רש"י/קידושין/ז/ב
בעלי חיים נדחים. אם נדחו ידחו לעולם ואיכא למ"ד (ביומא דף סד.) אין דיחוי אלא בשחוטין אבל בעלי חיים שנדחו חוזרים ונראין ולדידיה קריבה הך בהמה כשחזר ולקח חציה:
דיחוי מעיקרא. כגון זו שמתחילת הקדישה לא נראית ליקרב ואיכא למ"ד (בסוכה דף לג:) דפליג ואמר אין דיחוי אלא בנראה ונדחה:
יש דיחוי בדמים. יש תורת דיחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו כגון זו שמתחלה לא הקדישה אלא לדמיה שתמכר ויקדשו דמי חציה שהרי ליקרב לחצאין לא היתה ראויה ואפ"ה חל עלה תורת דיחוי לדחות מעל המזבח לעולם ולא אמרינן אין דיחוי אלא בדבר שהוקדש לגופו ליקרב:
פסקה. והוה ליה כמקדש לחצאין:
מונה והולך הוא. ורישא דמילתא אמסקנא נמי קאי ולאו לחצאין הוא דהא חצי פרוטה לאו בר תפיסה הוא:
כיון דאמר בפרוטה פסקה. ולא היה תחילת דבורו אלא לחציה וטעה לומר שמקדשין לחצאין:
כל ביומיה. הואיל ובדעתיה לגומרו היום:
לשני בני. והם גדולים ועשאוהו שליח לקדש:
או דילמא בתך בפרוטה. דמידע ידע דבבציר מפרוטה לא מקדשה ופרתו לא אמר על פרוטה אלא שתקנה לו כשימשכנה:
קרקעך בחזקה. כשאחזיק בה:
לא צריכי שומא. שישומו אותן שמאים קודם שתקבלם:
צריכי שומא. וכיון שלא שמאום תחלה אינה מקודשת כדמפרש ואזיל:
בכל דהו. התקדשי לי בהן כמו שהן דלא צריכי שומא דבציר מפרוטה לא שוו:
אי דאמר. התקדשי לי בחמשים זוז והרי לך אלו בדמיהם:
ושוו חמשין. מיהו לא שמאוה בקיאים קודם לכך: