זרע יצחק/אבות/א
|
|
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
א[עריכה]
משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. בכתבי האר"י ז"ל מדייק למה אמר במשה לשון קבלה וביהושע מסרה ומיהושע לזקנים ומזקנים לנביאים אמר סתם לא קבלה ולא מסרה, והדר אמר ונביאים מסרוה כו': משום דמתחלה אמר קבל בנחת שהקב"ה נתן לו כל התורה בנחת ולא בכח אבל כשנתן משה ליהושע ולהיות שהתורה ארוכה מארץ מדה ולא היה יכול לקבל אותה כמו משה כי רב כחו, לכך נקט מסרה לשון הכרח כמ"ש וימסרו מאלפי ישראל גו'. פירש"י בע"כ ע"ש. אבל יהושע לזקנים אף שמסר להם כל התורה כולה מכל מקום היו יכולים לסבול מחמת שהיו רבים וזה זוכר מקצתו וזה זוכר מקצתו וכן בזקנים לנביאים, ולזה לא שייך אצלם מסירה בכח וגם לא קבלה כי לא קיבל כ"א כולה, ואח"כ נתמעטו הלבבות אפילו לרבים הוצרך מסירה בכח לכ"א ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. ולפ"ז לא נמצא בעולם מי שיכול לידע כל התורה אלא משה ויהושע, וזה כוונת הפסוק בפ' עקב. כל המצוה אשר אנכי מצוך תשמרון לעשות. וקשה דפתח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים, אלא כך אמר משה כל המצוה ר"ל כל התורה אשר אנכי מצוך, לכל יחיד אני מלמדה כמו ליהושע אבל לא תוכל לסבול אותו כל יחיד בפ"ע לכ"א לפחות תשמרון בין כולכם וק"ל:
ואיתא עוד שם שהמחלוקת בין התנאים הוא מחמת שכחה, ומתחלה קיבל משה מסיני בלי שום מחלוקת כו' עד שרבו התלמידים שלא שמשו את רבן כל צרכן ושכחו הקבלה והתחילו לאמר סברות מדעתם, ומחמת זה רבו המחלוקות. וזה י"ל מ"ש וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך. אל תקרי בניך אלא בוניך אלו תלמידי חכמים. על פי דאיתא במ"ר דעכשיו ששמעו ישראל מפי משה הוי שכחה [מצויה] אבל לעתיד דתורה חדשה מאתי תצא מפי הקב"ה ולא יהי שכחה. וז"ש וכל בניך לימודי ה' דייקא דישמעו מפי הקב"ה ולא יהי' שכחה ואז רב שלום בניך אלו ת"ח שלא יהי' מחלוקת וק"ל:
וזה י"ל כוונת הגמרא שאמר תלמידי חכמים מרבים שלום ולא אמר חכמים מרבים שלום, דאיתא בגמרא דסוכה ריב"ז לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. וכך מצינו שאר חכמים, ולזה נראה דנקאים תלמידי חכמים דאינו אומרים רק [מה] ששומעי' מפי רבם ולא מסברתם, וז"ש ת"ח ר"ל כשמתנהג עצמו שהוא תלמיד חכם ר"ל שאומר רק מה ששמע מרבו אז מרבים שלום שלא יהא מחלוקות. ומביא ראיה מפסוק וכל בניך גו' כנ"ל וק"ל:
הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים: הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין. במדרש שמואל שצריך להיות מתון בדין מעיין היטב טרם שיפסוק, ובזה י"ל כוונת הפסוק כי אקח מועד אני משרים אשפוט. ר"ל שאקח מועד לשון זמן ואהיה מתון אז משרים אשפוט, וזה י"ל שסיים הפסוק נמוגים ארץ וכל יושביה. ר"ל כשהעולם ראוי למוג באיזה חטא אז אנכי בזכות המשפט תכנתי עמדויה סלה, שהדין מאחד העמודים שהעולם עומד וק"ל:
וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה. בתוספות יום טוב אמרו לשון עמידה לפי שמימות משה כו' היה לומדין בעמידה והרב יושב כו'. ובזה נ"ל לבאר בפרשת יתרו מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב גו' ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש אלקים. ופירש"י כתרגומו למתבע אולפן. לשאול תלמוד מפי הגבורה. וברש"י ויעמוד העם כו' יושב כמלך וכולם עומדים והוקשה הדבר ליתרו כו'. ואיכא למידק דתיבת לבדך לכאורה ללא צורך ותו למה זה לרש"י יושב כמלך, ואי תימא דרש"י מתרץ בזה כיון דמשה היה עניו מכל אדם למה ישב וכל העם נצבים לז"א כמלך ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. דלפ"ז תקרי על יתרו מה הוקשה לו שמזלזל כו'. ונ"ל דאיתא בסנהדרין מלך לא דן ולא דנין אותו. ובוס' מקשים אהא דאמרינן אין מושיבין מלך בסנהדרין משום לא תענה על ריב, תיפוק ליה דמלך לא דן, ותירץ דהא דלא דן דייקא לבדו אבל עם אחרים דן, אבל בסנהדרין לדון דיני נפשות אפילו עם אחרים לא דן. וז"ש מדוע אתה מזלזל כו'. וא"ת שאתה נוהג כמלך א"כ האיך יושב ודן הא מלך לא דן. וז"ש לבדך בשלמא אם היית יושב עם אחרים יכול אתה לדון כמ"ש התוס', אבל לבדך אי אתה רשאי לדון, ולזה השיב לו משה כי יבא אלי העם לדרוש אלקים, כתרגומו למתבע אולפן. ר"ל כדאיתא בגמרא דמגילה פ"ג. כתוב א' אומר ואנכי אשב בהר. וכתוב א' אומר ואנכי עמדתי. אמר רב עומד ולומר יושב ושונה. והנה כוונת התרגום ורש"י שכתבו למתבע אולפן מפי הגבורה דקשיא מהו לדרוש אלקים, אלא צ"צ למתבע כו'. ולפ"ז מוכח דיש עוד תורה שחידש משה מפי עצמו בפלפולא דחכמה דאל"כ פשיטא שהיא מפי הגבורה, ואם כן זה שאמר משה כי יבא אלי למתבע אולפן ששמעתי מפי הגבורה, ואם כן אצלי היא פעם שנית אבל לישראל היא פעם ראשונה, לכן אני יושב והם עומדין ודו"ק: א"נ י"ל כפשוטו דהשיב כי יבא גו' ר"ל שבאים ללמוד והיינו דהרב בישיבה והתלמיד בעמידה כמ"ש התוי"ט וק"ל: