבלוע בכף לא נ"נ כיון שלא היה ב"י וכבר נתבאר אף בב"ח שנאסר כבר שייך ביה נט"ל דלא ככר"ו בסי' פ"ז יע"ש:

טו

אם. עש"ך שהאריך הנה לפי ספרי סמ"ק דפוס קראקא פירש הש"ך דהכי הוא דהר"ר פרץ הביא הוראות מהר"י מקורביל שאסר הקדירה בין לבשר או לחלב אפילו נתחב כף ב' אחר מעל"ע רק לשאר דברים התיר מהר"י וצ"ל דסובר נ"ט בר נ"ט בבישול אסור אף דיעבד עס"י צ"ה ס"ב בהג"ה ולשאר דברים התיר כמו בסי' צ"ג אות ג' בש"ך יע"ש וע"ז השיב והשיג הר"ף ואמר ומיהו נראה דאפילו בישלו בשר ממש תוך מעל"ע שרי הבשר דטעם הכף מתחלה הוי ג' נ"ט ומההוא טעם שרי הקדירה לכתחלה דלא כמהר"י ומיהו ה"ה אפילו ב' תחיבות בתוך מעל"ע שרי הקדירה לכתחילה מטעם נ"ט בר נ"ט אלא קאי אמעשה דר"י דאוסר אפילו תחיבה שניה לאחר מעל"ע מש"ה כתב הר"ף דשרי. אלא שיש לבעל דין לחלוק ולומר כי לשון הר"ף מורה דה"ק דבתוך מעל"ע ב' תחיבות דיעבד שרי ולא לכתחילה לבשל בקדירה בשר או חלב דמחמיר לכתחלה בנ"ט בר נ"ט בבישול וכיון שאפשר להשתמש שאר דברים הוי לכתחילה משא"כ כשתחיבה ב' לאחר מעל"ע איכא ב' לטיבותא טעם חלב נ"ט בר נ"ט ונט"ל נמי הלכך שרי אח"כ להשתמש תחילה בקדירה בשר אבל לא חלב כיון דשימש עתה בשר ע"י נ"ט בר נ"ט לז"א הש"ך דז"א דהר"ף מתיר דגים בכותח כדעה א' בצ"ה וכ"ש כאן דהוה ג' טעמים. והאי כ"ש לא ידענא דבבישול דגים נמי ג' נ"ט קערה מים דגים וה"ה כאן כף מים קדירה ואולי ה"ה נצלו. ועוד דכאן ב' טעמים בכלי כדלקמן. עוד מביא ראיה הש"ך דהר"ף מתיר בהודחו קערות חולבות ביורה בשר בא' מהן אב"י כדלקמן בצ"ה בהג"ה ס"ג אלמא אותו שאב"י אין מזיק לו קבלת טעם מב"י ואף תוך מעל"ע מותר להשתמש באב"י ה"ה כאן. ומ"מ צריך אתה להבין במ"ש הר"ף ומיהו אם בשלו בשר אין לאסור דיעבד למה לי זה כלל וגם הלשון דחוק ואמנם מה שמצאתי בנה"כ בקו"א א"ש והכוונה בקיצור דה"ק הר"ף ודאי לאחר תחיבה א' דיעבד שרי הבשר הא לבשל תחילה בשר לא מאחר שאתה רוצה לקבוע תשמיש לקדירה למה נתיר בשר יבשל חלב כמו התחיבה ובדיעבד הבשר שרי אבל אם נתחב תחיבה ב' כיון דלאסור הקדירה לבשר ולחלב לא מסתבר דודאי כי האי דומה תו לדגים בכותח ומש"ה קובעין כמין תחיבה ב' ולא כמין תחיבה א'. וז"ש הש"ך בסוף דכן משמע מסמ"ק שיש לקבוע בה תשמיש חלב בתחב פ"א אבל כשתחב פ"ב בשר קובעין כתחיבה ב'. עוד כתב הש"ך דאי הר"ף דוקא כשתחיבה ב' לאחר מעל"ע א"כ אמאי מצייר דינו של הר"ב מהר"י מקורבי"ל דאסור לבשר ולחלב רק לשאר דברים בשימוש בה בעין ולא מצייר ב' תחיבות תוך מעל"ע כו' ואח"כ דחה הש"ך זה דרוצה לצייר בגוונא שכתב מהרר"י. ור"ל דמהרר"י סובר דנ"ט בר נ"ט הוי כממש ע"י בישול ושאר דברים התיר משום דפגם היה וכמ"ש בצ"ג אות ג' בש"ך ע"ז כתב הר"ף דינו יצויר בבעין לא על ידי נ"ט בר נ"ט אבל ע"י נ"ט בר נ"ט וב' תחיבות תוך מעל"ע לשאר דברים מותרים מטעם דהוי לענין זה דיעבד ונ"ט בר נ"ט מותר כה"ג. ואמנם דחה זה דודאי נ"ט בר נ"ט שרי לר"ף אפילו לכתחילה ופשיטא דאין לומר דב' התחיבות תוך מעל"ע אפילו שאר דברים אסורים להר"ף דליתא:

אמנם המחבר היה לפניו גירסא אחרת בסמ"ק דפוס וויניציאה. וז"ל מעשה כו' עד ומיהו נראה כמו בדפוס קראקא ומלת כיון אינו שם גם וי"ו ממלת "ולא אינו והבין הב"י דהר"ף אינו הולק על מהרר"י אלא ה"ק ומיהו נראה קדירה חדשה שלא בישלו מעולם ותחב כף חלב ב"י ובישלו תוך מעל"ע בשר דיעבד נ"ט בר נ"ט שרי. ואח"כ אם תחיבה ב' לאחר מעל"ע אפילו תחלה שרי לבשר דתרתי לטיבותא איכא נ"ט בר נ"ט גם טעם פגם אבל כשבא תחיבות תוך מעל"ע שרי לשאר דברים ולא לבשר וגם לא לחלב ואף דהר"ף סובר דגים לכתחילה מותר מ"מ מאחר שהקדירה חדשה ונתחב ב' כפות הפכיים אין לקבוע לה שום תשמיש רק לשאר דברים (כן יראה מט"ז בדף האחרון הביאו קצת הש"ך בנה"כ בקו"א ואני לא ראיתי אותו הדף כעת). ולפ"ז מעשה דהר"י היה תוך מעל"ע ומש"ה אוסר לבשר ולחלב ואף שכתב "ואחר "המים ע"כ מתפרש שבישלו בה מים ב"פ והגיסו בכף חולב ואחר המים נשתמשו בו ביום בכף חולב כו' ומעשה שהיה נקיט ועי' בכה"ג בהגהות הב"י אות ל"ט. והנך רואה באמת כמה מהדוחק בגירסא זו ועוד מה זה שכתב מהר"י דנבלע "מפגם בב"ח וצריך לדחוק דנ"ט בר נ"ט טעם פגום וקלוש וכ"ז דוחק:

ולדינא העלה הש"ך דאף לדידן דמחמירין לקמן בצ"ה בבישול לכתחלה כאן שרי דהוי ג' נ"ט ויש לראות הא דגים שבישלו עם מים נמי ג' נ"ט הם וסה"ת בסימן ע"ה שכתב למאן דאוסר נתבשלו הוא ריב"ן חתנו של רש"י עיין בס' התרומות סימן ס"א היינו ניצלו אבל ע"י מים הוה ג' נ"ט ויש לומר דסובר בישלו במים נוגעין הדגים במחבת גופא משא"כ כלי מכלי אי אפשר בלי אמצעות המים דאין כלי מקבל טעם מכלי בלא מים עס"י צ"ב ס"ה בהג"ה אמנם עדיין קשה ממ"ש הש"ך לעיל אות ה' לדעת הרב אף שיש ס' הכף אסור וע"כ דחיישינן לתי' הב' של תוס' חולין קי"א דנגע הכף בקדירה גופא וזה יש לומר דכולי האי לא מחמירין כאן דנ"ט בר נ"ט נמי שרי דיעבד הלכך כה"ג דאיכא נמי טעם תי' של תוס' אף לכתחלה שרי. ואם תחב כף חולב ואחר כך בישל בשר תוך מעל"ע שרי אחר כך לבשל בשר לכתחילה אבל לכתחילה אחר תחיבה א' לבשל בשר אסור דתקבע לה תשמיש חלב אבל לאחר ב' תחיבות הפכיים שרי לבשל בשר תחלה אף שהיו ב' התחיבות תוך מעל"ע. ומיהו במה שנוהגין לאסור שאב"י וכמ"ש באות כ' והט"ז בדף אחרון הולק עליו ופסק כהמחבר ומלת מאחר שהיתה חדשה שכתב המחבר סובר דקאי אאיסורה דמשום הכי אסור לבשל בשר או חלב כיון דלא שימשו מעולם בה ונתחבו שני כפות הפכיים אין לקבוע שום תשמיש כי אם שאר דברים ול"ד לדגים בכותח דיותר יש להתיר שם תחלה שהוא רוצה לאכול בכותח משא"כ כאן יקבע לה תשמיש שאר דברים ובנה"כ בקו"א השיב דמשמע דהמחבר אהיתר' דשאר דברים קמהדר ונתן טעם מאחר שהיתה חדשה יע"ש ואין להאריך:

טז

והקדירה. עש"ך דלפסק הר"ב לקמן דהטעמים פוגעין במים או שהכף במחבת גופא בלי אמצעית המים ע"ש לקמן בט"ז אות ח' מש"ה בעינן כאן שא' מהן אב"י או שיש ס' הכל אף הכף שרי ומ"ש לעיל באות ח' דהכף אסור היינו מספק שמא נגע בקדירה וכאן מיירי שודאי לו שלא נגע או אפשר התם בודאי נגע החמיר וכבר התבאר בט"ז ובש"ך שם:

יז

ונוהגין. עש"ך אפשר שכוון בזה דל"ת דאם הקדירה אב"י וכף ב"י ויש ס' דאוכלין כמין הכף דז"א כיון דיש ס' ראוי לאכול כמין הקדירה אב"י ולא כמין הכף דנט"ל לכתחילה אסור הואיל ויש ס' ועיין מש"ל בזה:

יח

לאכול. עש"ך כוונתו פשוט דלגי' כמין בכף הדמיון משמע אם ב"י חלב מותר לאכול עם חלב ואיך כתב ואינו אלא חומרא משמע דקאי בין לאסור שאב"י ובין לאסור המאכל עם בשר והא ודאי מדינא קצת הוא לפי מה שהכריח הרב לקמן דלכתחילה אוסרין נ"ט בר נ"ט בבישול אלא הגי' במין וכמ"ש בת"ח די"א שאב"י והמאכל דוקא במין ב"י ופסק שם דאין להחמיר ורשות לאכול המאכל במין אב"י כמו שפסק בצ"ח ס"ב בהג"ה דלשומו בכלי שלהן שרי ואפ"ה בהגהותיו כאן פסק כיש מורין לאכול דוקא במין ב"י וע"ז הקשה הש"ך ב' קושיות. א' שהרי באמת לקמן בהג"ה פסק דשרי ליתן בכלי של איזה שירצה. ב' דהודחו בא' אב"י הכל שרי ואמאי כאן אוסר שאב"י ותי' לקושיא א' דלקמן נהגו רוב העולם וכאן נהגו מקצת כו' ועוד תי' דלקמן עדיף מכאן דגזרו כאן משום הרואה שלא יאמר דמש"ה מתירין כאן המאכל כפסק המחבר בצ"ח ס"ג דאין טעמן פוגעין מש"ה עבדי היכר' דלאסור המאכל ליתן במין אב"י וידע הרואה דמשום נט"ל שרינן לה הא שניהם ב"י אסור כפסק הר"ב לקמן בקערות שהודחו ועל קושי' ב' דאמאי לקמן באחד אב"י אף אב"י שרי וכאן אסור תי' דע"י בישול נוהגין להחמיר משא"כ ע"י הדחה והט"ז לקמן שם אות ט' תי' בע"א עמ"ש כאן בט"ז אות ט' והא לא ניחא ליה להש"ך לומר דכאן מצד המנהג בעלמא כמ"ש לקושיא א' בתי' א':

עוד הקשה הש"ך את"ח ואהר"ב בהג"ה אמאי כתב "במין הא "כמין הכלי ב"י נמי שרי כמ"ש הר"ב לקמן צ"ה ס"ב בהגה"ה והמ"י כלל נ"ז אות כ"ז כתב דל"ד דהתם ב' היתרים א' נ"ט בר נ"ט הב' נט"ל משא"כ כאן עיקר שריותא מכח נט"ל ומש"ה לכתחלה אסור יע"ש ואני תמה ע"ז כיון דסוף סוף המאכל שרי לאכול כך ואם כן אמאי לא מותר כמין הכלי ב"י אם בשר בשר ומה יוסיף תת כח לאסור לאכול עם בשר אחר כך או עם חלב והא ודאי טעם ב"י אין מגרע בו שהוא גם כן מינו ומין אב"י הוה נ"ט בר נ"ט ונט"ל וכאמור ועמ"ש בט"ז אות ח' ועמ"ש בדברי רש"ל האלו בסי' צ"ה בט"ז אות ד' יע"ש:

יט

המאכל כו' דווקא המאכל אבל המים הואיל ואינם מאכל אסורים כדלקמן סי' צ"ה ס"ב בהג"ה וכן משמע בת"ח שם בהדיא עכ"ל הש"ך. לדעתי כוון האדון ז"ל בזה כוונה מיוחדת והוא כמו שאגיד. הנה בסי' קכ"ב ס"ו חילק הרב בין חימום לאפיה וללוש הוה לכתחילה ואסור במים גרידא בכלי עובד כוכבים ואם הוחמו לשתיה אף במים הוה דיעבד ושרי והוא מש"ד סי' נ"ט והגהות מהרא"י ז"ל שם וכ"ה בת"ח כלל נ"ט ד"א והשיג על או"ה דאוסר אף בהוחמו לשתיה ועיינתי באו"ה כלל ל"ג די"ג כתב בהדיא דאפילו בישל מים בכלי עובד כוכבים דאין מתירין נט"ל במים גרידא והיינו דמים דבר מועט הוה לכתחלה ואלו בת"ח כלל נ"ז ד"ד בהודח קערות ביורה אב"י הביא דברי או"ה (בכלל ל"ד די"א) דמים גרידא הואיל ואינם מאכל הוה לכתחלה יש ללמוד מזה אם תחבו כף חלב לקדירה אב"י המים אסורים יע"ש. הנה ודאי משמע דאודוי אודי הר"ב לאו"ה שם דהואיל ואינם מאכל ומשמע אף הוחמו לשתיה אסור ועוד דאל"כ אלא הוחמו לאפיה זה א"צ ללמוד מאו"ה אלא מהגהות ש"ד בכלל נ"ט יע"ש ובמ"י כלל נ"ט אות א' העיר בזה וכתב דיש לאסור מספק ולי נראה ודאי הכין הוא וצריך לחלק בין כלי עובד כוכבים דלא שכיח לא גזרו במים בהוחמו לשתיה אבל בשל ישראל כה"ג גזרו במים וכמה דברים מקילין בשל עובד כוכבים יותר משל ישראל עס"י קכ"ב מש"ה הביא זה הש"ך וא"ש מה שכתב וכ"מ בת"ה וכאמור. ועיין ברג"ש בש"ד במ"ש אות א' דהמחבר נקיט של עובד כוכבים דשל ישראל הוי ב"י ולא ידענא למה לא נקיט רבותא של ישראל ודאי אב"י אלא נקיט של עובד כוכבים לאסור אפיה ולהתיר בישול ובשל ישראל אף חימם לבישל אסור בשל איסור וכדאמרן וע"ש בהגהות אות ס':

כ

ולאסור. עש"ך ועי' סי' צ"ג שם כתב הר"ב מדינא אבל ממנהג אפילו שאר דברים אסור כאן וכ"ש שם. ומה דל"ד לתחב ב' כפות הפכיים דמותר שאר דברים אף ממנהגא משום שהיתה חדשה משא"כ כששימש בה בעין:

כא

כי מדינא. עש"ך דמשמע ליה דב' כפות לעיל מדינא אסור לכתחלה ולא מחמת חומרא דלא כמ"ש הט"ז אות ט"ז דגם התם הוי רק ממנהגא דאם כן היה להרב לכתוב כן לעיל על זה תי' הש"ך דהתם היתה חדשה משא"כ כאן אין מוציאין מחזקתה הישנה. ולענין דינא הראה מקום לאית ט"ו ומשמע אף לפי המנהג שאנו אוסרין בבישול אותו שאב"י מ"מ ב' כפות אף מנהגא ליכא דב' כפות ראוי להקל יותר משימשו בה פ"א בעין ומ"מ מצד המנהג לדידן ראוי לחוש להר"ב ולט"ז כאן ובדף האחרון וכמ"ש המ"י בכלל פ"ח אות כ"ה דממנהגא אסור בב' כפות:

כב

בצלים. עש"ך מפני שיש כאן מבוכה גדולה ראיתי לבאר הנה הטור הביא בשם סה"ת ב' דינים. א' דיש הבדל בין קדירות איסור לבב"ח דבאיסור מונין מחימום המים ובב"ח מבליעה א'. ב' דבצלים בלועים מאיסור משערין נגד כולו ובב"ח רק נגד הבלוע. והמחבר הביא כאן דין דבצלים (ומיהו לדידיה אף הבלועים מאיסור דלית ליה חנ"נ עי' אות כ"ג) ודין א' הביא בסי' ק"ג סעיף ז' דקדירה הבלועה מבב"ח יחד מונין מחימום המים וחזר וכפלו בסי' קכ"ב ס"ד וסיים משא"כ בשאר איסורים דאזיל לשיטתיה בספרו הארוך בסי' ק"נ דלמאן דלית ליה חנ"נ בשאר איסורים ליתא להאי דינא. והמעיין בסמ"ק שהביא הב"י בסי' צ"ד יראה דה"ק דוודאי מונין מעל"ע מחימום המים דהא בעת ההיא פלטה הקדירה הבשר ואחר כך נבלע הבשר בה שנית וודאי דאין סברא כלל לומר הואיל והיה בלוע שעה א' בדופני קדירה אף שפלט ושהה במים זמן מה מקודם מעל"ע נבלע בדופן זה אין הדעת סובלתו לומר דהוה נט"ל ואיזה שיעור תתן לזה. ומש"ה בב"ח לבשר הבלוע שנפלט במים וחזר ונבלע בקדירה אין לחוש דנ"ט בר נ"ט הוא ומים לא נ"נ דבהיתר לא שייך נ"נ משא"כ באיסור נהי דנ"ט בר נ"ט אף באיסורא הוה לן למישרי (וכמ"ש בספר ג"ו דמ"ש אטו דהיתרא כיפי תלה לה) מ"מ המים נ"נ בו וזה מבואר היטב ממ"ש הסמ"ק הביאו הב"י וז"ל אע"פ שחמין שבנתיים משוי בת יומא הוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא ובסוף סיים בהיתר אין כל המים בשר וטעם הבשר הוה נ"ט בר נ"ט ובאיסור כתב נהי לגבי איסור עצמו הוה נ"ט בר נ"ט מ"מ המים נ"נ הלכך אף דאיסור נ"ט בר נ"ט בהיתר מ"מ המים נ"נ יע"ש היטב. הנה כמה הילכתא גבורתא השמיענו הסמ"ק. א' דוודאי הכין הוא דמונין מבליעה שניה מדהוצרך ליתן טעם בתחילה וסוף דנ"ט בר נ"ט ולא מטעם נט"ל. ב' דבאיסור נמי נ"ט בר נ"ט שרי מ"ה וטעמא רבא איכא כיון דאיקלש מה לי היתרא או איסורא ומגיעולי מדין נמי טעם א' אוסר שמעינן לא טעם ב' ומדרבנן הוא דחנ"נ בשאר איסורין דרבנן ואמנם בס' התרומות סי' ע"ה כתוב לאמר וז"ל שהרי בהיתר אותו טעם הנפלט מקדירה למים והזר ונבלע בקדירה מעט הוא שנבלע שעשר ידות נבלעו ממים יע"ש וכן באו"ה כלל ל"ד מצאתי מבואר יותר וז"ל אעפ"י דלגבי איסור עצמו נ"ט בר נ"ט הוא מ"מ המים נ"נ ובהיתר אין לחוש רק מבליעת הבשר המדומע במים שהוא דבר מועט שהרי עשר ידות נבלע ממים משנבלע טעם הבשר לקדירה ולגבי דבר מועט יש בתבשיל ס' עכ"ל הרי כמ"ש והם דברי סה"ת:

והנה האדון ז"ל עשה פלילות עם רבינו המחבר ז"ל ולי ההדיוט אשר דרכי החכמה נעלמו ממני אמרתי אשיחה וירוח לי. הנה תפס על הב"י במ"ש בק"ג דלהפוסקים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין לא משכחת להאי דינא והא הב"י גופא בצ"ה פסק דנ"ט בר נ"ט באיסורא אף למ"ד לא נ"נ בשאר איסורים אפ"ה אסור (וכ"פ מר"ן בשולחנו הטהור צ"ה ס"ג דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא הא דאיסורא אסוד ודוכתי טובא) וע"כ אין סובר כסמ"ק דכתב נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור דנ"נ דמשמע וודאי מדבריו למ"ד לא נ"נ אף דאיסורא מותר והא ליתא וכאמור. וא"כ נהי דסה"ת כתב טעם דעשר ידות כו' ואו"ה נמי כתב כן כמ"ש לעיל מ"מ נימא הטור אין סובר כן ומש"ה פוסק כסה"ת ולאו מטעמיה וכמו שכתב הפרישה כאן אות ה' ומי הכניסו להב"י לתנר זה לומר דהטור לא כתב האי דינא אליביה דהלכתא ועיין מ"י כלל פ"ה אות כ"ו כתב הטעם דעשר ידות יע"ש ולפי מ"ש הש"ך השיג על הב"י איך כתב דלא משכחת להאי דינא כלל כו' ואמנם אני תמה דהב"י לא כתב כלל בק"נ האי לישנא אלא כתב ול"נ להתיר דלא נ"נ בשאר איסורים ויכול להיות מש"ה התיר שם ובקכ"ב משום עשר ידות ונגד דבר מועט ההוא יש ס' וכאמור:

שוב ראיתי שש"ך ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כו' דהמעיין בב"י בצ"ד וק"ג לא הביא כ"א דברי הסמ"ק וריש דברי סה"ת ולא הביא כלל בב"ח הטעם דעשר ידות א"כ סובר הב"י דוודאי אין לסמוך אזה הטעם דעשר ידות וכמ"ש הפרישה דרואין כאלו כל הנפלט חזר ונבלע ואפ"ה התיר הב"י בשאר איסורין דלא נ"נ והא וודאי תיובתא דידיה אדידיה דהב"י פסק בצ"ה דבאיסור לא שייך נ"ט בר נ"ט וא"כ באיסור קמה ונם נצבה דין סה"ת וכדאמרן והפר"ח אות כ' והפ"ת שם השיגו על הש"ך דאיסור מונין מבליעה א' אף שפלט בנתיים ואני תמה על עצמי מאין הרגלים לומר כן וגם בכר"ו אות ט' כתב דמונין מבליעה ב' והא וודאי כן הוא ומדברי הסמ"ק רי"ד גופא שהביא הב"י מבואר כן כמ"ש למעלה וא"צ ראיה כלל והסברא נותנת כן:

הן אמת שהב"י בק"ג מביא דברי סמ"ק ויש מקילין מאחר דאין בגוף איסור ב"י אין להחשיבו ב"י ואא"ב דמונין מבליעה א' שפיר דאין להחמיר בנאסר יותר מהאוסר ועל האוסר טעם פגום יש לו אא"א דמונין מבליעה ב' אמאי רבים מקילין וי"ל דרבים מקילין דלית להו נ"נ ואיסורא פגום הוא ומפלט הוה נ"ט בר נ"ט וזח דוחק וצ"ע. ועיין כר"ו ק"ג אות ז' ויבואר לקמן:

עוד כתב הש"ך מ"ש הב"י דמים הבלועים מבב"ח נ"נ וזה לפי שיטתו ר"ל לשיטת הב"י דאי לא נ"נ אין איסור וע"ז השיג עליו דלפי שיטתו בב"ח נמי המים שאר איסורין השיב וכן הסכים הפר"ח בזה. ומיהו וודאי אף להב"י מדרבנן הוא המים לא מ"ה דוודאי לא נ"נ המים מ"ה אלא מדרבנן הואיל ובא מבב"ח. וסיים הש"ך לדידן אין נפקותא "כאן "בכל זה. במלת "כאן רמז "דכאן אין נ"מ הא לקמן סי' ק"ג יש נ"מ וכדבעינן למימר קמן ובמלות "בכל רמז בין מ"ש כיון דמבב"ח דיינינן כו' אין נ"מ דלדידן שאר איסורים ומים מבב"ח תרוייהו דרבנן ובין בהוחמו מים בקדירות איסור אין נ"מ דוודאי מונין מבליעה שניה לדידן ומה שלא הגיה הר"ב בקכ"ב ס"ד לאו דאודויי אודי ליה אלא שכבר הגיה בק"ג ס"ז יע"ש:

אמנם הדבר הקשה עלי מ"ש הש"ך דכן מוכח מש"ד פ"ה ותוס' ע"ז ע"ו א' ד"ה בת יומא עיינתי שם ובתוס' חסרו הא דעשר ידות מ"מ הוא כמ"ש בסה"ת וכן בש"ד יע"ש וא"כ אין הכרע משם כלל וצ"ע:

שאלה נ"ט בר נ"ט דאיסורא אי הוי ד"ת או דרבנן ונ"מ לספק דרבנן גם אי אמרינן איך המדומע נבי באיסורין ולא הוי רק דרבנן או הוה ד"ת:

תשובה דע מסמ"ק ואו"ה כלל ל"ד ד"ד מבואר להדיא דנ"ט בר נ"ט הוי דרבנן מטעם דנ"נ בשאר איסורים ולהר"ן פכ"ה יש לספק אי מ"ה או דרבנן הואיל וחל עליו שם איסור לא ראו להתיר אח"כ בכמה טעמים ועיין בס' נ"ו כלל פ"ה בשאלה א' התם היה כמה צדדין להיתירא אבל מפני זה לחוד אין להודות בספקן להקל. ולענין המדומע עיין ט"ז צ"ב אות כ"ד ואו"ה כלל ל"א מבואר כ"פ אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון הלכך ב' זיתי חמאה או שומן במים ותחב כף משערין לפי אומר לא כפי הב' זיתים. וא"ת מה נעשה במ"ש הש"ך דהטור נמי פוסק כסה"ת אלמא אין סובר סברא זו י"ל דבכל הקדירה משערין דלא ידעינן שיעורא מש"ה אין שייך לומר אין המדומע משא"כ בידעינן שיעורא ועמ"ש בצ"ב  :

עוד אבאר לך שמ"ש הש"ך דהטור כסה"ת ולאו מטעמיה יש לראות הא בסי' ק"ג כתב הטור דהמים נ"נ וזה כסה"ת אמנם כשנדקדק בלשון הטור שם לא כתב כן אלא ז"ל וחזרו המים כולן איסור וכבר עמד בזה הכה"ג בהגהות הב"י אות ל"ה כאן בזה וי"ל דנעשה איסור ר"ל לא לפי חשבון או דנ"ט בר נ"ט באיסורא לאסור כמו האיסור הא':

והנה בק"ג אות י"ח כתב הש"ך דאין לחלק בין שאר איסורין לבב"ח והיינו לשיטתיה כאן דמונין מבליעה שנית ובאיסור לא שייך נ"ט בר נ"ט ולא לפי המדומע בקדירה דלא ידעינן כמה לשער וכדכתיבנא עוד יש נ"מ אם בישלו מים תוך מעל"ע אי הטעם נ"נ הוי דרבנן ואי באיסור לא שייך נ"ט בר נ"ט ומונין מבליעה ב' הוי דאורייתא ובספיקן להחמיר ולסברת הפר"ח ודאי לית כאן דררא דאורייתא ואמנם כבר כתבנו דסברא דמונין מבליעה שניה:

ודע דלפ"ז אם בישלו ד"ח תוך מעל"ע לבשר ובתוך מעל"ע לד"ה בישלו חלב להב"י שרי ולהש"ך דעיקר טעמא דנ"ט בר נ"ט דהיתרא ולפ"ז בד"ה לא שייך זה א"כ אמאי כתב הש"ך בקכ"ב אות א' דשרי. ושוב ראיתי באורח מישור שם אות א' הרגיש קצת בזה ומ"ש שם דעל או"ה נמי קשה לק"מ דאו"ה כתב בפי' כלל ל"ד דעשר ידות מים כו' ושם אבאר לדינא בזה ואין להאריך:

כג

שבלועים. עש"ך וירצה בזה דבה"ת סובר הנ"נ בשאר איסורין מש"ה צריך לחלק בשר הוי היתר כמ"ש הר"ב אבל להמחבר אף שאר איסורים כן כמ"ש בקכ"ב ס"ד אלא ה"ק הבלועים מבשר הא מבב"ח יחד צריך ס' נגד הבצל כיון דמבב"ח בא דיינינן כבב"ח ואזיל לשיטתיה כמבואר באות הקדום. וא"ל דלמא נקיט הכי להתיר אף הבצל זה לא נזכר כלל בהמחבר וכתב מהר"מ מלובלין בבשר הבצל מותר ובאיסור הבצל אסור. ולי יש כאן עיון לפי מה שמחלק התה"ד בסימן קפ"ג בין ההיא דחולין ק"ח חלב נבילה ובין קדירה דמחובר עם האוכל הוה כאוכל ואין מה שבקדירה מצטרף יע"ש היטב והבאתיו בסי' צ"ב וצ"ד כאן בש"ך אות ד' א"כ קשה כאן אמאי לא נימא דחלב הנכנס בבצלים נ"נ ויצטרך ס' נגד כל הבצל אף להמחבר מתרי טעמי. ושוב ראיתי בכר"ו שהרגיש בזה אות ח' יע"ש וצ"ל כיון דמין דמינו ברוב מ"ה ומדרבנן נ"נ לא החמירו כ"כ בזה. ואמנם מה שהתיר מהר"ם מלובלין הבצלים קשיא ובכר"ו אוסר הבצלים יע"ש. אמנם עוד תמיה לי דודאי כשנוטל הבצלים בכף מקדירה דעדיין שם כ"ר עליו עס"י צ"ב בט"ז בסופו ולא יש באותו פעם ס' וראי דנאסרו הבצלים וכפי הנראה תקנתא דצינון היה צריך כאן וצ"ע  :

כד

וכ"ש. דהוי נ"ט בר נ"ט ש"ך ולכאורה דמיירי אחר מעל"ע מחלב דלא כט"ז אות י"א וז"א דא"כ איך כתב הר"ב נגד חלב והא א"צ כלום דנט"ל הוא אלא אפילו תוך מעל"ע מחלב מ"מ טעם א' בדופן הקדירה ואח"כ ליתן טעם במים תוך דופן הקדירה וצ"ע. עיין ב"י שכתב גבי בצלים הטעם נ"ט בר נ"ט והבאר הגולה ציין כך והפרישה אות ה' תמה דבלועים מבשר משמע בשר ממש יע"ש ואי משום הא י"ל בסכין של בשר וכן הוא בבה"ת סי' ס' בצל שחתכו בסכין בשר. אמנם לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו אי מטעם נ"ט בר נ"ט א"צ כלום מבעי לי' לא ס' נגד הבשר וע"כ ד"ח אין מועיל נ"ט בר נ"ט או דהוי כנצלו לדעת בה"ת דאוסר נצלו ע"ש סימן נ"ט וס' ובטור סימן צ"ו ואין להאריך:

כה

בשר. עש"ך דבדוחקא אף תתאה לא שייך ביה ולי העני דבריו הקדושים נעלמו ממני כוונתם דבכלל כ"ז ד"י אין זכר למו ובכלל ל"ז ד"ו יראה קצת כן ומכל מקום מה יושיענו זה דאו"ה לשיטתיה אף בלא דוחק' ובכלי ב' ממש בגוש סובר לא שייך כלי שני כ"ש תתאה וכ"ש עם דוחק' משא"כ להר"ב דאין סובר כאו"ה בזה אימא דוחקא לא מהני אף לתתאה עיין ט"ז כאן אות י"ד וש"ך ל' וק"ה ח':

כו

כל. עש"ך והמ"י כלל ס"א אות מ"ב והבית ישראל כאן כתבו דש"ך בסימן יו"ד אות י"ד פי' גופא דברי יש"ש דהר"פ קאי אסכין שחיטה שחתך בה רותח אחר כך ובבית ישראל ביאר עוד דלשחוט אחר כך אין קושי' דאיכא טעמא דטרידי סימנים מהני עכ"פ דאין בלוע אפילו שמנונית יותר מכ"ק זה תורף דבריהם יע"ש. ואני ההדיוט הכותב אומר כי שפתי כהן ישמרו דעת כו' והנה בפ' ג"ה סימן מ"ב הביא היש"ש גופא דברי הגהת סמ"ק וז"ל ויש רוצין להתיר בשר רותח בסכין חולבת וראיה מסכין עובד כוכבים ששחט בה סגי בקליפה וכ"כ ר"פ ואין הנדון דומה לראיה דהתם אין כל הבהמה רותח יע"ש הרי בבירור דמסכין של עובד כוכבים ששחט קשיא ליה וד' הש"ך ביו"ד וכאן צדקו יחדו וכאמור:

כז

אם. עש"ך ועסי' ק"ה אות כ"ג ומ"מ לדינא ודאי אף בשר כחוש הדין כן ואף לדידן בלא"ה אין בקיאין בין כחוש לשמן מכל מקום בבלוע בקיאין ובסימן ק"ה אבאר עוד בזה:

כח

כנגד. עש"ך וא"י הא טעמא קאמר יש"ש ופר"ח אות כ"ד כ' וד' מהרש"ל נראין והביא מ"ש הש"ך יע"ש ולא כתב שחולק עם הש"ך לדינא ובאמת בסימן א' ס"ג ובסי' ח"י ס"ד מבואר כן דכל מילתא דלא רמיא אף בברי לי לא סגי ופ"ת כ' דכאן הוה ספק דרבנן בב"ח בלא רוטב לא הוי דרך בישול ולא עדיף מטיגון עיין מ"ש למעלה בפתיחה סימן פ"ז ושאר דוכתי וכל מלתא דלא רמיא הוי רק דרבנן כנראה מדברי הרב בעל קרית ספר (הוא המבי"ט) פ"ד מה"ש וז"ל ישראל שא"י ה"ש ושחט ושאלנו אם לא היה שום דבר המפסיד שחיטה מדרבנן אסור כיון דלא ידע מעיקרא יע"ש. והנראה שזה עשה פירוש על מ"ש הר"מ והר"ז קרובה לספק נבילה היינו בשואלין אותו ואמר שלא היה שום דבר כו' ולפ"ז אפשר דוקא באיסור תורה אמרינן כל מלתא דלא דמיא לאו אדעתיה אבל בדרבנן לא גזרו אם אומר בבירור ואי"ה בס' שושנת העמקים אבאר באורך דכפי הנראה אף בדרבנן כן  :

כט

או. עש"ך הנה מכאן יש קצת להוכיח דסתמ' אין מקונח דאל"כ אמאי צריך קליפה באב"י ויש לישב ועוד יש לומר דקליפה הוי כלכתחלה ונט"ל אסור לכתחילה ע' חולין בשוחט בש"ג ועס"י יו"ד. ועיין נה"כ ובפר"ח כתב כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והאמת יראה דכאן חולק הש"ך אט"ז וע' ב"י לקמן גבי פנאדי"ש:

ל

וכל. עש"ך ובסימן ק"ה אות ח' הניח הדבר בצ"ע ואם צלול כרוטב כתב להתיר יע"ש ולענין דינא עמ"ש בט"ז:

לא

ואף. עש"ך והיינו מדינא ומנהגה אף שאר דברים אסור להשתמש בהם עיין סימן צ"ג אות ג' וכאן אות כ' ומשמע לכאורה דנט"ל אפילו כלי שיש לו תקנה בהגעלה א"צ הגעלה ולקמן בצ"ה בט"ז אות ט"ו וש"ך כ"א אבאר ועיין מ"ש בסימן ק"ג וקכ"ב:

לב

אם. עש"ך ועמ"ש בט"ז אות ט"ו בזה ולדידן עס"י ק"ה:

לג

וכן. עש"ך פי' דברי הב"י דיליף כמו גבינה שכחושה בטבעה אין נכנס יותר מכ"ק ה"ה בלוע מכלי אין אוסר יותר מכ"ק ועס"י ק"ה אות כ"ג דווקא יבש לגמרי אבל לח קצת אף כלי אוסרת בכולו יע"ש לדינא. ומ"ש על הב"י מתו' אין ראיה הם דברים פשוטים אמנם מ"ש דא"צ למוד לזה יש לעיין בק"ה דיש"ש פוסק בכלי לא שייך תתאה יע"ש ועיין בזה:

לד

מותר. עש"ך דבריו בכאן יש בו מקושי ההבנה. א' מ"ש דבנפסק הקילוח אין אוסר כלל סותר למה שכתב בסימן ק"ה אות ל"ד דמסי' ס"ח אין מפליט ומבליע כאחד ומסי' צ"ב ס"ז בהג"ה אין ראיה שנזחל על גבי כירה צוננת קודם שהגיע אל הצונן הוה תו כ"ש כמ"ש לעיל בסי' צ"ב. ואין לומר דה"ק כיון דקיי"ל בק"ה אות כ"א דבלוע אף שהוא שומן לא שייך בי' אדמיקר בלע ודווקא מבעין שייך זה וא"כ ה"ה מכלי נאמר כן דאף דיוצא בלא רוטב מ"מ לא שייך אדמיקר בלע ומביא ראיה מס"ח צ"ב בנפסק אין לו דין עירוי רק דין תתאה גבר הא בורכא דבסי' ק"ח אות יו"ר הביא הש"ך בשם הרשב"א דקערה שנמלח למ"ד אחר הדחה צוננת אם נתן רותח יבש ביבש או לה סגי בקליפה ואמאי תיבעי קליפה כלל וכן מבואר ברמ"א שם ומיהו לב"י אפשר יש לו הוכחה מתו' דגים שנצלו בקערה צוננת או צוננין בקערה חמה בין למ"ד עילאה ר"ל דגים חמין ובין תתאה והקערה חמה עיין אות ל"ג ויש לב"י הוכחה כן דסובר דאי קערה צוננת אף למ"ד תתאה א"צ קליפה וכל זה איננו שוה לי. גם י"ל דהב"י כתב דנ"ט בר נ"ט והא טעם המרדכי עדיף אפילו בעין שרי עיין ט"ז ולזה נאמר דהב"י קאמר אפילו למאן דרוצה להחמיר מספקא אי דבש פוגם בשר מ"ש נ"ט בר נ"ט ואי בנפסק הוי דרבנן בב"ח ובלא"ה מספיקא שרי גם זה דוחק גדול ועיין מ"ש לעיל בצ"ב ולקמן בסי' צ"ה אבאר עוד באורך מזה וכאן אין להאריך:

סיימנו סי' צ"ד (כ' תמוז) [ער"ה] התקל"א פה ברלין מהדורא בתרא שנת אל שדי יתן לכם רחמים לפ"ק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.