אילת השחר/קידושין/ז/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רמב"ן
רשב"א
תוספות הרא"ש
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
ספר המקנה
בית מאיר
רש"ש
חידושי הרי"מ
אילת השחר

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


אילת השחר TriangleArrow-Left.png קידושין TriangleArrow-Left.png ז TriangleArrow-Left.png א

דף ז' ע"א

תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב. הנה במחנה אפרים (הל' רבית סי' י"א) הוכיח דיש מחלוקת הראשונים אם זה מחמת ההנאה שזה נותן כסף עפ"י ציוויו גמר ומתחייב, או דחידשה תורה דמה שנותן לה פלוני הוי כאילו קיבל הערב. והנה הא בב"ב (דף קע"ג ע"ב) מסיק ר' אשי דמהני להשתעבד מחמת דבההיא הנאה קא משעבד נפשי', ואיך יחלקו ע"ז, ואפי' לא הי' גמ' מפורשת שהטעם משום זה, מ"מ כיון דבסברא פשוט דיש הנאה לזה שמוציאין עפ"י דיבורו וזה יכול להועיל לעשות התחייבות כמו כל הנאה דהוי שו"כ, א"כ מנ"ל להראשונים דמפרשי דהכסף שנתנו להפלוני הוי כאילו הוא קיבל, דמנ"ל לחדש דיש גזה"כ דהוי כאילו הערב קיבל ממש כל הכסף שהוציאו על פיו מה שאינו כל כך פשוט בסברא, דמנ"ל דיש גזה"כ כזה שמזה יצא נפק"מ לדינא דאם אומר תלוה לי מנה ואני אתן לפלוני זוז הוי כאילו משלם מלבד הקרן עוד זוז דהוי רבית קצוצה, ומוציאין ממנו האי זוז מהמלוה.

עוד יש לעיין דאם יש לפרש גזה"כ מיוחד מנא לן דחידשה תורה דהוי כקיבל ומקרי קבלת כסף, אולי חידשה תורה דבעד נתינה על פיו עושה התחייבות אבל לא מדין קבלת כסף, אלא דיש התחייבות מיוחדת מגזה"כ ע"י שמוציא ממון על פיו שלפי"ז לא נוכל לדעת שזה יועיל לעשות קנין בקידושין, דאולי נתחדש רק לעשות התחייבות אבל אין כאן קבלת כסף שיועיל לקידושין וקנינים.

והנה בב"ב דף קע"ג ע"ב איכא מאן דיליף דערב משתעבד מהא דכתיב אנכי אערבנו מידי תבקשנה, והתם לא מיירי מחיוב ממון, א"כ פשוט דאינו בעד שזה כקבלת כסף אלא דין מיוחד דערב משתעבד, ובשלמא למסקנא דהטעם הוא משום דבההיא הנאה דקא מהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' יש יותר לומר דנתחדש דהוי להנאתו דהערב דין ככסף ולא התחייבות מיוחדת מגזה"כ, אבל להני דמפרש דהטעם אינו משום ההנאה, אז מלבד שזה לא כדמשמע במסקנא שם, יקשה עוד דמנ"ל שזה מחמת דבערב יש דין דהוי ככסף אולי סתם חידוש דערב עושה התחייבות וממילא אין ראי' שיעשה קנינים.

עי' בסוף ספר חידושי מרן רי"ז הלוי דביאר דגם להרמב"ם דמצריך בערב ועבד כנעני טעם דהנאה מ"מ יודה דהקידושין הם בעצם הכסף שהוא נותן עפ"י דיבורה, אלא דכיון דס"ל להרמב"ם דלא סגי לקידושין כסף בלי הנאה ולכן כתב דגם הנאה יש כאן, וכעי"ז כתב בקהלות יעקב סי' י"ב. וצ"ע דהא מה שהצריך הרמב"ם הוא דהכסף שנותן לה תוכל ליהנות מזה, וכאן הא הכסף שנותן להפלוני היא לא תהנה מזה אלא דיש לה הנאה מעצם הנתינה, ואם זה מהני הא במקדש במלוה ג"כ הא נהנית מעצם המחילה רק דמהכסף שמוחל לה לא תוכל ליהנות, וזה הא גם כאן כן, ואיך זה יועיל לעשות קידושין, וע"כ צ"ל דאי"צ שהיא תהנה מהכסף אלא שיהיה כסף שיכולין ליהנות מהם, ובמלוה אין הנאה מהכסף שנותן לה, משא"כ כאן דהפלוני יהנה שפיר מהכסף שנותנת לו, וכיון דמדין ערב מהני מה שנותן להפלוני כאילו נתן לה, אז מה שנתן כסף שפלוני יהנה הוי כאילו נתן לה כסף שתיהנה. ולפי"ז אם איתא דהקידושין הם בעצם הכסף להרמב"ם לא הי' צריך להוסיף שמקדשה בהנאה שעושה כציוויה [ומש"כ ברמב"ם שם פ"ה מאישות הל' י"ד שבמלוה שיש עליה משכון מהני שהרי היא נהנית במשכון מעתה והרי הגיע הנאה לידה, צ"ל כיון דמכח מחילת המלוה תהנה מהמשכון שפיר הרי"ז כסף שתהנה ממנו לכן זה עושה קידושין].


ואנן איפכא תנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות. יש לעיין אף אם הי' מהני קרקע להיות נקנית אגב מטלטלין, מ"מ איך היתה מתקדשת דנמצא דהוי כי תלקח דהיא מקנה עצמה יחד עם הכסף דנותנת להבעל, משמע קצת כמו שחידש בקצוה"ח סי' ער"ה דבקונה קרקע ומכוין לקנות אגבה מטלטלין דהפקר מהני, וה"נ משויא נפשה כהפקר כמש"כ הר"ן בנדרים דף ל' דהיינו דמסכימה שהוא יקנה אותה והוא בקבלת הכסף מכוין לקנות אגב הכסף את האשה. ומ"מ כ"ז שייך אם סגי במה שהבעל מכוין לקנות כסף וגם אותה, אבל לפי"מ שכתב הגר"ש הכהן שקופ ז"ל כמדומני, דקנין אגב הוא מצד המקנה, ואינני זוכר אם לדבריו לא יתכן חידוש הקצוה"ח, או דס"ל דהיכא דיש בעלים מקנה מוכרח להיות הקנין אגב מצד המקנה, אע"ג דבדבר הפקר אולי יודה דשייך להיות קנין מצד הקונה גרידא, אבל עכ"פ כאן דהכסף היא מקנה נחשב הקנין הכל מצדה והוי כי תלקח.

עוד יש לעיין דלכאורה ענין קנין אגב הוא דהמעשה קנין שעשה בהקרקע מיחשב גם בהמטלטלין, ובין אם נפרש דזה מחמת דבטל אל הקרקע או אפי' אם לא נפרש דבטל אלא דמעשה קנין דקרקע מהני בשביל המטלטלין, אבל איך זה שייך במשיכה והגבהה וכולהו דמדין יד הם קונים, הא עיקר דינם משום שהדבר נמצא אצל הקונה ובזה הוא קונה ולא שייך שיועיל על מה שלא נמצא בידו, וא"כ אף אם קרקע היתה נקנית אגב מטלטלין, זה שייך באם נתן כסף על המטלטלין, דלר' יוחנן קונה כסף במטלטלין מה"ת ואז שייך להיות ס"ד דהקרקע ג"כ תהי' נקנית אגב המטלטלין, אבל לא בקנין משיכה ודכוותי', וע"כ צ"ל דקנין משיכה הוא מעשה קנין ולא בעד שנמצא הדבר ברשותו אלא בעד מעשה הכנסה לרשותו, ומדויק מש"כ רש"י דיקנה במשיכה ולא מחמת שזה בידו הכסף, דרק מעשה קנין יועיל לקנות את האשה אגב משיכת הכסף, ובאמת גם בקנין כסף צ"ע איך מועיל להיות קונה מטלטלין אגב קרקע, דהא לפי מש"כ הסמ"ע דכסף אינו קונה בתור מעשה קנין אלא מחמת דזה פרעון על הדבר, איך זה יועיל על דבר אחר דעל הדבר ההוא הא זה רק מעשה קנין, וכבר הערנו בזה בב"מ דף י"א ע"ב.


הילך מנה ואקדש אני לך וכו' מקודשת וכו' באדם חשוב. לכאורה הא ודאי כשרוצה לתת מתנה אפי' לא לאדם חשוב ודאי דשוה ליה הדבר פרוטה, ובכולי דוכתי אמרינן דאיסורי הנאה אסור ליתן במתנה דנחשב דנהנה בזה שנותן לו. וכיו"ב צ"ע בתן מנה לפלוני למה צריך מדין ערב תיפו"ל דנהנתה שנותנת מתנה להפלוני והיא הא רוצה לתת לו מתנה, והיינו מלבד מה דהקשו שיש לה הנאה מה שעושה רצונה, יש לה הנאה שבזה נותנת מתנה למי שהיא רוצה, ואין לומר דהחידוש דדין ערב היכא שזורק לים, חדא דזה תלוי במחלוקת אי בכה"ג הוי מדין ערב, ועוד דהא משמע דבכה"ג דאיירינן צריכינן לדין ערב, ואפשר דכל הטעם דאסור ליתן מתנה באיסוה"נ דנהנה משום דיחזיק לו טובה, ובאדם שאינו חשוב אין לה הנאה במה שמקבל, דסגי להנאתה במה שמראה לו רצון לתת ואם לא יקבל לא איכפת לה, ומעצם קבלתו אין לה שום תוספת הנאה, נמצא שהוא לא נותן לה כלום במה שמקבל ממנה המתנה, משא"כ באדם חשוב. ועדיין צ"ע בתן מנה לפלוני למה צריך לחידוש דין דערב, ודוחק לומר דמיירי שאין יודע המקבל שהיא נתנה לו, ובאמת באם המקבל יודע ל"צ לשום חידוש, דהא מהנה אותה שהמקבל יחזיק לה טובה וזה מקרי הנאה.


שם. מקודשת וכו' באדם חשוב. הנה אם יהי' לה הנאה במה שיתן לבזות עצמו על ידה, מסתברא דאין זה הנאה שתוכל להתקדש בזה אפילו באופן שאצלה הי' כדאי לתת פרוטה ע"ז, וכן אם תתן לאדם חשוב בפחות מפרוטה אפשר דלא תתקדש דאין כאן הנאת קבלת מתנה, דפחות משו"פ אין נקרא מתנה, אלא דאז יש לה הנאה מזה שמזלזל עצמו וזה אין נקרא שו"כ. ולפי"ז יש לתרץ מה שנתקשו האחרונים למה צריך לימוד מדין ערב תיפו"ל דזה שו"פ, דהא משמע דזה הטעם דמהני דהו"ל כקיבלה פרוטה, עיין בריטב"א, ולהאמור יש לומר דשחוק לפני ורקוד לפני הוא דבר שאנשים נותנים בעד זה כסף, אבל תן מנה לפלוני לא שייך לומר דנותנים כסף אע"ג דכל אחד למה שהי' רוצה הי' מסכים ליתן כסף, מ"מ על המקרה הזה א"א לומר דלכל הנשים זה שוה מה שהוא נותן על פיהם, ואע"פ שהיא היתה מסכימה, מ"מ צריך לימוד ע"ז דהנאה הזאת נקרא שוה כסף מחמת הסברא דהיא היתה נותנת.

והנה בדף ח' אמרינן דהו"א דתבואה וכלים דמקרבא הנאתייהו גמר ומקני קמ"ל. ויש לפרש קמ"ל דלא מהני אע"ג דגמר ומקני, דיתכן דחפץ שאדם גומר ומקנה דין כסף עליו, דנהי דיש שיעור פרוטה היינו משום דממון שאדם גומר ומקנה הוא מפרוטה ומעלה, ואם נמצא דבר שדרך האדם להקנות עבור זה הי' לו שפיר דין כסף, ולכן הו"א דיועיל ולא יהי' חסרון מדין כסף וקמ"ל דלא גמר ומקני, אבל אה"נ דאם נמצא דבר דגומר ומקנה הי' מועיל אלא דלמסקנא אין כזה דבר, ולכן בכל דבר כתבו דזה שו"פ הנאה הזאת דלולא כן לא הי' מסתבר דגומר ומקנה.

והנה בזרוק מנה לים, כיון דאין זה הנאה לאדם שיזרוק זה כסף לים, אע"ג דהיא נהנית הו"ל כהנאה שיתבזה דאין זה הנאה ובטלה דעתה אצל כל אדם, דכל הלימוד דזה מהני הוא מדין ערב היינו דזה נקרא הנאה שאפשר להשתעבד ולהתחייב, ובזרוק מנה לים להפוסקים דלא מהני אי"צ לומר דס"ל דכל הטעם דמהני ערב דהו"ל כאילו הוא קיבל, דיקשה דמ"מ למה לא יהני מטעם דזה שו"פ, ולהנ"ל ניחא.

והנה בסוגיין אמרינן דאי איתמר קידושין הו"א משום דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, ולכאורה מה זה מועיל אם זה לא כסף, אלא דהי' סברא דלענין קידושין גמרה למיקני בעד הנאה הזאת והוי שפיר כסף ולא נימא דבטלה דעתה דכדאי באמת לאשה בעד קידושין להתרצות בהנאה כל דהוא [היינו בדבר שאין כל כך רגילות להתרצות לשלם בעד זה כסף], וכן אי אשמעינן ממון כגון בקרקע הו"א כיון דאיתיהיב למחילה מהני דעתה למשוי לי' הנאה חשובה.


וכן לענין ממונא. וכתב רש"י דהיינו לגבי דין ערב ועבד כנעני וכן היכא דצריך לדין ערב ועבד כנעני ביחד אבל לדין אדם חשוב לא הביא. וכ' בריטב"א בשיטת רש"י דרק היכא דיש הנאת קבלת אדם חשוב וגם הנאת נישואין אז הוא דמהני לכן לא מהני במכר קבלת אדם חשוב דזה לבד לא סגי, וצ"ע דאם הנאת נישואין מהני א"כ לא יצטרך לתת כלום דתתקדש בהנאת נישואין, וא"כ לא יצטרך בשום פעם כסף, וע"כ דהנאה זאת לא מועילה, משום דהנאה זאת לא נקרא שהוא נותן לה, רק נגרם על ידו, דהא כשרוצה לישאנה בהכרח עושה זה, לא משום לההנות אותה, ולא דמי לשאר הנאות שעושה כדי להנות אותה דבידו לקדש בלי זה, אבל בהנאה הזאת לא נחשב דהוא נותן לה כדי לקדש רק נגרם. ויותר פשוט לומר דתמיד ההנאה היא עצם נתינת הדבר לה וזה עושה קידושין, אבל הנאת קידושין הא כל זמן דלא יועיל הקידושין אין הנאה, ונמצא דאין נותן לה הנאה שיעשה קידושין אלא דהקידושין עושים הנאה, וזה לא יעשה קנין, וא"כ איך זה יצטרף לעשות קידושין, ומדברי הריטב"א משמע דרק באדם חשוב יש לה הנאה שנישאת לאדם חשוב ולא בשאר אנשים, אמנם גם אם נאמר כן יקשה דא"כ לא יצטרך האדם חשוב לתת לה כלום רק הנאה זאת שהיא נשאת אליו.

והנה רש"י כתב דהנאתה באדם חשוב שאינו רגיל לקבל מתנות, ולהריטב"א צ"ל דזה טעם על הנאה מקבלתו שסתם מתנות אינו מקבל וממנה כן מקבל, אבל חוץ מזה יש לה ההנאה מה שנשאת לאדם חשוב והנאה זאת אינה מחמת דאינו מקבל מתנות.


דאי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא. כתב הריטב"א ואע"ג דבין כך יכול לקחת רוצה שלא תהא קובלת עליו, אי נמי כגון במקומות שנהגו דאין נושאין אלא חדא איתתא דהוי כהתנו. יש לעיין מה מועיל התנאי דודאי אין הכונה תנאי בקידושין, אלא דמתחייב לה שלא יקח עוד אשה והתחייבות כזאת אפי' בקנין הוי קנין דברים, ואפשר דיש בזה משום מחוסרי אמנה כיון דהוי כהתנו.


וניפשטו לה קידושין בכולה. כבר תמה באבנ"מ (סי' ל"א ס"ק י"ח) דהא אפי' בעוף מיבעיא לי' לרבא אי פשטה בכולה. ואפשר לומר לפי"מ שכתב המקנה להקשות דהא התם חל חצי בכל אופן ממילא פשטה קידושין בכולה, אבל כאן הא לא חל כלל ומנ"ל לפרוך דיחול על כולה, ועוד הקשה דהא כאן כתיב אשה למעט חצי, ותירץ דמאשה אין לדעת אם בא למעט חצי או אדרבה לגלות דתמיד תהי' לגמרי מקודשת, ולכן פריך דנימא פשטה קדושה בכולה ולא בעי למעט, וממילא לא קשיא נמי דכיון דלא חל כלל מנ"ל דפשטה, דקושית הגמ' היא דכיון דכתיב אשה הרי דתמיד מתקדשת כולה. ולדבריו לכאורה מה צריך להביא מהא דתנן דפשטה בקרבן, דהא תמיד יש כלל בלימודים דצריך למילף לחומרא א"כ יותר יש לדרוש דחל בכל גווני על כולה מלמעט הקידושין דלא יחולו כלל, אלא דכיון דקידושין הוא רק מרצונו הי' קשה לחדש דאפי' רוצה לקדש רק חצי פשטה בכולה נגד רצונו ובהכרח הוי מפרשינן למעט דלא חל כלל, לכן צריך להביא דמצינו כבר פעם גזה"כ דפשטה אע"ג דאינו רוצה להקדיש כולה, וממילא גם צריך ללמוד בגזה"כ דאשה דתמיד מתקדשת כולה אפי' כשמקדש חצי, נמצא דכאן אינו מצד דילפינן מהתם, רק מגזה"כ דאשה דכתוב בזה דמתקדשת תמיד כולה, והסייעתא מהתם הוא רק דשייך כזה ענין של פשטה נגד רצונו, אמנם בתוס' לא פירשו כן.


רגלה של זו עולה. בתוס' רי"ד כאן הקשה דהא הרגל כבר דחוי ואיך יכולים להקריבה, ותירץ כיון דבידו להקדישה כולה, היינו אחרי ההקדש של הרגל, לא מקרי דחוי, וכ"כ תוס' בזבחים דף י"ב בד"ה הג"ה. וצריך לחלק מהא דעבד ע"ז דמבואר בסנהדרין דף מ"ז דמקרי דחוי אע"ג דבידו לעשות תשובה תיכף, דלעשות תשובה הוא שינוי בהגברא ולא סגי במה שבידו משא"כ להקדיש, אבל יותר נראה דבידו מהני אם חסר בהקדושה וכיון דבידו להשלים מהני, אבל מומר אינו משום דחסר בהקדושה אלא דזה פסלות, ומה דבידו לסלק הפסלות לא בטל בשביל זה הפסלות, ועי' תוס' זבחים ל"ד ע"ב ד"ה כל שבידו דכתבו כיון דאינו רוצה לחזור.


אבל מקדיש דבר שהנשמה תלוי' בו הויא כולה עולה. הנה אין לפרש הקושיא דגם כאן חציה הוי אבר שהנשמה תלוי' בה, דבשלמא כשמקדיש בהמה לחציה אז חצי מהבשר ואיברים קודש, אבל כאן כשמקדש וכי חל הקידושין על חלקי הגוף שהם אבר שהנשמה תלוי' בו, וע"כ כונת הגמ' דהיכא דשייך שיתקדש אבר אחד אז לא פשטה, אבל באשה דלא שייך על חלק הו"ל תמיד כאבר שהנשמה תלוי' בו, אבל לא מפני שבאמת מעשה הקידושין על איברים שבגוף.


ונפשטו קידושי בכולה וכו' מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת. ומבואר ברש"י דכאן לא נתרצתה אלא לחציה לפיכך אין דיבורו תפיס בה. ובתוס' רי"ד הקשה דכיון דנתרצתה על חציה נימא דתפשוט בכל גופה, ותירץ דמ"מ בלא דעת האיש אינה יכולה להתקדש וכיון דהדבר תלוי בשתי דעות לא פשטו קידושי אלא במה שפירשו.

ובאבנ"מ (סי' ל"א ס"ק י"ח) הוכיח מהתוס' לקמן (עמוד ב' ד"ה חצייך) שהקשו דכיון דהיא מסכימה על כולה א"כ יועיל מחמת דנפשטו קידושין בכולה, הרי דלא ס"ל כהתוס' רי"ד, דלהתוס' רי"ד ל"ק כיון דכ"א צריך לרצון של השני לא נאמר כלל הדין דפשטה, ולפי"ז להתוס' יקשה קושיית התוס' רי"ד דלמה לא נימא פשטה גם על מה שנתרצתה, וביאר דהתוס' יסברו סברת הר"ן נדרים דף ל', דהאשה אינה מקדשת עצמה אלא מסכימה לקידושי הבעל ומשוי נפשה כדבר הפקר לגבי הבעל ומצדה אין אלא רצון, ובזה לא שייך פשטו קידושי בכולה, דע"כ לא אמרו אלא בקידושי דהוי לשון הקדש, ואפילו להרמב"ם דאין לחלק בין לשון הקדש מ"מ הוי קדושת הגוף, אבל רצון דאשה דאין בזה ענין קדושה לא אמרינן בזה פשטה.

וצע"ק דבכל הקדש דאמרינן פשטה אם רק פשט הדיבור אבל לא רצון, למה זה עדיף מאם היה עושה דיבור על כל הבהמה בלי רצון דלא היה חל הקדושה, ומה דבמציאות היה הקדש דאנו היינו אומרים דודאי רוצה דדברים שבלב לא הוי דברים ודיבורו אומר לנו שיש רצון, אבל אם באמת לא היינו מבינים רצון לא היה מהני, ואיך מהני תמיד להיות נפשט הקדושה בכולה, וע"כ דמה שנוגע לחלות הקדושה אמרינן גם על הרצון פשטה, היינו דהוי כאילו יש דין רצון גם על החצי השני, וא"כ גם כשהאשה אינה עושה בהקידושין, מ"מ מה שנוגע שיחול הקדושה פשוט דיהיה דינה כאילו יש רצון על הכל.

אמנם בעצם יש לומר גם להתוס' דשייך פשטה אם עי"ז יועיל הקדושה, אבל אם כדי שיועיל הקדושה צריך שיהיה פשטה גם על רצון של האשה בזה לא נאמר פשטה, דרק אם בפשטה של הבעלים לבד יחול הקדושה אז אומרים פשטה, אבל אם הצד השני מעכב אז כדי שיהיה פשטה צריך להמקדש שיהיה גם דין פשטה על הסכמת האשה, והאשה צריכה כדי שיהיה פשטה על דברי האיש, בכה"ג לא נתחדש דין פשטה, ואע"ג דיתכן דלהתוס' רי"ד אפילו אם לא היה צריך שיהיה על רצון האשה פשטה, מ"מ כיון דזקוק להסכמתה לא נאמר כלל דין פשטה, מ"מ להתוס' אפשר לומר דדין פשטה נאמר רק אם סגי בפשטה עליו לבד דהיינו שאין מי שמתנגד להקדשתו, אבל כשאין רצון להאשה להסכים לא נאמר על דיבורו פשטה, כיון דבלי שיהיה גם על שלה פשטה לא יוכל להיות פשטה על החלק שלו, ולכן הקשו דהיכא שמסכימה על החצי השני דאז א"צ לחידוש פשטה על רצון שלה נימא פשטה על דיבורו [ועמשנת"ב עוד בסמוך בתוד"ה חצייך בפרוטה].


שם. יש לעיין בהמה שחציה שלו וחציה הפקר והקדיש חצי', האם פשטה קדושה בכולה כיון דאין דעת אחרת המעכב, או דהעיקר דפשטה הוא רק על מה שהוא בעלים, ועל החלק של הפקר דאין הוא בעלים הוי כדעת אחרת מעכב, ולא נאמר פשטה בזה.


הא לא דמיא וכו' בהמה של שני שותפין. מסתבר דבשותפין אף אם השני לא יתנגד שיוכל להתפשט, כל שלא עשאו שליח להקדיש לא יחול ההקדש, דהא דנפשטו מהני רק כאילו הקדיש הכל אבל לא יותר מזה, ובזה חלוק מאשה דבאשה הוי מהני, והטעם משום דבשותפין לא יועיל אף אם אינו מתנגד משום דשם דינו שיכול להקדיש רק מה שהוא שלו, או שמקדיש בשליחותו להסוברין דיכולין להקדיש ע"י שליח, אבל מה דהשותף אינו מפריע אינו עושה שיהי' כבר שלו להקדיש, משא"כ באשה דכשהיא אינה מתנגדת הרי נתנה לו תורה כח לעשות בה חלות קידושין לא מפני שהוא בעלים עליה כמו שהיא שלו לכן הי' חל שפיר הקידושין להתפשט לגמרי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א