תפארת יעקב/גיטין/מג/א

תפארת יעקב גיטין מג א

דף מ"ג ע"א

בגמרא והא חזי למיקם קמי'. קשה הא בלאו הכי יש להקשות בברייתא גופא הכי ומאי ענין זה להך פישטות דהכא ועוד דהא שום אדם לא יקנה אותו כיון דנהים כריסי' לא שוה דאל"כ תיקשי בלא"ה הא יכול למכרו לגמרי כמ"ש התוס' והרשב"א:

לכן נראה אף שרש"י ז"ל פי' במה דמוקי בעבד טריפה דהנוגח טריפה פטור מן הקנס, ואני לא ראיתי ברמב"ם ז"ל דבר זה כלל שיהא הנוגח טריפה פטור מן הקנס ולא הוזכר זה בשום מקום, לפיכך נ"ל דעיקר הכוונה הכא שכל שאינו ראוי לשום תשמיש כלל לאו אדון הוא ואין לו קנס כמו מעוכב גט שיחרור ואף דמבעי' לן מ"מ ליכא למיפשט הכא דאיכא למימר דאין לו קנס] רק דס"ד שאין לך עבד שאינו ראוי לתשמיש קצת, ואף דבשביל זה לא מיקרי שוה כסף שאין ראוי למכרו דנהים כריסי' לא שוה מ"מ כל שיש לאדון שום זכות בו לתשמיש יש לו קנס ויכול למכרו לקנס, ואהא משני בעבד טריפה דאין יכול להשתמש בו כלל ואהא קשי' לי' הא חזי למיקם קמי' ונהי דלא חזי בשביל זה למכרו אבל אכתי יש לו קנס דאדון הוא ויכול למכרו לקנס, ומשני במנוול ומוכה שחין דאינו ראוי לשום תשמיש וממילא אין לו קנס דלא מיקרי אדון, כנ"ל:

בתוס' בד"ה מי איכא עבדא כו' דלא ימצא קונים וכו'. קשה מאי קאמר והא חזי למיקם קמי' דהא לא ימצא קונים לזה, וליכא למימר דחזי למיקם קמי עצמו ומיקרי בזה שוה כסף א"כ תיקשי מאי קאמר מי איכא עבדא וכו' תיקשי לי' לדידי' אפי' אינו יכול למכרו הא שוה לעצמו לקנס ומיקרי שוה כסף. אבל באמת לק"מ דדוקא לקנס כיון דאין לו עכשיו שום הנאה רק כשינגח לא מיקרי שוה כסף דהא אין לו כלום ומי יימר דמינגח אבל אי יכול למכרו יוכל להשיג עכשיו כסף עבורו מאחר אבל הנאה דלמיקם קמי' חשובה הנאה לדידי' עכשיו והוי שוה כסף אף שאינו יכול למכרו אך לפי מה שכתבתי בש"ס בלא"ה ניחא, והנה הרשב"א בחידושיו הקשה הא יכול למכרו כהך דריש המפקיד שעה אחת סמוך לנגיחה, ולפי תירוץ התוס' השני דכל שנראה דעיקר המכירה לקנס אינו מכור ניחא דס"ס עיקר המכירה לקנס הוא, גם לפי מה שכתבתי לעיל דהאי לאו אדון הוא כיון שאין לו שום זכי' בו רק לקנס א"כ אפי' בכה"ג כיון שלא יהא זכות רק לקנס לאו אדון הוא ולק"מ, ודוק:

בגמרא ואת"ל המקדש חצי אשה אינה מקודשת דשייר בקנינו והא עבד לא שייר בקנינו כו'. משמע דהכוונה לפי שאינו יכול לקדש רק לחצי' ב"ח שלו, וכן מוכח מדברי התו' שכתבו דהוי מצי למימר איפכא והיינו דאפי' את"ל התקדשי לחצי' אינה מקודשת דשייר בקנינו אבל עבד לא שייר:

איברא דקשיא לי היאך קאמר והאי עבד לא שייר דמשמע דאי הוי שייר אינה מקודשת והא השתא נקטינן דהתקדשי לחצי' מקודשת ולא איכפת לן לפי דחזי' לכולה וא"כ אי הי' יכול לקדש לכולו ודאי מקודשת והיאך קאמר לפי דלא שייר. גם לישנא דשייר בקנינו לא שייך כלל בעבד דהא האשה היא הקנין וקידשה כולה ואפי' בישראל שקידש לחצי' לא שייר כלום, תו קשיא לי כיון דבעבד הכא סלקא בתיקו מ"ש דבחצי' שפחה בסמוך פשיטא לן דהוי קידושין מכח דלא שייר בקנינו, ואי נימא דבאמת היינו הך מ"ש דנקט לה בחצי' שפחה, ועוד דהוי לי' לומר מה הוי עלה ר"ח אומר מקודשת ומדנקט לה בפני עצמו ש"מ דלא דמי להדדי ולכאורה היינו הך דלא שייר בקנינו וכן הרא"ש פסק בעבד ספק ובשפחה ודאי וכן הרמב"ם, ויש להבין מ"ש, ובאמת שכבר כתבתי בחידושי לא כמה סברות לחלק בזה אבל מ"מ רואה אני עכשיו לפ' עיקר סוגיא זו בפשיטות ויתיישב הכל לנכון:

והוא דשם בקידושין קאמר רבא הנך תרתי במקדש לחציי מקודשת וחצייך מקודשת לי אינה מקודשת ופריך עלי' אביי מ"ש חצי אשה דלא דכתיב אשה ולא חצי אשה איש נמי הא כתיב איש ולא חצי איש וקאמר עלה הכי השתא איתתא לבי תרי לא חזי' כו', ולכאורה יש להקשות דיש לחלק בפשיטות דבאשה אי נימא דמקודשת חצי' הרי נשאר בה עוד מקום תפיסת קידושין לאחר והרי גרע מקידושיו ממה שהי' מקדשה כולה ואיתתא לבי תרי לא חזי' לכך אינה מקודשת שאם תהא מקודשת חצי' ע"כ תופסין גם קידושין של אחר וזה אי אפשר אבל באיש המקדש לחציו במה נגרעו הקידושין מאם היה מקדשה לכולו הא ס"ס יכול ליקח הרבה נשים ולא נתקדשה יותר באמרו התקדשי לכולו ממה שהיא מקודשת עכשיו לחציו ואין צורך לומר דדנין דנתכוון לכולו רק שישא אחרת, אבל באמת הכוונה התם משום דלא איתברר לן טעמא דהנך תרי דינים אי מצד הסברא או מקרא, ואי נימא דמקרא דאשה ולא חצי אשה ילפינן לה א"כ ממילא ע"כ איש ולא חצי איש ולא מהני מה דלא גרע מקידושי' דס"ס חצי איש לא, ועל זה אמר אביי דמ"מ מהני באיש דנתכוון באמת לכולו רק שישא אחרת:

אבל הכא קא מבעי' לי' בהא גופא, והיינו דקאמר את"ל התקדשי לחציי מקודשת ונלמוד מינה דחצי איש לא איכפת לן כלל ואהא קאמר דאינה ראי' לעולם דחצי איש לא ושאני התם דלא הוי חצי איש דכיון דחזי' לכולה באמת קידש לכולה רק שישא אחרת כמו שפירש"י אבל הכא דהוי חצי איש לא והדר בעי למיפשט מחציך מקודשת לי להיפך דחזינן דאמרינן אשה ולא חצי אשה וה"ה איש ולא חצי, וע"כ דלכך התקדשי לחציי מקודשת דחזי' לכולה ש"מ דעבד לא ודחי דדילמא לאו משום דכתיב אשה ולא חצי אשה, רק טעמא דבאשה לא מהני דשייר בקנינה ואי נימא דמקודשת יתפסו בה גם קידושין של אחר בחצי' הנשאר והרי גרע בקידושיו ממה שהי' מקדש כולה משא"כ להיפך באיש לא נגרעו הקידושין בחציו מלכולו דלא שייר בקנינו כלום וממילא עבד נמי כיון דלא שייר בקנינו מקודשת דחצי אשה וחצי איש לא איכפת לן כלל רק הכל בשייר בקנינו תלוי, והך שייר בקנינו לא על חלק העבדות קאי רק כל איש שקידש לחציו לא שייר בקנינו ועבד נמי לא שייר אבל אי נימא באשה משום ולא חצי אשה א"כ עבד נמי ולא חצי איש ואין לחלק בשייר בקנינו רק איש שאני דמקדש לכולו רק שישא תרי משא"כ עבד, ונשאר הדבר בספק:

והיינו דנקט בתר הכי בחציה שפחה דמקודשת דבין אי מקרא דאשה ילפינן לה או מסברא ס"ס אמרינן דוקא בהך גוונא דשייר בקנינו שהניח מקום תפיסת קידושין אבל בחצי' שפחה שלא הניח מקום תפיסת קידושין לא הקפידה תורה אבל באיש אי מקרא ילפינן ע"כ לא תליא בתפיסת קידושין דהא לעולם לא שייר בקנינו ומ"מ כתיב קרא איש ולא חצי איש, ואין ללמוד בזה אשה מאיש ולא איש מאשה דהא בקידושין שם משמע דאי לאו דכתיב איש ואשה לא הוי ילפינן אשה מאיש ולא איש מאשה רק כיון שאנו דורשין אשה ולא חצי ע"כ אנו מוכרחין לדרוש איש ולא חצי אבל כל חד וחד כדיני', כן נראה לי:

ודע שיש לדקדק בכאן דמאי קא מבעי' לי' הא הוי קידושין שאין מסורין לביאה דצד עבדות פוגע באשת איש והוי אין מסורין לביאה ע"י הקידושין וגם מגדר עריות דא"א, וליכא למימר דדוקא אם ע"י הקידושין אין מסורין אבל הכא בלי הקידושין לא נמסר לביאה מכח לא יהא קדש מ"מ לא מבעיא לדעת הרמב"ם דלאו לא יהיה קדש לא קאי על עבד ושפחה כדעת אונקלוס רק מדרבנן אסור פשיטא דקשה כנ"ל, אלא אפי' אי נימא דלאו זה דאורייתא מ"מ כיון דבלי קידושין אינו רק לאו ומחמת הקידושין נעשית עליו ערוה דא"א בודאי הוי בכלל שאין מסורין לביאה, תדע דחייבי לאוין לא הוי אין מסורין לביאה ש"מ דעיקר אין מסורין הוא מכח איסור ערוה וזה נתחדש ע"י קדושין הללו, ואולי הך אבעי' באמת למ"ד דהוי קידושין אף דרבא משני עלה ראוי ליטול משום דלדידי' ודאי קשיא ברייתא דהמית, ואפשר דמהאי טעמא נקט בפשיטות ראוי ליטול ולא דלמא ראוי ליטול כיון דספיקא הוא ולהנ"ל ניחא, ומהאי טעמא נקט אח"כ בשפחה דאף דהתם לא שייך אין מסורין מ"מ אינה מקודשת, ואפשר לומר עוד דכה"ג לא הוי אין מסורין לביאה כיון דמצד הקידושין של צד חירות מסורין הן לביאה רק מצד עבדות שלא חלה בהם קידושין אין מסורין בכה"ג לכ"ע הוי קידושין, וצ"ע:

שם כופר הוא ואר"ל כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה יש לדקדק דמשמע דמקנס לא קשיא לי' דקנס משתלם מחיים והא אפי' אי קנס ג"כ לא משתלם רק אחר מיתה מ"מ לא קשיא מקנס דנותן חצי קנס לרבו אחר מיתה של העבד ומה זה דדייק וקאמר כופר הוא, ואפשר דאי קנס ג"כ אינו משתלם רק אחר מיתה קשיא מקנס ג"כ דכיון דקתני נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו דהיינו נפשי' משמע ודאי דקנס דמעיקרא נמי מחיים הוא דאי אחר מיתה שוב ליכא כופר ליורשיו דמנא לי':

אמנם מלשון רש"י ז"ל בד"ה ועוד כופר הוא וכן בד"ה ואין לו משמע דמפרש מילתא דר"ל דכל שעשאו טריפה אף שמת אח"כ לא משלם כופר ודוקא והמית בעינן שמת תיכף אבל כל שלא המיתו תיכף רק עשאו טריפה שוב ליכא כופר ולפי זה בלאו הכי ניחא דמקנס נמי קשיא לי' כיון דלא הרגו רק עשאו טריפה לולא דקנס אפי' עשאו טריפה משלם דכתיב בי' נגיחה ולא מיתה כמו שפירש"י:

איברא בהך סוגיא דב"ק פרק שור שנגח ד' וה' דף מ"ב ע"ב משמע להדיא דאפי' עשאו טריפה משלם כופר אחר מיתה דהתם קאמר טעמא דר"ע דכופר אשה לא ירית בעל דהוי לי' ראוי דאינו משתלם רק אחר מיתה וע"ש פירש"י דמשמע להדיא דמחיים אינו משתלם וע"ש פירש"י בד"ה מ"ט ובד"ה והמית, וכן משמע להדיא מתוך דברי הרמב"ם ז"ל שם שלא זכר רק דהכופר משתלם ליורשין של הנהרג והיינו משום שאין משתלם רק אחר מיתה וכופר אשה ליורשי' ולא לבעל ואי ס"ד דר"ל מחדש עוד דין אחר דצריך שימיתנו תיכף כרגע אבל כל שהניחו חיים רק עשאו טריפה וכדומה אף שמת אח"כ מהכאה זו פטור פשיטא דהוי לי' להרמב"ם להביאו דהא ליכא מאן דפליג עלי' דר"ל בזה ומזה מוכח להדיא דאפי' עשאו טריפה משלם כופר ולא חידש ר"ל רק שאינו משלם אותו רק אח"כ כשמת, ולפי זה מלבד מה דקשה לישנא דכופר הוא כנ"ל אבל בלא"ה יש לדקדק דמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל דברוצח וכן אפי' בעבד בדין יום או יומים שכל שאמדוהו למיתה אפי' מת אחר שנה נהרג עליו א"כ משמע אפי' לא נעשה טריפה אחר הכאה זו כלל דטריפה שנה אינו חי רק כל שהכהו מכה עד שנחלש מזה ומת אחר ימים רבים מאותה הכאה חייב א"כ כופר נמי משלם כה"ג א"כ משכחת לה שנשתחרר אחר שהכהו והוליד יורשין ואח"כ מת דמשלם כופר ליורשיו ממש (וכ"ש למ"ד טריפה יולדת וכ"ש אדם דאית לי' מזלא]:

לפיכך נראה לי דכל שבשעת שהכהו לא היו לו יורשין ולא הי' ראוי ליורשין כלל הלכך אם הי' ממית אותו אז לגמרי לא הי' מחויב בכופר בשביל שלא עשאו רק טריפה אינו מחויב שוב בכופר ודוקא אי היה הדין דהעושה טריפה מחויב תיכף בכופר א"כ הרי נתחייב לו כופר וממילא יורשיו יורשין אותו אבל עכשיו דאמר ר"ל דאינו מחויב רק אחר מיתה א"כ המיתה מחייבת אותו ולא מה שעשאו טריפה א"כ אי היה מת תיכף אין עליו חיוב, בשביל שחי ולא מת רק אח"כ לא הטילה תורה עליו חיוב עוד, ועוד שמה שהוליד אח"כ יורשין הוא מכח מה שנעשה ברי' חדשה וכקטן שנולד כמו שפירש"י לקמן בד"ה פקעי, א"כ בשעה שנגחו השור לא הוי בר חיובא כלל, דמחיים ליכא תשלומין ואחר מיתה אין לו יורשין, ומה שנעשה אח"כ ברי' חדשה עד שהוליד יורשין בשביל זה אין מחייבין כופר כיון דבשעה שנגחו לאו בר חיובא דכופר הוא כלל כנ"ל, ועמ"ש בסמוך:

שם ראוי ליטול ואין לו. יש לדקדק דבכתובות פרק שני דייני גזירות משני התם הש"ס זה גובה וזה ראוי לגבות ואין לו, ומקשה עלה רבא גופא שתי תשובות וחדא מינייהו דזה גובה וזה גובה קתני והכא משני רבא גופא ראוי ליטול ואין לו אף דנותן חצי כופר ליורשיו קתני, ודוחק לחלק בין לישנא דהתם להך דהכא:

ואפשר לי לומר דודאי עיקר קושית המקשן היתה דהוי ס"ל שכל שאין עליו חיוב כופר בשעת נגיחה בשביל שהוליד יורשין אח"כ לא נתחייב מחדש דברי' חדשה הוא כמש"ל ופריק ראב"א בשעשאו טריפה ומקשה עלי' רבא ופריק הוא דראוי לגבות ואין לו הלכך הוי שפיר בר חיובא אף מעיקרא רק שאין לו הלכך כשהוליד אח"כ חייב בכופר ליורשיו דחיובי' מיתלא תלי וקאי וכל שהוליד יורשין חייב לשלם להם וא"כ משכחת לה שפיר כנ"ל שאמדוהו למיתה ומת אחר שנה ובתוך כך הוליד יורשין שנשתחרר בינתיים הכל כנ"ל וצ"ע ובהכי ניחא:

דמשני ראב"א בשעשאו טריפה ולא קאמר בפשיטות שאמדוהו למיתה ומת אח"כ דבהא ידע דאינו משתלם רק אחר מיתה אבל בעשאו טריפה ס"ד דהוי כמי שמת וחייב כופר תיכף ומקשה עלי' רבא דאפי' טריפה אינו משתלם רק אח"כ רק העיקר דבר חיוב הוא רק שאין לו:

בתוס' בד"ה את"ל התקדשי לחציו מקודשת, וגבי אשה וכו' והוי מצי למימר איפכא. והקשה מהרש"א דא"א לומר כן לפירש"י דחזי' לכולה היינו אי נסיבנא אחריתי דלא שייך באשה ולק"מ, דודאי עכשיו דנקט האמת אי אפשר לומר דחזי' לכולה רק כפירש"י דאל"כ רק משום דראוי' לכולו אפי' לא קידש רק חצי' בפי' א"כ אשה נמי תהא מקודשת דחזי' נמי כולה, אבל לפום מה שבקשו התוס' שיאמר איפכא א"כ בהך את"ל דבאשה מקודשת ע"כ דכ"ש באיש וכן להיפך בהך את"ל באיש אינה מקודשת כ"ש באשה דאשה גריעה לעולם לקידושין מאיש א"כ שפיר יש לומר דחזי' כולה גם באשה ובאיש ג"כ הכוונה כך, ומה שהקשה דהוי להו להקשות שיאמר שני הצדדים בהתקדשי לחצי' ג"כ לק"מ דטפי קשי' להו דהוי לי' לומר את"ל בצד היותר רבותא דאפי' אי באיש אינה מקודשת הכא מקודשת וכן להיפך דאפי' אי באשה מקודשת הכא לא, גם מה שפירש הוא בתוס' הוא תמוה דהתוס' דקדקו בהדי' וגבי אשה קאמר כו' והוי מצי לומר איפכא ש"מ דקושיתם שיאמר מה שאמר באשה באיש, ומה שאמר באיש יאמר באשה, וזה ברור גם נראה לי דעיקר קושית התוס' באמת לק"מ לפי מה שפירשתי לעיל דגבי עבד לא שייך כלל שייר בקנינו, וכן באיש דעיקר שיור רק שמשייר באשה אבל כל שנתקדשה האשה לגמרי לא שייך שיור אם כן ליכא למימר איפכא. כמש"ל:

ודע דמה שכתבו התוס' דהוי מצי לומר איפכא והיינו דבאשה מקודשת דחזי' כולה, כוונתם דחזי' להתקדש כולה אבל מה שמותרת כולה שלא בקידושין זה לא מעלה ולא מוריד כלל דאל"כ היכא פשיט משור שהמית חציו עבד דיורשין מנא לי' דלמא התם שנשא ממזרת דחזי' לכולו ושפיר תפסו בה קדושין ועוד דהא כתבו התוס' בסמוך דלכך אינו יורשו משום דלית לי' תפיסת קידושין בשום מקום וא"כ הא אית לי' תפיסת קידושין בממזרת וממילא אפי' בעלמא בנו יורשו וע"כ כיון דלא חזי' לכולו בקידושין לא מיקרי חזיא לכולו הן אמת שיש מקום לומר דשאני עבד דלעולם לא חזי' כלל לחצי' השני דאי יקדשה אתי צד עבדות ופוגע באשת איש, אבל בגוונא דאפי' אחר קידושין ג"כ מותר בצד השני. אף דלא מהני בצד השני קידושין חזי' כולה מיקרי אבל באמת הא ליתא דהא אנן כאביי קי"ל דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין א"כ כיון דמעיקרא בלי קידושין חזי' כולה אף דלבתר הקידושין לא חזי' מחמת הקידושין לא גרע מקידושין שאין מסורין לביאה דהוי קידושין לפי מה שפירשו התוס' פרק האומר דהכוונה שעל ידי הקידושין לא נמסר לביאה ע"ש, וע"כ דמה דבעינן הכא חזי' לכולה אפי' לפי' התוס' היינו דוקא דחזי' בקידושין והנך רואה כי מה שהקשה הרב בעל פ"י לקמן בגמרא דדילמא מאורסת לע"ע שאני דחזי' לכולה, דלק"מ דמ"מ לא חזי' להתקדש כולה, וז"ב:

בד"ה ואי אמרת, תימא וכו' בנו מן הכנוי כו' עשרה כהנים ופירש אחד ובעל כו' ואפי' בנו ממזר מערוה כו' לא ידעתי מה בקשו בהך ראי' ראשונה מאחר דאפי' מערוה יורשו ואולי נתכוונו דלא נימא דכל שאין לו בה קידושין ממילא אין תולין הולד בו ליורשו שמא לאו אביו הוא וכשם שזינתה עם זה כך עם אחר והא דבנו מן הערוה יורשו היינו כשניסת לו בטעות וכדומה, אבל לא בזינתה, לזה הביאו מהך דעשרה כהנים דאפי' בפנוי' יורשו ואפי' בזנות והדר הביאו דאפי' היכי דלא תפסי קידושין יורשו כנ"ל:

בא"ד אין זרעו מתייחס אחריו כו'. נראה לי דהיינו דוקא כהך דהכא בחצי' עבד הבא על בת ישראל אבל ממזר הבא על חצי' שפחה או ישראל הבא על חצי' שפחה וחצי' ב"ח אף דהיא אין לה תפיסת קידושין בשום מקום מ"מ הא חזינן בישראל הבא על השפחה ולדה כמותה אף דאין לה תפיסת קידושין בשום מקום ש"מ דמה דולדה כמותה לא תליא בתפיסת קידושין שלה ואינו מטעם יחוס שהוא מתייחס אחר אמו רק מתייחס הוא במינו והוי עבד מכח מינו לא מחמת שמתייחס אחר אמו, א"כ בכה"ג דהיא חצי' ב"ח אי אפשר שיהא נמשך למין העבד בלחוד שהרי נולד מחצי' שפחה וע"כ דחצי' ב"ח וכיון דע"כ אין הולד כולו עבד ממילא אי אביו ישראל ממזר הוי החצי שלו ממזר אחר אביו דאביו יש לו תפיסת קידושין בעלמא ודוקא בבא על שפחה גמורה דהולד נמשך אחר מין הפגום דהיינו עבד גמור אבל היכי דאי אפשר למישדי לי' בתר מין הפגום לגמרי ממילא חצי חירות שבו נמשך אחר האב אבל בחציו עבד הבא על בת ישראל כיון דהוא אין לו תפיסת קידושין לא שדינן לי' אבתרי' כלל והוי הכל כאמו ישראל גמור כנ"ל, ועיין מ"ש לעיל דף מ"א בתוס' בד"ה לישא שפחה ליישב קושית הטורי אבן בחגיגה במילואים, והנה תירוץ ראשון בשם יש לפקפק לפי מה שכתבתי לעיל דחזי' לכולה דוקא על ידי קידושין הוא אבל תירוץ השני אמת לפי מה שכתבתי כאן. גם נראה לי אפי' בחציו עבד דוקא לענין ירושה לא חשיב בנו אבל קיים הוא פרי' ורבי' שהרי הוליד בן ישראל גמור המתייחס אחר אמו ודוקא בהוליד עבד לא קיים פ"ור דעבד שהוליד אין לו יחס ואינו ישראל כלל, אבל הוליד ישראל אף שאינו מתייחס אחריו לירושה אבל ס"ס הוליד בן המתייחס אחר אמו והוא ישראל גמור כנ"ל, ומהאי טעמא לא הקשו התו' לעיל בחציו עבד על מה שאמרו לישא ב"ח אינו יכול דאפילו יכול הרי לא קיים פר"ו דאין לו תפיסת קידושין ואינו מתייחס אחריו וכמו כן במה שהקשו דישא ממזרת והא לא קיים פר"ו וע"כ כנ"ל, ואף שיש לדחות דהכוונה לישא ב"ח אינו יכול שאי הי' יכול והי' לו בה תפיסת קידושין הי' מקיים פר"ו, וכן מה שהקשו דישא ממזרת הכוונה לקיים שבת כל דהו דבהא סגי להו שלא לכוף מ"מ נראה לי עיקר כמ"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף