חתם סופר/גיטין/מג/א

חתם סופר גיטין מג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הא קאי שור והא קאי עבד. פי' דלא תימא בשלמא דקל לפירותיו עבידי דאתי פירות ומהני לרבנן דקל לפירות דעבידי דאתי כמו לר"מ פירות דקל אבל עבד לקנס דלא עבידא דאתי לא דמי אפי' לדקל לפירותיו. מש"ה אמר הא קאי שור ועדיף בצד א' מדקל לפירותיו כנלע"ד ועיין רשב"א:

והא חזי למיקם קמי'. עיין תוס' ב"ק י' ע"א ד"ה פסולי מוקדשין בסוף דבריהם כתבו מת עבד והנכרי הקנוי לישראל מותר בהנאה ומייתי משנה למלך סוף הל' אבל דמשמע נכרי הקנוי היינו עבד שלא מל ולא טבל ועבד שכתבו היינו אפי' מל וטבל אפ"ה מותר בהנאה ועמ"ש בתשו' שבות יעקב ח"א בחי"ד בזה א"כ קשה הרי חזי להאכילו לכלביו. וצ"ל דכיון דלא חזי לכלום אלא להאכילו לכלבים לכשימות אסור להאכילו תרומה טהורה הראוי למאכל אדם דוקא כרשיני תרומה מותר להאכיל לבהמת כהן אבל לא מאכל אדם. ובזה ניחא לי מ"ט לא כתיב בפ' בא גבי חקת הפסח יליד בית רק מקנת כסף ולאתוי' עבדים שאינו שוה כלום כגון טריפה ומוכה שחין מעכב רבו מלאכול בפסח כשהוא ערל ולהנ"ל א"ש דעכ"פ שוה להאכילו לכלבים לכשימות. ויש פוסקים אפי' אי טרפה אינו חי ולא יולדת מ"מ הזכר אי מזדקקין לי' לנקבה מוליד ומ"מ לא קשי' הא עבד טרפה ומנוול חזי למסור לולדות דעבד לולדות גרע מדקל לפירותיו דוקא לקנס דקאי עבד ושור וכמ"ש לעיל:

שקידש בת חורין. באבני מילואים סי' מ"א הקשה הא לרבא קיימא סוגין וס"ל קדושין שאין מסורין לביאה פי' כל מה שהקדושין גורמין איסור מוסיף על מה שקדם לא הוה קידושין וה"נ אע"ג דמעיקרא נמי הוה איסורא משום חצי עבדות שלו. מ"מ ע"י הקידושין ניתוסף עלי' אתי צד עבדות ומשמש בא"א כדאיתא ביבמות וא"כ לא הוה קידושין ע"ש. ולפע"ד לק"מ דצד החירות שהוא בעל הקידושין עליו לא נתוסף דבר כ"א על צד העבדות ומצידו ליכא ענין קידושין כלל. וכל ספיקא של ש"ס אי חלין קידושין לשיצטרך גט אבל פשיטא שאסור לו לבא עליה בהיתר כל זמן שלא נשתחרר:

אם תמצא לומר וכו'. כתבו תוס' המ"ל איפכא עיין מהרש"ל ומהרש"א. ולפע"ד המ"ל את"ל המקדש חצי אשה פשטה קדושין בכולה ולא נימא דעת אחרת שאני התם חזי' שתתפשט בכולה משא"כ הכא וזה פשוט לע"ד:

אמר רבא ב' תשובות בדבר וכו'. עיין תוס' סנהדרין ע"ח ע"א ד"ה ההורג וכו' והנה אי ס"ל לרבא טרפה חיה מכ"ש שמוליד וא"כ משכחת ליה יורש שאחר שהטריפו שחררו ונשא אשה והוליד ומת ואותן בנים ירשוהו. וכעין קושי' זה כבר עמדו עליה פר"ח במים חיים ושעה"מ ועיין מ"ש בתשו' אבני מילואים סי' ח' דלא כפרש"י וס"ל גם קנס הוא כופר ואינו משתלם אלא אחר מיתה ומחדש פי' אחר בש"ס ע"ש. ולפע"ד דכופר הוא דמים למשפחה שמשלם להם כאילו נגח בהמה שלהם וצריך לשלם להם בהמתם כן צריך לשלם להם הפסדם שחיסר מהם איש זה ממשפחתם אלא אגב זה מכפר גם על המזיק אבל עיקור הוא תשלומו למשפחה מה שחיסר מהם. וכן פירש"י בהדיא בב"ק מ"ג ע"א ד"ה לא דמים וכו'. והשתא אם נגח שור לישראל והטריפו ואח"כ הוליד ומת אע"ג שהתשלומין הם על שעה שעשאו טרפה אלא גז"ה שחובשין אותו עד שימות עיין תוס' סנהדרין דף ע"ח ע"א אבל הדמים הם בשביל השעה שעשאו טרפה והבנים הרי נולדו מאב טריפה ולא הפסידו כלום מ"מ התשלומין להם דהתשלומין הם להמשפחה והם הקרובים יותר אבל חצי עבד שנטרף ואז לא הי' לו משפחה ולא שום חייס ואח"כ נשתחרר והוליד ומת מאין יזכו הבנים באותן הדמים הלא נולדו מטרפה ולא הפסידם כלום ובאותה שעה שנטרף לא הי' לו משפחה כנלע"ד וק"ל:

אלא אמר רבא ראוי ליטול ואין לו. הנה לעיל מקשה לימא יום של רבו לרבו וכו' ולכאורה צ"ע הלא אפי' למשנה ראשונה או בשפחה וכיוצא שעובד רבו יום א' וכו' מ"מ הלא פשוט שהוא בעצמותו בכל איבריו מעורב חציו עבד וחציו ב"ח רק מטעם חלוקת השותפין חלקו יום א' לעצמו ויום א' לרבו ותקנו ג"כ אפילו מצא מציאה או נגחו שור יהיה יום של רבו לרבו כדי שאם יארע כן ביום של עצמו יהי' לעצמו. כל זה בנגחו אבל אם המיתו דראוי ליטול ואין לו ופירש"י המזיק מחזיק בחצי כופר והשתא אם אירע ביום של רבו איך יוציא הרב מהמזיק לומר ביום שלי הומת הלא יאמר המזיק מה לי ולך בימים מאן פלג לן הלא גם ביום הזה הוא חצי בן חורין וממילא אם יארע כן ביום של עצמו צריך המזיק לשלם חצי הקנס להרב ומאי פריך ש"ס וצ"ל אה"נ הומ"ל הכי אלא דלא תפשוט איבעי' דילמא קיי"ל שקדושיו קידושין ויש לו יורשים ממש ואותם בודאי לא ירשו מאביהם יותר ממה שהי' לו ואם הי' ביום של רבו לרבו וביום שלו ליורשין ופריך שפיר ומוקי נגחו שור בדלא כלי' קרנא. ולפ"ז למאי דפסק רמב"ם ראוי לירש ואין לו תו לא צריכנא לחלק בין כלי' קרנא ללא כלי' קרנא ומיושב הרמב"ם דלא מחלק בהכי וכבר כתבתי בזה לעיל. ועוד נ"ל מה שלא פי' הרמב"ם דמיירי בחצי עבד כעין משנה ראשונה היינו שפחה או סריס או עבד של קטן דלאו בר כפי' היא או עבד קטן שאיננו עדיין בעל פ"ו ולא התנה הרמב"ם כן משום דבכלי' קרנא גם למשנה אחרונה מפסיד האדון בשיווי של חצי דמיו שכותב שטר עליו וראוי ליטול בנגחו שור וכילה קרנא:

ראוי ליטול ואין לו. כתב מורי בהפלאה בקונטרס אחרון סי' מ"ד בחי' ש"ע א"ע דלמסקנא בחצי' שפחה וחצי' ב"ח תפסי קדושין א"כ משכחת יורש כשבא ישראל על ח"ש וחב"ח והולידה שהולד ג"כ חצי עבד וחב"ח וכשהומת הרי אביו יורשו כיון שיש קדושין לאב ולאם יש להם חייס ויורשו. אלא הכא רבא קאמר דס"ל אין קידושין תופסין בח"ש וחב"ח ע"ש. הנה דין זה דבן ישראל הבא על ח"ש וחב"ח דיש לו חייס מוכרח וכבר כתבתי כן בגליון ש"ס שלי בכריתות י"א ע"א כל העדיות א' גר וכו' ע"ש בש"ס ומקשים קיבל קדושין עבור שפחה קטנה וצ"ל כנ"ל בן ישראל שבא על ח"ש וחב"ח והולד ג"כ ח"ש וחב"ח ומייחס חציו של חירות אחר האב וקיבל בה קדושין. אך לפע"ד אפי' לרבא דס"ל אין קידושין תופסין בח"ש וחב"ח מ"מ ישראל הבא עליה והוליד והולד ח"ש וחב"ח כמו האם גם כן מתיחס אחר האב אע"ג דהאם אין בה דין קידושין מ"מ החייס תלי' רק בהאב וכיון שהאב יש לו קידושין במקום אחר א"כ אף שבא עכשיו על ח"ש וחב"ח יש לחצי חירות חייס אחר אביו. ואי תיקשי א"כ משכחת יורש כגון שהומת הולד ואביו יורשו י"ל אפי' לא דיימי מעלמא מ"מ יאמר המזיק דלמא לעלמא נמי אפקרה נפשה. בעלמא שפחה חרופה מיירי במיוחדת לעבד עברי וע"י אותו היחוד הבא עליה באשם קאי ה"ל כאשת איש דעלמא דלא אמרינן דילמא לאו אביו הוא אבל ברייתא וש"ס מיירי בזמן דאין ע"ע נוהג ולא משכחת אלא ישראל באיסור זנות ואפי' לר"ג ור"א דספ"ק דכתובות דס"ל מהימנת אם הוא והיא מודין וגם כשלא דיימא מעלמא מ"מ להוציא ממון מהמוחזק לא אמרינן הכי ומכ"ש בשפחה דפריצי. והיינו דקאמר רבא ראוי ליטול וק' מי הוא הראוי ליטול ולא דמי לדסוף פ' המניח דראוי ליטול הניזק אבל הכא אם אין כאן יורש מי ראוי ליטול ולהנ"ל א"ש ראוי ליטול אביו ומשפחת אביו ואין לו מטעם הנ"ל וק"ל:

כשם שהמקדש חצי אשה וכו'. שפת יתר הוא דלא צריך לדמיונו דאפי' אי מקדש חצי אשה פשטה קידושין בכולה הכא לא חזי' לכולי' וע"י שהוסיף לומר הרגיש שיש לחלק התם שייר בקנינו והיינו דקאמר אין אדם עומד עליהם אא"כ נכשל בהם היינו שהקב"ה הזמין להם מכשול בלשונו לומר כשם וכו' שעי"ז יעמוד על האמת:

ואם לחשך אדם לומר וכו'. כאן פירש"י ה"ה לכל ישראל ולפ"ז שייך שפחה חרופה אפילו בזמן שאין ע"ע נוהג ומיושב קושי' תוס' לעיל ל"ו ע"א ד"ה בזמן וכו' ואומר ר"ת דבבית שני נהג יובל וכו' ע"ש ולרש"י ניחא דאע"ג דלא נהג יובל ולא ע"ע מ"מ משכחת שפחה חרופה המאורסת לישראל כפירש"י כאן אמנם לקמן בד"ה המאורסת לע"ע וכו' הואיל וייחדוה לע"ע המותר בה משמע דוקא לע"ע ולא לישראל האסור בה והדין עמו דלקמן מיירי ביחוד בלא אירוסין וכי ס"ד מי שמייחד לו זונה שיהי' חייבין עליה אשם. אע"כ בע"ע שהתורה זכתה להאדון לייחד לו והעבד מחוייב ליחד עמה משום ולדות דאדון כדכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך אבל למאן דס"ל אירוסין ממש אין בין ע"ע לישראל ולא כלום:

ומ"ש רש"י דקנס מדעשאו טרפה דלא כתיב והמית אלא יגח עיין פירש"י ב"ק מ"ב ע"ב ד"ה מ"ט וד"ה והמית וכו' ע"ש. צ"ל אע"ג בעבד נמי והשור יסקל מ"מ לא סמיך לי' וגם בעליו יומת ע"כ ממיתין השור מיד שעשה העבד טרפה משא"כ בבן חורין ממתינין עד שימות כמו מיתת הבעלים חמיר עבד מבן חורין כמו שחמיר שאפי' המית מוכה שחין משלם שלשים משא"כ בן חורין. ועיין תשו' אבני מילואים הנ"ל. עיין תוס' סנהדרין ע"ח ע"א ד"ה בקנס:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף