אילת השחר/קידושין/ז/ב
תוד"ה שמע מינה. דה"ה עבד עבודת כוכבים ואח"כ הפריש קרבן. יש לעיין דהא מה דקרינן כאן קדושת דמים ע"כ אינו ככל דוכתי קדושת דמים שנתקדש כדי לקנות בדמיו קרבן, דכאן קדוש קדושת הגוף אלא דאינו ראוי להקרבה, דאל"כ לא שייך דין תמורה, וכמו שביאר בקובץ שעורים (אות ע"א) ובחזו"א (זבחים דף י"ב) ובחדושי מרן רי"ז (עמ' ע"ח), וא"כ גם בהפריש מומר נהי דאין החסרון בעצם הבהמה רק בהגברא לכן זה קדוש קדושת הגוף, אבל כיון דאינו ראוי להקרבה הרי זה מה שנקרא כאן קדושת דמים, וע"ז הא שוב קשה דקדושה דמעיקרא תמיד הוי קדושת דמים דהיינו קדושת הגוף שאינו עומד להקרבה. וכן יש להקשות על מש"כ התוס' בזבחים דף י"ב כגון שקיבל הדם בכלי עם מים דקמא קמא בטל ונמצא דזה דחוי מעיקרא ולא דיחוי דמים, ולמה הא ג"ז כיון דאינו ראוי להקרבה הר"ז נקרא לענין זה כדיחוי דמים.
אולם ביאור הענין דיש ב' מיני קדושת דמים, א' כשהקדיש למוכרו ובזה אין תמורה, והב' אם מצדו הקדיש להקריב ומ"מ עומד לימכר כשיפול בו מום וימכר להביא בדמיו קרבן ואז יש תמורה, וכשהקדיש קרבן כשהמיר דת אינו עומד להמכר ולהביא ולכן זה לא נקרא קדושת דמים, וכן הדם שנפל במים אינו עומד להיות נקנה מדמיו קרבן רק דחוי מעיקרא יש כאן, ועי' בדיבור הסמוך.
בא"ד. והוי קדושת דמים דאין פסח בא מנקבה ולא הוי דיחוי מעיקרא שהרי הולד ראוי להקריב. היינו דאנו דנין על הולד בהתחלתו ולא הי' שום פעם שכבר נדחה, אלא דכיון דבא מקדושת אמו דזה קדושת דמים לכן זה תלוי אם קדושת דמים עושה דין דחוי אז הולד לא יקבל קדושה ליקרב.
ולפי"ז שאני חידוש דיש דיחוי בדמים מאינך, דבאינך הכונה דכיון דאידחי אידחי, משא"כ בדמים הכונה דמה דבא מכח קדושת דמים נאמר בו דין שידחה מלהיות נקרב וזה לא משום דכבר אידחי פעם, משא"כ דיחוי מעיקרא הנידון כיון דאידחי פעם להיות נקרב לכן ידחה גם אח"כ וזה לא שייך בהולד.
והנה מהא דר' יוחנן יש להוכיח ע"כ דגם בקדושת דמים יש דין דיחוי, דאל"כ למה כאן א"א להקריב, נהי דהוי דיחוי מעיקרא מ"מ הא הי' עומד לא ליקרב רק להמכר, וזה שעומד לדמיו יש סברא לומר דזה יגרום שלא יהי' בו דין דיחוי אם איתא דדבר שעומד לדמים אין בו דין דיחוי אפילו שסתם דיחוי מעיקרא הוי דיחוי. ואין להקשות דמ"מ איך נדע דקדושת דמים כגון מקדיש לפסחו דלא הי' בו דיחוי מעיקרא יהי' בו דין דיחוי, דאולי רק כאן דגם הוי דיחוי מעיקרא יש בו דין דיחוי, דזה אינו דאם בקדושת דמים אין דין דיחוי אז גם כאן כיון דיש בו קדושת דמים לא הי' גורם להיות נדחה כשנהי' ראוי להקרבה, דדיחוי מעיקרא אינו טעם להיות נדחה אם בקדושת דמים אין דין דיחוי, דהקדושת דמים מציל אותו מלהיות בו דין דיחוי, וע"כ דקדושת דמים ג"כ גורם דין להיות נדחה לכשיהי' ראוי.
בא"ד. שהרי אין קדושת דמים חלה בעופות. פירוש נהי דכשמקדיש חסר אבר לדמים חל בעופות, כמבואר במנחות דף ק' ע"ב בתוד"ה העופות, מ"מ הא אם נפסל העוף מקדושת הגוף לא שייך פדיון, וא"כ גם כאן שהקדיש למזבח לא שייך שיהי' בו קדושת דמים, דבבהמה שהקדיש חצי' אע"ג דהקדישה למזבח מ"מ כלול בה קדושת דמים, משא"כ בעופות אין כלול בקדושת הגוף קדושת דמים, ולכן לא אמרינן מיגו לענין שיהי' נקרא כאילו כלול בתוכם קצת קדושת הגוף לגבי שיהי' דיחוי.
בתך וקרקעך בפרוטה מהו. מבואר דאפי' אם שתי בנותיך מהני, והיינו דהוי כשתי קרקעותיו דמהני אם ימכרם בפרוטה דהתורה זיכתה לו בנותיו לענין קידושין, מ"מ בנות וקרקע אין להם להיות נקנים בפרוטה א', כיון שהם שתי סוגי קנין שונים.
בתך בפרוטה ופרתך במשיכה וכו' וקרקעך בחזקה. בריטב"א הביא שיטת האומרים דרק אם משך הפרה והחזיק בקרקע אז הוא דמספקינן, אבל אי לא משך ולא החזיק בודאי כונתו לקנות כל א' בחצי פרוטה, וצ"ל לפי"ז דאחרי שנתן הכסף אמר המקבל הכסף לך ומשוך וקני וכן לך חזק וקני, וצע"ק איך מועיל מה שאמר אח"כ בעל הקרקע או בעל הפרה לך חזק וקני לגלות לנו למפרע להסתפק דאולי הי' כונתו דבתך בפרוטה.
בתך ופרתך וכו' בתך וקרקעך. הנה בודאי הספק באומדן דעת האדם כשאומר כן אם על פרתו או קרקעו בקנין אחר או שניהם בפרוטה זאת, אבל אין ספק על כל אדם בנפרד מה דעתו, אלא דאו כל האנשים מכוונים לקנות שניהם בהפרוטה, או כל א' מכוין בתו בפרוטה וקרקע בחזקה. והנה בב"ש (סי' ל' סק"ט) הביא בשם הגהת מרדכי (סוף מס' גיטין) דבקידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה והעדים לא יודעים אין כאן כלל עדי קידושין ורק בב' כתי עדים הוא דהוי ספק קידושין, ולדבריו לכאורה בספק דכאן לא יהי' קידושין להלכה כיון דהוי כמקדש בלי עדים, אבל בקהלת יעקב לבעל החוות דעת (סי' ל' ס"ק ג') ביאר דהא דבכל ספק קידושין לא אמרינן דהוי כמקדש בלא עדים משום דהיכא דיכלו לראות ולא ראו הוי חצי דבר לכן אין כאן עדים, אבל היכא דלא יכולים לראות אין כאן חצי דבר.
ואפשר עוד לחלק דהיכא דהספק על המעשה הזה אין כאן עדים לסברת ההגהת מרדכי, כיון דלא שייך לומר דבכל ספק קרוב לו יהי' אותו הדבר, דודאי דלאמיתו של דבר זה לפעמים קרוב לו יותר ולפעמים קרוב לה יותר ואז אין כאן עדים, אבל בספק כמו כאן דהספק באומד דעת כל אדם איך כונתו, וכן בכל ספיקות בלשון, דהספק הוא כללי, לא מקרי דהם מסופקים אלא דחז"ל מסופקים, והוי שפיר ספק קידושין דכולנו רואים ספק קידושין אפילו לההגהת מרדכי.
תוד"ה חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה. וי"ל דאי הוי מיירי דאמר לה בלשון קידושין איה"נ דהוי פשטו קידושין בכולה. יש לעיין לדבריהם באומר חצייך מקודשת ותיכף תאמר דמסכימה להתקדש כולה אם הוי כנתן הוא ואמרה היא, או דכיון דאז מהני דיבורו להתפשט הוי כנתן הוא ואמר הוא וחל שפיר הקידושין, ועיין באבנ"מ סי' ל"א ס"ק י"ח.
שם. תוד"ה חצייך בפרוטה. מבואר מדבריהם דבאומר לשון קידושין באמת יהי' פשטה קדושה בכולה. ויש לעיין לפי"ז גם באומר חצייך מקודשת למה לא יהי' לכל הפחות ספק קידושין, דהא בעצם יש בזה מעשה דמספיק לעשות קידושין אלא דיש דעת אחרת המעכב שאינו רוצה שיתקדש החצי השני והא אי"צ רצונה לעשיית הקידושין, ובשלמא על מה שצריך רצונה לעשיית הקידושין יש לומר דכל שאינו ברור אינו אפי' ספק קידושין, אבל כיון שא"צ רצונה לענין שיהי' התפשטות הקידושין אלא שלא תעכב ואינו ברור דמעכבת והמסתבר יותר דאינה מעכבת ולכל הפחות יהי' ספק קידושין.
ואין להקשות דגם בבהמה של שני שותפין נימא דיהי' ספק, דהתם הא ודאי אם לא יסכים יש לו עדיין ממון בבהמה ובודאי לא ניחא לי' להפסיד בהמתו, אבל באשה אם מצידה מסכימה להתקדש חציה מה איכפת לה אם תתקדש עוד חצי, דהא ודאי אין לומר שמסכימה לחצי' משום דאז אין חל כלל קידושין, דלפי"ז נמצא דאינה רוצה כלל להתקדש, אלא ודאי דמסכימה ממש על חציה ומאי נפק"מ לה חצי' או כולה, ואע"פ דאין לנו ממנה הסכמה מפורשת, לכהפ"ח מידי ספיקא לא נפקא ולמה לא יהי' ספק קידושין, ומסתמא לא הוי כמקדש בלי עדים, דכיון דיש לתלות דמסתמא אין עיכוב מצדה, לא יהי' חסרון כמקדש בלא עדים, ואפי' אם ספק מסכימה ג"כ כיון שהעדים רואים עדות הספק אז לפי רוב פוסקים אין בזה כמקדש בלא עדים.
ובאבנ"מ (סי' ל"א ס"ק י"ח) הקשה למה לא נימא גם דהסכמתה על חציה יתפשט על הכל, והביא תירוץ התוס' רי"ד דכיון דהדבר תלוי בשתי דיעות לא אמרינן פשטה, אבל הביא דמהתוס' לא משמע כן, דהא כתבו דבאומר חצייך מקודשת בפרוטה וחצייך בפרוטה באמת נאמר פשטה בהכל, הרי דס"ל דשייך פשטה אע"ג דתלוי בשתי דיעות, ולדבריהם תקשה נימא דהסכמה על חצי' תתפשט על הכל, וביאר בשיטתם לפי דברי הר"ן בנדרים (דף ל') דבקידושין האשה לא עושה כלל בהקידושין רק רצון ועל רצון לא נאמר דין פשטה.
ועדיין צ"ע דהא הר"ן בנדרים שם ביאר מה דמספק"ל להגמ' בשתי פרוטות בא' תתקדשי היום ובא' לאחר שאגרשך, דהא דמספק"ל דהוי כפדאן אחר דמי כיון דאז אינה ברשותו, ואע"ג דהיא מסכימה והיא הא הוי ברשות עצמה, ע"ז תירץ דהיא לא פועלת כלום בהקידושין ורק הוא הפועל ולגביו אינה שלו, ומקום הספק דאולי בכ"ז הרי היא פועלת דמסייעא ואיכא לדמויי לפדאן הוא והוי קצת כמקדשת עצמה לאחר שתתגרש, א"כ יוצא דגם כאן יהי' ספק אם פשטה קדושה בכולה מחמתה, ונצטרך לדחוק דאע"ג דהוי ספק מחמת חלק שהיא מסייעת, מ"מ לגבי פשטה כבר לא שייך לומר מחמתה וצע"ק.
אבל דברי האבנ"מ לא יתרץ קושייתנו למה לא נימא שיתפשט הקדושה שהוא מקדש דאולי היא מסכימה להתקדש כולה, ואדרבה אם היא עושה הקנאה אז כל שלא שמענו הקנאה אין כלום, אבל להר"ן דלא צריך הקנאה ממנה אלא הסכמה א"כ אולי מסכימה, ובפרט שלמעשה אין לה שום נפק"מ.
ובאבנ"מ כתב לתרץ מה דהרמב"ם פסק בחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דהוי ספק קידושין ותקשה קושית התוס' דנימא פשטה קידושין בכולה, וכ' דהרמב"ם יפרש כהתוס' רי"ד דבשתי דיעות לא אמרינן פשטה, והנה במש"כ דהתוס' ע"כ לא ס"ל כהתוס' רי"ד, יש לעיין דיתכן דמש"כ התורי"ד דלא יכול להיות דין התפשטות אם מצד המעשה דידי' לא סגי שיהי' עליה דין פשטה אלא בצירוף דין פשטה מחמת שחלק שהיא משתתפת בהקידושין פשט בכולה, וזה מקרי שתי דיעות ובתרי דיעות לא אמרינן פשטה, אבל אם ע"י הסכמתה יהי' פשטה מחמת מעשה קידושין דידי' גרידא, ע"ז לא דן בתוס' רי"ד, ויתכן דגם הוא מודה דכה"ג נאמר באמת פשטה, ולפי"ז לגבי קושית התוס' אולי גם התוס' רי"ד יודה דשייך פשטה.
ולפי"ז שוב צ"ב למה הרמב"ם פסק בחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דהוי רק ספק קידושין, ולמה לא נאמר פשטה, כיון דהיא מסכימה להתקדש כולה.
והנה מה דלא פשטה בבהמה של שני שותפין, יש לומר דכל ענין דמהני פשטה משום דמה דבכח האדם להקדיש אז אפי' כשהקדיש חצי' מתפשט ודינו כמו בהקדיש ממש כולו, אבל על חצי שאינו שלו דאפי' אם יאמר בפירוש דמקדיש הכל לא יועיל להתקדש חצי של השני לא עדיף נמי ע"י דין דפשטה.
ולפי"ז בבהמה של שני שותפין והקדיש א' חצי והשני יאמר דאינו מעכב שיתפשט [אבל אינו מקדישה] האם יועיל להתפשט, יהי' תלוי אי סגי בזה לענין שיוכל השותף להקדיש חלק של השני, וכיון דלהקדיש צריך שיהי' שלו, ואפילו לפי"מ שהוכיחו דיכול להקדיש ע"י שליח [עי' רעק"א גיטין ר"פ השולח] מ"מ צריך שליחות ממש, ובנתינת רשות לענין תרומה משמע דלא מהני, דהא הסתפקו בתוס' גיטין דף ס"ו אי מהני כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, דהיינו אם זה שליחות או רק נתינת רשות, הרי דבמידי דבעי שליחות לא מהני נתינת רשות, ואפי' להרמב"ן דהביא הר"ן שם דס"ל דמהני בתרומה נתינת רשות, מ"מ מסתבר דלהקדיש לא יועיל דצריך להוציא דבר מרשותו ובעלותו לגמרי, וא"כ לא דוקא כשהשותף מעכב לא יהא פשטה קדושה בכולה, אלא דה"ה נמי היכא דאינו מעכב, דבאופן דלא סגי לענין שיוכל להקדיש את של חבירו ה"נ לא תוכל הקדושה להתפשט.
ולפי"ז מה דקאמר בגמ' הכא דעת אחרת, דמשמע דהטעם הוא מחמת דהדעת אחרת מעכב, ולמה צריך לזה תיפו"ל דלא שייך להקדיש מה שאינו שלו וה"נ אינו יכול להתפשט, וע"כ צ"ל דשאני קידושין מהקדש, דבהקדש צריך שיהא שלו כשהולך להקדיש, אבל בקידושי אשה הא תמיד אינה שלו לפני שקידשה, וע"כ דגילתה תורה דיש לו כח לקדשה כשמסכימה, וא"כ עיקר העיכוב מחמת דאינה מסכימה, ורק מדמה דכמו בשני שותפין דצריך להשני ואינו יכול להקדיש בלי רשותו לכן לא מהני פשטה, ה"נ באשה דצריך דעתה לא מהני פשטה.
אלא דעדיין יש מקום עיון דאף דחילקנו בין הקדשת בהמה של שותפין דלא פשטה מחמת דאינה שלו משא"כ באשה זה מחמת דאינה מסכימה, מ"מ אחרי שצריך דעתה ממילא יש גם חסרון מחמת דאינה שלו ואינו בעלים לעשות בה דינים.
ואפשר לבאר דהנה יש להסתפק באומר חצייך מקודשת לי בפרוטה ועוד חצי תתקדשי לי בלי כסף, אם גם אז יסברו התוס' דשייך שיתפשט קדושה בכולה כיון דמסכימה, דאפשר דבאמת אחרי שיש דין דצריך דעתה ודעתה בלי מעשה קידושין לא שייך כלל שיועיל כיון דאינה שלו, וכמו שאמרנו לענין להקדיש, אלא דכשעושה מעשה קידושין אז נתחדש דיכול להטיל בה דין הקדשה, וכמו שבעלים יכול להקדיש כן הבעל יכול לקדש, אבל בלי מעשה קידושין דלא נתחדש דיכול להטיל בה קידושין אז אין בהסכמתה כלום, דאז החסרון הוא מחמת דאין לו בעלות עליה.
ולפי"ז באומר חצייך בפרוטה והשאר תתקדשי בלי כלום לא יקשה כלל קושית התוס' דנימא פשטה, ומה דהוקשה להו הוא רק בחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה, דעל כל חצי יש מעשה קידושין, דאז הא אין חסרון מחמת דאינה שלו, דהא חידשה תורה דכשעושה מעשה קידושין בפרוטה בכחו להטיל בה דין קדושה, לכן הי' קשה להם דנימא פשטה כיון דהי' על כל חצי מעשה קידושין, ואפילו אם נימא דמהתוס' לא משמע כן אלא דסגי אפילו אם יהי' הסכמה על החצי השני בלי מעשה קידושין על החצי השני, מ"מ בסברא יש מקום לבאר כן.
ובזה נוכל לבאר סברת הרמב"ם, והיינו דלהרמב"ם יתפרש כן דרק ע"י מעשה קידושין שייך פשטה, ויש להוסיף עוד דגם בחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה כיון דכל חלק לגבי כשאנו דנין על החצי השני הא הוא כאילו הסכמה בלי מעשה קידושין, דהא כשמקדש חצי א' בפרוטה הא המעשה קידושין הזאת אינה מתפשטת על חצי השני, וממילא אין מעשה קידושין מכח הפרוטה הזאת על החצי השני, והחצי השני שהוא מקדש הא אינו מהני בתור מעשה קידושין על החצי הראשון, נמצא דלגבי כל חצי אין הסכמת החצי השני כהסכמה שע"י מעשה קידושין וכה"ג הא אינו בעלים שיהי' שייך פשטה, והיינו שלולא שחידשנו דיש דעת אחרת המעכב אז מעשה קידושין של חצי א' הי' מועיל בלי הסכמתה כלל על החצי השני, אבל אחר שנתחדש דכיון דאיכא דעת אחרת לא מהני בלי הסכמתה, אז הסכמתה נקרא דוקא ע"י מעשה קידושין, דבלי מעשה קידושין כיון דאינה שלו הרי זה כנתינת רשות בעלמא, דמה שנתחדש דמהני להטיל בה קדושה הוא רק ע"י מעשה קידושין, וכיון שכן יש מקום לומר שלא יועיל גם בכה"ג להיות דין פשטה.
ובאבנ"מ הקשה על מה דפסק הרמב"ם כל הני בעיות גם בלשון קידושין, והק' דהא בלשון קידושין צריך להועיל מדין פשטה, ולהנתבאר אפשר דבזה פליגי התוס' והרמב"ם, דלהתוס' לכל הפחות היכא דגם על החצי השני הסכימה ע"י מעשה קידושין שייך שפיר שיהי' פשטה מכח הקידושין של החצי הראשון, כיון דגם על החצי השני נעשה מעשה קידושין דאז אין החסרון דאינה שלו, אבל הרמב"ם אפשר דיפרש דלא שייך גם כה"ג פשטה, וכמו דנתינת רשות שיקדיש בהמתו לא יועיל דצריך שיהי' שלו, ורק במעשה קידושין המועיל הוא דנתחדש דמהני, משא"כ כאן שכל חצי לגבי החצי הזה הוי כבלי מעשה קידושין, כיון דמעשה הקידושין ההוא מצד עצמו לא עושה קידושין.
ולהאמור לא קשה כלל למה לא נחשוש לספק שמא היא רוצה, דאפי' אם היא רוצה, הא כיון דלא נתחדש דין פשטה אז על מה שלא עשה כלל מעשה קידושין לא שייך כלל שיהי' פשטה, דהוי כמסכימה שיקדיש מה שאינה שלו, ולפמש"נ בשיטת הרמב"ם ודאי לא קשה, ולהתוס' יתכן דגם הם מודים דבלי מעשה קידושין בהסכמה לבד לא מהני להיות פשטה, נמצא דגם להתוס' ל"ק.
תוד"ה שתי בנותיך. עי' בחזו"א, ומדבריו משמע דכל דין עבד כנעני היינו דכמו שיכול לזכות ע"י הכסף לעצמו כן יכול לזכות בשביל אחרים. ולפי"ז אם עבד כנעני יתן כסף שתתקדש לפלוני לא יועיל, ולולא דבריו הי' נראה דזה תלוי דלפי"מ דמשמע מהרמב"ן והנימוק"י ב"ב דף קל"ב דדין עבד כנעני הוא מדיני שליחות וזכי' [ודלא כמש"כ הקצוה"ח סי' קצ"ד], לא יועיל אם עבד יתן כסף שתתקדש, כיון דצריך לדין שליחות לזכיית הקידושין ועבד אינו נעשה שליח לקידושין, ולאלו דסברי דעבד נעשה שליח להולכה לגירושין, ואולי גם בקידושין, עי' אהע"ז סי' ל"ה סעי' ו' בב"ש ואב"מ, לדבריהם יועיל אם יתן עבד כנעני כסף לאשה שתתקדש לפלוני והלה יאמר הרי את מקודשת, משא"כ לדברי החזו"א בכל אופן לא יועיל כיון דכל ענין דין עבד כנעני הוא מה שזוכה לעצמו יכול לזכות לאחרים וכיון דאינו שייך לזכות הקידושין לעצמו אינו יכול לזכות גם לאחרים, ויתכן דאפי' אם יתן כסף לאחותו שתתקדש לפלוני ג"כ לא יועיל מה"ט, וצ"ע.
תוד"ה בתך ופרתך. תוס' ביארו דבפרה יש יותר צד לומר דלא התכוין ליתן עבורה כסף כיון דאינה נקנית בכסף משא"כ בקרקע, וכן ביאר ג"כ הרשב"א. וצע"ק לשיטת הב"י סי' קצ"ח דאם אומר בפירוש דנותן הכסף ורוצה שבזה יקנה המטלטלין שפיר מהני אע"ג דתיקנו דמעות אינן קונות, א"כ הא כאן ודאי נותן הפרוטה לקנות והשאלה אם כונתו דרוצה לקנות בהפרוטה האשה והפרה, וכיון דכשנותן כדי לקנות הא מהני לקנות גם במטלטלין, א"כ מ"ש פרה מקרקע, וע"כ דבפרה לא מהני לקנות בכסף בשום אופן וכסברת הש"ך שם, לכן יש יותר צד לומר דנותן כל הפרוטה לקנות האשה, והפרה יקנה במשיכה.
כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכא דעתה. בחזו"א ביאר דאע"ג דאמרה הן מ"מ קנין לא מהני עד שגמרו דעתם בלב בטוח וגרע משאר תנאי שסומך הדבר על התנאי, ועדיין צ"ב דהא אם לא צריך שומא ותאמר בפירוש אני רוצה רק אם יתברר שזה חמישים ויתברר אח"כ ששוה חמישים, יועיל הקידושין, א"כ למה יגרע בנותן ואמר שזה חמישים ובליבה שתתקדש רק אם יהיה שוה חמישים כיון שהתברר ששוה באמת חמישים למה לא יועיל הקידושין.
שם. כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה. לכאורה לסברתו גם במקח כן דלא סמכה דעתו למכור חפצו כשלא בטוח שמקבל שוויו, וא"כ יש לעיין במוכר חפץ ששוה ו' בה' דאמרינן דכיון דנתאנה שתות קנה ומחזיר אונאה, ולר' יוסף הא כיון דע"כ לא שמו זה לפני המכירה, א"כ לא סמכה דעתו להקנות חפצו ולא יחול המקח כלל, אפי' אם יתברר דקיבל שוויו, ולמה המקח קיים, ומנתאנה לוקח ושוה פחות ל"ק דאפשר דרק לא סמכה דעתו להקנות חפצו אבל לקנות רוצה אפי' כשאינו בטוח, ואע"ג דאמרינן לקמן דף כ"ו דאיכא אתרא דלא קנו בכספא מחמת דלא סמכה דעתו דלוקח, מ"מ לא כל הענינים שוין דיתכן דלגבי זה דאולי הוא אחרת ממה שנותן מהני לקנות החפץ.
מה כסף דקיץ. לפמש"כ הראשונים דכסף שבתורה הוא חצי שעורה כסף, ואם זה לא דוקא מטבע א"כ למה כסף הוי קיץ, וע"כ דגם לדידהו כסף היינו מטבע אלא דקיבלו חכמים דהשיעור הוא בשיווי של חצי שעורה כסף, וכמש"כ בחזו"א לקמן דף י"א ב'.
רש"י ד"ה אי דאמר. התקדשי לי בחמישים זוז והרי לך אלו בדמיהם. באבנ"מ (סי' ל"א סק"א) כתב דלכן כ' רש"י דקידשה בכסף וזה תמורת הכסף ולא כפשוטו דקידשה בשיראי ואמר לה דזה שוה חמישים, משום דאז אם שוה פחות מחמישים עד שתות אמרינן דהוי מחילה ככל אונאה פחות משתות, וכיון דמשמע דצריך להיות שוה ממש לכן פירש דזה נותן תמורת חמישים. וצ"ע דלכאורה אדרבה כל דין אונאה הוא כשמוכר לו חפץ סתם ולא אמר לו שזה שוה כל כך, אבל כשאומר שזה שוה כך ואין זה כן יש סברא דהוי מקח טעות, עיין תוס' מכות ג' ע"ב, דהא לא הוי שוה כל כך והוא אמר שזה שוה, וא"כ כשמקדשה בשיראי ואומר שזה שוה חמשים והתברר דאינו שוה חמישים אפשר דיהי' מקח טעות, ועי' מש"כ בב"מ נ"א ב'.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |