מעשי למלך/ביאת מקדש/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך ביאת מקדש ב

א

אין

כה"ג נכנס לקדש הקדשים אלא מיוהכ"פ וכו'. עמש"כ רבינו בפ"ה מכהמ"ק ומש"כ התויו"ט פ"ז דתמיד והבאתיו שם:
כעת ראיתי בספר נר מצוה שבא לידי בשעת הדפסה שכ' וז"ל הנה נא מפשט דברי רבינו משמע דהנכנס לקה"ק בשאר ימות השנה אפי' לעבודה אפי' כה"ג חייב מיתה וכהן הדיוט שנכנס לעבודה אפי' ביוהכ"פ חייב וכ"ג שנכנס שם אפי' ביוהכ"פ שלא לעבוד חייב וכגון שנכנס לשם פעם חמישי עוד י"ל כיון דהזהיר הכתוב שלא לעבוד עבודה בפנים אלא מיוהכ"פ ליוהכ"פ א"כ כל הנכנס שם בשאר ימות השנה אפי' לעבוד הוה כאלו נכנס שלא לעבודה דהא עבודתו פסולה וכמאן דליתא דמי והו"ל ביאה ריקנית וחייב והנה על מה שהקשה הכ"מ דמנ"ל קדה"ק ועוד כיון דכ' מבית לפרוכת דמשמע קדה"ק מנ"ל כל הבית וכ' דאלו לא נאמר קאמר וכו' ובמשל"מ תמה דהא פליגי בזה בפ' הקומץ דף כ"ז דר"י אית לי' האי סברא דאי לא נאמר קאמר אבל רבנן פליגי ואמרו דהא לא מצית אמרת דהיכל כולו איקרי קודש שנאמר והבדילה הפרוכת וא"כ רבינו דפסק כרבנן קשה האיך כתב סברת ר"י ובספר מקראי קודש כ' לפרש דבגמ' הכי קאמר אלו הוה כתיב אל הקודש וגם אל פני הפרוכת ולא הוי כתיב מבית לפרוכת הוי כמו והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קדה"ק ורבנן איירי אי לא הוי כתיב אלא אל הקודש לחוד דאז הוה אמינא תפסת מועט תפסת והוי דוקא קדה"ק ובהכי ניחא מה שהקשה עוד המשל"מ מזבחים דף פ"ב ת"ר פנימה אין לי אלא פנימה היכל מניין ת"ל אל הקודש יאמר קודש ואל יאמר פנימה אמר רבא בא זה ולימד על זה יקשה דאכתי לרבנן לא מצית אמרת הכי דהיכל איקרי קודש שנאמר והבדילה הפרוכת ודוחק הוא לומר דאותה סוגיא אתיא כר"י ולפמש"כ ניחא דשפיר אתיא האי סוג' דזבחים אפי' לרבנן:
הנה דעת רבינו נראה דבאוה"מ אם נכנס בביאה ריקנית אם עבד שם עבודה והקטיר שם אינו חייב מיתה אלא תוס' ביומא דף ה' ד"ה להביא כ' דבאה"מ אפי' בביאה ריקנית חייב והא דאמרינן בזבחים דף י"ט דסקד"א דגם בביאה ריקנית ומוכח דלפי האמת א"ח בביאה ריקנית היינו בגשתו אל המזבח אבל באה"מ שפיר איכא למימר דאפי' בביאה ריקנית חייב ובאמת זה קשה איך ס"ד דאל המזבח יחייב בביאה ריקנית הא כ' בהדיא לשרת ובטה"ק הקשה עוד דאם נימא כדברי התוס' א"כ איך הקשה שם בזבחים דבבואם אל אוה"מ ל"ל הא איצטריך לביאה ריקנית ובמהרמ"ש תי' דתליא אי אמרינן מקרא נדרש לפניו או אלפני פניו והכ' דכ' בבואם אל אוה"מ או בגשתם אל המזבח לשרת איכא למימר דקאי גם על בבואם אל אוה"מ או דקאי רק על המזבח ורבינו נראה דס"ל כחכמים בר"ה דף ט' דמקרא נדרש גם לפני פניו ולכן סובר דהאי לשרת קאי גם על אל אוה"מ א"כ י"ל דתוס' קאי למ"ד דלא קאי אלפני פניו ולא על בבואם לכן חייב אביאה ריקנית וגמ' דזבחים קאי לס"ד דמקרא נדרש אלפני פניו לכן גם אל אוה"מ א"ח אביאה ריקנית דהא כתיב לשרת את"ד:

ב

א')

והוזהרו

כל הכהנים שלא יכנסו לקדש שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקודש זה קדהק"ד מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית.

ותמה במשל"מ אף אי נפרש כהכ"מ שכונתו אי לאו דכ' מבית לפרוכת הוה דרשינן קודש זה קדקד"ש ע"ד תפסת מועט תפסת יקשה כיון דרבינו פסק כרבנן איך כ' סברת ר"י ונראה לישב דהנה במשל"מ הקשה איך אמרי רבנן ההוא לא מצית אמרת דהיכל כולו איקרי קודש הא בזבחים דף פ"ב איתא דאי לא כתיב פנימה הו"א אל הקודש היינו פנים ובא זה וגילה ע"ז (והנה פשוט יש לישב בודאי בכ"מ אמרינן תפסת מועט תפסת והיינו קדהק"ד ורק כאן כיון דכבר כתיב אל פני הכפורת שהוא במיתה א"כ שוב ל"ש תפסת מועט תפסת שהרי המועט כבר אמור ורק לדרוש דקאי על כניסת קדהק"ד ע"ז שוב שייך לומר גם היכל איקרי קודש ומה שהקשה עוד במשל"מ דאמאי לא קאמר בזבחים שם הניחא לר"י כתבתי בפ"ב מפה"מ) ונראה לישב דהנה במשל"מ עמד על הלשון ההוא לא מצית אמרת משמע רק זה א"א לומר ולכן נראה וודאי גם רבנן אי לאו דכתיב מבית לפרוכת הוה אמרינן אל הקודש היינו קדהק"ד כמו בזבחים רק הכי קאמרי רבנן דהנה בקרא כתיב ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפרת ולא ימות ודרשו דאל הקודש בלאו והיינו דאי ס"ד גם היכל במיתה א"כ שוב יקשה כדמקשי לר"י השתא היכל במיתה כש"כ מבית לפרוכת וכש"כ אל הכפורת ממש וע"כ דבלאו אבל אי לאו בית הפרוכת הו"א אל הקודש היינו בית הפרוכת והוא ג"כ במיתה והא דיקשה א"כ אל פני הכפורת שהוא במיתה ל"ל הלא זה קשה גם בלא"ה לרבנן עתה דכתיב בית הפרוכת וע"כ דאתיא לדרך משופש וכדאיתא בגמ' א"כ גם אי כתיב אל הקודש ואמרינן דקאי אבית הפרוכת והוא במיתה לא יקשה אל הכפורת מיבעיא דבעי לדרך משופש וא"כ כהא"ג שייך לדרוש אל הקודש שהכונה ג"כ על פנים על כניסת הפנים ובמיתה זה שפיר נוכל לטעות אי לאו בית הכפורת והוה אמרינן בין אל הפרוכת וכן כל קדהק"ד בפנים הכל במיתה ולא קאי אהיכל משום דתפסת מועט וכהך דזבחים דקאי רק אפנים ועתה דכתיב בית הפרוכת ע"כ אל הקודש קאי אהיכל ובא זה ולימד על זה אבל לר"י דסובר גם עתה דכתיב בית הכפרת ג"כ רק בלאו (והיינו משום דסובר אם איתא דבמיתה א"כ אל הכפורת מיבעיא כדפריך לרבנן ולית לי' לדרך משופש) א"כ לפי"ז שפיר מקשו רבנן א"כ לא לכתוב בית הפרוכת דאין לומר דהו"א קודש בלאו והיכל בלא כלום כיון דהיכל ג"כ איקרי קודש והבן:
ב')

ואל יבא בכל עת.

הנה בכ"מ כ' דלדעת רבינו אם נכנס להשתחוות אין איסור אולם בספר החינוך מבואר דלהשתחוות הוה ג"כ ביאה ריקנית ובספר מנחת חינוך הקשה אי השתחוואה הוה עבודה א"כ לא משכחת דליתחייב אביאה ריקנית דהא נאמר הואיל ואיבעי הוה משתחווה ול"ה ביאה ריקנית וגם א"כ הוה הת"ס שמא ישתחווה ונראה לישב דיש להביא ראי' להיפך דהשתחוואה הוה עבודה דאיתא בשילהי תמיד שהכה"ג נכנס להשתחוות ג' אוחזין בו אחד מימינו ואחד משמאלו ואחד באבנים טובות וכו' הגביהו לו הפרוכת נכנס והשתחווה ויצא ונכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו הרי דל"ה ביאה ריקנית כשנכנס להשתחוות ועוד קשה לי בסוכה דף מ"ד דאמר ר"ל דבע"מ נכנסין בין אולם ומזבח להקיף בערבה ול"ה ביאה ריקנית א"כ כש"כ דהשתחוואה ל"ה ביאה ריקנית לכן נראה דהענין כך דהשתחוו' מצד עצמו ל"ה עבודה א"כ מי שנכנס סתמא להיכל אף אם אח"כ השתחווה לא מיקרי השתחוואה זו עבודה דנאמר דלא הוי ביאתו ביאה ריקנית אבל אם מתחילה נכנס כדי להשתחוות א"כ מעיקרא לא הוי ביאה ריקנית וכמו בהקפה בוודאי מי שנכנס סתמא בין אולם ולמזבח ולקח שם לולב והקיף ל"ה הקפה זו בכלל עבודה דהקפה לאו עבודה היא אבל אם מתחילה נכנס כדי להקיף ל"ה ביאה ריקנית ובהכי מיתרצא קו' המנ"ח על נכון דל"ש הואיל דאף אם באמת השתחווה אח"כ מיחייב דהשתחוואה מצד עצמו לאו עבודה הוא רק דאם מתחילה נכנס ע"ד זה א"כ לא הי' מעולם ביאה ריקנית דאף דלאו עבודה הוא עכ"פ אין ביאתו ריקנית כמו להקיף המזבח בערבה דל"ה ביאה ריקנית ודו"ק:
ונראה ראי' עוד לדברינו מהא דאיתא במדרש על פסוק וכל אדם לא יהיה באוה"מ בשנה שמת שמעון הצדיק אמר להם בשנה זו הוא מת א"ל מניין אתה יודע א"ל בכל שנה זקן אחד לבוש לבנים נכנס עמו ויצא עמו בשנה זו נכנס עמו ויצא עמו בכבוד ופי' במ"כ דקשה לו למדרש מקרא דוכל אדם לא יהי' באוה"מ יעו"ש וקשה לי עדיפא הוה לי' להקשות הא הנכנס לפנים חייב מיתה בי"ש ואף אי לא נכנס רק להיכל חייב אפי' שלא בעידן עבודת הכה"ג אבל לפמש"כ ניחא דאם נכנס כדי להשתחוות ל"ה ביאה ריקנית אף אי ההשתחוואה ל"ה עבודה מצ"ע אח"ז ראיתי בשו"ת נטע שורק שהביא המדרש הנ"ל ומפרש דהוה ס"ד דנכנס לסייע לכה"ג ל"ה ביאה ריקנית יעו"ש:
ג')

מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית.

עכ"מ שהקשה ותי' באם לא הוי כתיב השתא דכתיב קרא מפרש מבית לפרוכת על כל הבית והמגיה תמה ממנחות ולי קשה מגמ' דיומא דף כ"ד אמר קרא ולמבית לפרוכת ועבדתם מבית לפרוכת הוא דעבודת מתנה ולא עבודת סילוק הא בחוץ אפי' עבודת סילוק אי הכי ועבדתם נמי אל מבית לפרוכת הוא דעבודה תמה ולא עבודה שיש אחרי' עבודה הא בחוץ אפי' עבודה שיש אחרי' עבודה ועבדתם הדר ערבי קרא בעי רבא עבודת סילוק בהיכל מהו לפנים מדמינן הרי דמבית לפרוכת היינו קדק"ד:

ג

כהן

שנכנס לקדש הקדשים. בגמ' אמרינן דלרבנן איצטריך אל פני הכפורת למעוטי דרך משופש והקשה במשל"מ אמאי השמיטו רבינו ולי קשה עוד דהנה בפ"ב מפה"מ כתב רבינו אם הכניס דם דרך משופש דהיינו דרך גגות דאין נפסל יען דכתיב הבאה א"כ ה"ה כאן דכתיב אל יבא נתמעט דרך משופש ואמאי לא הביא רבינו גם כאן והנה אפשר לומר דרבינו סמך אמש"כ בפ"ג מה' אלו אפי' טמא שנכנס לפנים ל"ה ביאה דרך גגות א"כ כש"כ בטהור שנכנס לפני ולפנים אלא דעומד לנגדינו קו' תוס' למה לן אל פני הכפורת למעט משופש הא נתמעט מאל יבוא וע"כ דהך דרך משופש הוה מילתא אחריתי מהך דטמא הנכנס דרך גגין דבפ"ג א"כ ל"ש דסמך רבינו אהא דלקמן אך נראה דהנה קו' תוס' למה לי קרא לדרך משופש הא כתיב אל יבוא יקשה באופן אחר ג"כ אהא דקאמר בגמ' כיון דכתיב בית הפרוכת ל"ל אל הכפורת דהוה כש"כ ופירש"י דכבר נתחייב כאשר בא בית הפרוכת ויקשה הא נפ"מ בנכנס דרך משופש כדקאמר בזבחים וע"כ דכתיב אל יבא נתמעט אף בנכנס דרך גגין דפטור לגמרי א"כ איירי ע"כ בלא נכנס דרך גגין א"כ שוב איתחייב בכניסה מבית לפרוכת א"כ סובר הוא עצמו דנתמעט מאל יבא א"כ ל"ל אל הכפורת למעט דרך משופש והנה לישב קו' זו ע"כ דנאמר דלא כפירש"י שפי' דהקו' דנתחייב כבר מביאת בית הכפורת אלא דהקו' רק מכח קו"ח וא"כ באמת סובר דלא נוכל למעט משופש מאל יבא לפטור בנכנס אל הכפורת בדרך משופש ורק דאפ"ה קשה למה לי אל הכפורת תיפוק לי' מקו"ח דבית הפרוכת וע"ז משני אל הכפורת קאי למעט דרך משופש ונראה הוכחה לפי' זה דהרי לעיל בגמ' פריך ל"ל בית הכפורת דהשתא אל הקודש דהיינו היכל חייב כש"כ ביהכ"פ ופירש"י שם ג"כ דכבר איתחייב מהיכל ויקשה הא נפ"מ בנכנס דרך משופש והנה לישב זאת ע"כ חדא מתרתי או דנתמעט מאל יבא א"כ בדרך משופש פטור אף בנכנס אל הכפורת או דהפי' דלא כפירש"י דאין הקו' מכח דכבר איתחייב מביאת היכל דהרי משכחת בנכנס בדרך משופש ורק הקו' מכח קו"ח (וכמו שכ' במשל"מ להוכיח מהא דמשני ר"י דהו"א קודש היינו פנים דעכ"פ קשה דחד גופי' הוה א"כ לכתוב היכל בפירוש כהך דפסחים דף פ"ב וע"כ דל"ה חד גופי' דמשכחת בנכנס בדרך משופש ולא נתמעט מאל יבא ואף דדברי המשל"מ אין מוכרחים די"ל בנכנס להקטיר להיכל וכמש"כ בט"א בחגיגה שהקשה ג"כ קו' זו והובאה בקונטרסי ע"ט כהנים הנדפס אצל שבילי דוד על יור"ד לאדאמוה"ג זצ"ל וכתב דמשכחת בנכנס להקטיר או להשתחוות והנה לפי"ז יקשה רבנן דמקשו לר"י רק מטעם דהיכל איקרי קודש וכן ר"י דסובר דבא זה ולימד ע"ז ע"כ דסובר דל"ח גופי' א"כ ע"כ יען דנפ"מ בנכנס דרך משופש ולא נתמעט מאל יבא וא"כ רק קו"ח הוה א"כ מה מקשה ר"י לרבנן לכתוב בית הפרוכת אל הכפורת מיבעיא דלפירש"י הקו' דנתחייב משעת ביאת בית הפרוכת הרי משכחת בנכנס בדרך משופש וע"כ דהקו' רק מכח קו"ח וכמש"כ (אלא דרבנן דסברי דרך משופש פטור יקשה א"כ לכאורה לעיל ג"כ פטור א"כ עדיין חד גופי' הוה א"כ למה צריכין לומר יען דהיכל איקרי קודש בלא"ה ג"כ מיותר בית הפרוכת כיון דחד גופי' הוה ול"ש נכנס דרך משופש דהרי אז פטור אבל לק"מ דרק נתמעט מאל הכפורת אבל נכנס לבית הפרוכת בדרך משופש שפיר הוה נוכל לחייב בלאו גם בדרך משופש כיון דלא דריש מאל יבוא אלא דלפי"ז יקשה אם בית פרוכת חייב בלאו בדרך משופש א"כ איך אפשר למעט אל הכפורת אף מלאו ונצטרך לומר דעכ"פ בלאו חייב אך כ"ז היינו לרבנן כאשר הוק' לר"י אבל לרבנן דבית הפרוכת במיתה וכיון דחייב בדרך משופש דלא דרשי אל יבוא וחייב מיתה א"כ איך אפשר למעט אל הכפורת מדרך משופש וע"כ שוב אמרינן גם בבית פרוכת פטור בנכנס דרך משופש לרבנן עצמן א"כ הוה חד גופי' א"כ לרבנן שפיר מוכח דבהיכל רק בלאו דאי במיתה א"כ איתחייב מהיכל דל"ש בדרך משופש דהרי אז פטור לגמרי וכמש"כ לעיל בדין ב' ולפי"ז לרבנן שפיר שייך לדרוש דבא זה וגילה ע"ז כמבואר למעלה) וא"כ עכ"פ מוכח דכאן הקו' מכח קו"ח דלא כפרש"י רק רש"י לשיטתו דפי' לעיל בדר"י ג"כ דהקו' מבית לפרוכת מיבעי' יען דנתחייב כבר בהיכל א"כ גם כאן מפרש כן אבל לפמש"כ משל"מ דרק מקו"ח דל"ה חד גופי' יען דמשכחת בדרך משופש א"כ גם כאן הקו' מכח קו"ח אלא דלפמש"כ דלפי דברי הט"א משכחת בלא"ה בנכנס להקטיר הקטורת א"כ לעולם מצי סבור דרך משופש פטור לגמרי וא"כ הקו' כאן נוכל לפרש שפיר כפירש"י דכבר איתחייב משעת ביאת בית הכפורת:
ולפי"ז יש לישב דברי רבינו דהנה אביי בזבחים דתי' בדרך משופש ע"כ סובר מביאה א"א למעט דרך משופש וא"כ כאן קאי הגמ' ג"כ בשיטת אביי אבל רבא דמסיק הבאה אמר רחמנא א"כ גם כאן נתמעט דרך משופש מאל יבא ולא דרשינן מאל הכפורת דרך משופש והא דא"כ תיקשי ל"ל אל הכפורת לזה י"ל דכל עיקר הקו' רק יען דחד גופי' הוא וכבר נתחייב בביאת בית הפרוכת כפרש"י אמנם לדידן ל"ק די"ל דלפמש"כ הכ"מ בדעת רבינו דלהשתחוות שרי וא"כ משכחת בנכנס בבית הפרוכת להשתחוות והשתחוה אבל עד אל הכפורת נכנס שלא להשתחוות א"כ שפיר צריך קרא דאל הכפורת והא דגמ' פריך אל פני הכפורת מבעיא ולא קאמר בנכנס להשתחוות י"ל דגמ' סבור דכאן גם להשתחוות אסור בבית הכפורת כאשר השיג באמת בבה"ז על הכ"מ בזה דרק להיכל שרי ליכנס להשתחוות אבל מדברי רבינו נראה כמש"כ הכ"מ א"כ אין מיותר כלל הך אל הכפורת ולפי"ז א"ש כיון דרבינו פ"ב מפהמ"ק ממעט מיבוא דרך משופש ומפרש דרך משופש היינו דרך גגות וא"כ ממילא גם מאל יבא נתמעט דרך משופש דהיינו דרך גגות ולפי"ז א"צ רבינו להביא כיון דגם בטמא נתמעט נכנס דרך גגין כמש"כ בפ"ג מה' אלו:
אך יקשה דבפ"ה ממעה"ק נראה שרבינו סובר רק בנכנס להיכל להשתחוות שרי ואולם י"ל דקאי בנכנס לעבודה ממש ועשה עבודה ואח"כ הלך אל הכפורת שלא לצורך עבודה ושפיר מתחייב וצריך קרא ע"ז והא דגמ' כאן לא מתרץ כן נראה דהנה בזבחים שם בעי רבא בנכנס דם שעיר לפנים אי נפסל כיון דבהיכל מקומו לא קרינן בי' אשר יובא אל הקודש לא קרינן גם פנימה או דילמא עכ"פ שלא במקומו הוא (ועיין טה"ק בזבחים שכ' בזה לישב הא דהשמיט רבינו בפ"ב מפה"מ הך דרבא בנכנס ע"ד פנים לא נפסל עד שיבוא לפנים יען דבלא"ה צריך פנימה בכהא"ג שנכנס להיכל להזות שם מקומו חייב בנכנס גם לקדהק"ד יעו"ש ולפי"ז גם בנכנס לעבודה בבית הפרוכת תליא בזה) ולפי"ז א"ש גם כאן שייך ספק זה מי נימא כיון דנכנס לעבודה אל בית פרוכת א"כ לא קרינן אל יבוא א"כ שוב פטור אף בנכנס אח"כ שלא לעבודה עד אל הכפורת או נאמר דאפ"ה חייב ולפי"ז למסקנא בזבחים גם כאן מסתבר דחייב וצריך שפיר אל הכפורת בנכנס לעבודה לבית הפרוכת ואח"כ אל הכפורת שלא לעבודה חייב אבל דרך משופש נתמעט מאל יבא ולפי"ז גם הסברא של ט"א שכ' דמשכחת בנכנס להיכל לעבודה דחייב אח"כ אביאת בית הכפורת תליא ג"כ באיבעיא זו דלצד האיבעיא אמרינן כיון דלא קרינן אל יבא אל הקדש יען דנכנס לעבודה שוב לא קרינן אל יבא בית הכפורת ושפיר פירש"י דהקו' דכבר איתחייב מביאת היכל אבל למסקנא דזבחים שפיר משכחת בנכנס להיכל לעבודה ולא הוה היכל ובית הכפורת חד גופי' (ועשמ"ק מנחות נראה כט"א) ואולם הא קשיא כיון דלא ידע מאל הכפורת למעט משופש וכן לא דריש אל יבוא א"כ מ"פ אל הכפורת מיבעיא דכבר איחייב מבית פרוכת הא משכחת בדרך משופש דלא ידע עדיין דפטור כהא"ג (וראיתי להעתיק בכאן דברי המאירי ביומא דף ל"ד שהביאו בשי"צ ומזה נלמד לדעת רבינו וז"ל אין הכהנים רשאין ליכנס להיכל שלא בשעת עבודה שנאמר ואל יבא בכל עת ואעפ"י שזה נאמר בבית קד"ק מ"מ מבית לפרוכת כל ההיכל וכל שנכנס להיכל שלא לצורך לוקה ובקד"ק חייב מיתה בי"ש אחר שכן יש לשאול על מה הוצרך להקשות מוכל אדם לא יהי' ואף הפסוק למה הוצרך והלא חייב על הביאה הואיל ושלא לצורך עבודה היא אפשר שאינו חייב אלא דרך ביאה ר"ל דרך פתחים קטנים שבצידי עזרה פטור ובא להשמיענו שבשעה זו מיהא לא יכנס בשום פנים או שמא בא ליכנס אף לצורך עבודה כגון להכניס את המנחה עכ"ד):

ה

כהן

שיצא מן המקדש בשעת עבודה בלבד חייב מיתה. והקשה במשל"מ שלא הביא הא דר"ע ביומא דף פ"ה דלהחיותו אפי' מעל מזבחי ותי' דרבינו לשיטתו בה' רוצח דאפי' רציחה דוחה עבודה אפי' מעל מזבחי א"כ כש"כ להחיותו וא"צ להשמיענו והא דפוסק דלא כר"ע דסובר דוקא להחיותו אפי' מעל מזבחי כ' במשל"מ יען דבסנהדרין דריש מזבחי המיוחד אפי' קרבן התמיד שהוא ק"צ אפ"ה רציחה דוחה אותה א"כ ע"כ דלא כר"ע דלר"ג צריכין לדרשא דמזבחי ולא מעל מזבחי ולהחיותו אפי' מעל מזבחי וקשה לי לדבריו דע"כ ר"ע ג"כ דריש מזבחי המיוחד דאל"כ א"כ לדידי' ק"צ לא דחי אפי' מעם מזבחי ובק"י דחי דהרי בגמ' קאמר למ"ד נדונ"ד א"ק קרא איירי בק"י ור"ע סובר בשבת קי"ד נדונ"ד אין קריבין א"כ לפי"ז לר"ע דוקא בק"י מעם מזבחי ולא מעל מזבחי א"כ דוק מינה דלהחיותו אפי' מעל מזבחי וא"כ איך דייק ר"ע קו"ח דפנ"פ דוחה שבת כיון דדוחה עבודה כש"כ דדוחה שבת דהרי להחיותו ג"כ לא נדע דדחי רק ק"י וק"י א"ד שבת ולא יו"ט וא"כ מינה לי' פנ"פ דוחה שבת אע"כ דר"ע ג"כ דריש מזבחי המיוחד וסובר דתרתי שמעת מיני' דמעם דריש ולא מעל וכו' וממזבחי דריש זבחי המיוחד ג"כ דחי אבל לא מעל מזבחי אבל להחיותו אפי' מעל מזבחי ואפי' בק"צ ועבודת ק"צ דוחה שבת כש"כ דלהחיותו דוחה שבת וא"כ אין הוכחה מגמ' דלא קיימ"ל כר"ע והטעם דר"ע דריש תרתי משום דלר"ע דדריש מעם ולא מעל ידעינן שפיר תרתי דהרי כל דרשת אביי דק"צ אינו נדחה מפני רציחה היינו מכח קו"ח דהשתא דאמרינן אין רציחה דוחה שבת אין רציחה דוחה עבודה מקו"ח דעבודה דוחה שבת ואפ"ה רציחה אין דוחה אותה א"כ קו"ח דא"ד עבודה והנה אי אמרינן דרשא דמעם מזבחי ולא מעל קודם שהתחיל בעבודה ע"ז ליכא קו"ח דהרי קו"ח דרציחה אין דוחה שבת הוא בגונא דשבת חל מקודם א"כ רק נאמר דרציחה א"ד שבת שהתחיל מקודם לכן גם רציחה א"ד עבודה בכבר התחיל אבל עבודה שלא התחיל עדיין ליכא קו"ח דלא נדחית מפני רציחה וא"כ יצא לנו דר"ע שפיר דריש תרתי מזבחי המיוחד דדוחה ק"צ ואפ"ה דרשינן ולא מעל משום דע"ז יש קו"ח מכח דאין דוחה שבת שהתחיל מקודם וא"כ קשה שפיר דהרי אין שני דרשות מיותר ומנ"ל לרבינו דסוג' דסנהדרין חולק אדר"ע וזה ברור בשיטת רש"י שפי' הסוג' כר"ע וע"כ כמש"כ דלר"ע שפיר תרתי ידעינן וגם ר"ע צריך לדרשא דמזבחי וא"כ קשיא לרבינו:
אמנם נראה דדברי רבינו מוכרחים דמזה עצמו מוכח דלא כר"ע דהרי לפמש"כ הקו"ח רק שייך דאין רציחה דוחה עבודה היינו בהתחיל וא"כ קשה הא דקאמר רבא לא מיבעיא למ"ד נדונ"ד קרבין אלא אף למ"ד אין קרבין ושייך קו"ח אלא דכתוב מעם מזבחי המיוחד לו דאתי ואפקי' מקו"ח והיינו דע"כ לא דרשי מעם ולא מעל דאי דרשי כר"ע א"כ לא אתי קרא ואפקי' מקו"ח דהא קרא אייריא בלא התחיל וקו"ח רק בהתחיל אע"כ דלא כר"ע וא"כ ממנ"פ מוכח דלא כר"ע דהרי אי נאמר קו"ח אייריא בלא התחיל וממזבחי ילפינן דדחי אפי' ק"צ בלא התחיל כפירש"י א"כ ר"ע דדריש מעם ולא מעל ע"כ לא דריש קרא לק"צ רק למעט מעל מזבחי א"כ מוכח מסוגי' דסנהדרין דלא כר"ע כמש"כ משל"מ ואי נאמר כיון דקשה לר"ע אי לא דריש מעל מזבחי א"כ מנ"ל ק"צ אע"כ דריש ג"כ מעל מזבחי ודרשא דמעם ולא מעל נדע מכח קו"ח דלא דחי בק"צ א"כ ע"כ דקו"ח רק שייך בכבר התחיל א"כ שוב מוכח דלסוג' דסנהדרין דממעט ממזבחי המיוחד דדחי אפי' ק"צ ואפי' בהתחיל רציחה דוחה אותה דלא כר"ע ודו"ק:
ובמש"כ נראה לישב קו' תוס' ביבמות ל"ל קרא דמזבחי המיוחד דק"צ ג"כ דוחה הא מדמצריך לא תבערו לומר דרציחה א"ד שבת ע"כ כדקאמר בגמ' שם דהו"א דנילף בקו"ח מדרציחה דוחה עבודה א"כ מוכח כבר דדוחה ק"צ דהרי ק"י א"ד שבת ולפמש"כ ניחא דהנה רש"י פי' דקו"ח ביבמות קאי אף לר"ע דרציחה א"ד עבודה רק קודם שהתחיל וע"ז קעביד קו"ח דידחה שבת וצריך לא תבערו דא"ד שבת אבל דרציחה דוחה עבודה משהתחיל לא נדע רק מדרשא דמזבחי המיוחד דמזה נדע דאפי' משהתחיל ג"כ דחי ק"צ דכיון דדריש מזבחי המיוחד א"כ שוב לא נוכל לדרוש לא מעל מזבחי כמש"כ משל"מ ודחי אפי' בהתחיל ואמנם לכאורה י"ל דתוס' סברי דא"א לפרש הקו"ח דרציחה דוחה עבודה היינו קודם שהתחיל דא"כ איך נעביד קו"ח דידחה שבת הא שבת בא קודם לרציחה וע"כ דהקו"ח הוא דדוחה עבודה משהתחיל וע"ז עביד קו"ח דדוחה שבת שהתחיל מקודם וא"כ שפיר הקשו תוס' מדצריך קו"ח מוכח דדוחה ק"צ ואפי' בהתחיל ול"צ מזבחי וע"כ כתי' התוס' אלא דא"כ ממילא מוכח דסוג' דלא כר"ע אלא דדוחה אפי' מעל מזבחי ולכן לא פסק רבינו כר"ע והבן:
ועוד נראה ראי' לרבינו דהנה תוס' שהוק' איך יליף דדוחה שבת שהוא בקום ועשה מעבודה שנדחה בשב וא"ת ונראה דסברתם רק שייך אי דרשינן מעם ולא מעל אבל אי נדרוש מעל מזבחי ג"כ מורידין א"כ הוה קום ועשה וא"כ ע"כ דקו"ח קאי אף אם כבר התחיל בעבודה ושפיר הוה קו"ח מדדחי עבודה דחי שבת ומוכח דסוג' דיבמות דלא כר"ע ובזה יש לישב קו' אוה"ד אר"ע דעביד קו"ח דלהחיותו דחי שבת הא איכא למיפרך דרציחה תוכיח שדוחה עבודה ואין דוחה שבת י"ל דשאני רציחה דא"ד לר"ע יען שהוא בקום ועשה אבל להחיותו דדחי אפי' מעל מזבחי א"כ דחי בקום ועשה ה"ה דדחי שבת שהוא בקום ועשה וא"ש:
ואמנם תיקשי לרבינו קו' אחריתי דתוס' הקשו דילמא משום דגברא לא חזי ותי' כיון דמעל מזבחי לא ירד ע"כ חזי וא"כ לרבינו דמעל מזבחי באמת ג"כ אמרינן דירד יקשה תיפוק לי' משום דגברא לא חזי אך י"ל דהרי רבינו בה' רוצח כ' בשוגג דוקא מעם מזבחי ולא מעל מזבחי וא"כ אי ס"ד דגברא לא חזי א"כ אפי' בשוגג ג"כ ל"ח והבן ואמנם לדעתי הא"ט דפסק רבינו דלא כר"ע משום דבמכילתא מסיק דמבטלין עבודה מידו ויוצא ליהרג וגם יש לחלק דרבינו איירי בכבר נגמר דינו אז אפי' מעם מזבחי ובזה ניחא גם מכילתא דאיירי בנגמר דינו דקאמר יוצא ליהרג:
ודרך אגב אזכיר מה שהקשיתי שם באותו ענין על תוס' דהוק' להבערה דחייב אף דמקלקל ותי' דכר"י אתיא דחשוב תיקון והנה זהו משום דמצוה הוה כמש"כ תוס' בשבת דף ק"ו ולפי"ז קשה לי דגמ' פריך מאי או אינו דקאמר ומשני מה לי חומרא רבה מה לי זוטא ולהנ"ל יקשה דילמא לכן צריך לא תבערו דהו"א כיון דהוה מקלקל רק משום מצוה הוה תיקון א"כ מסתברא דמצוה יכול לדחותה דהרי אי לאו מצוה ל"ה איסור כלל ולכן צריך לא תבערו אבל בעלמא מנ"ל דדוחה דילמא ל"א כלל סברה דמה לי חומרא רבה מה לי זוטא (ובפ"א מה' ביהב"ח כתבתי בכעין זה לענין מילה דדחי שבת):
הנה במשל"מ כתב דמ"ש רבינו כהן שיצא מן המקדש חייב מיתה מדסתם ולא חילק משמע דבשום צד לא יניח העבודה ויצא וביומא דף פ"ה איתא נענה ר"ע ואמר וכי יזיד איש על רעהו מעם מזבחי כגון שיודע ללמד זכות על האדם שנידון בבי"ד ליהרג וא"כ יש לתמוה למה לא ביאר רבינו דין זה שאם יש לו ללמד זכות שיניח עבודה ויבוא וילמד יעו"ש מה שתי' ובספר נר מצוה כ' לתרץ דתליא זה בפלוגתא דיומא דף ו' אי ט"ה בציבור או דחויה היא ופסק רבינו כן לענין טומאה וכן כ' בפ"ב ממילה דשבת דחוי' וכל כמה דמצינן לאהדורי שלא להרבות בחילול שבת א"כ כש"כ וקו"ח דס"ל דדחויה היא העבודה אצל פיקוח נפש דהא עבודה דוחה שבת ואיכא למימר ומה שבת דקילא מעבודה אמרינן דחויה היא עבודה שהיא חמורה לא כש"כ דל"א הותרה א"כ ע"כ סוג' דיומא כמ"ד שבת הותרה דאי למ"ד דחוי' היא אפשר שימתינו עד שישלים עבודתו ואח"כ יבוא וילמד זכות ורבינו שפסק כמ"ד דחוי' הוא ס"ל דאפי' להחיות אינו מפסיק אלא משלים עבודתו ואח"כ יבוא וילמד זכות אמטו להכי סתם דבריו וכ' דכהן שיצא חייב מיתה אך אכתי קשיא על רבינו מה שהקשה המשל"מ בפ"ה מביצה דאמאי השמיט רבינו ההיא שאמרו ביומא דפ"ה שההורג במזיד והלך והתחיל בעבודה דאינו מפסיק לבוא לידון אלא משלים עבודתו שנאמר מעם מזבחי ולא מעל מזבחי ולא מצינו מי שיחלוק בדין זה ונראה דרבינו פסק כאביי דאמר רב שתי טעויות טעה יואב שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו וטעה שאינו קולט אלא מזבח בית העולמים והוא תפס במזבח של שילה אביי אמר בהא נמי טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר ומשמע לי' לרבינו דיואב שוגג הי' ואפ"ה אמר רב שאינו קולט אלא גגו ואביי הוסיף דבעינן נמי כהן ועבודה בידו לאפוקי זר מכלל דבמזיד אפי' בגגו והוא כהן ועבודה בידו אינו קולט וסוגי' זו פליגא אסוגיא דיומא דאמר מעם מזבחי ולא מעל מזבחי ופסק רבינו כסוג' דמכות משום דקיימ"ל דהלכה כבתראי:
עוד הקשה במשל"מ מסנהדרין דאמרו רציחה דוחה עבודה והיינו אף בהתחיל כבר לעבוד אף דמפירש"י לא משמע כך כ' דבש"ס מוכח כן דאל"כ מ"פ לאביי אלא הא דכ' מעם מזבחי תקחנו למות ויקשה הא אצטריך לזה דלא נעבירהו מהעבודה נראה דקו' הגמ' דמ"מ גוף הקרא דמעם מזבחי לא צריך כלל והי' לו לכתוב דמעל מזבחי לא תקחנו למות:
אולם במכילתא איתא מעם מזבחי מגיד שמבטלין עבודה מידו ויוצא ליהרג ותמוה דהא דרשינן מעם מזבחי ולא מעל מזבחי משמע דאף שעבודה בידו מבטלין העבודה וצריכין לחלק בין היכיא שכבר נגמר דינו דמבטלין עבודה ובין היכיא דיוצא לדון ולא נודע אם חייב כלל דאין מבטלין עבודה:
והנה בהך דסנהדרין מ"ט וכן במכות דף י"ב דטעה יואב דאחז בקרנות המזבח ראיתי בשומ"ר סי' מ"ב הביא קו' חמורה בשם הגאון מו"ה העשיל ז"ל שהרי במלכים א' סי' ב' איתא דאדוניהו קדם לו בטעויות אלה שהרי כתיב ויקם ושב ויחזק בקרנות המזבח ובאמת ניצל שקלטו מזבח ותי' דאדוני' שאני שהי' מתירא שלא יהרגהו מלך בדין מלכות וברח ונסמך למזבח שאז ניצל שפיר אבל יואב שהרגו שלמה מצד שנתחייב בדין לכן לא הי' ניצול רק בשוגג לכן רק ניצול כשהוא על המזבח:

ו

א')

אונן

מחלל עבודה.

הנה בטה"ק זבחים דף ט"ו הקשה מנ"ל אזהרה לאונן באכילת קדשים דהא דילפינן ממשה רבינו ע"ה יען דחשש שמא טעו בקרא דמן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שיצא חילל ולעולם ליכא אזהרה כלל באונן ונ"ל עפ"י ריטב"א ביומא דף י"ד דהיכיא דיש ל"ת ל"ב קרא לעיכוב א"כ י"ל בשלמא אי איכא ל"ת ניחא דהי' סבור משה שאהרן טעה בזה שמעכב ונפסל הקרבן אבל אי ליכא אזהרה מה היה טעות אהרן לפי מה שחשב משה שטעה:
והנה סברת ריטב"א נראה דהיינו משום כ"מ דאמר רחמנא ל"ת אי עביד ל"מ כמש"כ בשעה"מ ובטה"ק רפ"ב חקר היכי דיש לאו פשיטא דמחלל משום דכל מה דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ ומסיק כיון דבעי שינה הכתוב לעכב ל"א האי כללא אבל דעת הריטב"א ע"כ אינו כן דבאמת אמרינן דל"מ וא"כ א"ש דסבור משה דבזה טעה אהרן כיון שיש אזהרה מעכב אבל אי ליכא אזהרה מהיכי תיתי שיטעה שמחלל עבודה ולפי"ז י"ל דפליגי ר"א ותדברי"ש בסברת ריטב"א דר"א סובר כסברת הריטב"א דבל"ת א"צ לעכב וכיון שמוכח דעכ"פ אזהרה איכא א"כ אין לפרש שאמר להם שמא עברתם על אזהרה וטעיתם לשרוף כיון שבאמת הדין כן דבאיכא ל"ת מעכב ודרי"ש סובר דאף בל"ת בעינן שינה הכתוב לעכב רק משרע"ה חשב שטעו בזה גופי' דמעכב כיון דאיכא ל"ת כסברת הריטב"א:
ונראה לפרש עוד דפליגי בפלוגתא דאביי ורב אשי מנחות דף כ"ו דרב אשי דריש ולא עון המקדישים ואביי אמר עון ודחיתיו אבל שמאל הכשירו ביוהכ"פ והקשו תוס' לאביי נאמר דנושא עון דציץ מרצה על אונן בשלמא לרב אשי ניחא דהוה עון המקדישים והנה קו' תוס' לכאורה תמוה איך שייך לומר דיהא נושא עון אונן כיון דילפינן מקרא דמחלל עבודה וצ"ל דקו' תוס' עכ"פ אונן בציבור יהא ציץ מרצה וכדרצה ללמוד בזבחים מקו"ח מטמא ומעתה התינח אחר שיש קרא אבל אי לאו קרא דאחר שיצא חילל א"כ נהי דידעינן אזהרה אבל חילול לא ידעינן דאדרבא נדרוש עון אונן שיהא ציץ מרצה אי עבד באנינות ולכן סובר תדברי"ש דמקרא דמהן הקריבו רק נשמע אזהרה אבל לאו לא נשמע דהו"א דציץ מרצה ומשה חשב שטעו דאין מרצה וצריך קו"ח אבל ר"א סובר כרב אשי דלאו עון ציץ באונן א"כ נלמד ממילא דגם חילל דמהיכיא תיתי לומר המקדישים א"כ כיון דידעינן אזהרה ידעינן שמחלל דל"ש ריצוי ומשה רק חשב שטעו ובאמת אינו כן דהא אין כאן סברא דציץ מרצה על אונן א"כ מדאמר להו משה שמא הקרבתם אונן מסתמא דעתו דלכן שרפוהו יען דבאמת הדין כן שמחלל עבודה ודו"ק:
והנה בפסחים דף ס"א איתא במכסת נפשות שאין הפסח נשחט אלא למנוייו שחטו שלא למנוייו יכול יהא כעובר על המצוה ת"ל תכוסו הכתוב שינה עליו לעכב וקשה לי לפמש"כ הטה"ק הנ"ל דבקדשים ל"א דאעל"מ (ולא ביאר טעמא דמילתא אמנם דבריו מתבארין יפה עפמש"כ בטה"ק בריש זבחים הא דבעינן בקדשים שינה לעכב משום דבמקום שלא שינה לא נאמרה רק לתוספת מעלה ולכן בדיעבד אין בהם עיכוב וא"כ במשה לא שייך דעבר אמימרא דרחמנא לא מהני דלא מיקרי עבר אמימרא דרחמנא כיון דתורה לא אמרה אלא לתוספת מעלה) ולפי"ז קשה לי איך קאמר יכול יהא כעובר על המצוה וכשר והא לפי מה שביארנו עיקרא דמילתא דכשר יען דלא הוי כעובר על המצוה דרק נאמרה לתוספת מעלת קדשים א"כ אי אמרת דהוה כעובר על המצוה שוב ע"כ פסול מטעם אעל"מ וא"צ קרא לעיכוב בקדשים וצ"ע:
עוד קשה לי דהנה כבר עמדו תוס' בזבחים דף ב' להקשות הא דקטן ששחט קדשים פסול משום דאין מכוין הא סתמא כשר ובטה"ק כתב לישב דהא ביבמות דף ק"ד באלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה אע"ג דקריאה לא מעכבא אבל עכ"פ בעינן ראויין לקריאה כדר"ז דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ע"ש בתוס' שמבואר בדבריהם דבכל דינים שבתורה איתא להאי כללא אף שאין הדין כן רק לכתחילה אפ"ה ראוי מיהת בעינן לכך קטן דא"ר לחשוב לשמו דמחשבתו כמאן דליתא דמי מפסל הקרבן אמנם תוס' בקידושין דף כ"ה כ' דהיינו טעמא דסגי בראוי לבילה משום דמה דשינה עליו הכתוב לעכב כמה פעמים לכתוב בלולה ולא בלשון ציווי ולפי"ז בקדשים רק היכי דשינה הכתוב אף דל"ה בלשון ציווי עכ"פ ראוי בעינן אבל היכי דלא שינה הכתוב ל"ב ראוי לבילה בקדשים והך דיבמות בחליצה שפיר אמרינן אף שאינו רק לכתחלה ואינו מעכב בעינן ראוי (לבילה) [לקריאה] דבחולין ל"ב שינה לעכב ולכן במחשבה בקדשים ל"ב ראוי לחשוב כיון דל"ה רק לכתחילה ובדיעבד סתמא כשר א"כ הדרה קו' תוס' לדוכתי' אמאי פסול במחשבת קטן דהא ל"ב ראוי למחשבת קדשים:
אמנם יש להביא ראי' לסברת הטה"ק דבטו"א בר"ה דף ה' הקשה הא דאמרינן בקדשים בכמה ענינים דאין מרצה ואי עביד הורצה ואמאי ל"א כיון דנדחה נדחה וכן הקשה בטה"ק זבחים דף פ' להנ"ל י"ל דמה שנאמר בקדשים ולא שינה הכתוב לא נאמר רק לתוספת מעלה בעלמא א"כ י"ל ה"נ היכיא דלכתחילה אין מרצה אינו מטעם דיחוי רק לתוספת מעלה ולא חשוב נדחה ול"א בי' מה שנדחה נדחה וא"ח ונראה ודו"ק:
והקשה הכ"מ אם אין עובד למה לא יצא ונראה דאי מצות לילה דרבנן א"כ אי עומד ומקריב אימורין ופסק עד הלילה מה"ת רשאי לגמור ההקטרה בלילה לכן לא יצא אבל אי יצא יצטרך לרחוץ ידים כדאיתא זבחים דף כ' דיציאה פוסל וכש"כ יציאה כהאי שאין ראוי לעבוד היום אבל אי לא יצא א"צ רחוץ ידים בלילה כדאיתא שם דף י"ט ויגמור עבודתו:
וכן דקשה לי דבכה"ג אמרינן דיגמור אבל כהן הדיוט לא יגמור עבודה ויקשה הא לקמן פ"ו כ' בנודע שהוא חלל אמרינן דגומר העבודה ואין מתחללת ועטה"ק זבחים דף ט"ז ד"ה היכן מוזהר תימא מה שהקשה וכן הקשה בשעה"מ ובגבורת ארי' בתענית ויבואר עוד אי"ה:
אמנם יש לחקור להיפוך בכהן הדיוט אמרינן יגמור אבל מה שעבד מרגע שמת עד ששמע לא מתחלל והיינו כהך דנודע שהוא חלל שאין מתחללת למפרע:
והנה מהאי דזבחים דלר"ש הי' עומד ומקריב אפי' עד י' ימים קאמר הגמ' דאי מהתם משום דלא פסק משמע אי לא פסק יש סברא להכשיר שלא חל פסול הלינה ואי פסק חל הלינה א"כ מ"ש מאינך דצריך להפסיק:
ב')

ואם עבד והוא אונן של תורה חלל עבודתו.

הנה מוכח מזה דאי הוה מדרבנן אין מחלל עבודה דלא הוה מחולל מה"ת כמו שנראה מפירש"י בזבחים דף ט"ו שפי' דהא דאונן מחלל כל זמן שלא נקבר דהכונה ע"כ אימים שאחר יום מיתה דאי ביום מיתה אף אחר קבורה הוה אונן כדאיתא במנחות דף ק' מי איכא למ"ד דלית ליה אחריתה כיום מר ע"כ דסובר רש"י דמחולל דרבנן ג"כ עבודה פסולה וזה דלא כמשל"מ פ"ו מתרומה שחקר דהוה תרומה מחוללת מדרבנן גם מה"ת הוה כמחולל:
ג')

כה"ג

עובד כשהוא אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כלומר ישב ויעבוד עבודה שהוא עוסק בה ואינה מתחללת.

הנה הכ"מ מפרש דברי רבינו דסובר דר"י ור"י פליגי בכה"ג ומדרבנן אסור להתחיל ופסק כר"י דגומר אבל לר"י מדרבנן אסור לגמור וצריך להפסיק להניח עבודה ולצאת ובכהן הדיוט אין גומר מה"ת דמחלל עבודה וכן במשל"מ צידד לומר כן אלא דהוסיף דלא צריך להתחיל בעבודה אלא די אם עוסק בה ואח"כ מסיק במשל"מ דבאמת א"צ שיהא עסוק אלא אף מתחיל לכתחילה (ודבר זה הכרח דאל"כ יקשה על רבינו למה לא פסק כמשנה דפ"ג דהוריות דמקריב אף לכתחילה) והא דכ' רבינו עבודה שהי' עסוק בה היינו דיש איסור להניח מקרא דלא יצא אבל אם יוצא מתחיל ובברכ"י סי' ע"א הביא משבות יעקב שכ' לפרש כדברי הכ"מ דרק גומר אבל לא מתחיל מדרבנן אבל לדעתי לא כדברי אלו ולא כדברי אלו דרבינו מפרש כפירש"י דברייתא זו איירי בכהן הדיוט דאי בכה"ג א"צ לצאת אדרבא אין רשאי לצאת כדי שלא יטמא עצמו כדאיתא בסנהדרין דף י"ח אלא אייריא בכהן הדיוט ופסק כר"י דאסור לגמור ואף דבעלמא הלכה כר' יוסי פסק כאן כר' יודא משום טעמא שאבאר דהנה בברכ"י הביא ריטב"א הקשה אי בכהן הדיוט אייריא אמאי לר"י יגמור הא חילל ותי' דר' יוסי משמע לי' הא דחילל דוקא בעבודה שהתחיל אחר ששמע אבל בעבודה שהי' עסוק בה לא אסרה תורה כלל והנה בפ"ח מתרומות פליגי ר"א ור"י בהי' מקריב ע"ג מזבח ונודע שב"ג לר"א פסול ור"י מכשיר ובבע"מ עבודתו פסולה והנה בקידושין דף ס"ו במקוה שנמצא חסרה אר"ט משל לנמצא ב"ג שעבודתו כשרה אר"ע משל לנמצא בע"מ שעבודתו פסולה מה בע"מ פסולו בגופו וביחיד אף מקוה וכתב הריטב"א לפרש דהכי מייתי דאין לתמוה אמאי תעלה טבילה לטהרות שעשה אתמול שהרי בנמצא ב"ג דעבודתו פסולה מכאן ולהבא ולמפרע כשרה אע"פ שנודע שאתמול פסול הי' שכן הוא דין תורה עכ"ד ובפנ"י המתיק יותר כיון שהי' בחזקת כשר הו"ל האי חזקה כודאי שהכשירה תורה אף בדיעבד ור"ע משיב אדרבא יש לדמותו לבע"מ דלא נחשב ככשר אף שהי' בחזקת כשרות יעו"ש ומעתה הנך רואה בסברת ריטב"א שכ' דאונן שנודע לו כשהתחיל בעבודה לא אסרה תורה הוא כסברת ריטב"א בב"ג שעבד קודם שנודע דהכשרתו התורה וחזינן דאפ"ה בבע"מ ל"א סברא זו ומעתה ע"כ הא דסובר ר' יוסי באונן דיגמור ולא מדמי לבע"מ היינו משום דסובר הא דבע"מ חילל כשאר אוקימתא או מאחר שעבד חילל או מהן הקריבו היום כדאיתא בזבחים דף ט"ז ומעתה רבינו דפסק לקמן דאונן מחלל מקו"ח דבע"מ א"כ כמו בבע"מ ל"א סברא זו ואף למפרע חילל א"כ ממילא לא קיימ"ל בהא כר' יוסי דסובר דלא אסרה תורה כיון שהי' בחזקת שאין אונן כמו בבע"מ והבן:
והנה פשוט י"ל עוד דבתרומות פליגי ר"א ור"י באמרו לה בעליך גרשך ר"א אומר תבלע ור"י אומר תפלוט וכן הי' אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר ר"א אומר יגמור ר"י אומר לא יגמור הרי אף דהתחיל בהיתר לא יגמור ופסק רבינו כר"י בפ"י מתרומות ופ"ד ממעשר וא"כ לכן לא פסק כאן כר"י דאתיא כר"א דתרומות והבן והנה בירושלמי פ"ח דתרומות קיבל מהן שיזרוק משמע דבעינן התחיל ממש לא כמשל"מ דרק עסוק בהן סגי ומוכח ג"כ דאייריא בכהן הדיוט אמנם תוספתא פי"א דזבחים וירושלמי הוריות פ"ג ר"ש אומר יגמור מוכח דרק מה"ת אסור להתחיל וכדעת הרמב"ן בסהמ"צ וא"כ פשיטא שזה גם דעת רבינו וסובר דהלכה כר"ש כיון שבגמ' דידן נוכל לאוקמא דרי"ו כר"ש ואייריא בכה"ג דאסור להתחיל ומותר לגמור:
והנה במשל"מ כתב להוכיח דע"כ לכ"ע מה"ת רשאי כה"ג להתחיל לר"י דסובר לא יגמור מה"ת גומר דאל"כ יקשה עדיין מהא דמפרישין לו אשה אחרת דא"ל ביוהכ"פ זכור הוא דז"א דאי מה"ת אין חילוק בין יוהכ"פ לשאר ימים ולדעתי תמוה דהרי בגמ' מפרש דכל הקו' משום טרדה דאונן ל"ש כיון שמגרש על תנאי רק דמוטרד בין לפירש"י דבעינן דרך גדולה בין לתוי"ש דע"י טרדה ישכח ויאכל א"כ רק מדרבנן משום גזרה שפיר קאמר ביוהכ"פ דכ"ע לא אכלי לא גזרינן ובזה תשובה גם לדברי מג"א סי' תרי"ב דהקשה אשמעתין למה לא פריך בכל יוהכ"פ נגזור שיאכל ולדעתי כיון דגמ' מפרש משום טרדה והיינו דהא גזרינן באונן משום טרדה ישכח ויאכל לכן שפיר פריך מיוהכ"פ וע"כ גם מתחילה ידע זאת כיון דבאמת אין אונן דמגרש לה על תנאי ורק הגמ' פרושי מפרש לה א"כ ל"ק מיוהכ"פ דעלמא דודאי לא ישכח אמנם דברי מג"א נכונים מאוד עפ"י תוי"ש הנ"ל דאף שטרוד אפ"ה כיון דכ"ע לא אכלי ל"ח שיאכל א"כ כש"כ בעלמא דל"ח שיאכל והטעם נ"ל דאף דטרוד ל"ח כיון דאין ראוי לאכול חי משא"כ שאר ימות השנה אלא דא"כ נסתר שוב ראיות מג"א די"ל בשר חי א"ר לכן ל"ג וכן מסיק באמת במג"א:
אח"ז ראיתי בחכ"צ סי' קנ"ז העלה כדברינו דחשש דמשום טרדה ישכח ואך מה שהקשה בחכ"צ אפירש"י טבעה ספינתו בים לא יאכל מן הקדשים וכן הקשה במשל"מ כבר הקשה כן בתוי"ש אמנם ל"נ לישב דעת רש"י דהרי במ"ק דף ט"ז דרשינן אונן אין שולח שלמים דבזמן שהוא שלום פירש"י דעתו מיושבת עליו ול"א דמעתה טבעה ספינתו לא ישלח כן כאן שייך לענין אכילת קרבנות בכהנים בזמן שדעתם מיושבת והבן:
והנה בחכ"צ הקשה אפירש"י וכי לא ידע שאין איסור נוגע באוכלין ביוהכ"פ ול"ג שיאכל והרי אמרינן מדיחה אשה ידה ונותנת פת לתינוק וכן התירו קניבת ירק מן המנחה ותמהני מה הקשה מקניבת ירק הרי באמת לדעת הר"ן רק מן המנחה ולמעלה כדי שלא יבוא לאכול והא דנותנת פת לתינוק הביא מג"א שם בשם הב"ח דאייריא בתינוק שא"י ליטול מעצמו א"כ חכ"צ יפה השיג לפירש"י לשיטתו בקניבת ירק שלא פי' מטעם שיבוא לאכול ואמנם מדברי חכ"צ למדתי תי' על קו' מג"א דלא פריך בכל יוהכ"פ נגזור שיבוא לאכול די"ל ביוהכ"פ פר ושעיר פנימי נשרפין ול"ג שיבוא לאכול דאל"כ בכל שנה נגזור שיאכל מן העולה שהיא כליל ורק קו' הגמ' דיומא היינו ע"י טרדות האנינות וכמש"כ וא"ל דילמא יאכל משלמים דאתמול לזה שפיר י"ל כמש"כ המג"א דרק גזרינן שיאכל אם עוסק בהן ומתקינו לאכול כקניבת ירק וא"ש:
אמנם מכאן קשה לי אמש"כ הט"ז דמה שמפורש בתורה אין חכמים יכולין לאסור והרי דעת תוס' כה"ג אסור להקריב מדרבנן ויוצא ממקדש ותורה אמרה בפירוש מן המקדש לא יצא ולא יחלל אבל לדעת רש"י ניחא ועמש"כ מזה בפ"ה מכהמ"ק ומה שהקשה במשל"מ מפ"ד מה' אלו איך משוי שליח הא לא מצי עביד איהו:
והנה קשה לכאורה בגמ' יומא דפריך מיוהכ"פ יקשה הא בפסחים מבואר דשבת חמור ובדילי אינשי מיני' א"כ כש"כ יוהכ"פ דחמור יותר משבת כתוס' חולין דף ק"א דיש סליחה וכפרה א"כ לכן בוודאי בדילי אך לפמש"כ המג"א סי' תרי"ב לפרש קו' הגמ' היא משום דחיישינן שטעה בשאר ימים וע"ז משני כיון דכ"ע לא אכלי הוא יודע ה"ט דעובד אונן ביוהכ"פ ולא טעי בשאר ימים א"כ ניחא דלא משני יוהכ"פ בדילי דחמור כיון דהגמ' לא פריך כלל אמאי ל"ח שיבוא לאכול ביוהכ"פ א"כ להר"ן דסובר בקניבת ירק דחיישינן דיבוא לאכול ביוהכ"פ וכן בירושלמי פ"ד דפסחים גבי חילוק לחם הפנים דחיישינן שיבוא לאכול יקשה שפיר הא יוהכ"פ חמור משבת והנה מש"כ המג"א לחלק דיוהכ"פ שאני דאין אוכל שום דבר יקשה א"כ מ"פ מיוהכ"פ וצריך לשנויי כ"ע לא אכלי ולא תי' דשאני יוהכ"פ דאין אוכל שום דבר אך לפירוש מג"א גופי' דלא פריך מיוהכ"פ דחיישינן שיבוא לאכול אלא מדיעבד אונן ביוהכ"פ ולא חיישינן שגם אונן בשאר ימים יאכל ניחא:

ז

מניין

שאונן מחלל קו"ח מבע"מ. וקשה לי דבגמ' מבואר מאן דיליף קו"ח מבע"מ ע"כ צריך לומר דאזהרתו מהן הקריבו היום וכמ"ד משום אנינות נשרפה (ועמש"כ בפ"ה מהלכות אלו בארתי במש"כ רבינו דפנחס הי' עמהן ע"כ פסק משום טומאה נשרפה כדמוכח בשמעתין דף ק"א) וא"כ רבינו דפסק בפרק זה דאנינות לילה מדרבנן משום טומאה נשרפה וא"כ מנ"ל אזהרה וכיון דאין לנו דרשה לאזהרה ליכא קו"ח מבע"מ דשאני בע"מ דמוזהר כדאיתא בגמ' ואיך יליף רבינו בקו"ח מבע"מ:
ולישב נראה דרבינו סמך עצמו אשמעתין דזבחים דף ק"א דנראה דחולק אסוג' בדף י"ז כמו שהקשו בתוס' דשם מבואר דגם למ"ד משום טומאה נשרפה האי הן הקריבו הכונה וכי אני הקרבתי הם הקריבו וא"כ שפיר נוכל לילף מזה אזהרה לאונן דהכי קאמר לי' משה וכי הקריבו אונן וטעיתם לשרוף כמו שפי' תוס' בדף י"ז למ"ד משום אנינות נשרפה כן יש לפרש גם למ"ד משום טומאה לפי הסוגי' בדף ק"א ומה שנראה לי בישוב ב' הסוג' שלא יקשה אהדדי נראה דשמעתין בדף י"ז קאי לשמואל בדף ק"א דמוקי דרנ"ח משום אנינות נשרפה היינו דמשה לא זכר כלל מאיסור אכילה באנינות ולפי"ז למ"ד משום טומאה א"כ האי הן הקריבו דקאמר אין הכונה וכי הם הקריבו אני הקרבתי רק הכונה כמו שהוא לתוס' בדף ק"א לפי מה שהפכו הסוג' כדי שיהא מתואמת לשמעתין בדף י"ז ולדידי א"צ להפוך הגי' כי בדף ק"א ע"א מוכח בלישנא דגמ' דלר"ש האי הן הקריבו קאי שסבור משה שהקריבו אוננין ואמר אהרן אני הקרבתי ולא הן רק דגמ' שם קאי להדי' אליבא דרבא דגם לרנ"ח הותר אנינות בקדשי שעה והטעות הי' בקדשי דורות ומעתה כמו דלרנ"ח מפרשינן האי הן הקריבו וכי הם הקריבו אני הקרבתי אבל בדף ט"ז דקאי לשמואל דלרנ"ח הי' טעות באנינות לגמרי דבאמת נוהג אנינות ולר"ש הי' הטעות בשל יום א"כ סובר סוג' זו דלשמואל יש הבדל בכונת הכתוב אליבא דרנ"ח ור"ש דלרנ"ח האי הן הקריבו וכי הם הקריבו אני שהקרבתי יען דמשה סבור דאין נוהג אנינות כלל והם אמרו מפני אנינות נשרפה לדידי' האי הן היום הקריבו אין הכונה וכי הם הקריבו אני הוא שהקרבתי אלא הכונה בניחותא הן היום הקריבו ואכלתי שכיון שהם אוננין איך יאכלו אבל הן היום הוא בניחותא וכמו שהוא לתוס' בדף ק"א לפי מה שמהפכין הסוגי' ע"ש בבה"ז היטב מעתה עלו דברי רבינו לנכון דכיון דלרבא דפליגי בקדשי דורות אין הבדל בין רנ"ח ור"ש בהא דהן הקריבו דלתרווייהו מתפרש היטב בלשון בתמי' א"כ שפיר שייך למילף אזהרה מהן הקריבו שמשה אמר להם וכי עברתם להקריב אונן וטעיתם לשרוף ומוכח אזהרה וכיון דיליף כבר אזהרה ידעינן חילול מקו"ח מבע"מ ואז שוב א"צ לפרש שאמר להם שטעו לשרוף אלא כך אמר להם וכי הקרבתם אוננין ולכן שרפתם וכמו שכתבו תוס' בדף ט"ז ולפי"ז הא דלא יליף רבינו חילול מהן הקריבו לא משום דסובר משום טומאה נשרפה דהרי מדף ק' מוכח גם למ"ד משום טומאה נשרפה מפרשינן האי הן הקריבו דלא הקריבו באנינות אלא דסובר כתדברי"ש דסובר דלא מוכח מהן הקריבו רק אזהרה אבל לא דמחלל ודו"ק:

מחלל עבודה קו"ח מבע"מ. הנה בשעה"מ הקשה על רבינו דהנה נאמר חלל יוכיח דאין אוכל ואין מחלל עבודה הן אמת דקו' זה איתא בגמ' לתדברי"ש ורק אגמ' ל"ק די"ל דתדבר"י סובר כר"א דמחלל עבודה אבל ארבינו קשיא דהוא פסק בפ"ו כר"ש דאין מחלל עבודה א"כ י"ל חלל יוכיח והנה כקו' זו הקשה עוד בשעה"מ אהא דיליף בגמ' זר בקו"ח מבע"מ נאמר ג"כ חלל יוכיח (וכן הקשה בתוס') ותי' יען דרק בזרעו של אהרן אמרינן כן אבל זר שאין מזרעו של אהרן לכן ל"מ לעשות יוכח מחלל אף דתוס' תענית דף י"ז כ' דאמרינן חלל יוכיח היינו רק אערל שג"כ מזרעו של אהרן אבל אזר ל"ש סברא זו ואך זה ניחא אקו"ח דזר אבל כשבא לילף מבע"מ שפיר י"ל ערל יוכיח והנה אזר י"ל עוד דבגמ' דקידושין מבואר דחלל משום דאינו פוסל בגופו ודבר אחר גרם לו ליפסל אבל זר פסולו בגופו ותוס' תענית כתבו כן אערל שג"כ אין פסולו בגופו דאפשר למול וזה ניחא ג"כ אקו"ח דזר אבל אקו"ח דבע"מ שפיר קשיא דחלל ג"כ אין פסולו בגופו ולכן נראה לתרץ דל"ש כלל יוכיח מחלל דאין אוכל כיון דלא ידעו שהוא חלל ומכאן ולהבא כמו שאין אוכל מחלל נמי עבודה לשיטת רבינו בפ"ו:

ח

ואעפ"י

שכה"ג עובד אונן אסור לאכול בקדשים שנאמר ואכלתי היום הייטב בעיני ד'. וטעמא דמילתא נראה משום דאונן אין דעתו מיושבת עליו ובעינן לאכלה למשחה בדרך גדולה ובב"ק דף ק"י אמרינן אכילה ע"י הדחק ל"ש אכילה עבודה שע"י הדחק שמה עבודה ותוס' הקשו הא אכילה גסה שמה אכילה ולדעתי בקדשים שאני כתיב למשחה דרך גדולה וא"כ א"ש בעבודה ל"ש אין דעתו מיושבת עליו אבל באכילה אסור באין דעתו מיושבת עליו דהוה כאכילה על ידי הדחק:
והנה רש"י הביאו במשל"מ כ' ביומא דכשהוא טרוד באכילת קדשים ובעינן למשחה דרך גדולה ותמה ע"ז דע"י טירדא יהא אסור באכילת קדשים ותוס' ישנים תמהו יותר מהא דברכות אלא מעתה טבעה ספינתו בים נמי וקאמר איבעי לי' ליתובי דעתו והנה להנ"ל יש לישב שיטת רש"י כיון דאין דעתו מיושבת הוה כאכילה ע"י הדחק דל"ש אכילה אמנם לדעת תוסי"ש דאמרינן איבעיא ליתובי דעתו י"ל ג"כ זה שייך שם דבאמת לא חל אנינות עליו דהרי גירש על תנאי אבל בחל עליו אנינות וחייב להתאבל ל"ש איבעי ליתובי דעתו כיון דחייב להתאבל וראי' לזה דבמס' מ"ק דף ט"ז אמרינן אבל אין אבל משלח קרבן שלמים דבעינן בזמן שהיא שלם ולא בזמן שהוא אונן ופירש"י יען דאין דעתו מיושבת עליו (וכן פסק רבינו בפרקין) והנה ע"כ לתוס' כהא"ג דחייב להתאבל גם תוס' מודה דטירדא מונעת מאכילת קדשים כמו דאין משלח קרבנותיו דל"ש לומר איבעי ליתובי דעתו כיון דחייב להתאבל אין יכול לשמוח ושייך שפיר למשחה דרך גדולה וא"כ א"ש דאונן כה"ג אף שמקריב אפ"ה אין אוכל:
ובזה זכיתי להבין דברי רבינו בפ"א מאבילות שכ' אבילות יום ראשון מה"ת שנאמר ואכלתי היום הייטב בעיני ד' וכ"מ תמה מה ענין איסור אכילת קדשים לאבילות אבל לפמש"כ א"ש דרבינו מייתי כמו דאהרן כה"ג רשאי להקריב אפ"ה אמר ואכלתי היום הייטב בעיני ד' מוכח דאסור באכילה ואמאי כיון דרשאי להקריב וע"כ יען דבזמן שהוא שלם אמרה תורה והתינח אי חייב להתאבל אבל אי פטור מה"ת להתאבל יקשה כסברת תוי"ש איבעי לי' ליתובי דעתו אע"כ דחייב להתאבל ול"ש דאיבעי ליתובי דעתו וזה דבר נעים:
ובמש"כ א"ש קו' גדולה שהקשה בדל"צ הא דמ"ק בעי מהו שינהוג צרעת ברגל ופשיט מהא דכה"ג נוהג צרעת וכה"ג כרגל דמי מדמקריב אונן והקשה הנ"ל הא כיון דכרגל דמי א"כ איך רואין הנגעים כלל בכה"ג הא אין רואין נגעים ביו"ט וכבר הקדימו בזה הריטב"א ולפמש"כ א"ש דלכאורה יקשה איך פשיט מכה"ג דכרגל דמי הא בב"ק דף ק"י אמרינן נהי דמקריב אונן יען דחס רחמנא עליו אבל שליח ס"ד דלא משוי א"כ איך קאמר דכרגל דמי הא חזינן דנוהג בו אנינות ויותר יקשה כיון דאונן מקריב ואין אוכל חזינן דנוהג בו אנינות ול"ח כרגל (וראיתי אח"ז שכן הקשה גם בריטב"א דף ט"ו) ויותר יקשה לדברי רבינו הנ"ל דאבילות נשמע מקרא דואכלתי היום דאין אוכל קדשים ע"כ שאין אוכל באנינותו וא"כ כיון דכה"ג אין אוכל אונן אינו אוכל כשהוא אבל ג"כ ונוהג בדידי' אבילות וכ"כ רבינו להדיא בפ"ז מאבילות דגם כה"ג חייב להתאבל א"כ חזינן אף דאין אבילות ברגל בכה"ג נוהג אבילות ול"ח כרגל א"כ איך פשיט מכה"ג דיש בו צרעת דנוהג גם ברגל הא חזינן אבילות נוהג בכה"ג ואין נוהג ברגל והוא קו' נאותה וראיתי אח"ז שבאמרי א"ש סי' ק"ט הרגיש בקו' זו:
והנה לכאורה אפשר לומר לפמש"כ המשל"מ פ"ג מאבל דלענין אכילת קדשים נוהג אנינות בשבת ויו"ט וקשה לכאורה עליו ממ"ק דא"כ איך קאמר כה"ג כרגל הא ברגל גופי' נוהג אנינות וצריך לומר זה לענין אכילה אבל לענין הקרבה באמת אין נוהג ברגל ושרי כה"ג להקריב באנינות ביו"ט והטעם נראה לי כך דהנה הראשונים פליגי בזה"ז דליכא קדשים אין שמחה מה"ת ביו"ט וקשה לשיטתם מהא דאין אבילות נוהג ביו"ט וכ' בשו"ת אמרי א"ש שם דנהי דשמחה אין מה"ת אבל להיפך להתאונן ולהצטער אסור באמת ביו"ט וא"כ א"ש לענין אכילה דבעי שמחה דוקא נוהג אנינות ביו"ט דל"ש ביו"ט יש שמחה דאין מחויב לשמוח שמחה מצ"ע רק שלא להתאבל ולבכות ושוב אסור באכילת קדשים אף דבאכילת קדשים חייב ביו"ט משום שמחה כשהוא אונן אין חייב לשמוח כיון דליכא חיוב שמחה מצ"ע של יו"ט רק משום הקרבן ואי ליכא קרבן אין חייב לשמוח אבל לענין הקרבה אינו משום דבעי שמחה בפועל אלא יען ששרוי בצער וזה אסור ביו"ט לכן שרי להקריב אונן ביו"ט וגם כה"ג שרי להקריב אונן וא"כ נתישב קו' הנ"ל וגם קו' ריטב"א מכה"ג אונן דאין אוכל דהרי גם ברגל אין אוכל באנינות:
אבל רש"י במו"ק פי' ברגל אונן משלח קרבן משמע שבא לתרץ קו' הנ"ל מאונן דאין מקריב ברגל ולכן כ' דמשלח קרבן א"כ לרש"י גם הקרבה ברגל באנינות אסור א"כ הדרה קו' לדוכתי אכן עפמש"כ ניחא דבשלמא הא דאין אוכל יען דחייב להתאבל וליכא שמחה ואכילת קדשים בעי שמחה ולכן גם כה"ג אין אוכל באנינות וביום ראשון דאבילות (והיינו לדעת רבינו בפ"א מאבל דרק יום מיתה וקבורה מה"ת) אבל לענין הקרבה הא דאין כהן מקריב אונן אין משום דבעי שמחה רק דתורה פסלה אונן לעבודה ואיסור זה התירה תורה בכה"ג דחס רחמנא עלי' כדקאמרת בב"ק והיכי דל"ש שמחה בכה"ג כרגל שוויא רחמנא ומעתה כן י"ל לענין נגעים הא דאין רואין ביו"ט כ' רבינו פ"ז מיו"ט דאי מטמא לי' נמצא נהפך יו"ט לאבל דיו"ט בעי לב שמח ולכן בכה"ג אתי שפיר דל"ש לומר דהוה כרגל דהא חזינן דאבילות נוהג בכה"ג וחייב להתאבל וברגל א"ח להתאבל וע"כ היכיא דהטעם משום שמחה ל"ש לומר דכה"ג כרגל אבל לענין שינהוג בו צרעת שפיר מייתי ראי' מכה"ג דמקריב אונן וחשוב כרגל דהיכיא דאין הטעם דכהן הדיוט אין עובד משום דבעי שמחה אלא גזה"כ בהא כה"ג שוויא כרגל דקיל עכ"פ לענין לשלוח קרבן באנינות ולכן כמו דאין נוהג צרעת ברגל לא הי' לו לנהוג צרעת בכה"ג ומדנוהג צרעת בכה"ג מוכח שפיר דגם ביו"ט נוהג ויצא לנו דחדא מתורצת בחברתה כיון דרק בעבודה אונן כרגל שוויא רחמנא אבל לענין אכילה נוהג בו אנינות ואבילות לכן שפיר רואין בכה"ג ולא קפדינן שנהפך רגל שלו לאבל אבל לענין לנהוג צרעת שפיר מייתי ראי' מכה"ג דמקריב אונן (ואף דלענין אין רואין נגעים איכא עוד טעם דאין דנין ביו"ט הנה זה בוודאי ל"ש בכה"ג דהא דן ודנין אותו כמש"כ רבינו בפ"ה מכהמ"ק) והנה בשעה"מ פ"ג ממעה"ק הוכיח דאנינות נוהג ביו"ט מפסחים דף צ"א דאוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים דסבר אנינות לילה דרבנן ותיפוק לי' ביו"ט ליכא אנינות מוכח דביו"ט נוהג אנינות ול"נ דיש להשיב לפמש"כ בש"א דבלילה ראשונה ליכא מצוה לשמוח א"כ בלילה הי' שייך אנינות דרשאי להתאבל ולכן רק קאמר משום אנינות לילה דרבנן רק דיקשה א"כ למה בקדשים אין אוכל נהי אנינות לילה עכ"פ אסור מדרבנן אבל כיון דאנינות דרבנן בוודאי אין נוהג ביו"ט כמש"כ במשל"מ א"כ לישתרי בליל יו"ט בקדשים וא"ל דרק ביום אמרינן אי אנינות דרבנן אין נוהג ביו"ט משום שמחת יו"ט אבל בליל יו"ט אף דאנינות רק דרבנן נוהג שפיר דז"א דא"כ בליל יו"ט יהא אסור בבשר ויין כשאר אונן:
כעת ראיתי בשו"ת שומ"ר סי' פ"ח כתב לישב קו' הנ"ל דכל הטעם דלכה"ג הוה כל השנה כרגל משום דהתורה אמרה שיקריב אונן ולפי"ז כיון דאין אוכל ומטעם דכ' ואכלתי חטאת היום ומזה נלמד מצות אבילות א"כ ממילא שוב נוהג כל דיני אבילות דהרי התורה גילתה שינהג אבילות דהיינו כיון דבקדשים כתיב לאכלה למשחה וכיון דא"י למיתבי דעתי' דמצוה להתאבל א"כ אסור לאכלה ולכן דוקא להקריב שרי באנינות יען דבזה ל"ב שמחה א"כ מוכח דחייב להתאבל דלא כמש"כ בקרית ספר דכה"ג דחייב באבילות דאינו רק מדרבנן יעו"ש ובשעה"מ פ"ג ממעה"ק:
והנה במשל"מ האריך אי בעי דוקא התחיל בעבודה או שלא התחיל בעבודה ובשו"ת שו"מ מהד"ר ח"ג סי' קי"ט כתב דמבואר בירושלמי פ"ב מסנהדרין דשם אמרו כה"ג מקריב אונן ואינו אוכל דברי ר"מ ר"י אומר כל אותו היום ר"ש אומר גומר כל העבודה שבידו ורמב"ן בסהמ"צ בשורש ה' הביא דברי הירושלמי ופוסק כר"ש א"כ בוודאי גם רבינו פוסק כן יעו"ש:
אמנם המהרש"ל בתשובה סי' ע' הקשה אהא דאיתא בכתובות דף ד' הרי שהי' פתו אפוי' וכו' הר"ז בועל בעילת מצוה ופורש ואמאי והא אונן פטור מכל המצות ולהרבה פוסקים אינו רשאי להחמיר כדאיתא בירושלמי:
ול"נ לישב לפי מה דכ' הרשב"א בברכות דף י"א וכן בסוכה דף כ"ה דמדכ' בשבתך בביתך ילפינן דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ומן ובלכתך בדרך ילפינן דאפי' בהליכה לדבר מצוה אעפ"י שאין הליכה גופי' מצוה רק הכנה למצוה נמי פטור ממצוה אחרת ואסור להניח הכנת מצוה זו ולעשות אחרת וכיון הא דאונן פטור מכל המצות לדעת המהרש"ל הוא מהא"ט דעוסק במצוה פטור מן המצוה לפי"ז כאן דפתו כבר אפוי' הוא עוסק בהכנת המצוה א"כ אדרבא פטור הוא ממצות אנינות ולא חלה עליו אנינות כלל ולכן חייב לבעול בעילת מצוה:
ונ"ל עוד דהנה תוס' שם כתבו דקרי לי' בעילת מצוה משום דכתיב כי בועליך עושיך ואמרינן אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי ואפי' בנשא אלמנה דג"כ חייב בז' ימי משתה כמש"כ הר"ן בכתובות דף ז' וגם אהא קאי הא דפתו אפוי' הוה זה עונה ראשונה שלה והוה זכות האשה לכן משום אנינותו דידי' לא פקעה זכות דידה ולא מפטר ממצוה זו שעליו מוטל להשלים חוקה (וכהא"ג כתבו בסי' ס"ו דהא דמשיב בק"ש מפני הכבוד ואם שמע קול רעם אין מפסיק בו לברך יען שזה כבוד המקום וזהו כבוד המקום אבל זהו כבוד בו"ד וזהו זכותו לא פקעה ע"י שעוסק במצות ק"ש ועמג"א סק"ה:
ולפי"ז לכאורה יצא לנו דבר חדש דאונן חייב במצות כיבוד אב דזהו זכות דידי' דמשום אנינות שלו לא פקע זכות האב וכן מסתברא אבל קשיא מהא דאיתא בפ' ואלו מגלחין הכל מחוייבין לעמוד בפני נשיא חוץ מאבל וחולה וכ' הלבוש סי' שע"ו משום שטרודין בצערן וה"ה דגם אונן פטור ולהנ"ל הא משום צער דידהו לא פקע זכות הנשיא וזהו זכותו דידי':
שוב ראיתי בשבות יעקב בסי' ט' שכ' טעם אחר דאין אבל וחולה חייב לעמוד יען דבעינן קימה במקום הידור כדאיתא בקידושין דף ל"ב ובאבל דמעולל בעפר ל"ה הידור ע"כ פטור מקימה לפי"ז ניחא קושיתינו אכן כ' שם דלפי"ז נהי דא"ח אבל רשאי לעמוד דאין בו איסור והביא ראי' מהא דכ' ביעקב וישתחו ישראל על ראש המטה ופירש"י כדי לחלוק כבוד למלכות הרי דאף חולה רשאי לחלוק כבוד וה"ה באבל ולפמש"כ היינו טעמא דמפני הכבוד דמלכות שהוא זכות דאחרינא לא פקע זכותו אלא דלא מחייבין משום דאין בו הידור לכן עכ"פ אם רוצה לחלוק כבוד רשאי שפיר:

ט

א')

אנינות

לילה מד"ס.

עכ"מ למה פסק כן ונראה להכריח דהלכה ע"כ כמ"ד אנינות לילה מד"ס דהנה מ"ד דסובר אנינות לילה דרבנן סובר מפני אנינות טומאה נשרפה ויש להכריח דהלכה כמ"ד מפני טומאה דהנה בטה"ק באמת נתקשה א"כ עיקר חסר מן הכתוב מן מה שתירץ אהרן למשה ומעתה י"ל דבאמת מהא"ט חולק אידך מ"ד וסובר מפני אנינות נשרפה אמנם קו' טה"ק יש לישב דהנה בפסחים פליגי בדף ל"ד אי היסח הדעת פסול הגוף או פסול טומאה והנה אי פסול טומאה א"ש דשייך מפני טומאה נשרפה דע"י אנינות יש כאן הס"ד ונטמאה אבל אי פסול הגוף הוה ל"ש מפני הטומאה נשרפה יען דהס"ד דאז אין הפסול משום טומאה אלא משום הס"ד ומשום הס"ד עצמו ל"ש לומר דנשרפה דהרי משרע"ה אמר לאהרן שמא מפני צער הס"ד והשיב אפי' כאלה וכאלה ח"ו להקל בקדשי שמים אבל אי הס"ד עצמו אין פוסל שפיר י"ל דהס"ד ושוב נטמא באונס ע"י הס"ד ומיושב קו' הטה"ק דכיון דהי' אונן ואסור באכילה הס"ד ונטמא באונס אלא דאפ"ה יפה הקשה בטה"ק כיון דקאמרי רבנן לעיל שאהרן השיב ח"ו שאני מקיל בקדשי שמים ע"כ סובר הס"ד פה"ג לכן שייך לומר ח"ו להקל בקדשי שמים כיון דזה עצמו הוא הפסול אבל אי פסול טומאה ל"ש דח"ו להקל בקד"ש דבזה לא נפסל עדיין א"כ ל"ש לומר דהכונה שנטמא ע"י הס"ד ושפיר הקשה בטה"ק אמנם להלכה דהס"ד פסול טומאה כמש"כ במק"א א"כ שפיר י"ל ע"י טומאה נשרפה היינו ע"י שהס"ד נטמאה אח"כ באונס וא"כ לפי"ז שפיר הלכה מפני טומאה נשרפה דכל הטעם דסובר מפני אנינות היינו משום דלא רצה לפרש משום טומאה דקשיא לי' קו' טה"ק אבל להלכה דהס"ד פסול טומאה כקו' טה"ק שפיר י"ל דמפני טומאה נשרפה שאירע טומאה באונס ע"י הס"ד אבל אנינות לילה מד"ס ולכן פסק רבינו אנינות לילה מד"ס:
והנה בתוס' דף ק' ד"ה דאי ביום קו"ח ממעשר הוק' בלילה נמי נימא קו"ח דהא ר"י אית לי' אנינות לילה דאורייתא לדורות ובבה"ז תי' עפמש"כ רש"י לעיל דכאן מפני שכולן אוננין הותר אנינות לילה מגזה"כ הקשה דמאי סברא יש להקל בלילה מביום אמנם די"ב תי' היטב לחלק בין יום ולילה דביום הי' משה כהן דכל שמונת ימי המילואים שימש בכה"ג וא"כ משה דלא הי' אונן הי' יכול לאוכלו ולא שייך סברת רש"י דאין כאן כהן אבל בלילה דמשה כבר הי' זר ואין שם כהן שפיר י"ל כסברת רש"י שהותר להם לאוכלן באנינות:
אמנם ל"נ באופן אחר נאות מאוד דהנה אונן פטור מכל המצות ואפי' כשירצה לקיים העשה אין רשאי להחמיר על עצמו מפני כבוד המת ובקדשים דהוה מ"ע ואכלו אשר כופר בהן אסור לאכול באנינות מפני שמקיים העשה ואסור להחמיר על עצמו א"כ יש כאן איסור לאונן כמו בכל המצוות וחוץ מזה יש לאו דלא אכלתי באוני ממנו והנה בלילה דאין זמן קבורה א"כ הרשות לקיים העשה ורק נשאר איסור דלא אכלתי באוני וזה התירה תורה בקרבן שעה אבל ביום דיש איסור כשמקיים המצוה זה לא התירה תורה כלל ודו"ק ועטה"ק שתי' עפ"י שיטת רש"י יומא י"ד דיש איסור אכילת קדשים משום טירדה ובלילה ליכא טירדה התירה התורה אבל ביום יש עוד איסור טירדה לא הותר אבל מש"כ נראה יותר:
והנה תוס' הוק' לפירש"י אהא דיליף קו"ח ואזהרה מהן הקריבו דהכי אמר להם משה שמא עברתם והקרבתם אונן והקשה תוס' א"כ נשמע שוב דגם חילל דמשמע אי עברו שפיר הוה שרפי ותי' דשמא טעיתם שישרפו ואמנם רש"י שלא פי' כן נראה דאף אי שפיר עבדו שישרפו לא מוכח חילול דהנה בטה"ק ריש פירקין חקר למה צריך קרא בזר דמחלל עבודה תיפוק לי' כיון דמוזהר ועבר אמימרא דרחמנא לא מהני ותי' דצריך קרא לעכב בקדשים ול"א אעל"מ ולדעתי מתוס' זבחים דף קי"ד במחוסר זמן מוכח בקדשים שייך ג"כ אעל"מ וכן הוא באמת במנחות א"צ שנה לעכב וא"כ יקשה כקו' הטה"ק למה צריך קרא לחילול אולם נראה דבאמת יש לומר דפסול ומעכב ואפ"ה מרצה דהא יש פסולים דכשרים ואין מרצין כגון טומאה אי אמרינן טומאה דחוי' בציבור א"כ פסול ומרצה דציץ מרצה לכן צריך קו"ח הקרבן נפסל ואין נאכל ויצא לבית השריפה (וכהא"ג לקמן דף כ"ו בנתן את הניתנין למעלה למטה שנתכפרו בעלים והבשר פסול) וא"ל שם משום שנטמאה דז"א דאף אי לא נטמא כגון בשחט זר טהור ולא נטמא בשר אפ"ה למ"ד ט"ד אין הבשר נאכל כמש"כ תוס' יומא דף ז' (ודע דיש לחקור דמתוס' הנ"ל משמע רק יען דבלא"ה הי' לנו לומר דמחלל אלא בציבור אין מחלל משום דט"ד בציבור אבל עכ"פ אין הבשר נאכל לפי"ז היכא דכהנים טהורים ורק כ"ש טמאים (או ברוב ציבור טמאים דג"כ נעשה בטומאה א"כ לא נטמא הבשר א"כ כיון שלא נטמא הבשר שנשחט בסכין טהור אלא שהדם נתקבל בכ"ש טמא הי' לנו לומר דבשר נאכל ג"כ) ומעתה ניחא דהנה לעיל דף ד' פריך גם בשחט שלא לשמן לפסלו ופירש"י משום דלא נעשה זריקה כהלכתו אין מותר בלא זריקה וכתב בטה"ק שם דכונת רש"י לתרץ בזה קו' תוס' שהוק' הא לא שינה הכתוב לעכב וכ' דרש"י רצה לתרץ זה נהי דלא שינה הכתוב לעכב היינו דמרצה אבל עכ"פ לא ניתר באכילה בלא זריקה כהלכתו והבשר אסור יעו"ש וא"כ לפי"ז י"ל דרש"י כאן לשיטתו דהכי אמר משה שמא עברתם על האזהרה להקריב אונן על כן צריך שריפה דנהי דאין מחלל ומרצה הבשר עכ"פ אין נאכל ופסול כמו בהקרבה בטומאה ולא נטמא הבשר דבציבור מרצה וצריך שריפה אבל לומר שאין מרצה לא נשמע מדברי משה ממה שצריך שריפה ולכן צריך קו"ח וזה נכון מאוד ובזה ניחא לישב קו' הנב"י הנ"ל וכאשר יבואר:
ב')

והנה

בנוב"י סוף מהד"ק דהגמ' שם מקשה והיכן מוזהר ומסיק מהן הקריבו וקסבר מפני אנינות נשרפה ובמס' זבחים דף ק"א אמרו למ"ד מפני אנינות נשרפה הי' להם לאוכלה לערב ומשני קסבר אנינות לילה מדברי תורה הרי דאי אמרינן דאונן מחלל אתי בקו"ח מבע"מ ע"כ לומר דחטאת אהרן נשרפה מפני אנינות ואז מוכח דאנינות לילה הוא מדאורייתא והרי רבינו כאן פסק אנינות דלילה מד"ס כן הקשה בנו הגדול והוא זצ"ל כתב דקו' עצומה היא וכתב לישב כי סוג' זו שבזבחים היא אחת מסוגיות הפוכות כי בדף ק' הסוג' להיפוך דקאמר בשלמא לרבנן היינו דכתיב היום אלא לר"נ מאי היום חובת היום אלא לרבנן מאי הן היום הכי קאמר הן הקריבו אני הקרבתי פירש"י ה"ק לי' דאמרת דילמא באנינות הקרבתיהו וכי הן בני שהם הדיוטות הקריבו הנה לפי זה הוא להיפך דמ"ד מפני אנינות נשרפה הן היום היינו לחלק בין קדשי חובת היום שהוא לדורות ובין קדשי שעה ולמ"ד מפני הטומאה נשרפה אבל לענין אנינות אין חילוק בין שעה לדורות רק החילוק בין יום ללילה א"כ הן היום הקריבו היינו וכי הן הקריבו א"כ מפורש שאסור להקריב אונן אבל למ"ד מפני אנינות לא נתפרש כלל בהך קרא שום דבר שאסור להקריב אונן רק איסור אכילה לאונן בק"ד וכבר הרגישו בזה בתוס' ולעיל גריס להיפך אלא מהן הקריבו וקסבר מפני הטומאה נשרפה עכ"ד:
וראי' נראה לדברי רבינו דתוס' דף י"ו ד"ה קסבר הוק' אמאי לא מתרץ דסובר לעולם מפני אנינות נשרפה אלא דסובר כתדבר"י דדריש מהן הקריבו רק דלא סבירא לי' דהוה לאו ולמה צריך לתרץ דסובר מפני הטומאה נשרפה ולהנ"ל ניחא דגם רי"ש סובר מפני טומאה נשרפה ודו"ק:
והנה בהאי אנינות לילה לענין קדשים יש לי חקירה דתלוי אי לילה אחר היום בקדשים דאז אנינות לילה דרבנן מב' טעמים חדא דיומא אחריתא הוא ועוד כיון דלילה שייך ליום שאחריו שהוא יום קבורה אין מח"ז לבו ביום ושרי מיד אבל אי לילה אחר היום שלפני' אנינות לילה מה"ת חדא דכיומא אריכתא וגם ל"ש אמח"ז לבו ביום דלמחר ביום שרי דיום המחרת יומא אחרינא כמש"כ בפ"ג מאימ"ז דהאי דאין מח"ז בלילה תליא אי לילה אחר היום שלפני' או ליום שלאחרי' ובזה ניחא קו' תוס' דבלילה ג"כ נעשה קו"ח די"ל דבאמת יש איסור לקיים מ"ע כמו כל מצות אלא לענין זה אנינות לילה דרבנן דבעניני חולין יום אחר הלילה א"כ הלילה כיום המחרת ורק יש איסור דלא אכלתי באוני יען דבקדשים כיום שלפניו זה שפיר הותר בלילה:
והנה כבר כתבתי קו' נוב"י שהקשה כיון דפסק כמ"ד מפני אנינות נשרפה א"כ אנינות לילה מה"ת ולי יקשה עוד דמבואר בפסחים דף פ"ב דלמ"ד מפני אנינות נשרפה פסול דם יוצא לשריפה בלי ע"צ ומ"ד מפני טומאה נשרפה סובר דרק פסול הגוף אך פסול דם בעי עיבור צורה וא"כ רבינו דפסק בפ"ד מק"פ דבדם ובעלים תעובר צורתו ע"כ פסק כמ"ד מפני טומאה נשרפה ואיך פסק כאן כמ"ד מפני אנינות:
וצ"ל כמש"כ נוב"י לתרץ דרבינו אף דסובר קו"ח מאונן אפ"ה סובר שפיר כמ"ד מפני טומאה נשרפה וכסוג' המוחלפת בזבחים דף ק"א וא"כ ניחא גם הא אך ברש"י פסחים דף פ"ב משמע דלא כנוב"י אלא דלמ"ד מפני טומאה נשרפה אית לי' ג"כ הא דהן הקריבו אני הקרבתי דמותר להקריב אונן יעו"ש:

י

טובל

ואוכל לערב. הנה בפ"ו מק"פ מבואר שזה דוקא במת לאחר חצות אבל קודם חצות אנינות דוחה הפסח והנה טעמא דמילתא לא נתבאר למה במת קודם חצות אפקעי' אנינות מפסח אמאי לא נימא דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה עשה דכשהוא שלום ולא כשהוא אונן וכבר עמד בטה"ק זבחים דף ק' להקשות כך אפירש"י שם ד"ה לאחותו דק"ח אפקעי אנינות מפסח ולא כ' משום דדוחה עשה דטומאה וא"ח לטמאות וא"כ אמאי לא דחי אנינות ונראה לישב כיון דאונן פטור מכל מצות שבתורה א"כ ליכא עליו עשה דפסח כלל ולכן אנינות אפקעי מפסח אבל אחר חצות שכבר חל עליו חיוב פסח דחי לעשה דאנינות והנה לכאורה יש להקשות לפמש"כ הנוב"י סי' כ"ח דאונן חייב במצות ספירת העומר דעד כאן ל"א דנדחו מפני אנינות אלא מצוה הנוהגת בשעת אנינות שאז נראה שביטול המצוה הוא מפני כבוד המת אבל מצוה שנמשך כמה ימים אחר קבורת המת זה לא נדחה מפני כבוד המת וא"כ כיון דאם לא יקריב ק"פ ביום יתבטל בלילה מאכילת ק"פ ואנינות לילה רק דרבנן א"כ הוא הפסד מצוה אחר שיעבור האנינות א"כ גם ביום מצוה עליו להביא ק"פ א"כ קשה אמאי ידחה למצות פסח לכן נראה דאדרבא באמת מהא"ט הוא דאמרינן במת אחר חצות דפסח דוחה אנינות כיון דחל חיוב פסח אין עשה דכשהוא שלם דוחה המצוה שחייב בלילה דמפסיד מצות אכילת פסח שלא בשעת אנינות לכן אונן חייב במצות פסח והא דמת ק"ח דאנינות דחי למצות ק"פ נראה דהיינו כיון דתורה אמרה כשהוא שלום מביא ולא כשהוא אונן ל"ש דעשה דפסח ידחה דאנינות דהרי ע"ז עצמה כתבה תורה העשה שלא יביא קרבן דשלם בעינן והוא מתנאי הקרבן כמש"כ בצל"ח ספ"ג דפסחים כהא"ג לכן במת א"ח דכבר חל החיוב בשעה שהיה שלם קרינן בי' כשהוא שלם מביא חייב בהבאת ק"פ משום דעשה ע"כ איכא דבלילה הא ליכא אנינות ושפיר דחי עשה דכשהוא שלם:
והנה בטה"ק כ' לישב שיטת רש"י וז"ל משום דמאן לימא לן דמה שאמרה תורה כשהוא שלם הוא מביא ולא כשהוא אונן הוא איסור נפרד בפני עצמו דילמא היינו משום שראתה חכמת התורה שהקרבן אינו עושה פעולתו כ"ז שהוא אינו שלם וא"כ ליכא עשה דפסח כלל שאינו מקיים המצוה ול"ד לכה"ת כולה שעשה דוחה ל"ת או עשה חמורה דוחה עשה הקל מפני שהעשה האחרת הוא איסור נבדל בפ"ע והעשה שהוא רוצה לקיים הוא על מתכונתה כשהוא דוחה את הל"ת או את העשה משא"כ במת א"ח אין נצמח פחיתותן בפסח כלל והוא נידון כאלו שלם יעו"ש ולדעתי אף דלפירש"י אפשר לפרש כן בדעת רבינו א"א לומר דזה הטעם לחלק בין מת ק"ח לאחר חצות דהנה רבינו בפ"ו מק"פ כ' דעבר ושחט ק"ח וזרקו טובל ואוכל לערב ובלח"מ הקשה מנ"ל דהא לרבא רק מת אחר חצות טובל ואוכל אבל ק"ח אפשר אף דיעבד אינו אוכל ולכן נראה דלדעת רבינו מהא"ט הוא דל"ש עשה דפסח דחמורה שחייב כרת ידחה לעשה דכשהוא שלם כיון שנאנס יביא פסח שני כמש"כ רבינו שם להדיא דלא ישחוט לכתחילה רק ידחה לפ"ש והא דאיתא בפסחים דף נ"ט דעשה דפסח דהוא בכרת דוחה עשה דהשלמה היינו בשפשע ששכח ע"י פשיעתו להביא מקודם וא"כ א"י לעשות פסח שני והוה בכרת לכן דחי לעשה דהשלמה דאין לומר דכונה כפשטיה כיון שיש עכ"פ כרת בעשה דפסח חמורה דוחה דהא מהרש"א הקשה דרש"י פי' מחכ"פ כגון זב ומצורע ולא כ' יולדות ותי' דלחד מ"ד אשה בראשון פטורה מכה"ת אין עשה דידה דוחה עשה יקשה עכ"פ הוה עשה חמורה שיש בה כרת והעשה אלים ע"כ דס"ל לרש"י דרק אי איכא חיוב כרת אז הוה עשה חמורה לדחות עשה קלה (ועתוס' זבחים דף ק' ד"ה הא ובבה"ז ובצ"ק שכ' לחלק דהיכי דממילא מידחי פסח אז אין עשה דוחה עשה ולפי דבריו ניחא ג"כ שיטת רבינו דל"ש ע"ד עשה כיון דפסח ממילא מידחי ע"י אנינות לכן כאן שנאנס שנעשה אונן שנדחה לפ"ש אין כאן עשה דכרת לכן ל"ד עשה) וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד ששכח אוכל ע"כ לערב כמו בכל אין עשה דוחה עשה דהוא רק לכתחלה אבל בדיעבד יצא כמו שהסביר הנוב"י סוף חלק א' דאמרינן איפכא מאי אולמי האי עשה מהאי עשה דנימא דלא יצא מכח מצוה הב"ע וא"כ לפי"ז הא דק"ח לא יביא היינו משום דל"ש עשה דוחה עשה דל"ה עשה חמורה דליכא כרת אבל אחר חצות שכבר חל עליו חיוב פסח ועליו לקיימו ואם יפשע יהא מזיד ולא יכול להביא בפ"ש הוה עשה דכרת לכן דחי לעשה דאנינות:
ובמש"כ לעיל ניחא לישב מה שהקשה תוס' דמשמע דלר"ש שו"ז אף שכבר נעשה אונן משום דאנינות לילה דרבנן ויקשה והלא אנינות יום דאורייתא ואסור להביא קרבן כשהוא אונן וכי תימא דעשה דפסח דחי לעשה דאנינות דכשהוא שלם הוא מביא א"כ היכיא דייק מיני' אנינות לילה דרבנן אפי' הוא מה"ת עשה דפסח דחיא לה לפמש"כ לעיל ניחא דהא ל"ש עשה דפסח דחי לעשה דאנינות דהא דפטור הוא ממ"ע ובשלמא אי אנינות לילה דרבנן ממילא חייב ביום ג"כ כיון שמפסיד המצוה אחר שכלה האנינות כסברת הנוב"י אז עשה דחי שפיר לעשה דאנינות אבל אי אנינות לילה דאורייתא ובלילה ג"כ פטור מהעשה אז לא מצי עשה דפסח לדחות דאין חיוב עשה עליו כלל דאונן פטור מן המצות ודו"ק:

יב

א')

טמא

שרץ וכל כיוצא בזה משלחין קרבנותיהן.

והנה תוס' בגיטין ומנחות הקשה כיון דא"ר לבילה לסמיכה בילה מעכבת בו ותי' דילפינן מקרא דדריש בת"כ ומטהר מזובו ולא מנגעו ש"מ דטמא משלח קרבנו דבהבאת קרבן אייריא ובטו"א מגילה דף ח' הקשה דמכאן לא מוכח דהרי קרבן זיבה הוא מתורים או בני יונה וקרבן עוף א"צ סמיכה לכך אף שטמא מנגעו מביא קרבן ועוד הקשה דע"כ הא דדרשינן ולא מנגעו גבי זב וזבה לאו אקרבן קאי דבעודו מצורע א"א להביא קרבן דהא במ"ק דף ט"ו ילפינן מקרא וביום בואו יקריב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה בזמן שא"ר לביאה א"ר להקרבה א"כ ש"מ דמצורע א"מ קרבן וע"כ האי מזובו ולא מנגעו לא לענין קרבן אייריא אלא נפ"מ שתהא טהור מטומאת מו"מ דזב כמו שפי' תוס' שם עכ"ד ול"נ דחדא מתורצת בחברתה כיון דזב שהוא מצורע אין מביא קרבן א"כ הא דדריש מזובו ולא מנגעו היינו ע"כ לומר דאייריא בהביא קרבן צרעתו וקמ"ל דימי צרעתו עולה לימי ספירת זיבה וא"כ יקשה איך משכחת שיביא קרבן צרעתו הא טמא אין משלח קרבנותיו והרי הוא טמא בטומאת זיבה אע"כ דבשאר טומאות מביא קרבן אף דאין יכול לסמוך אקרבן צרעתו שהוא בהמה מפני טומאת זיבה דעדיין מחכ"פ לזיבתו מוכח ע"כ דסמיכה אין מעכב בשאר טומאות ולכן טמא משלח שפיר קרבנותיו:
אך לכאורה א"א לפרושי הכי דא"כ עדיפא מיני' יקשה נהי דסמיכה אין מעכב וטמא משלח קרבנותיו הא מצורע צריך להכניס ידו אבהונות ויקשה למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה מהאי דרשא דמזובו ולא מצרעתו הא כיון דטמא טומאת זב א"י להכניס ידיו בשלמא לאביי דסובר הואיל והותר לצרעתו הותר לקרבן בזבחים דף ל"ג ניחא די"ל ה"נ הותר לצרעתו הותר לזיבתו אבל לרבא דסובר ל"א הואיל ואישתרי קשיא ואולי י"ל מכאן הוכיח רבינו בפ"ג דפסק דביאה במקצת ל"ש ביאה אך לכאורה יש לדחות דהרי רבינו סובר במחכ"פ שנכנס אינו לוקה רק איסור עשה איכא וא"כ י"ל דעשה דטהרת מצורע דאלים דגדול השלום דחי עשה דמחכ"פ אך י"ל דאכתי מהא דדרשינן בנדה דף ל"ז מזובה ולא מנגעה ובדידה ל"ש עשה דגדול השלום דמצורעת מותרת בתשמיש המטה כדאיתא בכריתות דף ח' וע"כ משום דביאה במקצת ל"ש ביאה:
והנה בטו"א הקשה עוד אי ס"ד האי דרשא מזובו ולא מנגעו וכן מזובה ולא מנגעה לענין קרבן אייריא א"כ ל"ש תרי קראי דא"ל כדאמרינן בנדה דף ל"ז דחדא מחברי' לא אתיא דבכל חד איכא חומרא בטומאתו משא"כ באידך דלענין קרבן ל"ה זה פירכא דהא ט"מ דחמור שטעון הזאה אפ"ה מביא קרבן כדאיתא בפסחים הנה י"ל מזה ראי' לשיטת רבינו להלן דבט"מ אין משלח קרבנות וכן נראה דעת רש"י במ"ק שם דמפרש דפשוט מאדר"י יקרב חטאתו זה עשירית האיפה שלו אלמא שלא יכול להקריב קרבנותיו עד שיטהר מט"מ וה"ה מצרעתו א"כ ע"כ הא דפסחים ערל וכן יפרש רבינו וא"כ ראי' לשיטתו:
ב')

חוץ

מן הפסח שאין שו"ז על ט"ש.

והנה כן כתב בפ"ו מק"פ והראב"ד שם השיג עליו דרבינו מחלק בין ט"י דשרץ לט"י דמת ובגמ' מדמי להדדי ובצל"ח ובשעה"מ הקשו כיון דפסק אשו"ז על ט"ש א"כ ציבור עבדי בטומאה כדאיתא זבחים דף כ"ב ורבינו בפ"ד מה' אלו פסק דציבור ט"ש לא עבדי בטומאה וכן קשה מפסחים דף פ' דאיתא ג"כ דציבור דט"ש עבדי בטומאה לרב דסובר אשו"ז על ט"ש ובצל"ח הקשה מדף ס"ט דט"ש ליתי' ביחיד ועבדי בטומאה ונראה כי הנה יש לדקדק בדף צ' קאמר דיליף אשו"ז מדרי"צ ואמאי לא יליף מדכ' לפי אכלו כקו' תוס' דף ס"ט ומה שתי' בתוס' כבר הקשו בש"א ה' יו"ט ונראה דתוס' הוק' למה לא אמר להם לטבול ותי' דבאמת כן השיב ויקשה היכן נרמז זה בתשובתו ונ"ל דהנה בדף ס"ט איתא כל דליתי' בציבור ליתי' ביחיד ואין חיוב לטבול א"כ א"ש קו' תוס' דהשיב להם פרשת פסח שני ודרשינן מינה איש נדחה ואין ציבור נדחין דכל שביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה וכל דליתי' בציבור ליתי' ביחיד ואין חיוב לטבול ומיושב קו' מהרש"א בדף צ"ג דהא חייבין כרת ודו"ק:
אך לכאורה הא גמ' דחי סברא זו דאף דליתי' בציבור איתא ביחיד נ"ל שזה תליא בפלוגתא דפסחים דף ז' דרבנן סברי ל' יום קודם פסח שואלין ודורשין מדאמר בי"ד בניסן פ' פסח שני ורשב"ג סובר דמהא אין לילף דבעי ל' יום רק יליף דבעי י"ד יום מדאמר להו בר"ח שחיטת פסח וטו"א מגילה דף כ"ט הקשה מנ"ל י"ד דילמא רק עשרה ימים דקאמר להו משכו וקחו בעשור ושחיטת פסח רק איידי ועוד במאי פליגי דרבנן לית להו דאיידי קאמר להו ונ"ל דבוודאי היכיא דליכא הכרח ל"א איידי רק כן הכונה דע"כ לומר דאיידי קאמר להו דסובר כמ"ד כל דליתי' בציבור ליתי ביחיד ואין חייבין לטבול א"כ הי' הכרח לומר להם כן זה הפרשה דמזה למדו גם הדין דאין חיוב לטבול אך רבנן לית להו איידי דסברי דאדרבא חייבים לטבול דל"א כל דליתי' בציבור ליתי' ביחיד וא"כ לא נצטרך לומר להו פ' פ"ש בע"פ אע"כ מוכח דשואלין ל' יום קודם והא דיקשה לרבנן קו' תוס' אמאי לא אמר להו באמת דיטבלו די"ל דסברי רבנן דגם בט"י דמת אשו"ז ויש חילוק בין ט"י דמת לט"י דשרץ א"כ ל"מ טבילה ולפי"ז י"ל רב דסובר בדף פ' ציבור עבדי בט"ש ע"כ משום דסובר דאין חיוב לטבול דליתי' ביחיד א"כ דיחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה וכיון דליתי' ביחיד וא"ח לטבול כסברת רשב"ג א"כ שפיר יליף מדרי"צ דאשו"מ דל"ק כקו' התוס' דיאמר להם לטבול דכך היתה התשובה באמת ללמדם דאין חיוב לטבול וא"צ לחלק בין ט"י דמת לטבול יום דשרץ אבל לדידן דקיימ"ל דאף דאיתי בציבור ליתי' ביחיד כרבנן דדרשי ל' יום קודם פסח שואלין וא"כ חייבין לטבול ואם לא יטבלו ולא יוכלון לעשות הפסח יהיו חייבין כרת וכמש"כ רבינו בפ"ה מק"פ א"כ אי אפשר לילף מדרי"צ דיקשה קו' תוס' דיאמר להם לטבול וע"כ כמש"כ רבינו דאף בט"י דמת אשו"ז וא"כ לא נוכל לילף באמת הא דאשו"ז מדרי"צ כקו' הראב"ד דלא דמי טבול יום דמת לט"י דשרץ רק ילפינן אשו"ז מלפי אכלו א"כ טמא ל"ל כקו' התוס' דע"כ אשו"ז דל"ש כתירוצם דקיימ"ל כרבי דרגל בפ"ע ומיושב השגת הראב"ד דלרב לית לי' באמת חילוק בין ט"י דמת ושפיר יליף מדרי"צ וניחא דרבינו לא כ' כלשון הגמ' אשו"ז רק כ' הר"ז טובל ואח"כ שוחטין וכבר עמד ע"ז הצל"ח (רק בה' ביאת מקדש כתב כן) לפמש"כ א"ש לאשמעינן דחייב לטבול דרבינו סובר אף דליתי' בציבור איתי' ביחיד רק רב דסובר א"ח לטבול נקט אשו"ז על ט"ש רק נדחה ולפי"ז א"ש דנהי דסובר אשו"ז על ט"ש אפ"ה ציבור לא עבדי בטומאה דהטעם איתא בזבחים יען דיחיד נדחה וזה שייך אי א"ח לטבול אבל אי מחויב לטבול באמת אין יחיד נדחה דהרי חייב לטבול ואי לאו יהא חייב כרת א"כ ציבור לא עבדי בטומאה (ועטה"ק זבחים כ"ב שהעיר בזה דנאמר בט"ש דיש לו תקנה לטבול אינו נדחה לפ"ש) ולפי"ז הא דאמרינן בגמ' דליתי' בציבור אפ"ה איתי' ביחיד וחייב לטבול היינו אף אי הוה אמרינן ציבור עבדי בטומאה יחיד חייב לטבול אבל אחר דמסיק באמת דאיתא ביחיד ממילא ע"כ גם איתי' בציבור דנדחו ולא עבדי בטומאה דל"ש כל שביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה דהא יחיד אנ"ד דהא חייב לטבול ורק אי אמרינן כדס"ד מעיקרא ולפמש"כ סובר כן רשב"ג ורב דכל דליתי' בציבור ליתי' ביחיד שייך לדרוש כל שביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה וא"כ רבינו דס"ל דחייב לטבול א"כ גם בציבור לא עבדי בטומאה וכ"כ מזה בקונטרס על ט"כ הנדפס משמי בשבי"ד על יור"ד מאדאמוהגזג"ל:
ג')

אבל

טמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר.

וכ' הכ"מ שלמד כן מזבחים דף כ"ב דלזקני דרום בדיעבד מקריבין עליו ולר"ל אין מקריבין אף דיעבד אף בשאר קרבנות ודבריו תמוהים טובא דבזבחים קאי לזקני דרום דשו"ז על ט"ש א"כ לדידי' הא דאמרינן ערל וטמא משלחין חוץ מפסח ע"כ קאי אטומאת מת א"כ שאר קרבנות שולח אף ט"מ ורק בק"פ אמרינן דט"ש משלח אבל לא ט"מ א"כ ע"כ הא דלר"ל אין משלחין קרבנותיהן קאי אפסח אבל שאר קרבנות אף ט"מ משלח וכך פירש"י וזה היפוך דברי הכ"מ וגם מסברא יקשה דכמו בט"ש סובר דחלוק ק"פ משאר קרבנות ע"כ משום דבעינן בק"פ בשעת שחיטה בעי' ראוי לאכילה משא"כ בשאר קרבנות ל"ב ראוי לאכילה כן נמי בט"מ יש חילוק בין ק"פ לשאר קרבנות דק"פ דבעי ראוי לאכילה אין משלח ושאר קרבנות משלח:
ונראה לישב דהנה רבינו בפ"ד מה' אלו כ' דט"ש אין עושין בטומאה והקשה בס' קרבן חגיגה סי' כ"ז מזבחים מסוג' הנ"ל מוכח למ"ד אשו"ז ציבור עבדי בטומאה ורבינו הא סובר אין שו"ז על ט"ש ותי' דהך ט"ש לאו היינו פלוגתת עולא ורב רק קאי על ט"ש שטבל דבהא פליגי דלמ"ד שו"ז על ט"ש היינו בכבר טבל וא"כ לפי"ז פסק רבינו באמת כמ"ד שו"ז על ט"ש אחר שטבל לכן סובר דלא עבדי בטומאה יעו"ש דפח"ח ולפי"ז נתישבו דברי רבינו דהיינו דמפרש ג"כ כדברי הק"ח וא"כ הא דאמרינן ערל וטמא משלח חוץ מפסח קאי אט"ש קודם טבילה ואחר טבילה גם בפסח מהני הא במת אף שאר קרבנות אין מקריבין קודם שטבל ובק"פ מהני אף אחר שטבל וא"כ זהו דקאמר ר"ל מה במקום שנטמאו בעלים בשרץ משלחין קרבנותיהן והיינו בשאר קרבנות קודם טבילה ובק"פ אחר טבילה במקום שאין משלחין דהיינו שנטמאו במת דאז בשאר קרבנות אין משלחין קודם שטבל ובק"פ אין משתלח אף אחר שטבל כמש"כ בפ"ו מה' ק"פ א"כ אין דין שכהן אין מרצה והן הן דברי רבינו ומכאן סיוע לפירושו של הבעל קרבן חגיגה (ואולם למש"כ הכ"מ דבשאר קרבנות ג"כ אין כשר עד אחר הע"ש צריכין אנו לפרש דברי ר"ל דהכי קאמר מקום שאין משתלחין במת היינו אף אחר טבילה אין משלחין) והנה על קו"ח דר"ל מתרצי ז"ד סובר דמשתלחין הכונה דעתה מחדש לו דז"ד סברי לא לבד אחר טבילה שו"ז כמש"כ הק"ח אל' דסברי דמשלחין קרבנותיהן ושו"ז עליהן אפי' קודם טבילה וסברי כהך דפסחים דלמ"ד שו"ז על ט"ש אף בקודם טבילה:
ועתה אומר דמסוג' זו הוכחה לדברי רבינו וסיוע לפירוש הק"ח דלקמן דף כ"ג פריך לרמב"ח מהא דאין נושא אלא עון טומאה במאי עסקינן אי בט"ש הא לא אישתרי בציבור אלא בטומאת בעלים ומוכח דבעלים שולחין קרבנותיהן בט"מ וקשיא לרמב"ח ומשני לעולם בט"ש ושם טומאה בעולם אישתרי וסוג' תמוה כמו שהקשה בתוס' הא אי אשו"ז על ט"ש באמת אישתרי בציבור (וא"כ נוקי לעולם בט"ש וציץ מרצה בדיעבד ביחיד ובציבור אישתרי לכתחלה עצ"ק וטה"ק) ואי סובר שו"ז א"כ מאי קאמר דלא אישתרי בציבור הא בלא"ה א"צ ריצוי ציץ כלל כיון שאין נוגעין בבשר ובלילה כבר טהורים הם לאכילה ובטה"ק הקשה מאי משני שם טומאה בעולם הא למ"ד אשו"ז באמת הותרה בציבור ולהנ"ל א"ש הכל דהנה דרשא דעון טומאה הוא נושא הנה בוודאי קאי אף אקודם טבילה וא"כ אף אי אשו"ז על ט"ש אפ"ה אין נעשה בציבור בטומאה כשיטת רבינו וא"כ שפיר פריך אי לימא ט"ש הא לא אישתרי בציבור אבל אי שו"ז על ט"ש פשיטא דא"א לאוקמא דהא א"צ ריצוי ציץ ולכן רק פריך למ"ד אשו"ז דשייך ריצוי ציץ ביחיד אלא דא"א לאוקמא מטעם דלא אישתרי בציבור וע"כ בטומאה שנטמאו בעלים וע"ז משני לעולם בט"ש ושם טומאה הותר בעולם בט"מ ולא יקשה הא אי אשו"ז על ט"ש ציבור עבדי בטומאה דז"א דאף אי אשו"ז על ט"ש שקודם טבילה אפ"ה ציבור לא עבדי בטומאה וכמו שבארנו לעיל היטב:
והנה ע"ד הפילפול נראה לישב עוד דהנה יש להבין הא דאמרינן וטמא משלחין קרבנותיהן לא מצי עביד איהו לא משוי שליח לפמש"כ הראשונים בשחיטה הוה שליח דידן וצ"ל דבאמת יכול לעשות איהו דהיינו לעמוד חוץ לעזרה ולשחוט בסכין ארוכה וא"ל הא סכין כ"ש ואין עושין של עץ רק של מתכות ומטמא לסכין והדר מטמא לבשר ז"א דט"ש אין מטמא לסכין א"כ מצי עביד איהו לכן משוי שליח ולזריקה הא א"צ שליחות דשלוחי דשמיא נינהו והתינח בט"ש אבל בט"מ דל"מ לשחוט בסכין ארוכה דמטמא לסכין (עתוס' פסחים דף ע"ט ובדורש לציון שעמד על דבריהם דאפשר ע"י קתא ואמנם בתוס' יומא דף מ"ה מוכח דאף בקבע בית יד הוה חציצה) ולכן ע"כ צריך לומר דבאמת אשו"ז על ט"מ אף בשאר קרבנות ולמ"ד שו"ז על ט"מ בשביעי שלו ול"א דמטמא לסכין י"ל דסובר דל"ב סכין כ"ש דכשר בשל עץ ופשוטי כ"ע אין מקבלין טומאה ומדברי רבינו בפ"ד ממעה"ק נשמע דס"ל דסכין בעינן כ"ש א"כ לא מצי עביד איהו וא"י לשחוט בעצמו ולא מצי משוי שליח לכן א"י לשלוח קרבן דבשחיטה בעינן שליחות ולכן ט"מ אין משלחין קרבנותיהן ואין מקריבין עליהן וא"כ מש"כ רבינו עד שיטהר היינו אחר טבילה ודו"ק:
והנה בירושלמי פ"ז דפסחים איתא להדיא דקאמר ר"ל ג"כ אהא דזקני דרום מה לבעלים שכן ייפותה כוחן בשאר כל הטומאות בשנה משא"כ כהן הורע כחו בשאר טומאות בכל השנה וע"כ פי' כל הטומאות היינו ט"ש בכל השנה בשאר קרבנות כדברי הכ"מ ועיין ירושלמי פ"ק דחגיגה וז"ל ר"ח בעי קומי ר"ז מהו למשלח חגיגתו ע"י אחר א"ל נשמעיני מן הדא מוכי שחין וטמא פטורין מן הראי' וישלח חגיגתו ביד אחר א"ר יוסי זאת אומרת שאינו משלח חגיגתו ביד אחר ר' שמי בעי או חילוף וכ"י חזר ר' שמי ואמר מוכי שחין שעפ"י שאין ראויין לבוא יעוש"ה:
שוב ראיתי בקרית ספר להמבי"ט שכ' וז"ל נראה דהוה מדרבנן דמדאורייתא לא בעינן חזי לביאת מקדש אלא בחגיגה דתלוי' בביאה קפיד בה קרא אבל שאר קרבנות בעופות ובכור ומעשר דלא בעו סמיכה לא קפיד אביאה דהא מעשרות ותרומות כתיבי נמי בההוא קרא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.