תפארת יעקב/גיטין/מד/א

תפארת יעקב גיטין מד א

דף מ"ד ע"א

בגמרא בשלוה על מנת למשכנו. פי' רש"י דגבי עבד קנסוהו כו'. וגם הכא יש להקשות כיון דעיקר החילוק דבעבד קנסוהו א"כ בלא"ה לק"מ ממעשר, וע"כ כמש"ל דדוקא אם הגיע זמן דעבר זמן פרעון שייך שפיר לחלק אף דקודם שמשכנו אינו מכור ולא קנאו מלוה זה מ"מ הוא עבר זמן הפרעון והמלוה הזה יכול ליקח אותו ראו לקנסו אבל מעיקרא בלא הגיע הזמן אי נימא דלא חשוב כמכור מעתה ומ"מ קנסוהו דשמא לא יפדנו, קשה חדא מנא לן שלא יפדנו, ועוד אי חיישינן להכי למה לי זמן בלא"ה כיון שמסרו למלוה זה לשעבד בו ושמא לא יפדנו ראוי לקנסו וע"כ דלא קנסינן לי' רק בזמן דאז חשיב כמכור מעתה וא"כ שפיר קשי' במעשר גם כן, ועמ"ש בתוס' בד"ה בשלוה:

שם ורמינהו הרי שאנסו וכו'. יש לדקדק דתיקשי בברייתא גופא למה בחובו אין בו משום מוכר דמתניתן וע"כ משום דהוא לא מכרו מדעתו לא שייך לקנסו א"כ מה ענין זה למעשר דאינו משום קנס כלל, ונראה לי דהכי מקשה דס"ד דהך גבאו בחובו הוי כמו סיקרוקין, ואהא קשי' לי' דהתם נמי נימא דהוי כמי שלקחה בחנם, ואהא משני התם מ"מ הוא מרויח בזה שהיו גובים חובו ממנו בע"כ, אבל בעבד לא איכפת לן מה שמרויח כיון שאינו עושה מדעתו רק על כרחו:

בתוס' בד"ה בשלוה וכו' וקשה וכו' לכך נראה וכו' דבריהם צ"ע כיון דמוקמינן עבד בשלוה על מנת למשכנו מה צורך לאוקמא שדה במשכנו ממש ולאוקמא בלא הגיע זמן לוקמא ג"כ כהך דעבד ואפי' הגיע זמן כעבד ממש רק שאני עבד דקנסוהו משא"כ שדה כיון שלא משכנו אינו שלו, ורחוק מאד לומר דס"ל לתוס' באמת דגם במעשר ראוי להתחייב אפי' לא משכנו כיון שהגיע הזמן, דהא לא הקשו זה על רש"י למה לא יתחייב במעשר ואדרבא כיון דלא משכנה לא קנאה כלל ואכתי אינה שלו ולמה יתחייב במעשר, ומה שהקשו דהוי לי' לומר אידי ואידי דמטי' זימני', אינה קושיא כלל דפשיטא דלאו בלא מטי' זימני' קאי דכיון דבמשכנו ממש לא אתי' לי' בלא הגיע זמן כ"ש בלא משכנו כלל ומה צורך לפרש בהגיע זמן, ועוד דעיקר התירוץ באמת בהך דעבד והך דשדה בכל גווני או במשכנו ולא הגיע זמן או בלא משכנו והגיע זמן כהך דעבד, וז"ב:

בד"ה המוכר עבדו לפרהנג פי' בקונטרס כו' וקשה וכו'. דבריהם נראין לי מהופכים. כי לפירושם קשה דכיון דנוטל עבדו על כרחו ונותן דמים ש"מ דלאו לדמים קא בעי רק העבד הוא צריך א"כ בודאי לא היה מתפייס, אבל לפירש"י כיון שלא רצה רק דמים רק הוא נתן לו העבד בודאי היה מתפייס בדמים, גם מה שהקשו על מה דמדמה לי' למכרו לשלשים ג"כ אתי שפיר טפי לפירש"י, דכיון דהוא לא רצה בו רק האדון נתנו לו מסתמא כל אימת שירצה יחזיר לו ולא הוי רק כמכרו לזמן משא"כ לפי' התוס', גם לישנא דמכירה שייך שפיר לפירש"י כיון דהוא בעצמו נתן לו עבדו בעד מה שתבע ממנו הרי בעצמו מכרו לו משא"כ לפי' התוס' לא מכרו לו רק לקחו על כרחו ואפילו תלוה וזבין לא הוי:

אמנם המעיין בפירש"י יראה דהך מוכר לפרהנג לא הי' ברור פירושו לבעלי הש"ס רק הא ידעו דאי אפשר שיהא כמו מוכר דמתניתן א"כ היינו מתניתין, וע"כ דבא לחדש או אף דמכרו ע"כ או דהיתה המכירה לזמן ולכך כאן רצו לפשוט מרב דהיתה כוונתו אפי' מכירה ע"כ כמו חוב וסיקרוקין ובתר הכי דרצה לפשוט מכרו לשלשים ס"ד דרב קמש"ל במכרו לזמן כפירש"י לקמן ודחי לי' בפרהנג שאינו חוזר, וקמ"ל אף דהוי ע"כ, לא דמי לגבאו בחובו וסיקרוקין דהיה לו לפייס כנ"ל:

בגמרא דוקא או לאו דוקא. עיין פירש"י ותוס', ולדעתי נראה לפרש בפשיטות ויתיישב הכל דודאי יש לומר דעיקר קנס חכמים הקצוב לכל אדם בשוה אינו במאה בדמיו רק ריב"ל קאמר דהי' כח לחכמים לקנסו עד מאה בדמיו כפי מה שנראה להם לקנסו, כי בודאי לאו כל אפין שוין בזה דמי שאינו מוכר מחמת דחקו ראוי לקנסו טפי וכן הכל לפי הענין לפי כשרותו של העבד רק ריב"ל קאמר דראוי הי' לקנסו עד מאה אם יראה להם לפי תוכן המעשה שעשה במכירתו אבל לאו כל אפין שוין, וזה שאמר דוקא או לאו דוקא, והיינו שכך דין הקצוב ואין לשנות מזה לכל אדם, או שאינו דוקא ופעמים שאין קונסין אותו כ"כ לפי ראות עיניהם, ואהא רוצה לפשוט מר"ל דאמר עשרה ש"מ דריב"ל לאו דוקא והך דר"ל דוקא ולא פליגי, וקנס הקצוב לכל הוא עשרה ומעשרה עד מאה כפי ראות עיניהם, ודחינן דתרווייהו דוקא ושאני עבד, ובל"ב להיפך עד עשרה אי דוקא או לאו דוקא הכל כנ"ל, ובעי למיפשט מר"ל דאמר מאה ש"מ עשרה דוקא ומאה לאו דוקא ולא פליגי, ודחינן דתרווייהו לאו דוקא ושאני עבד דאפי' לאו דוקא ליכא רק עד עשרה דלא הדר או דלא שכיח:

שם מהו שיקנסו בנו אחריו. פירש"י לפדותו, ולא ביאר הרב ז"ל לענין יציאה לחירות ויראה מדלא פי' לפדותו עד עשרה בדמיו ש"מ דאפי' לפדותו בכדי שווי' הי' הספק א"כ מבואר דיצא לחירות דאי להשתעבד בו אינו קנס רק לפדותו ביותר משווי' הוי קנס, אמנם בבכורות פירש"י לפדותו עד עשרה בדמיו, ובסמוך יתבאר מ"ש דהכא לא פי' כן:

שם משום דאיסורא דאורייתא הוא. יש לתמוה בחילוק זה כיון שמת האב ואנו דנין על בנו מה הפרש יש בין איסור דאורייתא או דרבנן הא הקנס רק מדרבנן ובנו לא עביד מידי ובשלומא גבי אב שייך לומר דבדאורייתא קנסינן לי' טפי משא"כ גבי בנו וצ"ל דבאיסור דאורייתא ראוי יותר לומר דלא אהני מעשיו כלל משא"כ באיסור דרבנן דיו שלא יהנה הוא ממעשיו אבל מה שנוגע לבנו לא קנסו כלל וצ"ע:

בתוס' בד"ה וכותב ומעלה פי' בקונטרוס וכו' וקשה וכו'. ולפעד"נ דגם כוונת רש"י כאן שהוא חשיבות לקונה שקנה בית בא"י ולפיר"ת קשה דאפי' בישראל ס"ד לאסור לפי שמקיים המקח ואולי בלא זה הי' יכול לבטל אח"כ לומר אנוס הייתי או בשביל שנעשה באיסור רק אפי' בערכאות שלא יתבטל לעולם מ"מ מותר:

ודע שיש לדקדק לכאורה בהא דבעי הכא בעבד אי מותר ליקח דמי' לפי מה שפירשו התוס' לעיל דמוכר עבדו לפרהנג הכוונה שנוטל ע"כ ונותן דמים ואמרינן טעמא משום דהו"ל לפייס ש"מ דאי לא מצי מפייס מותר ליקח דמיו דאל"כ אכתי הוי להו למיקנסא דעבד איסורא שנטל דמיו, ואפשר דבאמת מספקא לי' בהא אי אסור ליטול דמיו או משום דהוי לי' לפייס ולעיל מקשה שפיר מהך אברייתא דגבאו בחובו לפי האמת דמותר ליטול דמיו והוצרך לפני' דהוי לי' לפייס ודוק:

בד"ה או לאו דוקא וכו' וקשה וכו' ונראה לפרש וכו' ובאמת דברי רש"י מוכרחין מתרי תלת טעמא חדא דהיאך יאמר ר"ל עשרה מה דכבר אמר ריב"ל מאה ואפי' אי הי' כוונתו גם יותר ממאה מ"מ היאך פיחת ר"ל ממאה שאמר ריב"ל ויאמר עשרה. ועוד כיון דמאה ועוד יותר קאמר א"כ אין לו שיעור למעלה כלל ולמה לו ליתן שיעור הוי לי' לומר דקנסינן כפי אשר ירצה זה עבורו, ועוד דהך דילמא עבד שאני משמע דלהחמיר נאמר ולפי' התוס' להקל הוא דיותר ממאה לא, ועוד דמה ס"ד למבעי אי דוקא מאי זה צד בא להם ספק זה כיון שאמר מאה למה לא נימא דוקא ומזה הוכיח רש"י דע"כ הך בעל האבעי' נסתפק לו מחמת דברי ר"ל אי דמי בהמה לאדם וע"כ לאו דוקא דאל"כ פליגי או לא דמי או דבאמת פליגי ושפיר מפרש דהספק אי פחות מזה כדברי ר"ל, ור"ל קאמר עשרה כפי אשר ידע מריב"ל דכך הוא דוקא וכבר כתבתי בפי' סוגית הש"ס מה שנראה לי בזה בפשיטות:

בתוס' בד"ה התם וכו' משום דמפקע לי' ממצות ולדעתי לא קשה מידי דוודאי יש לתמוה דהיאך שייך לומר משום דמפקע לי' ממצות גרע מאיסור דאורייתא ס"ס לא עבר רק איסור דרבנן, ועוד מה ענין זה לברי' דלא עביד איסור כלל וליכא למימר דמשום זה ראוי לקנסו טפי דמה קנס הוא לאב מה שבנו מתחייב, ועוד דאי לא נקנוס לבנו אטו בשביל זה ימכרנו דהא מ"מ נכוף אותו ולמה יחשוב שימות קודם שנכוף אותו עד שבשביל זה ימכרנו על סמך שימות תיכף ולא נקנוס לבנו:

אבל באמת דבר ברור הוא דהתם הכוונה כך דהך ואת"ל דהתם היינו לענין שיצטרך לפדותו עד עשרה בדמיו כמו שפירש"י התם ועל זה ס"ד דהוא מטעם קנס ואביו כבר הפקיעו ממונו לכך כופין הבן ועל זה דחינן דמה שכופין הבן אינו מטעם קנס רק משום דהעבד מופקע ממצות לכך ראוי לבן לפדותו לתקן מה שקילקל האב שלא יהא מופקע ממצות אבל בצורם אוזן בכור דלא נתקן האיסור במה שלא ישחוט הבן רק לקנסו דרך קנס לבנו לא קנסו וזה ברור וכל זה הוא רק לפדותו עד עשרה בדמיו אבל אי נימא דקנסו לבן שיצא לחירות ג"כ לא שייך לדחות כן כלל דמה בכך דמפקע לי' ממצות הא אצל האדון ג"כ אינו מופקע ממצות:

והשתא הכא שפיר קאמר את"ל גבי בכור קנסו דאיסורא דאורייתא אבל הכא איסורא דרבנן, אבל להיפך אי אפשר לומר דהכא קנסו דמפקע לי' ממצות דהכא בעי שיצא לחירות ג"כ ובזה לא שייך האי טעמא דגבי אדון ג"כ אינו מופקע ממצות, וזה שפירש"י כאן לפדותו דפדי' גופא הוי קנס אפי' בכדי שווי' כיון שיצא לחירות, אבל התם קאמר את"ל דבעבד צריך לפדותו עד עשרה בדמיו ובאמת לא יצא לחירות שפיר קאמר דעבד גרע דמפקע לי' ממצות ועליו לתקן מה שקילקל האב להחזירו לחיוב מצות כן נלפע"ד, ובהכי ניחא מה דיש להבין מה קושיא מצורם התם כבר נגמר הקנס בחייו שהרי הי' אסור לאב לשחטו ואינו מחוסר כלום שכבר נאסר ובשביל שמת לא חזר להיתר אבל הכא דמחוסר מעשה לקנסו לפדותו לא קנסו לבן, ולהנ"ל ניחא דהכי נמי כבר יצא לחירות בשעה שמכרו ואינו מחוסר מעשה בזה רק שלא ישתעבד בו, ועמ"ש לקמן ע"ב דמיושב בזה קושית התו' בד"ה נטייבה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף