תפארת ישראל - יכין/אבות/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - יכין ‏ אבות א

(א) משה קבל תורה
כתבו קמאי, דלהכי נקראת מסכת זו אבות, משום דכל המוסרים המובאים בכל ספרי חכמי ישראל ואה"ע, כולן כלולים במסכת זו למי שמדייק בדבריה היטב. ולכן דבריה הם האבות לדבריהן המרומזים בה. ולפע"ד נקראת כן, משום דנכבדות מדובר בה איך יכונן האדם ה ד ע ות ו המדות שלו. והן הן הדרך ארץ שקדם כ"ו דורות לנתינת התורה [כמ"ש ויק"ר צו סי"ט ופסחים קי"ח א']. ולא לבד בדרך טבעי כהקדמת סבה לתכלית, כ"א גם בדרך שכר, דהרי משרע"ה לא זכה להיות סרסור בין ישראל להקב"ה, רק ע"י מדותיו היקרים. נמצא שהישרות הדעות והמדות הן אבות מולידות שמירת התורה, אשר בה ישלים גופו ונשמתי לשלם חיוביו לאלדים ואדם.

נ"ל דמתחיל מקבלת התורה. שלא יחשוב האדם דסגי להשלמת נפשו בשיעסוק בתורה ויקיימה, ואף שלא יתקן מדותיו יזכה לעוה"ב. דליתא, דקשה ענשן של מדות [כיבמות כ"א א', וב"ב דפ"ה]. וכן אחז"ל דהעוסק בתורה ואין לו מו"מ באמונה ואינו מתנהג בנחת עם הבריות, אוי לו [יומא כ"ו א']. וכן רבה דעסק בתורה חי מ' שנה, ואביי דעסק גם בג"ח חי ס' שנה [כיבמות ק"ה א']. לכן מתחיל מהתורה ומסיים הם אמרו וכו', ללמדך שגם הד"א תורה היא, וכולן קבלנו מסיני: ועונ"ל להכי מתחיל עם תורה דאם אין תורה אין דרך ארץ. וכל מי שאינו מאמין בתה"ק, ובהתגלות אלהי, שוב אינו מאמין ג"כ שישגיחו עליו ועל מדותיו וכל הטוב שיעשה הוא להתפאר, או מחולשת טבעו. וכל הרע שימנע ממנו הוא רק מיראת עונש בנ"א, והרי הוא כנושא מסוה, לכן מתחיל ביסוד הכל היא התורה:

(ב) מסיני
ר"ל משה שהיה עניו מאוד, עי"ז קבל התורה שנמשלה למים שמניחין מקום גבוה ומתאספים בנמוך [כתענית ד"ז א']. ולכן קבל התורה מסיני הנמוך בהרים [כמגילה כ"ט א']. להורות דרק ע"י ענוה מקור לכל המדות ישרות יזכה אדם לתורה:

(ג) ויהושע לזקנים
הן השופטים שאחר יהושע:

(ד) וזקנים לנביאים
שעלי השופט האחרון מסר לשמואל ראש הנביאים. משום שאחר משה פסקה הנבואה מישראל, כמ"ש ודבר ה' יקר בימים ההם [שמואל ג']. ובא שמואל ולימדם איך להתנהג בהישרות המדות ובקדושת התורה כדי להגיע לנבואה. והן הן בני הנביאים. וכן נמסר הלימודים הללו מנביא לנביא, עד חגי זכריה ומלאכי שהיו סוף הנביאים והתחלת אנשי כנה"ג:

(ה) ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה
הן ק"כ גדולי הדור, וביניהן כמה נביאים [כמגילה י"ז ע"ב.], שעלו מהגולה עם עזרא, שראו שהנבואה פוסקת ואין גודר גדר ועומד בפרץ, לכן תקנו תקנות הרבה וסייגים הרבה לשמירת התורה:

(ו) הם אמרו
הזהירו:

(ז) ועשו סייג לתורה
כל כת וכת מהנ"ל הזהירו מוסר א' הנאות לדורה. יהושע שראה שנשתכחו ג' אלפים הלכות בימי אבל משה [כתמורה ט"ז א'], הזהיר לשופטים, הוו מתונים בדין. דבאיסורים ספיקא דאורייתא לחומרא. אבל בדיני ממונות כל חומרא לזה קולא לזה, לכן תתיישבו יפה שמא לא כך קבלתם. והזקנים שראו שפסקה הנבואה, הזהירו להעמיד תלמידים הרבה, אולי תמצא מעין הנבואה הקדוש שנאבד. והנביאים כשראו שישראל נתפזרו למקומות שאין תורה, הזהירו לעשות סיג לתורה, כרב דבקעה מצא וגדר בה גדר [חולין ק"י ע"א]. וכן אמרו קדש עצמך במותר לך [יבמות ד"כ ע"א]. עוי"ל דכל המשנה הוא תוכחה גם לכל אדם פשוט. שיהיה מתון בדין קודם שיחליט שום עניין הן בשידין על אדם לומר עליו שהוא צדיק או רשע או שיחליט בעסקיו לומר שהוא כך ולא יחוש שמא מטעה. גם אין די לו שיצדיק א"ע ובניו ובני ביתו בכל ענייניו אלא גם מחוייב להדריך גם אחרים ללכת בדרכי צדק, דדבריו יועילו טפי מכל דברי המוכיחים, והיינו דקאמר והעמידו תלמידים הרבה, וכ"ש שכל זה חייב כן לבניו, וכמ"ד ושננתם, גם מחוייב כ"א לעשות סיג לעצמו לבלי לבוא למקום שבקל יבוא שם לידי חטא, נמצא כל אדם הוא דיין, ומלמד ונותן חוק:

(ח) שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה
מהנשארים מהן לבסוף. ולכן בצאתו מסר לבני דורו ג' מפתחות זהב לכל אוצרות הצלחות:

(ט) הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד
ר"ל הנזהר בג' אלו עולמו עומד, שיש קיום לחיי עוה"ז ועוה"ב שלו:

(י) ועל גמילות חסדים
דתכלית בריאת האדם הוא שישלים נפשו ע"י גופו, בג' דברים (א) בהשכלה לאסוף חכמות [והוא חיוביו לעצמו]. (ב) בשמירת המצות [הוא חיוביו להקב"ה לשמוע בקולו כתורתו, אף שלא יבין לפעמים טעם דבריו]: (ג) ובמדת החסד ונדיבות [הוא חיוביו לחבירו]. וכולם כללם התנא בדבריו. דתורה היינו ההשכלה, דהיא עומדת בראש כל החכמות וכולם כלולות בה. ועבודה, הוא עבודת ה' לשמור מצותיו. וג"ח הוא חיוביו לחבירו. דכ"ש שלא ירע לו. והנזהר בג' אלו יתרומם ויתנשא בעה"ז ובעה"ב:

(יא) שלא על מנת לקבל פרס
ר"ל אל תשמור ג' חיובך הנ"ל כעבד שפל במדותיו, שבעד כל שימוש קל שיעשה לרבו, יבקש שכר, כי כל כוונתו לטובת עצמו. אלא חשוב עצמך כעבד נרצע לעבודתו ית', שגופו קנוי לרבו, ואיך יעיז לבקש שכר. וגם תחשוב שכל עבודתך לו ית' רק שימוש קל הוא, ואינו ראוי לשכר. [ונ"ל דמה"ט צ"ל החיוב והשלילה. מדנקט ברישא ג' דברים, כעבדים, המשמשין, פרס. ואי הוה נקט רק רישא, לא הוה ידעינן אהי קאי אזהרת אל תהיו, אם על כעבדים, דר"ל אלא תתחשבו כבנים למקום. או על המשמשין, ר"ל רק כשעשית דבר גדול רשאי אתה לקוות שכר. לכן מסיים הדיוק בלשון ברור]:

(יב) ויהי מורא שמים עליכם
ר"ל אע"ג דלענין קיום המצות אמרתי שלא תזכר אז בשכר עכ"פ בעת יזדמן לך חטא יהיה מורא וכו' מעונש, או נ"ל דה"ק ואפילו תעשה כן, ואפ"ה תסבול צרות, תתירא מלהרהר אחר בוראך, דמוטב שתחשוד א"ע שמא עדיין לא מלאת חיובך, משתחשוד ח"ו את ה' הצדיק [כברכות ד"ה ב'], או נ"ל ויהא מורא כבוד שמים עליכם דאיה כבודו ית' אם תקיים מצותיו רק בעבור שכר כאילו עשית לו טובה בזה, והכתוב צווח אם צדקת מה תתן לו, ורבו פשעיך מה תעשה לו או מה מידך יקח, ואיה כבודו ית' אם תחשוב למלאות רצונו רק בעבור הנאתך, נמצא שהעושה כן חוטא בכפל, א' שאינו עובד רק את עצמו, וכ' לא יהיה בך אל נכר. ב' שפוגע בכבוד שמים, כאילו ח"ו צריך לך, ולמצותיך:

(יג) ויוסי בן יוחנן איש ירושלים
הראשון היה נשיא וחסיד שבכהונה [כחגיגה ד"כ ע"א]. והב' היה אב ב"ד [כחגיגה דט"ז ב'] מיהו התם [ובתמורה דט"ז א'] גרסינן יוסף בן יוחנן. אמנם בשבת [דט"ו א'] גרסינן כי הכא. ובסוטה [דמ"ז א'] גרסינן יוסי בן יהודה איש ירושלים. ואין לתמוה על זה, כי רגילין היו לקרוא שמות הרבה לאדם א' [כפסחים קי"ג ב' ויומא דנ"ב ב' ונדה דל"ו ב' ושבת קמ"ז ועירובין י"ג]:

(יד) קבלו מהם
אי גרסינן מהם לא קאי אכנה"ג, דא"כ הו"ל למכלל לאנטיגנוס שבמשנה ג' בהדייהו. רק מלת מהם קאי אשמעון ואנטיגנוס, שמתחלה למדו משמעון וכשנפטר ועדיין לא שמשו כל צרכן, שוב למדו מאנטיגנוס. ואפשר עוד דמשום דאנטיגנוס היה גדול מהם, ?הרי המנוהו נשיא לפניהן להכי לא כלל ליה בהדייהו:

(טו) יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד
בית קבוץ:

(טז) לחכמים
אף שנזהרנו מנע רבים מתוך ביתך [כסנהדרין ד"ק ע"ב]. היינו דוקא מתוך ביתך, ור"ל מקום מסתורין שלך. אבל על כל פנים תשתדל שידורו ת"ח אצלך בביתך, דממעשיהם תלמוד יותר מלימודיהם, דמה"ט גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה [כברכות ד"ז ב']:

(יז) והוי מתאבק בעפר רגליהם
ר"ל אף שעי"ז יוגרם לך טרחתך עמם [ולקח למשל אבק רגליהם, שתהיה צריך לפנות אחריהם], אל תקוץ בזה:

(יח) והוי שותה בצמא את דבריהם
ר"ל מדכל דבר המורגל אדם קץ בו [כנדה ל"א ב'], לכן תהיה נזהר לחבב דבריהם, שלא תשיג עבירה תחת מצוה [ונקט דבריהם. ולא אמריהם. דקמ"ל דאפילו יחלקו עמך בדין ויקנטרוך, אפ"ה תדע כי אוהביך הם, וכך דרכה של תורה [כקידושין ד"ל ע"ב], אפילו אב ובנו וכו']:

(יט) יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה
לעניים ולעשירים [כסוכה מ"ט ב'], שכל המבקש הרווחה בגוף, ובממון, ובעצה, ימצאנו בביתך בכל שתוכל:

(כ) ויהיו עניים בני ביתך
לכנס בלי נטילת רשות. וגם שתרבה דברי ריעות עמם, כמו עם בני ביתך:

(כא) באשתו אמרו
רבי מסדר המשנה מפרש הכי דברי בן יוחנן, דלא נימא דבאשה ענייה מיירי. להכי קאמר רבי, דמדקאמר האשה בהא הידיעה, ש"מ דבאשתו אמרו שלא ירבה דברים עמה בעניין אורחים, שעיניה צרה באורחין [כב"מ דפ"ז א']. וכ"ש באשה אחרת, שהרבוי דברים עמה בעצמן חטא:

(כב) מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה
מדמיירי באשתו ואפ"ה לא קאמר אשתך, ש"מ דלריבוי דברים תהי בעיניך כזרה, דאפילו שלא בעניין אורחים כשירבה דברים עמה, גורם וכו':

(כג) גורם רעה לעצמו
להשחית מדותיו:

(כד) ובוטל מדברי תורה
שתבלבל שכלו עי"ז:

(כה) וסופו יורש גיהנום
כירושה דממילא, ע"י חטאים שתגרום לו ע"י קלות דעתה כחוה לאדם ובקל תפתה אשה לבעלה:

(כו) יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם
מבן יועזר ומבן יוחנן:

(כז) עשה לך רב
אף שתדמה שחכם גדול אתה, ואינך צריך לרב, אפ"ה עשה וכו'. [ואפשר עוד שלהכי קאמר לך, ולא מלת בעירך. לומר שכל הדברים שתשמע שידרוש הרב בקהל, תחשוב כי לך נוגעים הדברים. מיהו לא קאמר קנה לך רב כדקאמר בחבר. מדאסור ללמד תורה בשכר [כנדרים ל"ז א']. וההספקה שיתנו להרב. אינו לשכר, רק כדי שיהיה לבו פנוי לתורה [י"ד רמ"ו, סכ"א]:

(כח) וקנה לך חבר
תבזבז מעות כדי שיתחבר לך חבר יקר, מדמותר לך לקנותו. דבלימוד בחברה תצליח יותר [כתענית ד"ז א']. ולא קאמר קנה לך תלמיד, אף שמתלמיד לומד אדם יותר מרב ומחבר [כשם, ומכות ד"י ע"א]. ה"ט, מדאינו מדרך המוסר שישתדל להיות רב, וכמ"ש שנא את הרבנות. והא דקאמר והעמידו תלמידים הרבה. היינו כשיבקשוהו לא יהיה בכלל מונע בר [כסנהדרין צ"א ב']. או דהתם לפרנסם קאמר]:

(כט) והוי דן את כל האדם לכף זכות
ומכ"ש לרבך וחבירך, שכשלא תדונם לכף זכות לא תרוויח מהם כלום:

(ל) נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע
כשהוא כעסן, גאותן, או בעל קנאה, וכדומה, לא די שלא תתחבר עמו, שלא תלמוד ממעשיו ויזיק לנשמתך, אלא תתרחק ממנו שלא יזיק לגופך:

(לא) ואל תתחבר לרשע
דברע רק לשמים, דיך כשלא תתחבר עמו שלא תלמוד ממעשיו. אבל לא תתרחק ממנו מחשש שיחטיאך, דהרי אין אדם חוטא ולא לו [כקידושין ס"ג ב'], וגם אולי כשיראה שאינך שונאו, תזכה להחזירו בתשובה:

(לב) ואל תתיאש מן הפורענות
שיתגלגל לך ע"י השכן רע זה, או מפרענות של רשע, דכבר נאמר בהתחברך עם אחזיהו פרץ ד' את מעשיך [ד"ה ב' כ' פל"ז]. ואמרו אוי לרשע או לשכינו [נגעים פי"ב מ"ו]. יאמרו משניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע [ב"ק ד"ס ע"א] או נ"ל דר"ל אם ח"ו יפגש עונש משמים אל תתיאש דכתיב ושבת לה"א ושמעת בקולו כי אל רחום ד' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולכן אקרא לך כרב החובל ליונה. מה לך תישן קום קרא אל אלהיך, ודע כי כל עוד שהרעם כבד יותר יתטהר האויר החם [שוווהלע ליפט]. נמצא שנכלל במלות מועטות אלו ב' עניינים, שלא ירום לבו בהצלחה, ולא יתיאש בבלתי הצלחה, כי העולם העובר רק כחלום יעוף:

(לג) אל תעש עצמך כעורכי הדיינין
המיעץ לבעל דין מה יטען, נקרא כך, מדמעריך עי"ז הדיינין לזכותו, כמעשה דר' יוחנן [כתובות נ"ב ב'], וכמעשה דר"נ [שם דפ"ו א']. ואמר כעורכי בכף הדמיון. דר"ל אפילו לקרוב דשרי ליעצו, אפ"ה אדם חשוב לא יעשה כן [כתובות נ"ב ב']. ומדת חסידות שנו כאן בכל מכילתן [כב"ק ד"ל ע"א]:

(לד) שתחשדם שטוענים שקר, ואולי תתפסם בדבריהם:

(לה) וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין
שלא תחשוד (להנתבע [להתובע] לגזלן, או לשכנגדו אנשבע לשקר. דכמה גדול עונש החושד בכשרים [כשבת צ"ז א'], וכמה גדול שכר הדן חבירו לכף זכות [כשבת קכ"ז ב']:

(לו) שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים
אולי עי"ז יכחישו א"ע:

(לז) והוי זהיר בדבריך
בריבוי חקירות שלך:

(לח) שמעיה אומר אהוב את המלאכה
נ"ל, משום דע"י ג"ד יתפרנס אדם א"ע. או ע"י גופו במלאכה. או ע"י ממונו במו"מ. או ע"י שכלו בלימוד חכמתו לאחרים. ויעצו התנא שיאהב ללמוד מלאכה להתפרנס ממנה שכל עוד שיאהב מלאכתו יעשה אותה בשלימות ובנקלות יותר, וכמ"ש ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. וכ"כ בחוקותיך אשתעשעה לא אשכח דבריך. וכן מצינו ראינו כל יום בעלי מלאכה כבידה כספנים וכדומה שמזמרים בעת מלאכתן להקל עבודתן. ולא להתפרנס מחכמתו, שהרבה מחלת לב עמה, ובפרט אם ירצה להתפרנס מחכמת התורה, איך ישתמש בכתר הקודש לתמוך בה קערת עדשים שלו. וגם להתפרנס במו"מ תמאס מדהיא אומנת לסטין [כקידושין פ"ב א']:

(לט) ושנא את הרבנות
ר"ל ואם נדחקת להתפרנס מחכמתך, ומינו אותך לרב, עכ"פ תשנא מלהתרברב על צאן מרעיתך, תנהלם ברחמים כאב לבנו ולא כאדון הרודה בעבדיו, דלא לכך המנוך עליהם. וכמו שאמר ר"ג [הוריות ד"י ע"א] כלום שררות אני נותן לכם,עבדות אני נותן לכם.וכל המתגאה הוא כעע"ז [כסוטה ד"ד], ופרנס המתגאה על הצבור עונו חמור מאד נגד הקב"ה [כר"ה די"ז א']. וגם כל חלי וכעס שמור לו מהנדחקים ממנו. וזהו שאחז"ל [יומא פ"ו ב'] רבנות מקברת בעליה, ר"ל ההתרברבות של הרב, תקברנו עם בריאת גופו, וכבודו, ושכלו, וצדקתו, כולן ימסו כמסוס נוסס עמו:

(מ) לרשות
דכשהוצרכת להתפרנס במו"מ, עכ"פ לא יהיה לך שום הכרה ועסק בהלואה, וכמ"ש חז"ל [עירובין דמ"א ב'] שאינו רואה פני גיהנם [עי' רש"י שם]. והיינו בין ללות או להלות, דבין כך וכך ?צטער תמיד מהפסד הכבוד. וכן אחז"ל [פסחים קי"ג א'], כל אשראי ספק אתא, ספק לא אתא ודאתא מעות הרעות נינהו:

(מא) ונמצא שם שמים מתחלל
ד"ת נמשלים ליין, כמ"ש ושתו ביין מסכתי [משלי ט' פ"ה], והדברים שבהם יסבירו העניינים העמוקים, הם כמים שימזגו בהם היין החזק שיהיה ראוי לשתייה. לכן הזהיר פה לרבותיהם של ישראל, שיזהרו מלומר מלתא דמשתמע לתרי אפי, שמא תגלי למקום שאפיקורסת גוברת, שעם מימי ראש ולענה שלהן יארסו ייניכם, לפרש דבריכם בנטייה למינות, וישתו התלמידים הבאים אחריכם, שיטעו באפיקורסת, ותמות נשמתם. ובני העולם יתלו סרחון אלה הגמדים בכם, שיחשבו שמכם למדו כן, ונמצא ש"ש מתחלל:

(מב) הלל ושמאי קבלו מהם
נקט הלל אחר שמעיה ואבטליון מדהיה תלמידם [כיומא דל"ב ב']. ומדהיה ענוותן מאד [כשבת דל"א א'], לכן לימד ג' משניות רצופים בעניין ענווה, אחת בדיבור. והב' במעשה. והג' במחשבה:

(מג) הלל אומר
כאן מזהיר בעניין הענוה בדיבורו, שכוללת ג' עניינים, האיך ידבר עם כגדול ממנו, והאיך עם חבירו השוה לו, והאיך עם הקטן ממנו:

(מד) הוי מתלמידיו של אהרן
ולכן בעניין חיובו לרבו ולגדול ממנו, אמר שילמוד אדם מאהרן, האיך שמח לגדולת משרע"ה, והלך לקראתו, וקראו אדוני, משנבחר להיות רבן של ישראל. ואף שהיה קטן ממנו בשנים ובשאר דברים היה שקול כמוהו [כרש"י וארא כ"ח פכ"ו]. כ"כ אתה תכבד לרב בעדתך, אף שיהיה קטן ממך:

(מה) ורודף שלום
ובעניין חיובו לחבירו, אמר הוה אוהב שלום, לבלי יוגרם מחלוקת בינך לבינו. אבל גם תרדוף שלום, שכשחבירך עקש ופתלתול, ונגרם מחלוקת ביניכם, הוה רודף ומתעמל בדבורך אחרי השלום שברח ממך להשיבו למכונתו, כמ"ש בקש שלום ורדפהו [תהלים ל"ד]:

(מו) ומקרבן לתורה
ובעניין חיובו לתלמידיו וצאן מרעיתו, אמר, אהוב אפילו אותן שאינן ראויין להקרא אדם מצד חולשת שכלם, רק כשאר בריות יחשבו, ותיטיב להם בגופניות, וברוחנית, שכשתוכיחם תחוס על כבודם, לא בזעף וקצף, כ"א בדברי רצוי בחן וחסד, כאב רחמן לבניו. כי רק עי"ז תקרבם לתורה, דאין אדם שומע עצת שונאו, רק עצת אוהבו [עי' פ"ב סי' מ"א] וכן מצינו שהתנהג עם הגר שבא לפניו ועם שאר בנ"א שקנטרוהו כמבואר בפ"ב דשבת וכן מצינוהו קודם שנתמנה נשיא שהיה חוטב עצים ושואב מים, ולא הודיע על עצמו כמבואר בנדרים. ולכן אמר הכי אוהב את הבריות לא אמר את אדם, מדאמרינן [ביבמות ס"ב א'] אתם קרויין אדם וכו', דאפילו עובד כוכבים, או המקנטרך על חנם כהנך דשבת שקנטרוהו על לא דבר ואין ראוי לקרותו אדם אשר בצלם אלקים עשה אותם, אלא שם בריות נאות להם אעפ"כ תדבר עמם בנחת, ובזה תקרבם לתורה:

(מז) הוא היה אומר
כאן מזהיר בענווה במעשה, והזכיר ד' מיני מעשה שחוטא בהן המתגאה, וענשן בצדן. ולכן אמר כן בלשון ארמית כלשון עמו, כ?י להזהיר מאוד מהן לכל אדם:

(מח) אבד שמיה
[מלת נגד ר"ל ממושך, כמו גוד אסיק [סוכה ד"ד ב'] דר"ל משוך והעלה. רק דאם פ' הפעול היא ג', חסירה היא בציווי כמו, נגש. גש]. ור"ל, המעשה הא' שמרשם הגאותן, מי שרוצה להרחיב ולגדל שמו בעולם, שיהיה שמעו הולך שהוא מושל בעירו על הכל, לבלי ימרו את פיו. אז זה ענשו, אבד שמיה, דמדרצה כבוד שאינו ראוי לו, יאבד גם להמעט שהיה לו [ולהכי קאמר ברישא שמא, ובסיפא שמיה, ודו"ק], וכמשחז"ל כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו [עירובין די"ג א']. ואמרינן גמלא בעי קרני אודנא דהו"ל גזיוה מניה [סנהדרין ק"ו א']: והכלל דכל המתגאה נתאנה, שחושב דברדפו אחר הכבוד יכבדוהו, וכשיתנהג בענווה ישפילוהו, ותהי להפך, דהמבקש ענווה ימצא כבוד, והמבקש כבוד ימצא בושה. כי גם בעודו בתקפו, העומדים לפניו בלשונם וכזבו לו, ויבזוהו בלבם. כי אולם אחריו כל אדם ישחק, ויכנוהו כסיל, וגאותן, שוטה. אולם כגללו, יד כל אדם בו, ולא יניחוהו להגביה ראשו. וגם מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם להורידו ולהשפילו, כי הקב"ה ובנ"א שונאים להגאותן כתועבה, ואפילו יהיו בו כל המדות היפות, יהיו כנרות כבויים, כשלא יציץ עליהן אור ענווה מלמעלה, דאל"כ הם בעיני כל כנזם זהב באף חזיר:

(מט) ודלא מוסיף יסיף
המעשה הב' שבו מרושם הגאותן, שאינו רוצה ללמוד ולהוסיף חכמה, אי משום שחושב שכבר יודע דיו. אי משום שכל מלמדו שפל בעיניו. אי משום שירא שהמלמד יראה מערומי סכלותו. על זה אמר ודלא מוסיף בלימודו, זה ענשו שיהיה נאסף קודם זמנו. דתכלית חיי האדם הוא, שיוסיף שלימות, וזה שמדמה שכבר השלים א"ע כל צרכי, למה לו חיים:

(נ) קטלא חייב
המעשה הג' שמרשם הגאותן, הוא שממאן ללמד לאחרים, מה שיודע יותר מהן, בחשבו שכשילמדם ידיעתו, במה יהיה אח"כ כחו גדול נגדם. ולפעמים גם משום שהתלמיד שפל בעיניו מלהתעסק בו. על זה אמר, ודלא יליף וכו'. כמשחז"ל [ע"ז די"ט] ועצומים כל הרוגיה, זהו מי שהגיע להוראה ואינו מורה. דהוא כשומט הדד מהיונקים והורג נפשותם, לכן אחת דתו להמית. ולא לבד בתורה אלא כל היודע דבר שיש בו צורך בעולם, צרוך לפרסמו כשא"צ לו לפרנסתו, וכר' יוחנן [יומא פ"ד א'] שהתאמץ מאד לידע רפואת צפידנא, וכשנודע לו, מיד דרשה ברבים. וכן בבן קמצר וחביריו שלא רצו ללמד ידיעתם, נאמר עליהם ושם רשעים ירקב [יומא דל"ח ב']:

(נא) ודישתמש בתגא חלף
המעשה הד' של הגאותן, שכל פעולותיו בצדקות ובמע"ט, הוא כדי להתגאות בעיני הבריות, ואין כוונתו לעבוד את ה', כ"א לעבוד א"ע כע"ז. לכן ענשו, ודאשתמש וכו', ר"נ המשתמש בכתר הקודש לתמוך בו עביט גאותו הסרוחה, אף הוא יחל כבודו, וחלף ועבר כצל יעוף ולא ישיג ארחות חיים:

(נב) הוא היה אומר
כאן מדבר מענווה במחשבה. דג' סבות יש במחשבה שיתגאה בהן הגאותן:

(נג) אם אין אני לי מי לי
(א) בשיחשוב שיש לו מעלה פלונית ופלונית, שיש לו עושר, יופי, גבורה, חכמה, וכדומה. על זה משיב אם אין אני ומחשבת גאותי שייכם לי לכבשם, מי ובמה אוכל להתפאר ששייך לי [או על מי אמשול אם לא אוכל למשול על עצמי]:

(נד) וכשאני לעצמי מה אני
(ב) בשיחשוב ויתגאה על כל דבר קל שעשה כאילו עשה גדולות ונוראות בעולם, ואומר בלבו הן כל אלה ידי עשתה ואיך לא ירום לבבי. על זה משיב, וכשאני לעצמי מה אני, ר"ל הן ידעתי כי לא למען הטוב בעבור שהוא טוב, לא לבעבור כי כך רצון הבורא, עשיתי, רק לעצמי להתפאר עשיתי, וכל מעשי מלוכלכים בגאות, ובמה נחשב מעשה כזאת [או ר"ל כשאני יושב בדד לעצמי ובודק א"ע יפה. אז כמה וכמה חסרונות אמצא בעצמי, אף שנעלמים מכל אדם, די לי שידועים ליודע תעלומות ולי לעצמי. ואיך לא ישתבר לבי בקרבי. כמאמר המלך החסיד, ואהי שפל בעיני]:

(נה) ואם לא עכשיו אימתי
(ג) סבה ג' שיתגאה, הוא בשיחשוב שהענוה נאותה ויפה רק למי שכבר השיג גדולה וכבוד, אז כשישח מרום כסאו לדבר ולהתנהג בחן ובחסד עם שפל אנשים, יהיה חוט חסד משוך עליו, ותיפהו מדת הענווה. אבל כל עוד שכבודו לא הכה עדיין שרשים, יחשוב שיזיק לו הענווה וההכנעה, שיחשבוהו להדיוט ויבזוהו. על זה משיב אם לא עכשו, שאתה עדיין באמת קטן ודל, תשתמש במדת הענווה שנאותה למעמדך, מתי תשתמש בה. הלא כשיגדלו נוצתך מעט, תחשוב א"ע כנשר בשמים ותאמר אני ואפסי עוד:

(נו) שמאי אומר
גם הוא אמר ג' דברים כנגד הג"ד שאמר שמעון הצדיק:

(נז) עשה תורתך קבע
כנגד התורה שאמר שמעון הצדיק, אמר הוא עשה תורתך קבע:

(נח) אמור מעט ועשה הרבה
זה אמר נגד העבודה. אמר, אמור מעט, ר"ל בעבודתך לאלהים תבטיח מעט [כמו ואתה אמרת היטיב איטיב עמך], ורק לעתים רחוקים תבטיח לקיים להבא מצוה פלונית, דא"כ נדר גדול נדרת לאלהי ישראל [כנדרים ד"ח א']. והדבר מסוגל שכל האומר כן, יבואו עליו עכובים מלקיימן. ולכן טוב שלא תידור ורק מעט ובמקום הכרח מותר לשבע כדי לכפות יצרו [כנזיר ד"ו ב'], וכבועז שכשהתגבר יצרו נשבע חי ה' [ויקרא רבה]:

(נט) והוי מקבל את כל האדם
זה אמר נגד הג"ח שאמר שמעון. וכלל כאן, ריע ונכרי, עשיר ועני, נקלה ונכבד. ומדקאמר האדם בהא הידיעה כלל נמי עכו"ם [עי' תוס' יבמות ס"א א']:

(ס) בסבר פנים יפות
ולא בפנים זועפות. וזהו הג"ח הראשון שתעשה להאורח. וגם לחברת האנושי, שעי"ז תתגבר אהבה בין אדם לחבירו. אולם עי"ז ירוויח גם העושה, שעי"ז ירבו אוהביו, וא"א לאדם הצלחה גדולה יותר ממה שירבו אוהביו ומכבדיו של אדם. ובלעדי אוהבים וריעים, האדם הוא בעשרו ובעניותו בהצלחה או בלתי הצלחה, כערער בערבה, כמ"ש חז"ל או חברותא או מיתותא [תענית כ"ג א']:

(סא) רבן גמליאל אומר
הוא רבן גמליאל הזקן בן רבן שמעון בן הלל הבבלי שנעשה נשיא [כשבת ט"ו א']. ונ"ל דכל היכא שהיה מבניו של הקודם, לא קאמר גביה קבל, דכל המניח בן ממלא מקום אביו, הו"ל כחי [ב"ב קט"ז א']:

(סב) והסתלק מן הספק
לעיל [במשנה ו'] אמר דרך כלל שישתדל שיהיה רב בעירו. וכאן מדסיים והסתלק מהספק בהא הידיעה, מוכח דבפרטות מיירי, ור"ל בכל ספק שיקרה לך בתורה עשה לך רב אפילו לקטן ממך, להתיעץ עמו, למען תסתלק מהספק, וכמשחז"ל [הוריות ד"ג ב'], דרב בכל טריפות דאתא לקמיה, מכנף כל טבחא דמתא, כי היכא דלמטייה שיבא מכשורי:

(סג) ואל תרבה לעשר אומדות
לא במעשרות ממש קאמר, דזהו דין, ובמסכת זו רק מדות נשנו כמש"ל. ותו מה אל תרבה, איסור גמור הוא, דהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין [כמנחות נ"ד ב']. אמנם משל הוא דנקט, [וכלעיל משנה י"א], וה"ק אם תרצה מכח ספיקתך להחמיר, כהמפריש מעשרות מאומד, שמרבה במעשרות כדי לצאת מהספק. על זה אני אומר לך, דכמו המרבה במעשרות, ע"י שיחמיר יתגלגל לו קלקול בצד אחר וכמו שאמרנו, כמו כן המחמיר בדין מדיני התורה. לכן תשועה ברוב יועץ:

(סד) שמעון בנו אומר
הוא בן ר"ג הזקן. הוא רשב"ג הנהרג בזמן החורבן. ומדקאמר כן קודם שנתמנה לנשיא, קראוהו שמעון:

(סה) כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה
משתיקה גרסינן, ובתלמיד היושב לפני רבו עסקינן, שהוא עדיין כגוף המבקש רוח חיי חכמה בקרבו, עליו אמר שאפילו בדרך מציאה לעתים רחוקים לא מצאתי שאיש כזה ירוויח כלל שום דבר משתיקה. מדהוא יושב כפסל משומם, על כן לא ירומם. דמלבד שיחשבוהו הרואים. כחסר דעת, וכמו שחשבו לרב כהנא שהיה ארי כמו שועל [כב"ק קי"ז א'], או כחצוף שמחציפותו אינו חש לפלפל בדברי רבו. מלבד כל אלה השתיקה מזיק לו נמי לתפיסה ולחדוד ולזכרון, דרק ע"י הפלפול והקושיות שלו והתרוצים שיתרץ לו רבו, יבין הדבר לאישורו [כב"מ פ"ד א']. גם ע"י הדבור יחוקו הדברים בלבו היטב, ולעד כבצור יחצבון, וכל הגורם בלחישא עד מהרה הוא שוכח [כעירובין נ"ד א']:

(סו) ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה
וכשלא ירקד הלימוד ע"י הפלפול, יהיה כטוחן ברחיים של גרוסת, לא יאכל רק פת הדראה, ואכסוהו שערי [ככתובות ע"ז א']. משום דלא ידע הסתעפות העניינים היטב כשיבוא לידו מעשה, ומאן האי דלא חש לקמחיה. [כיומא מ"ו א']:

(סז) וכל המרבה דברים מביא חטא
שע"י רבוי דברים שלא לצורך, מסבב שגיאה בדבריו, שיתבלבל על ידן כוונת שומע ומשמיע, וגורם שלא יבינו התלמיד היטב, וגורם גם שישתכחו דבריו מהר, כמו שתקנו בגט שלא יאמר בפני נכתב לשמה, דאי מפשת לדבוריה אתא למגזיא [כגיטין ד"ג א']. ולהכי הזהירו חז"ל, לעולם ילמד אדם לתלמידיו דרך קצרה [כחולין ס"ג ב']:

(סח) רבן שמעון בן גמליאל אומר
הוא רשב"ג אבי רבי. וי"א שהוא שמעון שבמשנה י"ז, זקינו של אב רבי. רק הכא קרי ליה רבן, מדקאמרה לאחר שנתמנה לנשיא:

(סט) על שלשה דברים העולם עומד
ר"ל מתקיים קצת, אף שלא ישמרו הג' שזכר שמעון הצדיק:

(ע) על הדין
שלא יעוול הוא בעצמו לחבירו, לגופו, ממונו, כבודו, ונשמתו:

(עא) ועל האמת
שלא יגרם ע"י שקרנות או מלשינות שאחר ירע לחבירו:

(עב) ועל השלום
לא די שלא יסבב רעה לחבירו, אלא אפילו אם רואה שאחר ירע לחבירו, יטריח לתווך שלום ביניהן. או ר"ל שייטיב לחבירו בגוף ובממון, ובעצה, שעי"ז יגרום אהבה ושלום בעולם [או נ"ל שזכר כאן ג' כלי מעשה של אדם. מעשה. דיבור מחשבה. שבכולם לא יגרום לחבירו רעה. דדין היינו מעשה, ואמת היינו דיבור. ושלום היינו מנוחת הנפש והתרצות המחשבות והתפייסות זל"ז. וכולן לא זו אף זו קאמר דאפילו לחשוב על חבירו רעה אסור, דצריך לדונו לכף זכות [כשבת קכ"ז ב']:

(עג) שפטו בשעריכם
וכתיב לעיל מניה, כן שבתי וזממתי להיטיב את ירושלים ואת בית יהודה וגו':

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.