אילת השחר/קידושין/ח/א
מה כסף דקיץ אף שו"כ נמי דקיץ. הנה על השוה כסף מצד עצמם אין לומר דאין להם דין כסף דהא כשישומו אותם הם כסף, אלא דלגבי האשה שקיבלתם לפני השומא לא מקרי דקיבלה כסף, הרי דלא סגי מה שזה כסף אלא דצריך שיהי' כסף לגבי האשה, א"כ אפילו אם לא נפסוק כר' יוסף בזה, הא מיהת דכסף צריך שיהא גם אצלה כסף זהו לכו"ע, ויש לעיין במה שנתלבטו האחרונים בכעין זה.
אלא לאו דאית בהו שו"פ. במקנה הקשה למה מבואר כאן דשו"פ סגי לקנות העבד עברי, ולעיל דף ד' ע"ב מבואר בתוס' דלקניית אמה צריך ב' פרוטות וזה ע"כ גם לב"ה, וא"כ גם בע"ע הנמכר לעכו"ם דעיקר גרעון כתיב בי' נמי צריך שתי פרוטות, והכא מבואר דסגי בשו"פ אחת, ורצה לחדש דבעבד הנמכר לעכו"ם צריך שיהי' גרעון במה שאצל הגוי זה ממון, ונהי דלקנייה צריך כסף וזה לכל הפחות פרוטה, אבל לגרעון לא צריך כסף אלא דבר שאצל הגוי זה נחשב ומקפיד עליו ובן נח הא מקפיד גם על פחות מפרוטה. ולדבריו ישראל לא יקנה ע"ע בפחות משתי פרוטות, וכן לדבריו יוכל לכאורה לפדות עצמו ע"ע הנמכר לישראל במלוה, דאפי' אם אינו עושה קנין מ"מ הא כיון דאי"צ דין כסף אלא דבר שזה מקפיד להחשיבו וגם מלוה הא מחשיב ודין כסף לא צריך. והי' אפשר לחלק דבפחות מפרוטה אין חסרון דאינו כסף אלא דחסר בשיעור כסף, וע"ז מהני בגוי כיון דאצלו זה חשוב הוי שפיר כסף וכשיעור, אבל מלוה החסרון הוא דלא מקרי כסף כיון שאינו בעין וזה לא מהני דבגרעון צריך כסף, אבל מלשונו משמע משום דלא כתיב כסף בגרעון לכן לא צריך כסף אלא מה שחשוב, ולפי"ז יועיל גם במלוה.
ולר"נ דאמר פירות לא עבדי חליפין מאי איכא למימר. יש לעיין לשיטת ר"ת דחליפין שוה בשוה מהני אפי' בפירי לכו"ע, א"כ הא אפשר לומר דעבד עברי נתמעט דלא מהני בתורת חליפין דשוה בשוה דע"ז מהני תבואה וכלים, ובא הכתוב למעט עבד עברי דאינו נקנה בזה בתורת חליפין דשוה בשוה.
לדידי חזי לי. יש לעיין הא בודאי יש לו הנאה של חמש סלעים ומאי רבותי', אלא דיש לומר דאם יעשה לו הנאה ששוה חמשה סלעים לא יועיל לפדות בזה, דכיון דלא פודין בדבר שאין גופו ממון הרי דיש דינים באיזה דבר פודין, לכן ע"כ צריך להיות ג"כ דבר ממשי שיהי' דבר המטלטל וגופו ממון, אלא דלפי"ז צ"ע לשיטת העיטור דס"ל דא"א לקדש בקרקע בתור כסף, דא"כ הרי יש דינים על הכסף קידושין ממה הם, ואם בדבר כזה שלא כל החפצים מהני בתור כסף צריך נמי שיהי' דבר ממשי, א"כ למה מהני לקדש בהנאה כגון שחוק לפני למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף, ויש לחלק דדוקא אם נתמעט מכלל ופרט וכלל דצריך דוקא דבר המטלטל וגופו ממון, הרי דצריך שיהי' איזה חפץ שיהיה דבר המטלטל, אבל בקרקע להעיטור דלא מהני מחמת דהוקש הוי' ליציאה, וביציאה לא מהני קרקע דזה מחמת פסול מחובר או דאין בזה נתינה אבל אין בזה דינים מיוחדים שצריך דבר מיוחד, לכן בהנאה אפשר לקדש אע"ג דאין מקדשין במחובר. אלא דלכאורה זה תלוי אם קרקע נתמעט מספר דמה ספר בתלוש, כמו שהביא הרשב"א בגיטין דף כ"א ע"ב מירושלמי, א"כ הרי גם בקידושי כסף יש דין מיוחד דצריך להיות דומיא דספר דלכן קרקע לא מהני ולמה מהני לקדש בהנאה, והא הקדש מתחלל על מלאכה אע"ג דאינו מתחלל רק על מטלטל וגופו ממון, משמע כיון דהמלאכה היתה בדבר המטלטל וגופו ממון הוי כאילו מתחלל על דבר המטלטל וגופו ממון.
שם. לדידי חזי לי ה' סלעים. הנה נהי דלדידי' זה שוה אבל הישראל הוא לא נתן לו ה' סלעים, משמע דאפי' אם אינו נותן להכהן ה' סלעים שלו אלא ממציא שיהי' להכהן ה' סלעים סגי, ויתכן לפי"ז דגם אם ממציא לו הפקר שלולא הוא לא הי' יכול להשיגם ג"כ יועיל והוי נתינה גם בכה"ג.
והנה הר"ן מסתפק בנותן לה פחות מפרוטה ואומרת לדידי שוה פרוטה אם יועיל. משמע דגם בקידושין אי"צ שיתן לה משלו, דהא אם צריך משלו איך יועיל אם תאמר לדידי שוה לי, דהא מ"מ הוא לא נתן לה פרוטה. ולפי"ז בגזלן שקידש בגזילה לאחר יאוש ל"ק מה שמקשים דאיך תתקדש דנהי דהיא תקנה ביאוש ושינוי רשות, מ"מ הא המקדש לא זכה בה, דמ"מ כיון שהמציא לה לזכות בהדבר ולולא שנתן לה לא היתה יכולה לזכות זה סגי להיות כנתינת כסף לשם קידושין, וכן מבואר בדברינו לקמן דף נ"ח א' ברש"י ד"ה ואפי', והובא שם שכ"ה בשער המלך והמקנה.
והנה בקידושין הא יש דין דכי יקח דכל המעשה קידושין יעשה המקדש וממנה לא יהי' יותר מהסכמה, דאם היא הגורמת והעושה הקידושין לא מהני, וא"כ מה דיש צד להר"ן דיועיל לדידי שוה לי בקידושין, אע"ג דלפי"ז נמצא דמלבד הסכמתה להקידושין הוא גורמת שיהי' זה כסף, מ"מ כיון שאין זה דבר המועיל בעצם הקידושין אלא במה שעושה זה לכסף שפיר מקרי כי יקח.
שם. לדידי חזי לי ה' סלעים. עיין בר"ן דכתב דצריך שיהי' ידוע להעדים שדרכה להתייקר דאל"כ הו"ל כמקדש בלי עדים. משמע דאע"ג דאח"כ נתברר להם שדרכה להתייקר, מ"מ לא דמי לההוא דקדיש בזוודא דאורדי דאם יתברר אח"כ דשו"פ הוי מקודשת ולא הוי כמקדש בלי עדים, משום דהתם רואין העדים ספק אם זה שו"פ, משא"כ בלדידי שוה לי דאין רואים אפילו ספק כיון דלכל האנשים זה לא שוה, אז כ"ז שלא נתברר שהיא דרכה להתייקר אין העדים רואים כלל קידושין.
וצ"ע ברעק"א ריש כתובות בהג"ה מבנו הגרש"א דהביא דברי הבית שמואל באופן דהעדים לא ראו נתינת הטבעת לידה, רק תיכף אח"כ רואין הטבעת בידה, דמ"מ מהני כמו דמהני הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, והוא דחה דהתם בשעת ביאה אומדין דכעת מקדשה בביאה, והוא הוכיח מהתוס' בכתובות דף ט' דכתבו דהוי ס"ל להמקשן דאינה נאסרת אפי' ראה שזינתה רק אם הי' עדים בשעת זנות, ומ"מ משמע דאם הי' עדים שמצא הבעל פתח פתוח שפיר היתה נאסרת ע"י שהתברר שזינתה קודם דבשעת הזנות לא ראו ולא ידעו מ"מ הו"ל כידעו אז בשעת הזנות. וא"כ גם כאן אם יתברר אח"כ להעדים שדרכה להתייקר למה לא יועיל להיות כאילו ראו אז קידושין, אלא דיש לומר דכאן ע"כ יהי' נמצא דידעו חצי דבר דכל כת עדים לבד לא ידעה מקידושין אלא בצירוף הכת השני' שיתברר דהיא מתייקרת בזה [ויש לעיין בקהלות יעקב סי' ו' אות ה'].
וצ"ל לפי"ז דבמקדש ולא ידוע אם זה שו"פ הא הידיעה אם זה הי' אז שו"פ אינו נוגע רק לקידושי אשה הזאת, אלא דיהי' נפק"מ להרבה דינים אם אז הי' שו"פ, אבל לדעת אם היא מתייקרת בזה אינו נוגע לשום דבר רק לה ואז הוי כחצי דבר.
ופשוט דכונת הר"ן רק על פחות משו"פ דאומרת לדידי שו"פ דהסתפק אם מהני, וע"ז סיים דאם אינם יודעים העדים בודאי לא יועיל, אבל בקידשה בתור חמישים ואומרת לדידי שוי לי תתקדש אפילו אינם יודעים העדים שדרכה להתייקר דהא אומרת בפירוש דמסכימה להתקדש בזה ומה איכפת לן אם אפילו אליבא דאמת אין דרכה להתייקר בזה בתור חמישים ואי"צ לחידוש מיוחד דמהני כה"ג, ורק בפדיון הבן דיש גזה"כ ה' סלעים דוקא, יש בזה חידוש דלדידי שוה לי עושה שיהי' כאן נתינת ה' סלעים, אבל באשה אם זה שו"פ ואומרת לדידי שוה לי חמשים זוז אפי' אין דרכה בודאי יועיל.
תוד"ה אבל כו"ע לא. תוס' הקשו דמי גרע ממתנה ע"מ להחזיר, ודבריהם צ"ב דמה זה דומה לשם, הא לכאורה פשוט דלא דמי דבמתנה ע"מ להחזיר איכא נתינת דבר חשוב, ובברכת שמואל (סי' ה' אות ד') ביאר קושיתם דהא בפרעון חוב לא מהני ע"מ להחזיר וע"כ דמהני מחילת הכהן, א"כ ה"נ כאן יועיל ע"י דרוצה לקבל זה בעד ה' סלעים והוי כמוחל, ותירצו דבמתנה ע"מ להחזיר דיש נתינה חשובה מהני מחילתו ודעתו שתיחשב מתנה, משא"כ כשהסודר אינו שוה ה' סלעים דמתחילה לא יצא ידי נתינה. וצ"ע דאיך שייך מחילת הכהן וכי הוא הכהן היחיד בעולם שחייבין אליו שיהי' שייך מחילה.
והי' נראה לפרש דהנה כשנותן מתנה ע"מ להחזיר נהי דהוי נתינה מ"מ הא לא יהי' לו הנאה של ה' סלעים [ומה"ט ביאר בר"ן לעיל דף ו' ע"ב שיטת הרמב"ם דזה טעם דאינה מקודשת במתנה ע"מ להחזיר מחמת דלא יהא לו הנאת הכסף], ומדמהני בפדיון הבן הרי דלפדיון הבן סגי בנתינת כסף שלא יהנה, והוי ס"ל בקושייתם דגם אינש אחרינא כשאומר לדידי שוה לי הוי כאילו קיבל ה' סלעים אבל אין לו הנאת ה' סלעים, וא"כ למה לא יועיל כמו במתנה ע"מ להחזיר, וע"ז תירצו התוס' דכאן לסתם אדם לא כר' כהנא אז לא רק דאין לו הנאת ה' סלעים, אלא דגם נתינת ה' סלעים אין כאן כלל, משא"כ במתנה ע"מ להחזיר דסוף סוף נתינת ה' סלעים הוי וזה סגי לדין פדיון הבן.
בא"ד. עי' בברכת שמואל שכתב דבקושיתם ס"ד דמהני ע"מ להחזיר הרי דמהני מחילה של הכהן, וצ"ע איך יכלו לסבור כן דא"כ למה אמרינן בגמ' דזה משום דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. ואפשר לומר דבקושיתם למדו דמתנה ע"מ להחזיר דמהני ע"כ משום דכשנותן להכהן הוי כאילו אין שום זכות לעוד כהן, אבל אין לנו לומר דהוא במקום כל השבט להסכים על להחזיר, ומדמהני הרי דע"י פעולה דנתינה להכהן גילתה תורה דהוא היחיד שמגיע לו המתנה ולכן יכול להתנות, דלולא זאת נהי דהוא מסכים מ"מ עדיין חיוב מתנה לשבט כהנים לא יפקע בקבלה זאת, דבשלמא כשהכהן מקבל אין לשאר כהנים תביעה כיון דזה הדין שא' מהם לבד יקבל, אבל איך הוא בעלים להתנות ע"מ להחזיר, וע"כ כיון דלהבעלים זיכתה תורה לבחור למי שרוצה, לכן כשבחר ע"י שנתן לו להכהן הזה, אפילו קצת כסף, דבלי שנתן לו כלום לא מקרי דבחר בו, אבל כשנתן לו קצת לכן מהני מתנה אפילו ע"מ להחזיר, דרק הוא הכהן שצריך ליתן לו, וא"כ יועיל גם במקבל במחיר יותר משויו דהוי כאילו אין לשאר כהנים כבר שום זכות, וע"ז תירצו דע"מ להחזיר הוי נתינה גמורה בלי שיש ויתור, אבל לא סגי בגילוי דעת דנתינה קצת כסף להכהן שעי"ז אין זכות לכל השבט, ולכן לא מהני כשמקבל פחות משיווי של ה' סלעים.
התקדשי לי במנה זו ונמצא חסר דינר. ברי"ף הביא תוספתא דאם רצה לקדש במנה והיא רצתה מאתיים והלך זה לביתו וזו לביתה ואח"כ תבעו זה את זה, אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה ואם האשה תבעה את האיש יעשו כדברי האיש, והיינו דאמר לקדשה ע"מ שישלים למנה והיא רצתה שישלים למאתיים כמבואר בר"ן, וכ"ה בשו"ע סי' כ"ט סעיף ח', הרי מזה חידוש דמהני מה שכעת דעתו להסכים למה שהיא אמרה, או להיפך שדעתה למה שהוא אומר ויחול על זה דין תנאי, אע"ג דכעת לא אמר לשון תנאי, ולהסברא דגם בע"מ צריך למשפטי התנאים, והא דמהני כאן משום דהיכא דיש לאמוד דעתם ל"צ משפטי התנאים, אין ראי' באמת להיכא דצריך משפטי התנאים אם יועיל מה שאח"כ היא או הוא יתבעו הקידושין, דכיון דצריך משפטי התנאים וזה שכעת מסכים מ"מ הא לא אמר בפירוש לשון תנאי, ובפרט להסוברים [עי' בחלקת מחוקק אהע"ז סי' ל"ח סק"ג] דלא מהני אם אומר שרוצה שיהי' כתנאי ב"ג וב"ר, אם לא אמר בפירוש לשון תנאי שאמרה תורה.
הרי זו מקודשת ויחליף. ומוקמינן לי' דנפיק ע"י הדחק, וכתב הר"ן דכיון דנפיק לא קפדא מסתמא כל שהחליפו, ואפשר שאין קידושין תלויין בכך, ואע"פ שלא החליפו מקודשת, אלא שיש לו להחליפו לה. הנה לסברתו הראשונה דמקודשת רק אם יחליף, צ"ב דממ"נ אם היא מקפידה שלא להתקדש רק אם יחליף א"כ גם בדינר נחושת דלא יוצא כלל נימא דתתקדש כשיחליף, וע"כ דאינה חושבת להתקדש ע"י החלפה בדינר טוב, ולמה ביוצא ע"י הדחק כן תתקדש, אם אינה רוצה להתקדש בו בלי החלפה.
ומה שכתב בסברתו השני' דהקידושין חלין בכל גווני אלא דיש לו להחליף, עי' בחזו"א מש"כ בזה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |