תפארת יעקב/גיטין/מב/ב

תפארת יעקב גיטין מב ב

דף מ"ב ע"ב

בגמרא כשהכהו אדם. פירש"י דהך מימרא לאו בנגחו שור רק בהכהו אדם ודבר תימה הוא לתרץ מה דנקט בהדיא נגחו שור דלאו בשור מיירי, ולולא דבריו הי' נראה לי דקאי אפלוגתא דאביי ורבא דע"כ לא ס"ל לרבא דאין לו רק שבתו של כל יום ויום רק בהכהו אדם דיש לו שבת אין נותנין לו שבת גדולה וקטנה אבל בשור דאין לו רק נזק מודה דנותנין לו שבת גדולה דהוא נזק, ובהכי הוי ניחא ג"כ מה שפסק הרמב"ם הך מימרא בנגחו שור, אך לפי דבלא"ה קשה דלא זכר בהכהו על ידו וצמתה כמש"ל נראה עיקר בדעתו כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה ושור:

שם דלמא כמ"ד אינו צריך. תמוה לי דמה קמש"ל דנותן דמי עינו כיון דישראל גמור הוא פשיטא דהמזיקו חייב לשלם וליכא למימר דקמש"ל הא גופא דאין צריך גט שיחרור דאין ענין זה לדמי עין הוי לי' לומר הפיל שינו אינו צריך גט שיחרור ואטו אין נפקותא לישראל ולעבד רק בהכהו עינו הוי לי' לומר דמותר בישראלית ואסור בשפחה בשלמא אי צריך גט שיחרור רק מ"מ אין לו קנס קמש"ל הא גופא דאין לו קנס ואפי' הוא עצמו שחבל בו חייב לשלם אבל אי כמ"ד אין צריך הוא תמוה מאד:

וביותר יש לתמוה על הכ"מ פ"ה מהלכות עבדים שכתב ליישב סתירת דברי הרמב"ם דשם פסק דנותן דמי עינו, ובהלכות חובל ומזיק דאינו נותן רק בתפס, דבהלכות עבדים מיירי שנתן לו גט שיחרור, והוא דבר מתמיה דאי בנתן לו גט שיחרור מה ס"ד שלא ישלם דמי עינו, והרי לא אוקמה ברייתא בהכי שנתן גט שיחרור בין שן לעין רק כמ"ד אינו צריך והיכן נזכר דין זה דבברייתא לא מיירי כך כלל, אך גם בברייתא קשה כנ"ל:

והי' נראה לי לומר דקמש"ל אף שלא עמד בדין עדיין על השן מ"מ כיון שאח"כ עמד בדין ונתחייב על השן לשחררו הוי כמי שנשתחרר מעיקרא, תדע דכתב הרשב"א ז"ל דיש רוצים לפרש באמת שעמד בדין על השן קודם שהכהו עין רק שיש מפרשים דהעמדה בדין דאח"כ משוי לי' משוחרר למפרע, וא"כ לפי תירוץ השני של הרשב"א ז"ל מיושב קושיא הנ"ל, ויש לתמוה על הרשב"א דהוי לי' להכריח תירוץ הב' מכח קושיא הנ"ל:

אמנם נ"ל לומר עוד דבלא"ה יש לדקדק במה שאמר וסימא עינו כיון דעיקר קמש"ל דיצא לחירות בשעת הכאת השן מה נ"מ איזה הכאה שהכה בו אח"כ הוי לי' לומר הפיל את שינו וחבל בו נותן לו חבלתו גם לישנא דיוצא בשינו אינו מדוקדק דפשיטא דיוצא לחירות בשן לכן נראה לי דעיקר כוונת התנא כאן אם הכהו שן ועין בבת אחת, ואל תתמה בזה שהרי באומר כל נכסי נתונין לך זכה בשיחרור ובנכסים בבת אחת והכא נמי זוכה בעצמו ובנזקיו בבת אחת והכי איתא להדיא בב"ק פרק מרובה דס"ד דאי הפיל תרווייהו ליפוק בתרווייהו וקאמר עליך אמר קרא תחת שינו ולא תחת עינו ושינו ע"ש, והיינו ממש כמו שכתבתי או בהכהו שניהם תכ"ד דס"ד דניפוק בתרווייהו קמש"ל דיוצא בשינו ותשלומין עבור העין, והא דאמרינן בירושלמי פרק זה הלכה ה' סימא שתי עיניו כאחת הפיל ב' שיניו כאחת יוצא בהן לחירות וכו' ע"ש, היינו דוקא ב' עיניו או ב' שיניו אבל שן ועין לא כדמוכח ההוא דמרובה להדיא עליך אמר קרא וכו' ועוד דפשיטא דש"ס דילן לית להו הכא וכן הרמב"ם לא זכר הירושלמי הזה, וס"ד דיאמר שיצא ב"ח בעינו וישלם לו עבור שינו דדמי שן פחותים מדמי עין, קמ"ל דיוצא בשינו ונותן לו דמי עינו דיד העבד בזה על העליונה, שכל שחבל בו חבלה היוצא לחירות חשבינן לי' חבלה הפחותה הראוי' לצאת בה לחירות והיתר משלם לו:

והשתא ניחא ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל דבהלכות עבדים לא בא לבאר בענין מחוסר גט שיחרור רק לאשמועינן הך דינא, וזה שכתב הפיל את שינו וסימא את עינו וכו' וכן כל כיוצא בזה, כוונתו דה"ה בכל ראשי אברים אם הזיקו קטן וגדול בבת אחת יעלה הקטן לחירות והגדול משלם, ונ"מ אם תפס או שרוצה לשלם בעצמו מספק היתר על שיחרורו אומרין לו דהחיוב עליו בדמי עין:

אבל בהלכות חובל בא לומר לענין הספק אי מעוכב גט שיחרור יש לו חבלה ומיירי שהכהו העין אח"כ דבהא ג"כ בעינן תפס, וזה שכתב שם הפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו, כנ"ל ברור, ודברי הרשב"א ז"ל בתירוץ א' תמוהין כנ"ל:

בתוס' בד"ה ושור, יש רוצים כו' ור"ח אומר. ולפעד"נ דשור לאו דוקא אלא אפי' עבד שנגחו שור שבתו בכלל נזק הוא דהא נזקו ממונו הוא כשורו וחמורו ובנזקי ממונו מודה רבא דלא פטרינן לי' וחשיב שפיר נזק כיון דאפחתי' מכספי' ושוה פחות ממה שהי' שוה קודם, והא דפריך הכא לרבא בחצי' עבד היינו מיום של עצמו דחשיב אדם ממש דלעצמו הוא ואין לו שבת בנגחו שור, אבל מיום של רבו דנזקי ממונא הוא מודה רבא דמשלם לו שבת גדולה דהיינו נזק, ובהכי ניחא ג"כ דמשני בהכהו אדם והרי מימרא מפורשת בנגחו שור, ולהנ"ל הכוונה נגחו שור יום של רבו לרבו וסיפא דיום של עצמו לעצמו בהכהו אדם, ולא חש לפרש דתליא בפלוגתא דאביי ורבא כנ"ל:

והנה בין לפי מה שכתבתי כאן בין לפי מה שכתבתי לעיל בש"ס בדיבור המתחיל בשהכהו אדם נוכל ליישב ג"כ כל פסקי הרמב"ם ז"ל הנ"ל התמוהין והוא דוודאי הך איבעת אימא דקאמר מימרא הוא ומימרא לרבא לא ס"ל אין הכוונה דנגחו שור לא ס"ל מכח דאינו משלם רק נזק דא"כ היינו הך דתירוץ ראשון דשור לא רק אדם רק הכוונה דוודאי הך מימרא למשנה אחרונה קאי וס"ל דאפי' למשנה אחרונה עובד רבו יום אחד והיינו דקשיא לי' מהמית חצי' עבד דמשלם חצי קנס לרבו למה לא יתחלק לימים וע"כ משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו לכך חצי וודאי לעצמו וחצי קנס לרבו משום דמעוכב גט שיחרור יש לו קנס דכסף שלשים יתן לאדוניו כתיב וכיון דמחוסר גט שיחרור אדון קרינן ביה אפי' אין לו במעשה ידיו כלום אבל להך מימרא דלעולם חולקין לימים א"כ ביום של עצמו יהא כולו לעצמו וביום של רבו לרבו ואהא משני דהיכי דכלי' קרנא אין חולקין לימים רק שותפין בו והך דנגחו שור בהכהו על ידו וצמתה ולרבא או בהכהו אדם או דלית לי' להך מימרא כלל ולמשנה אחרונה מעשה ידו לעצמו והיינו דבעי בתר הכי לתירוץ בתרא דרבא לית לי' הך מימרא רק למשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו מעוכב גט שיחרור אי יש לו קנס ופשיט מהך ברייתא דהמית דקתני חצי קנס לרבו וחצי ליורשיו מאי לאו למשנה אחרונה דמעשה ידיו הכל לעצמו ולמה יהא לו קנס וע"כ משום דמעוכב גט שיחרור יש לו קנס ומשני לא למשנה ראשונה וכיון דעובד את רבו יום אחד אדון קרינן בי' ומ"מ אין לו הכל דבכלי' קרנא אין חולקין לימים, ולפי זה היינו דוקא לפי מה דמסיק דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו אז אי אפשר לאוקמא ברייתא כמשנה אחרונה רק אי נימא עובד את רבו יום אחד אבל אנן דקי"ל כהך מימרא דנגחו שור דאפי' למשנה אחרונה עובד את רבו יום אחד ויום של עצמו לעצמו בהכהו אדם או כמו שכתבתי בגמרא דרבא לא פליג רק בהכהו אדם א"כ אפי' למשנה אחרונה אתיא הך ברייתא דכיון דעובד רבו יום אחד אדון קרינן בי' ומ"מ לא שייך הכל לרבו ביום של עצמו דלא נחלקו בימים בכלי' קרנא כהך דלעיל ומ"מ אדון הוא כיון דביום של רבו מעשה ידיו לרבו ובחבלה שותף לעולם הוי אדון גמור כמו למשנה ראשונה, והשתא כל פסקי הרמב"ם נכונים דפסק הך דנגחו שור והביא דהכהו אדם וגם שור והיינו דביום של רבו אפי' שור וביום של עצמו באדם כמ"ש בתוס' או דלא פליג רבא בשור כמ"ש בגמרא ומעוכב גט שיחרור אין לו קנס ומ"מ בהמית פסק חצי קנס לרבו דכיון דעובד רבו יום אחד אדון גמור הוא, ומ"מ אף דלפי' זה עולין דברי הרמב"ם ג"כ יפה לא נתקררה דעתי רק כמו שכתבתי לעיל בש"ס מחמת שלא זכר הרמב"ם כלל דבעינן לא כלי' קרנא כגון הכהו על ידו וצמתה ולפי מ"ש בש"ס ניחא הכל:

בד"ה מאי לאו כמשנה אחרונה ולעיל לא בעי לאוקמא וכו'. כל זה לפי שיטתם לעיל דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו, אבל כבר בארנו לעיל שאי אפשר לומר כן וכל הסוגי' מתפרשת שפיר והיינו דלא אידכר לעיל משנה אחרונה וראשונה משום דבכל גווני מקשה ובזה עלו פסקי הרמב"ם ז"ל לנכון ע"ש בד"ה חבלי בי' אחריני וכו' דמה לי קטלה כולה וכו' באמת שדברים הללו מוכרחין בסוגי' דמייתי סייעתא לקנס מחבלה אבל בעניותי לא הבנתים כלל דבשלמא לענין קנס שאינו דבר התלוי בשווי' של עבד ואפי' אינו שוה למעשה ידיו כלום יש לו קנס בהא יש לומר דשייך לאדון מכח מעוכב גט שיחרור אבל היאך נימא דיהא שייך לו חבלתו כיון דמעשה ידיו וודאי אינו שלו והרי החבלה משתלמת בשווי' של העבד כפי מה שהוזק ממלאכתו וכיון שאין לו חלק לאדון במעשה ידיו היאך יקבל דמי חבלתו וממילא בחבל בו בעצמו למה לא ישלם לו הא אפחתי' ממעשה ידיו דשלו הם ולא נתבאר לי בזה פי' מספיק:

בד"ה הואיל אומר ר"ת וכו'. לפי זה פשיטא דאסור בשפחה וכמו כן למ"ד צריך אסור בשפחה דהא הם מכריעין א"כ עכ"פ בשאר אברים ס"ל ממש כמ"ד צריך דאל"כ לא הוי הכרעה ועמ"ש בסמוך בדברי התוס' בד"ה מעוכב:

בד"ה מעוכב גט שיחרור וכו' והכא איירי כו'. עיין מהרש"א מה שתמה על מהרש"ל ודבריו תמוהין אם לא שנדחוק דכוונתו כיון דלא מהני קידושין לחצי ב"ח ומחמת שיחרורו מהני הוי חצי ב"ח ג"כ קנין כספו ויכול לאכול תרומה אבל הוא תמוה דפשיטא דחצי' ב"ח אסור בתרומה לכ"ע ועוד דהיאך פשוט מהך דכהנת שנתערב ולדה שאני התם דעכ"פ שניהם מותרין בתרומה, אבל כאן חצי ב"ח אין לו שייכות לתרומה כלל, ואולי כוונת התוס' דהך כולה סוגיא דהכא בח"ע וחציו ב"ח משתעי דאסור בשפחה ממילא הך אבעיא ג"כ בגוונא דאסור בשפחה כמו חצי עבד דאיירי בי' והיינו ביוצא בשן ועין דאסור בשפחה כמ"ש לעיל, עיין במשנה למלך פ"ט מהלכות תרומות שהניח דברי הכ"מ בצ"ע ונעלם ממנו סוגיא דכריתות שהביאו התוס' כאן:

בד"ה הרי אלו אוכלין בתרומה, והא דאמרינן וכו' הא אמרינן כו'. דבריהם תמוהין לכאורה, דבהדיא מבואר פרק נושאין כך ומה ס"ד להקשות, ונראה לי דס"ד דוקא בעשרה כהנים הוי רק אסמכתא משום דפשטי' דקרא כלהו כהנים כחד חשיבי והכוונה שיהא ודאי כהן, אבל בעשרה כהנים כיון דעכ"פ מיוחס אחר כהן מדאורייתא סגי בכך אבל היכי דאינו מיוחס אחר כהן כלל הוי מדאורייתא, ועל זה תירצו דאפי' בכה"ג לא הוי רק אסמכתא מדקאמר התם זרעו מיוחס אחריו דרבנן ש"מ דכולה דרשא דרבנן, ועל זה תירצו עוד דהכא שנולדו ואח"כ נתערבו שאני:

אך בעיקר דבריהם [מלבד מה שנראה לי דהכל באב הדבר תלוי שידע שיש לו בן כהן אף שאינו מכירו, אבל הכא האב יודע רק אינו מכיר, אבל בלא"ה] נראה לי דלא דמי כלל להתם דדוקא אם בא לאכול תרומה מצד כהונה דוקא בעינן מיוחס אחריו אבל כאן מצד כהונה מיוחס הוא רק אתה חושש שהוא עבד כהן ומצד עבד לא בעינן מיוחס הלכך אוכל במה נפשך אם הוא כהן הרי ידענו של מי הוא ואם אינו כהן רק עבד יכול לאכול ואינו צריך להיות מיוחס משא"כ בעשרה כהנים דאפי' מצד כהונה אינו ידוע מי אביו ודוק:

בגמרא עבד שמכרו רבו לקנס וכו' תיבעי לר"מ וכו' יש לדקדק דהא לעיל בעי במעוכב גט שיחרור אי יש לו קנס דכיון דלית לי' בגווי' כלום לאו אדון הוא, א"כ הכא נמי כיון דלית לי' כלום לאו אדון הוא, ואי דנימא דהקנס לרבו ראשון והוא מכח רבו ראשון קאתי, א"כ כיון דאין הקנס לו בעצמותו הרי לא קנה העבד רק הקנס והדר לא הוי רק פירות דקל דלכ"ע לא קני כמ"ש התוס', ועוד למה לא בעי בניזקין דהא ד' דברים שייך לרבו, ועוד למה לא נקט צד השני לר"מ דכאן קנה אפי' לא עבידי דאתי, וכמו כן להיפך לרבנן הוי לי' לומר הצד דלא קנה וכמ"ש התוס' לחלק דשאני פירות היוצאין מגופו:

הלכך נראה לי דהך אבעי' דהכא לאו מדבר שלב"ל מיירי רק מספקא לי' כהך בעי' דלעיל אי נימא כיון דרבו ראשון שיש לו זכות בכל העבד יש לו קנס יכול למכור זכותו בקנס לזה דאותו קנין שיש לו בעבד לקנס הוא מכרו לזה ונכנס תחתיו ולא דמי למעוכב גט שיחרור דאין לשום אדם זכות בו אבל הכא דרבו ראשון יש לו זכות בו יכול למכרו לזה לקנס ומיקרי שני אדוניו במקומו, או דילמא כיון דרבו שני לית לי' שום זכות בו לא מיקרי אדון ואין לו קנס וגרע ממעוכב גט שיחרור דס"ד כיון דצריך מיני' גט שיחרור אדון מיקרי אבל רבו שני כאן דאפי' גט שיחרור לא בעי מיני' לאו אדון הוא כלל:

ולפי שהוקשה לו דמה נפקא מינה באבעי' זו דלר"מ אפי' תימא דלא קנהו השני מ"מ נוטל הקנס מכח מה שקנהו מרבו ראשון ואפי' אינו האדון רק מכח ראשון הוא בא, ועל זה קאמר דלא פליג ר"מ רק בעבידי דאתי אבל בלא עבידי דאתי לא, והשתא הכא אי נימא דלא קנה העבד כלל רק הקנס נוטל מכח רבו ראשון א"כ הרי לא קנה רק קנס של עבד והוי ממש פירות דקל ובעינן עבידי דאתי אפי' לר"מ, ואין כאן מקום לומר רק דמיקרי אדון, ושפיר מבעי' לן אי מיקרי אדון או לא כיון שאין לו זכות בעבד כנ"ל, וכמו כן לרבנן ס"ד דמה בכך דקנה העבד מ"מ הקנס הוי דשלב"ל ולא מהני לרבנן, ועל זה קאמר דבדקל ופירותיו מודו רבנן, הלכך אי מיקרי אדון קאי עבד וקאי שור ויש לו קנס, רק הא גופא מבעי' לן אי מיקרי אדון כה"ג שאין לו זכות אחר או לא, והשתא אי מיקרי אדון לכ"ע קונה ודאי ואי לא מיקרי אדון לכ"ע לא קני, והיינו דלא אידכר צד השני לר' מאיר ורבנן דמילתא דפשיטא נקט אליבייהו ולא ספיקא רק הספק דלא קרינן בי' כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו כיון דלית לי' שום זכי' בי' רק רבו ראשון כנ"ל, וכמדומה לי שסרו בזה כל הקושיות וכל מה שעמעמו המפרשים ז"ל בזה:

בתוס' בד"ה עבד שמכרו רבו וכו' דלא דמי לפירות דקל כו'. עמהרש"א מה שתמה על מהרש"ל וגריס לדקל לפירותיו ובאמת דברי מהרש"ל ברורים דודאי יש לתמוה דלמה להו לחלק בין יוצא מן הגוף הוי להו לחלק בעבידי דאתי המוזכר בש"ס, ואי דפשיטא להו דבדקל לפירותיו לא בעינן עבידי דאתי א"כ למה חילקו בהא בש"ס כיון דכאן הוי דקל לפירותיו, וברור דכך כוונתם דבהא גופא מספקא לן או כאן הוי דקל לפירותיו או משום דאינו יוצא מגופו לא הוי רק פירות דקל דלא שייך לומר דבכלל העבד יש הקנס כמו הפירות בדקל בכח וכיון שאין הקנס בכח העבד כלל אין זה רק מכירת הקנס בלבד והוי כמו פירות דקל, ובהא שפיר מחלקינן בין עבידי דאתי, והיינו דקאמרי דלא דמי לפירות דקל דלא עבידי דאתי רק לפי שיש לומר דכאן הוי דקל לפירותיו הוצרכו לומר דאינו יוצא מגופו אבל לא שייך לומר דלכך לא דמי לדקל לפירותיו משום דלא עבידי דאתי דאי יש לחלק בכך מה צורך לחלק ביוצא מגופו, ועוד דבדקל לפירותיו אין לחלק בכך כלל כיון שאינו קונה רק הדקל והוא ישנו בעולם וז"ב, אבל כבר נתבאר עיקר פי' הסוגיא לעיל בגמרא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף