תפארת יעקב/גיטין/מג/ב

תפארת יעקב גיטין מג ב

דף מ"ג ע"ב

בגמרא ואין אני קורא בה אשת שני מתים במה נפשך וכו' ואי קידושי דשמעון כו'. פי' רש"י דמספקא לי' אי חצי שפחה שנתקדשה מקודשת כפלוגתא דאמוראי דלעיל ולכאורה יש לדקדק אפי' למ"ד מקודשת דלא שייר בקנינו מ"מ לשמעון נמי מקודשת דלא שייר בקנינו דכבר נתקדשה חצי' ומה שנשאר בה לקדש קידש, ויש לומר דס"ל כמ"ש הר"ן ז"ל פרק האומר דלאו אהא סמיך רק גזירת הכתוב הוא דקראה שפחה נחרפת לאיש, וזהו דוקא בראשון אבל בשני לא שייך זה ואינה מקודשת כלל, ועוד יש לומר דכה"ג לא מיקרי לא שייר כיון דמקודשת חצי' לאחר הרי שייר בקנינו תפיסת קידושין לאחר ומה נ"מ במה שתוכל להתקדש לאחר אח"כ או שכבר נתקדשה ס"ס כיון שנתפסו בה קידושין גם לאחר חשיב שייר בקנינו:

אלא דבעיקר פי' הסוגיא נראה לי בפשיטות דודאי ר"ח לא מספקא לי' בהא אי חצי' שפחה וחצי' ב"ח מקודשת דהא פסק לעיל הכי בפירוש כמ"ש התוס' וכמו כן מה שפירשו התוס' דמספקא לי' אי גמרי אי פקעי ג"כ לא נהירא כלל כיון דאכתי לא מייתי פלוגתייהו בהא כלל והוי לי' לאתויי הך פלוגתא מעיקרא והדר הך דר"ח דהכא:

אבל לדעתי הכוונה בפשיטות שלא בא ר"ח בכאן לאשמועינן אלא דלא נימא כיון דמקודשת חצי' ממילא תופסין בה קידושין של שמעון ומקודשת לשניהם והוי' אשת ב' מתים קמ"ל דלשניהם ע"כ אינה מקודשת דאי קידושי ראובן קידושין ע"כ דקידושי שמעון אינן קידושין דשייר בקנינו קידושי ראובן ואי קידושי שמעון הוי קדושין דלא שייר בקניינו כיון שהיתה מקודשת לראובן חצי' א"כ ע"כ קידושי ראובן אינם כלום דהא שייר קידושי שמעון ועכ"פ אי אפשר שתהא מקודשת לשניהם, והשתא שאינה מקודשת לשניהם פליגי בה אח"כ למי מקודשת אי גמרי אי פקעי ור"ח ידע שפיר אי גמרי אי פקעי רק דס"ד דלא גמרי ולא פקעי רק מקודשת לשניהם קמ"ל דאי אפשר שיהא לשניהם דאי מקודשת לזה אינה מקודשת לזה וכן להיפך:

איברא לכולהו פירושי יש לי לדקדק דקאמר אי קדושי ראובן וכו' ואי קידושי שמעון דכך הוי לי' לומר אי קידושי ראובן הוי קידושין קידושי שמעון לא הוי קידושין ואי קידושי ראובן לא הוי קידושין בודאי לא הוי אשת ב' מתים ולמה תלה בקידושי שמעון ומזה מוכח להדיא דאפי' למ"ד פקעי קדושי ראובן אחר שנשתחררה היינו דוקא בנתקדשה לאחר אבל בלא נתקדשה לכ"ע לא פקעי קידושי ראובן הלכך כשבא לומר להיפך הוצרך לומר ואי קידושי שמעון הוי קידושין, אבל לפירש"י אי אפשר להלום לשון זה כלל דלא הוי לי' לומר רק אי קידושי ראובן הוי קידושין או לא ס"ס אשת ב' מתים לא הוי, ודוק, ועמ"ש בסמוך:

שם וחזרה ונתקדשה לשמעון כו' עד שחופשה וחזרה ונתקדשה יש לתמוה לפירש"י דעיקר פלוגתייהו דבשיחרור נעשית כקטן שנולד ופקעי קידושין דמעיקרא מה צורך לומר שחזרה ונתקדשה לשמעון הא כל שנשתחררה פליגי למר גמרי ולמר פקעי ומה צורך לקידושין אחרים, ועוד דאי נימא דוקא שחזרה ונתקדשה אבל לא נתקדשה לכ"ע גמרו קידושי ראשון א"כ למה לי' לאוקמא שחופשה וחזרה ונתקדשה תיפוק לי' שלא נתקדשה לאחר דבהא לכ"ע גמרו והא ודאי ליכא למימר דבלי קידושין של אחר לא גמרי ולא פקעי דא"כ קשיא למ"ד גמרי דכי בשביל שנתקדשה לאחר גרע שיגמרו:

ומה שנראה לי בזה לפי מה שאמרו בקידושין דף ז' דלכך במקדש חצי אשה אינה מקודשת ולא אמרינן קידושין פושטין בכולה משום דדעת אחרת מעכב, והשתא הכא היה מהראוי לומר דתיכף שנשתחררה קידושין פושטין בכולה מעצמן דהא נתרצית היא להתקדש כולה רק דחצי שפחה לא הי' בת קידושין אבל בנשתחררה ממילא פושטין בכולה, וגדולה מזו נראה לי כיון דעיקר טעמא בחצי שפחה דלא שייר בקנינו אבל עכ"פ קידשה לאחר שתשתחרר לגמרי דאל"כ הוי חצי אשה כיון דאפי' לאחר השיחרור לא יהא לו רק חצי וע"כ דאח"כ גמרו לגמרי וממילא נראה לי שאין צריך לקדשה מחדש כלל דלא הוי דשלב"ל כיון שאין צריך קנין על חצי הנשאר דמעצמן פושטין בכולה רק שלא יעכב דעת אחרת וכאן שאין דעת אחרת מעכב ממילא כשנשתחררה מקודשת לגמרי:

אמנם נראה לי שיכולה לחזור בה כיון שעדיין לא חלו הקידושין יכולה לעכב אף עכשיו רק דבדיבור אינה יכולה לחזור בה דאפי' לר"י דאמר חוזרת וקי"ל כוותי' היינו בקידשה אחר ל' דמעיקרא לא היתה מקודשת כלל רק דיבור בעלמא אתי דיבור ומבטל דיבור אבל כאן דחצי' ב"ח היתה מקודשת מעיקרא ועכשיו שחזרה מתבטל לגמרי דכיון דאי אפשר שיפשטו בכולה דהיא מעכבת אף הראשונים מופקעין דחצי אשה היא ושייר בקנינו כנ"ל ולא אתי דיבור ומבטל מעשה, לכך בנתקדשה לאחר מעשה מבטל מעשה ופקעי קידושי ראשון לגמרי כנ"ל, ואף דבמקדש לאחר ל' אינה יכולה לחזור רק בתוך ל' לא אח"כ, לא דמי להכא, דהתם כיון שעברו ל' ולא חזרה ממילא נתרצית בקידושין הראשונים אבל כאן כיון דחזרה בדיבור לא מהני רק קידושין לאחר וזה לא היה באפשר רק אחר השיחרור ועכ"פ כך הדין בשתקה ולא אמרה כלום הקידושין תלוין נתרצית בפירוש גמרו לגמרי לכ"ע ואין צריך קידושין מחדש כנ"ל דפושטין בכולה, נתקדשה לאחר ולא נתרצית קודם פקעי קידושי ראשון לגמרי דכיון שאינה רוצה שתתקדש לגמרי כלל אין כאן רק חצי אשה ולא מהני כלום וזהו למ"ד פקעי, ומ"ד גמרו ס"ל דכל שנשתחררה תיכף פשטו בכולה כיון שכבר גילתה דעתה שהיא מתרצית לגמרי להתקדש לו רק צד שפחות מעכב וכל שאינו מעכב ממילא בדיבורה הראשון קיימא ופושטין בכולה ואפי' חזרה לא מהני כמו בחזרה אחר ל' דפרק האומר הנ"ל והיינו דקאמר שחופשה וחזרה ונתקדשה דאי לא נתרצית בקידושין אחר שיחרור בפירוש אכתי מיתלי תלי וקאי ואינו חייב מיתה ואין להקשות הא גבי בהמה של שני שותפין והקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדיש חצי' לכ"ע בעינן הקדישה מחדש ולא אמרינן דניפשוט בכולה אף דעכשיו אין דעת אחרת מעכב, הא ליתא, דהתם מעיקרא היה דעת אחרת מעכב ונשארה מקודשת חצי' ולרעות בעדר כמ"ש התוס' לכך גם עכשיו אין פושטין בכולה אבל כאן דלעולם לא הי' דעת אחרת המעכב וכבר נתרצית האשה קודם רק שלא היתה בת קידושין לכך פושטין בכולה בלי קידושין שנית כלל וכמ"ש התוס' בד"ה גמרו, כנ"ל ברור, ובזה עלו כהוגן פסקי הרמב"ם ז"ל בענין זה וכבר מבואר אצלי בחידושי לא"הע סי' מ"ד ע"ש:

בתוס' בד"ה ואין אני קורא בה וא"ת והכא מה נפקא מינה כו' וזה לא שייך הכא. לכאורה הכוונה דהכא ע"כ דליכא רק חדא דאי איכא תרתי תיקשי באמת היאך מתייבמת ללוי וכן פי' מהר"ם אלא שסיים דצ"ע דשם כתבו התוס' להדי' דאפי' בחדא גזרינן אטו תרתי, ובאמת כוונת התוס' פשוט דבמה נפשך אי ס"ל בחדא גזרינן תיקשי באמת אפי' לא הוי אשת ב' מתים יש לגזור דס"ס בתרתי מכח ספק אי אפשר לייבם דמה נ"מ ספק קידושין או מאמר אדרבא מאמר גרע דאינו רק דרבנן וכאן הוי ספק דאורייתא וע"כ דבחדא לא גזרינן והכא בחדא א"כ לא שייך אשת ב' מתים, ולפי האמת דאשת ב' מתים דאורייתא ממילא יש לומר דבחדא נמי גזרינן והכא מדאורייתא מיירי רק בקושי' דאשת ב' מתים גופא דרבנן א"כ ע"כ דאפי' מדרבנן מתייבמת ללוי א"כ ע"כ דמיירי בחדא ולא גזרינן חדא אטו תרתי, וזה ברור:

אמנם בעיקר כוונת התוס' נראה לי בפשיטות כך דדוקא התם שייך לגזור שאי אפשר לייבם חדא ואידך תצא בלא כלום דהא באמת הוי אשת ראשון בלבד כי מאמר לא קני דאורייתא כלל, אבל הכא אי מיקרי אשת ב' מתים והיינו דמקודשת לשניהם באמת א"כ אי מייבם חדא אידך יוצאה בלא כלום וכך הדין בכל שני יבמות הבאות מבית אחד דאחת מתייבמת, ושפיר קשיא להו דמה נפקא מינה אי לא הוי אשת ב' מתים, אפי' הוי אשת ב' מתים ולא ספק רק ודאי מקודשת לשניהם מ"מ מדאורייתא מותרת רק מדרבנן משום גזירה והכא לא שייך זה דיכול לייבם חדא ואידך תצא בלא כלום דהא באמת אשתו היא ופוטרת חברתה כמו כל שתי יבמות, ואהא תירצו דכה"ג אי הוי אשת ב' מתים דאורייתא אסורה, ואין לומר דמ"מ יש לגזור בב' יבמות שמא תתייבם האחרת וזו תצא ונפיק יבמה דאחיו לשוק בלא כלום דחצי' של אחיו הוא, הא ליתא, דהא לא גזרינן התם רק דילמא חליץ לאידך ומייבם אח"כ אבל אי היה יכול לייבם חדא ואידך תצא לא הוי גזרינן כלל, וגם זה ברור:

בד"ה מה נפשך דמספקא לי' אי גמרי אי פקעי. כבר כתבתי בש"ס דהעיקר הוא דבא לומר דלא אמרינן לזה פלגא ולזה פלגא וכל שהכריח דזה אי אפשר שתתקדש לשניהם ידע שפיר למי מקודשת לגמרי רק אי היה מקום שתתקדש לשניהם הוי אמרינן דמקודשת לשניהם, ויתר הדברים בענין זה מבואר אצלי בא"הע סי' מ"ד בס"ד ע"ש:

בד"ה גמרו קידושי ראשון כו' לא הקדישה לא וכו'. ולדעתי יש לחלק בפשיטות ג"כ דהתם לא הקדיש רק חצי' שהי' שלו ומאיזה צד נימא שאי היה שלו לגמרי הי' מקדיש כולה שמא לא רצה להקדיש רק דמי שווי' של חצי', הלכך אח"כ דחזר ולקחה צריך להקדיש חצי' הנשאר מחדש, אבל הכא קידש כולה ושניהם נתרצו בקידושין רק שאין הקידושין חלין על חצי שפחות וכל שנשתחררה ממילא פושטין בכולה ואין צריך קידושין אחרים כיון ששניהם כבר נתרצו בכולה כן נראה לי:

בגמרא ואי ס"ד נפקי וכו' קשה הא בלא"ה יהי' איך שיהי' תיקשי נימוסו של עבד אנימוסו דשדה, ואם נחלק בין עבד דהוא קנס לשדה דמדינא א"כ מאי מקשה בתר הכי זמן אזמן, ונראה לי דודאי אין להקשות עבד אשדה דשאני עבד דקנסוהו כדמשני לבסוף כפירש"י רק הכא דמשני נימוסו זמן, קשי' לי' אי מטעם קנס שמא לא יפדנו, בלי זמן נמי נקנסי' שמא לא יפדנו כלל, וע"כ דכל כמה שיכול לפדותו לא קנסינן לי' א"כ בזמן נמי, וע"כ דהזמן הוא שאם לא נפדנו יהא מכור מעכשיו לכך חשבינן לי' כמכור מעכשיו דשמא לא יפדנו, א"כ התם נמי יתחייב במעשר דהא ע"כ נמי שתהא שלו למפרע דאי להבא פשיטא דפטורה דעד הזמן אין לו שום חלק בה א"כ עכשיו נמי יתחייב במעשר משום שמא לא יפדנה והוא שלו מעכשיו והיינו דמשני הא לגופא הא לפירי, ודוקא בעבד דיהא הגוף שלו אבל בשדה דהוא קנין פירות לא חשיב קנין רק כל כמה שמותר לאכלם אבל כל כמה שאינם שלו לאכלם לא חשיבי שלו למעשר רק בעת שהם שלו ממש, ועמ"ש בתוס' בד"ה הא עוד בזה:

בתוס' בד"ה אבל וכו' וא"ת הא דאמר אמימר. כתב מהרש"א דלכך לא הקשו מעיקרא דיש לומר צריך ואין לו תקנה, ואינו נכון, דאי הכוונה אין לו תקנה לא שייך למיתני מרבו ראשון דהיינו לאפוקי רבו שני ובאמת אין לו תקנה לא מראשון ולא משני ושניהם שווין שאין יכולין לשחררו ועוד דתיקשי להו לפירש"י לעיל דאין לו תקנה דאסור בשפחה ובבת חורין וזה לא שייך הכא דלא יתקנו חכמים לקלקל העבד שלא יהא לו תקנה לא בשפחה ולא בבת חורין:

אבל כוונת התוס' פשוט דמעיקרא לא קשיא להו כלל דשאני מפקיר שזכה העבד בעצמו ושוב אינו חוזר ונמכר לשום אדון אבל מוכר דמתניתין חוזר ונמכר וכיון שהוא חייב לפדותו חזר לו לגמרי וממילא יכול לשחררו אבל מהך דכתב עליו אונו דזהו בעת מכירה או אחר מכירה כותב לו לכשיברח יהא משוחרר, והשתא כיון שמכרו היאך יועיל שיחרורו והוא לא קנהו בחזרה כלל, ועל זה תירצו לחלק דבמוכר נשאר אצלו עוד קצת קנין לקנס וולדות משא"כ מפקיר, ואי קשיא נהי דהוא יש לו קנין קצת מ"מ ב"ד בעצמן היו מפקיעין הכל, ועל זה כתבו דהפקעת ב"ד היתה רק אחר השיחרור והמכירה שמכר בעצמו לא הפקיע הכל כמו מפקיר:

והנה מהרש"ל ומהרש' א הקשו מהך דלעיל דמקשה מאמימר וקשה הא מוכר שאני דנשאר אצלו לולדות וקנס ומצי מורית לברי' ע"ש, ולדעתי לק"מ שלא כתבו התוס' כך רק לס"ד דלאמימר מפקיר וחי אין לו תקנה א"כ ע"כ דהכא לא הפקיעו רק אחר השיחרור אבל לפי האמת דמודה אמימר בחי רק במת ס"ל אין לו תקנה א"כ דיכול לשחרר אפי' אין לו בו רק איסור בלבד א"כ שפיר הפקיעו ממנו קודם השיחרור, ואדרבא אי הפקיעו דוקא אחר השיחרור א"כ במת כיון דלברי' לא קנסו לא היו מפקיעין מיורשין וכיון דאמר להם שיקבלו גט שיחרור היורשין ש"מ דמאב הפקיעו הכל ושפיר מקשה הא איסור לברי' לא מורית, כנ"ל:

אך הא קשי' לי דמשמע מדבריהם דלא קני לי' לולדות רק למעשה ידיו בלבד, ואולם לקמן בעי חוץ ממלאכתו מהו ופירש"י דגופו קנוי לי' להשיאו לשפחתו לולדות ש"מ דקונה לולדות והכא ולדות הוא העיקר דקנס גרידא נראה דתליא אי מעוכב גט שיחרור יש לו קנס, ואולי יש לחלק דהכא כוונת התוס' ולדות שיהיו לו משפחתו של רבו ראשון, ולקמן הכוונה דיזכה. מה שתלד לו שפחתו של זה הקונה מעבד הזה ולהא שפיר קונה וצ"ע:

ובעיקר קושית התוס' נלפע"ד ליישב בפשיטות, דודאי יש להבין מה קמש"ל דאינו מהני הא לשון שיחרור הוא בכל עבד, ואי להשמיענו דאין לי עסק בך הוי לשון שיחרור הוי לי' לאשמועינן בשיחרור דעלמא וברור דקמש"ל דס"ד כיון דעכשיו אינו משחררו רק לכשיברח ושיחרור דעלמא מהני בעבד מכח גיטו וידו באין כאחד וזה שעדיין לא נשתחרר אין לו יד ויד עבד כיד רבו וממילא היתה כוונתו דכשיברח אז ישחררנו קמש"ל דזה בעצמו הוי השיחרור דכשברח משוחרר למפרע והוי אז גיטו וידו באין כאחד הלכך כל כמה דלא ברח היה יכול למכרו לזה כיון דאכתי אינו משוחרר ושמא לא יברח ואם ברח אח"כ משוחרר למפרע, ודוק:

בד"ה הא לגופא, פי' בקונטרס כו' ותימא וכו' ועוד וכו' עיין מהרש"א שהקשה דבלא"ה הוי להו לחלק בין הך דהכא דהוא קנס להך דהתם ע"ש, ובאמת גם לפי' התוס' יש להקשות כך דמה צורך להו לחלק בין גוף לפירות הא בלאו הכי בעבד קנסו אותו ובמעשר לא שייך קנס, לכן ברור דהא לא קשי' כלל דע"כ עיקר הקושי' הכא דליכא למימר כיון שמסרו לזה לשעבד בו קנסו אותו א"כ בלי זמן כלל נקנסי' ג"כ דהא מסרו לשעבד בו וע"כ דשיעבוד לאו כמכירה רק לפי שהתנה שיהא חלוט לו דנין כמי שנמכר עכשיו שהרי גם עכשיו הוא שלו ממש כמו שיהא אח"כ א"כ במעשר ג"כ כיון דאפילו למ"ד אין קנין פירות כקנין הגוף מ"מ חייב בביכורים מדרבנן דהוי כמו מכירה א"כ דהכא גבי עבד יוצא לחירות דהוי מחמת תנאי הזמן כמכירה א"כ ראוי להתחייב במעשר גם כן מדרבנן (ואי נימא דמחמת התנאי הוי כמכירה ממש מעכשיו פשיטא דקשיא ג"כ במעשר רק אפי' אי נימא דהוי רק דרבנן דמיחזי כמכירה עכ"פ יתחייב במעשר ג"כ מדרבנן ועל זה תירצו התוס' כפי פירושם הא גופא כיון שהגוף ביד זה הקונה שייך לקנסו דהוי כמכירה מחמת התנאי אבל במעשר דהגוף לא נשתנה מרשותו של זה לרשותו והוא כבראשונה לא מיחזי כלל כמכירה מחמת התנאי רק בהגיע זמן דהוי מכירה ממש אבל מעיקרא לא נראה כמכירה, אבל בעבד כיון שנעתק גוף הדבר לרשות זה הקונה לשעבד בו שפיר מיחזי כמכירה מחמת התנאי שכשיגיע הזמן ויהא חלוט לו יהי' נמצא שמסרו לו לחלוטין מעיקרא שלא הי' מקודם נגרע בקנינו ממה שיהא אח"כ, אבל בשדה היתה השדה ברשות זה הקונה מעיקרא, וזה שלא הקשו התוס' על רש"י דהוי לי' לחלק בקנס בלבד דאי אפשר לחלק בזה דא"כ לא הוי מקשה כלל זמן אזמן וע"כ משום כיון דבעי זמן ש"מ דבעינן דיהא נראה כמכירה מחמת הזמן דוקא. כנ"ל:

אבל מ"מ בעיקר מה שהקשו על רש"י ז"ל נראה לי ליישב בפשיטות, דודאי מיירי שהתנאי היה אם לא יפרע יקח הפירות למפרע רק כל כמה שלא עבר זמן פרעון אינם שלו הלכך שפיר ס"ד דאפי' קודם הזמן אם רוצה לאכול מהם לשלם דמיהם אם ישלם קודם זמן פרעון דשמא לא ישלם ויהיו שלו למפרע, ועל זה קאמר כיון דאפי' יגיע הזמן לאו מכירה היא רק קנין פירות ואפי' קנין גמור לא הוי דיכול לעולם לסלקו במעות הלכך נהי דאי הגיע הזמן חייב במעשר מדרבנן מכח קנין פירות שיש לו אבל מ"מ אינו ראוי לחייבו כשלא הגיע הזמן משא"כ בעבד דכשיגיע הזמן יהא מכירה גמורה אף עכשיו דנין כמכירה ולפי זה גם קושי' השני' לק"מ דמודה רש"י דאי הגיע הזמן ולא פרע חייב במעשר מדרבנן כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף