אילת השחר/גיטין/מג/ב

אילת השחר גיטין מג ב

דף מ"ג ע"ב

פקעו קידושי ראשון וכו' גמרו קדושי ראשון. אפשר לפרש פלוגתייהו בכמה אופנים, א' דלמ"ד דחצי עבד וחצי בן חורין יכול לקדש בת חורין, א"כ מעיקר הדין בחצי שפחה צריך להיות קידושין גמורים, אלא דיש גזה"כ דע"י שיש צד עבדות אינו חייב הבא עלי' מיתה רק אשם, וכשנשתחררה דאין הגזה"כ הדרינן למה שהי' בלי חידוש התורה וממילא הוי קידושין מסברא, ויש מקום לומר לפי"ז דלפני שנשתחררה אסורה בקרוביו כגון אשת אח וכדו' וע"ז יהי' חייב כרת, וכסברת האבנ"מ סי' מ"ד, דלמאי דלא גלי לא גלי, והיינו דאין גזה"כ דהקידושין הם אחרים מתמיד, ורק נתחדש דאין חייב הבא עליה מיתה אף דהם קידושין גמורין, ומ"ד פקעי ס"ל דחצי עבד אינו יכול לקדש, וא"כ גם חצי שפחה אינה מקודשת כלל אלא שיש גזה"כ דחייב אשם, ולפי"ז לגבי קרובים דהיינו אחיו אין כלל איסור מחמת קורבה ואם תתגרש ממנו מותר אחיו בה, וכן אחרי שנשתחררה כיון דפקעו מותר אחיו בה, וזה מש"כ בתוד"ה מה נפשך, דלמ"ד פקעי חל קדושי שמעון אחיו ומתייבמת מכחו, ופירוש ב' אפשר לומר דתרווייהו ס"ל דחצי עבד יכול לקדש, ומ"מ מאחר דנתחדש גזה"כ בשפחה שאינו חייב מיתה כתוב בזה דלא הוו קידושין גמורים, וא"כ שייך לומר דקידושין כאלו לא שייכי בבת חורין גמורה ולכך פקעי, וכמו שביאר רש"י דכקטן שנולד דמי, וכמו שנתבאר בדברינו במקום אחר דלגבי בן חורין דיש לו דינים אחרים אין קידושין כאלו ולכך פקע, ואידך ס"ל דכיון דמעיקר הדין צריך להתקדש לגמרי, ונהי דאיכא גזה"כ כ"ז שהיא שפחה, אך כשנשתחררה הדרינן לעיקר הדין וחייב הבא עליה מיתה, ואופן ג' י"ל דכו"ע ס"ל דאין חצי עבד יכול לקדש ורק כאן יש גזה"כ, ומסברא הי' צ"ל פקעי דאין קידושין כאלו אצל בן חורין, ורק דרב זירא ס"ל דאיכא גזה"כ דכתיב לא יומתו כי לא חופשה משמע דאם חופשה חייב מיתה, הרי דיש גזה"כ דגמרי, ואידך לא ס"ל הך דרשא ומסברא פקעי, כיון דכל הקידושין בה הי' רק מגזה"כ כ"ז שלא נשתחררה.

תוד"ה גמרו קידושי ראשון. שאני התם דאפשר שתרעה ויהיו חציה דמיה הקדש וחציה חולין. יש לעיין קצת דהנה בעופות אין פדיון אפילו לכשנהי' חסר אבר, וא"כ בעוף של שני שותפין וא' הקדיש חלקו ואח"כ קנה חלקו מהשותף דאז אין העצה שתרעה ואח"כ ימכר, וכי נאמר התם גמרו הקדש על העוף, ונפק"מ דאם יהנה מכל העוף ימעול כנגד כל העוף, ובסברא לכאורה אין תלוי בזה שיש העצה לרעות אלא דקדושה שייך גם על חצי בהמה, ובאופן דלא פשטה קדושה בכולה שפיר הוי חצי קדוש וחצי חולין, משא"כ באשה יש גזה"כ דאין אפשרות שחצי אשה תהי' מקודשת, והיינו לא רק דאין לעשות מעשה קידושין על חצי' אלא שנתמעט דאין חצי אשה יכולה להיות מקודשת ולכן גמרי, ואפשר דהתוס' נקטו הא דאפשר לרעות לא משום דרק ע"י כן לא גמרו, אלא העיקר שבהקדש שייך להיות קדושת חציה.

בא"ד. הי' אפשר לפרש גמרי דבאמת נשאר אותם הקידושין אלא דקודם הי' הבא עליה חייב אשם, ועכשיו יהי' חייב מיתה, ואין חצי השני צריך להתקדש, דהא גם קודם לא הי' רק חצי הגוף שלה קדוש, אלא דין עבדות שיש בה לא הי' בו תפיסת קידושין וכשיורד העבדות ממילא נשאר דהיא מקודשת כולה, אלא דבלי חידוש דגמרי הי' סברא לומר דתשאר עם דין קידושין שחלו בה, היינו שהבא עליה אינו חייב מיתה, ולזה חידש דגמרי, דהיינו שחייבת מיתה גם על קידושין שחלו בשעתם בלי חיוב מיתה, ואם נימא כן אין כאן שום התפשטות קדושה, ואין שייכות להא דבהמה שהקדיש חציה, דהתם הא צריך לחול דין קדושה על עוד חצי בהמה, ובע"כ דהתוס' מפרשים דגמרי היינו שמתפשט קדושה על עוד חלק שלא הי' בו תפיסת קדושה.

ונראה דהוכרחו לזה דלעיל פליגי אמוראי בחצי שפחה וחצי בת חורין אי מקודשת או לא משום דהוי כחצי אשה, ולכאורה איזה דמיון הוא לחצי אשה, הא בחצי אשה אפשר לפרש דאינה אשה כלל, וכמו שאם יקדש אבר א' דודאי אינו קרוי אשה ורק כל האשה נקראת אשה, ועל כן מספקא להגמ' בקידושין דף ז' ע"ב בשני חצייך מהו, דיתכן שאינה מקודשת כלל דהו"ל כמקדש כל אבר לחוד דלא שייך כלל קידושין כה"ג, אבל כאן הא מקדש כל האשה, רק לא כל הדינים שיש בה, וא"כ לא דמי, דהא אפילו אם הי' מציאות שישייר ויאמר בפירוש דלא מקדש כל הדינים, ג"כ אפשר שלא נתמעט מדין אשה ולא חצי, ובע"כ משמע מזה דדרשא דנתמעט חצי אשה היינו גם חצי דינים, אלא דכיון שלא שייר בקנינו דהרי מה שלא חל על החצי עבדות, הוא לא משום שלא עשה מעשה קידושין על כל הדינים שבה, אלא משום שאינו יכול, לכן אין זה קרוי חצי, כיון דהמעשה קידושין הוא על כל דיניה שאפשר לקדש, ולכן ס"ל דע"כ אחרי שנשתחרר נתווסף עוד דין חירות מה שלא הי' קודם ולא נקנה אליו, וצריך להחידוש דגמרי היינו שגם על דין חירות שנתחדש בה יחול דין קדושה.

והנה בתוס' משמע דגם למ"ד גמרי הוא מסברא, דאם נימא דרק מקרא הוא דיליף, א"כ מה קשה להם בהא דבהמה שהקדיש חציה, דאיך נילף מזה לענין בהמה הא שאני הכא דאיכא גזה"כ, ובודאי א"א ללמוד דאיכא למימר דכאן אינו מצד הקדושה שבה אלא סתם גזה"כ דחל קנינה על הכל, ובהכרח צ"ל דהוא מסברא, אלא דר' זירא הוכיח מקרא דהוא כסברתו, וסברתו היא כמש"כ התוס', דא"א להיות מקודשת לחצאין.

והנה התוס' בקושייתם, למה לא הוקשה להם דנימא גמרי אף כשיש דעת אחרת, דהא כאן ג"כ מי לא עסקינן דאינה מסכימה שיהי' גמרי ובכ"ז גמרי ומה שהסכימה אז הא לא הי' כלום, וכן לפי"ז יקשה גם כל מקדש אשה לחציה, דתפשוט מחמת דגמרי, וכן העיר בחזו"א, ובשלמא באשה אפשר לתרץ דכיון דאי לא נימא גמרי לא יתחיל לחול אמרינן דלא יתחיל לחול, אבל בבהמה דבכל אופן יחול על חצי נימא גמרי גם כשדעת אחרת מעכב.

וצ"ל דאע"ג דגם מה דיש דיני עבד דלא חלו עליהם קידושין ג"כ נקרא קידושין דחצי, מ"מ לא שייך דעת אחרת מעכב על הדין חורין שנתווסף שאינה רוצה להתקדש, דזה שייך רק אם קידש חצי גופה או שרוצה שתוכל להנשא לעוד אדם, דאז יש דעת אחרת מעכב. אבל לענין קדושה על כל הדינים שיש בה ע"ז לא שייך עיכוב מצדה, ולכן הקשו כיון דהיכא שאין עיכוב גמרי א"כ גם בבהמה נימא גמרי.

וכן מצינו בקידושין דף ז' ע"ב דמיבעיא לן שני חצייך בפרוטה, ולכאורה נימא גמרי, והתוס' שם הקשו דכיון דאין דעת אחרת מעכב נימא פשטה קדושה בכולה, וחילקו בין לשון קידושין ללשון מאורסת דבלשון מאורסת לא אמרינן פשטה, ועדיין יקשה דנימא גמרי, דגמרי הא אמרינן בחצי שפחה וחצי בת חורין אפילו באיזה לשון שאירסה, וצריך ע"כ לחלק דבקידושין דאי לא נימא גמרי לא יחולו כלל, לא אמרינן גמרי, ורק היכא שכבר חל אמרינן גמרי, ולכן קשה רק מבהמה של שני שותפין דכבר חל על חצי לכן נימא גמרי.

ובשיטת רש"י אפשר להסתפק, דהנה למ"ד פקעי כ' רש"י משום דהוי כקטן שנולד דמי, ויש להסתפק אי משום דרש"י סובר דמ"ד פקעי הי' מודה דגמרי לולא הסברא דכקטן שנולד דמי, או דהי' צריך להשאר בלי שינוי, משום דאפשר דרש"י מפרש דגמרי אין הביאור שנתווסף עוד קדושה כמו שמפרשים התוס', אלא דהחידוש דחייב מיתה על הקידושין האלו אחרי שנשתחררה כיון דכעת היא בת חורין, וזה ידעינן רק מקרא דלא חופשה הא חופשה חייב מיתה, ולכן מאן דס"ל דמקרא אין ראי' וכמו שדוחה אביי הי' צריך להשאר קדושה של חיוב אשם, אלא דמחמת הסברא דכקטן שנולד דמי, דהו"ל כגוף אחרינא וגוף זה לא נתקדש כלל, וביאור הדברים אע"ג דבצד חירות לא נשתנה כלל, מ"מ כיון דקודם היתה גוף שיש בה שני דינים, ולכן הי' בו דין קידושין לענין אשם, ועכשיו אין בה תרי דינים זהו שינוי והוי לה כקטן שנולד.

ומש"כ רש"י נשתנה גופה והוי כקטן שנולד, ודאי אם נשתנה חלק מהגוף שגדלה לא נקרא שינוי, אלא מה דבתור בת חורין אין בה קידושין של חיוב אשם צריך ע"כ לפקוע קידושין, כיון דהאי מ"ד לא ס"ל גמרי מסברא או מגזה"כ אלא כדי שלא ישאר אישות של חיוב אשם, ע"ז אמרינן כיון דלפי דינה של כעת אין בה אישות כזו מוכרחת להפקיע.

והנה בחציו עבד וחצי בן חורין שקידש בת חורין למאן דס"ל דתופס בה קידושין, נראה דאם ישתחרר ודאי לא פקעי, כיון דאין שום שינוי בדין הקידושין דגם קודם היתה בת מיתה לא שייך לומר פקעי, אבל לפי סברת התוס' כיון דאינו יכול להיות חצי, ה"נ כיון שאינו יכול להיות מקודשת לחציו אפשר להיות פקעי, אלא דאפשר דגם לתוס' לא שייך פקעי רק באשה, משום דאי נימא גמרי נצטרך להוסיף עוד דין מה שלא הי' בה, וזה ס"ל דאין להוסיף, וכיון דלהשאר חצי מקודשת א"א לכן פקעי, משא"כ כאן דלכו"ע גמרי דכיון דלא ישתנה שום דבר בו לגבי קידושין ולא באשה אלא דצורך הקידושין שלא יהי' חציו אז בודאי יהי' גמרי.

והנה להמבואר בתוס' דשייך שיחול הקדושה על החצי בהמה השני כשחזר ולקחה מדין גמרי, א"כ לכאורה למה צריכים פסוק דמקדיש אבר שהנשמה תלויה בו מתפשט בכולה, תיפוק לי' שיועיל מטעם דגמרי, ולתירוץ התוס' א"ש דכיון דיכול להיות חציה קדושה וחציה חולין, לכן אי לאו דילפינן דפשטה קדושה לא הי' בה לא גמרי ולא פקעי, אבל בקושייתם לכאורה היו יכולים להקשות גם זה, אבל נראה דגם מה שהקשו דיהי' גמרי בבהמה שחזר ולקחה הוא מכח דיש דין דנפשוט קדושה בכולה, דודאי בלי זה לא שייך כלל גמרי, דגמרי אינו אלא דכשהוסרה המניעה חל מה שהי' בלי המניעה, אז בשלמא אחרי דיש דין דפשטה, והא דלא חל קודם שקנאה משותפו הוא מחמת דעת אחרת המעכב, שייך שפיר להקשות דכשאין כבר המניעה יהי' גמרי, אבל זה הכל אחרי שיש דין פשטה, ולכן אצל שפחה כיון דאי לאו העבדות היתה מקודשת כולה, לכן אמרינן גמרי, ועי' בברכת שמואל קידושין סי' ז', ולדברינו נתבאר אחרת. (מהדו"ק)

לכשתברח ממנו אין לי עסק בך. בריטב"א מבואר דהי' דרכם לכתוב שטר כזה לא לשם שחרור ולכך לת"ק לא מהני, ומ"מ ס"ל לרשב"ג דכיון דהוי לשון שחרור יצא לחירות, ואין מבואר למה ובמאי פליגי לפי"ז.

האריסין והחכירות וכו' פטורה מן המעשר. לכאורה יש לאריס קנין בגוף הקרקע לגבי פירות ואמאי מקרי קרקע של עכו"ם לפטור מתרו"מ, [והראוני שבס' משנת ר' אהרן שנדפס מחדש הוכיח מזה דכיון דגוף הקרקע היא של העכו"ם פטור מתרו"מ. ומ"מ צע"ק למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי דהא לדבריו זה מקרי אדמתך], ואין לומר משום דמעורב חלק גוי, דא"כ הי' צריך להיות טבל וחולין מעורבין זה בזה, וכן באריס גוי בקרקע ישראל משמע דיהי' חייב מן התורה תרו"מ אם המירוח לא הי' ביד גוי או למ"ד דמירוח עכו"ם אינו פוטר, ואמאי הא יש לגוי חלק בקרקע לפירות ואמאי לא חשיב כשותף בעיקר הקרקע.

תוד"ה אבל אם כתב עליו אונו. תוס' הקשו לאמימר איך יועיל השחרור לאחר שיברח מן העכו"ם דהא אז אין לו הממון. והנה לעיל (דף מ"ב ע"א) הבאנו לדון אם בחציו עבד וחציו בן חורין מקרי דאין כבר ממון, ואם אין ממון איך יכול לשחרר אליבא דאמימר, ולפי"מ שכתבנו שם מקרי דיש עדיין ממון דהא אם יהי' סיבה שלא יוכל לקיים פרי' ורבי' לא נכוף לשחררו. אמנם יש לומר בדרך אחרת כיון דכל מה דפקע הממון בחציו עבד וחציו בן חורין הוא משום דחייב לשחררו, ואם תאמר דלא יוכל עי"ז לשחררו הא לא יפקע הממון, ובע"כ לגבי זה מקרי דיש עדיין ממון, ולפי"ז גם כאן מאי קשיא להו. אלא דכאן כמו דקנסו שישחררו אותו, כן קנסו שלא יהי' לו הממון, ואינו תלוי דוקא במה שקנסו לשחררו, אלא דמאותו הטעם שקנסו אותו לשחרר וה"נ קנסוהו שלא יהא לו הממון, ולכן קשה איך יוכל לשחררו, כיון דאין מה שנפקע הממון מהאדון מחמת החיוב לשחררו, ולכן קשה להם איך יוכל לשחררו.

בא"ד. התוס' כתבו דבמוכר לעכו"ם עדיין הוא ברשות ישראל לקנס ולוולדות משא"כ בהפקר. הרי פשיטא להו דבמפקיר אין קנס להאדון, והעירוני דהא לעיל איבעיא להו אי מעוכב גט שחרור יש לאדון קנס, ופירש"י כגון מקדיש ומפקיר וחציו עבד וחציו בן חורין, וא"כ הא גם מפקיר יתכן דיש לו קנס דלא איפשיטא הבעיא, ולמה נקטו כאן בפשיטות דבהפקר אין לו קנס.

ובתפארת יעקב מבואר דעיקר כונתם לולדות, דבקנס הוא בעיא דלא איפשיטא אי מעוכב גט שחרור יש לו קנס, אבל לפימשנ"ת דיש להאדון קנס א' מפני שזכות ממון שלו וכל מה שהי' מקום לשלם להעבד זוכה האדון, וב' מחמת דין מיוחד דלכן גם כשאין לו ממון מ"מ שם אדון שיש לו האיסור מספק"ל להגמ' דאולי מחמת זה יהי' לו קנס, ובמוכר לעכו"ם דהגוי אינו זוכה רק במעשה ידים, אז כל זכיות ממון הא ישאר להאדון, נמצא דיוכל לקבל הקנס מצד דהוא אדון על הממון הזה, לא רק מחמת דנשאר לו קנין איסור, אלא כמו דהוא בעלים לגבי ולדות ה"נ לגבי הקנס, אבל בהפקר אפילו אם יהי' לו קנס הא יהי' לו משום דיש לו האיסור ולא כמו כאן, דאז לאמימר דס"ל דקנין האיסור א"א לשחרר לא יועיל לו מה שעי"ז יש לו קנס, כיון שהקנס אינו מצד הזכות ממון שיש לו אלא מצד האיסור, והאיסור גרידא הא אינו דבר שאפשר להקנותו להעבד.

ומ"מ נראה דהבעיא בהפקר אם יהי' לו קנס אליבא דאמימר להצד דס"ל דלא מצי משחרר עבד הפקר, דלסברתו דלא מצי לשחרר עבד הפקר, הרי דלא מקרי אדון לענין שיוכל לשחרר וה"נ לא מקרי אדון לענין שיקבל הקנס. ומה שרש"י כתב לעיל דף מ"ב דהבעיא במעוכב גט שחרור אם יש לו קנס הוא גם בהפקר משום דלא פסקינן כאמימר, ולאמימר תהי' הבעיא רק בחציו עבד וחציו בן חורין, דהתם לא הפקיעו ממון כיון דהא רוצים שישחרר, וכן ביוצא בשן ועין למ"ד צריך גט שחרור דאז ע"כ יש לו לשחררו וכדי שיוכל לשחררו ע"כ לא הפקיעו הממון לגמרי, דהא כל מה שירד הממון הוא מפני שצריך לשחררו, א"כ אם תוריד הממון שלא יוכל לשחרר הא אינו עומד להשתחרר וא"כ לא יפקע הממון, וע"כ דלגבי זה הוי כיש לו ממון.

בא"ד. ואכתי פש לי' גבי ישראל ממונא וכו' ולא הפקיעו ממנו חכמים עד אחר שיכתוב לו גט שחרור. הנה מש"כ עד שיכתוב בודאי כונתם עד שיתן הגט שחרור, ובכלל זה מיותר, דהי' צ"ל דלא הפקיעו כלל אלא כשיתן גט שחרור ישתחרר בלי שהפקיעו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א