תפארת יעקב/גיטין/כח/ב

תפארת יעקב גיטין כח ב

דף כ"ח ע"ב

בגמרא והא בעינן סמיכה פירש"י דתני' בת"כ ידו ולא יד בנו ידו ולא יד שלוחו, משמע דאין לעשות שליח לסמוך כלל ולא ידעתי למה לא יועיל בכאן שליח דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו, גם לא הבנתי הך ולא יד בנו מה טיבו אי שליח הוא הרי אימעט ואי אינו שליח היאך יסמוך ולולא פירש"י היה אפשר לפרש הסוגי' לפי מה דמוכח מהך סוגי' דפסחים שהביאו התוס' גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן דכל היכי דלא בעי סמיכה אין לסמוך מספק ופטורין מפסח שני, א"כ הקושי' הכא דקתני השולח חטאתו והיינו דהוי חטאת שמתו בעליה הא בכל קרבנות איצטריך דסומכין בחזקת שהוא קיים, וכן בחטאת דהכא חוץ ההקרבה צריך להעמידו בחזקת חי דאל"כ אי אפשר לסמוך דאי מת אין השליח סומך אף דיורש ושליח מקריבין הקרבן אבל אין סומכין דידו ולא יד בנו ולא יד שלוחו אבל ודאי בחי ועושה שליח לסמוך הוי כמותו וכמו שהוא סומך בעצמו דמי, ואהא משני דמתניתין קמש"ל בקרבן נשים אף דמיתה שכיחא בהו טפי כדמוכח ריש פרק הכותב מ"מ מקריבין בחזקת קיים וקרבן נשים לא בעי סמיכה הלכך לא משכחת רק בחטאת ובתר הכי משני בחטאת העוף וקמש"ל כדמסיק דס"ד מספיקא לא ליעול חולין לעזרה והיינו דחטאת העוף באה על הספק וס"ד דבהא אין מקריבין דיש תרתי לגריעותא שמא אינו מחויב ואת"ל דמחויב שמא מת קמש"ל דאפ"ה מקריבין, וניחא בזה הא דמסיק אבל חטאת העוף דלכאורה תיבת העוף אין לו הבנה כלל ולהנ"ל ניחא, כנ"ל ובזה נסתלקו הרבה קושיות בתוס' דבכל מקום מהני שליח לסמוך רק היכי שיש ספק אם לסמוך או לא בהא אין מקריבין שאין סומכין מה שאין ראוי לסמוך, ועמ"ש עוד בתוס' בד"ה והא בעי סמיכה:

בתוס' בד"ה והא בעי סמיכה. והנה לכל דבריהם יש לתמוה בכאן שהקשו הא בעי סמיכה דמאי קושי' כיון דאי אינו יכול לסמוך מקריבין בלא"ה אם כן משכחת לה נמי שאי אפשר לבוא לסמוך כגון שיעבור בבל תאחר או ערל וטמא בפרט דהך משנה בזקן וחולה מיירי כמו רישא דאל"כ לא הוי עביד צריכותא, וא"כ אי אפשר לו לבוא לסמוך [וכבר כתבתי בש"ס לפרש באופן אחר ולדרך זה מיושבין רוב קושיות התוס' כאן]:

לכן נ"ל אף דכתבו התוס' דמזובו מוכח דלא איכפת לן ראוי לבילה, וכן מהא דממעט טמא מראיה מ"מ ליכא למילף חטאת מינה ובחטאת סמיכה מעכבה כל שאינו ראוי לבילה ואפשר דלעולם מעכבה כיון דלכפרה אתי' ולא דמי לשאר קרבנות דכיון דבא על חטא ולכפרה בעי סמיכה דוקא ועכ"פ כל שאינו ראוי לבילה מעכב בו, והיינו דפריך הכא דוקא והא בעי סמיכה דקתני השולח חטאתו אבל התם דקתני השולח קרבנותיו לא פריך כלל דפשיטא לי' דאיכא לאוקמא באופן שאינו יכול לבוא בעצמו ולסמוך רק הכא בחטאת שפיר מקשה כן נ"ל:

בד"ה אבל חטאת, וא"ת וכו'. תמוה לי דמה ענין ספק אי מחויב חטאת העוף להך דהכא דיש ספק אם יש בכאן מי שמחויב חטאת דכבר מת, דודאי כיון שיכול לבוא על הספק הוי כמו אשם תלוי דלא הוי חולין לעזרה דכך הוא חיובו, אבל חטאת שמתו בעליה וכי בשביל שאין אנו יודעין עכשיו אם מת ס"ס אם באמת מת הוי חולין לעזרה, ובעיקר סוגי' זו כבר הארכתי הרבה בחידושי לא"הע סי' קמ"א ולא כתבתי פה רק מה שנוגע לביאור הסוגי' בלבד:

במשנה על עיר שהקיפה כרקום. הרא"ש הביא ירושלמי דוקא כרקום של אותה מלכות אבל של מלכות אחרת הוי ספק חי ספק מת ודברים תמוהים הם לפע"ד דני דנימא דשל מלכות אחרת אין חסין על העיר מ"מ כיון שלא נכבשה עדיין מאיזה צד נימא דכבר נכבשה לעכב נתינת הגט שהובא משם וכבר איפסק' הלכתא לעיל דוקא גוסס דרוב גוססין למיתה אבל כאן פשיטא דאין כאן רוב דכבר נכבשה העיר עד עכשיו, גם קשה למה לא נקט בסיפא הקיפה כרקום של מלכות אחרת ואם נפרש הירושלמי דקאי אהך משנה יש לי לומר בהיפך דקאי אסיפא דמתניתין והכוונה דוקא של אותה מלכות הוי ספק מת דכיון שמרדו במלכות שלהם דינם למיתה וכשנכבשה העיר כל הנמצא בה ספק חי ספק מת אבל של מלכות אחרת כיון שלא מרדו בהם רק הם רוצין לכבוש העיר אינן באין על עסקי נפשות רק כל כוונתם לכבוש ת"י הלכך הוי בהא בחזקת חי, אמנם המעיין בירושלמי יראה להדי' דלא קאי התם רק לענין כהנת הנמצא שם, וכבר האריך בזה הרב בעל קרבן עדה שם, וכן נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הירושלמי הזה:

שם ועל הספינה שאבדה בים. לשון זה לא נתבאר לי אי הכוונה שטבעה בים וכן מלשון רש"י דמעיקרא גבי מוטרפת בים פירש ועדיין לא טבעה, משמע דסיפא שטבעה בים, אבל יש לדקדק דהיאך עירב ותני כלהו בהדי הדדי, דבהא אם נשאת לא תצא כדין נפל למים שאל"ס, אבל באינך פשיטא דאפי' נשאת תצא, גם הוי לי' לומר שטבעה בים, אלא נ"ל דכך הכוונה דרישא מיירי שראו ספינה מטורפת בים והלכו ולא ידעו מה היה בסופה וסיפא מיירי שבאו תיכף למקום הזה ולא ראו אותה ולא נודע אי נטבעה במקומה או דהים הטיל אותה למרחוק וזהו הכוונה שאבדה ובהא אפילו נשאת תצא, ומ"מ יש לומר אפילו נפרש שטבעה בים ג"כ יש לומר דמיירי שלא ראו בד' רוחות אם עלה מן המים וכל שלא שהו עליו עד שתצא נפשו לא הוי בכלל מים שאל"ס שלא תצא אם נשאת, כנ"ל:

בגמרא מיתבי כל מקום שיעמדו שנים וכו' בורח שאני. יש לדקדק מה קושי' מהך דהתם אטו לא ידעינן דהך זכות דחזו לי' בתר גמר דין לאו לעיכובא הוא, תדע דלעולם ניחוש דלמא אחר ימצא לו זכות, וכמו כן אם הנהרג אינו ת"ח ניחוש שמא אם הי' יודע היה מלמד על עצמו זכות, וע"כ דכל שנגמר דינו מחויב מיתה הוא רק אם יש כאן מלמד זכות לפנינו חוששין לו לשמוע דבריו, אבל כשבא למקום אחר כל שנתברר שהוא מחויב מיתה פשיטא דלא פטרינן לי' רק ביש מלמד זכות לפנינו, משא"כ כאן זה האיש בחזקת חי הוא ואין לנו לדון שכבר מת להוציאו מחזקתו רק בדבר ברור גמור, אבל שם אין מוציאין אותו מחזקתו כלל שהרי בחזקת מחויב מיתה הוא שהרי נגמר דינו למיתה אבל כאן לדון שמת דמוציאין אותו מחזקת חי שפיר חיישינן ואי נימא דמתניתין דהתם מיירי שלא נודע זה האיש אם ברח או שנפטר ובא לכאן לא כבורח והשתא כיון דחזינן דהכא לזכות חיישינן ולבריחה לא חיישינן ש"מ דזה נקל ביותר שימצאו לו זכות ממה שיברח, א"כ תיקשי התם מהא גופא נידוק דודאי מצאו לו זכות דאל"כ היאך לא הרגוהו וזה קל יותר למצוא זכות ממה שיברח, אך על זה לא תירץ כלל בורח שאני, ורחוק לומר דבתירוץ ס"ל דידעינן דברח, גם בלא"ה לא נתבאר לי הך תירוץ בורח שאני דכי בשביל זה אי אפשר ללמד עליו זכות, ואי הכוונה הואיל וברח ממילא לא למדו עליו זכות כיון שלא יצא ליהרג א"כ אכתי היאך הורגין שמא התם הי' זכות עליו וכאן הרי לא נודע כלל טיבו של הפסק הנגמר עליו ללמד עליו זכות, ואי הכוונה הואיל וברח מסתמא לא נמצא עליו זכות דאי היה זכות ונפטר לא היה בורח, א"כ ע"כ שהעידו העדים שברח אחר שיצא ליהרג רגע קודם שבקשו להרגו א"כ הרי יודעין שלא נלמד עליו זכות ולא נפטר:

לכן נראה לי דעיקר הקושי' הכא דמשמע דיהרג שם ואין צריך לשלוח אותו בחזרה למקומו שיהרג שם באופן שיוכל היודע לו זכות ללמד עליו זכות, והשתא כיון שיש חשש זכות למה הרגו אותו כאן יסתרו הדין וישמעו העדים פעם שנית, דמשמע במתניתין שהם פורטין העדים ועכ"פ לשלוח אותו לב"ד שגמרו דינו והם יהרגוהו, וע"כ דלזכות לא חיישינן כלל ואהא משני דבורח שאני כיון שברח שוב אין ממתינין לו שמא יברח שנית רק הורגין אותו תיכף לקיים מצות עשה כיון שידוע שנגמר דינו למיתה:

שם דילמא בורח שאני. לשון דילמא אינו מדוקדק דדוקא ללישנא בתרא שייך לשון זה דאינו רק לדחות הסיוע, אבל כאן דמקשה לר"י ע"כ בורח שאני וצ"ל כיון דאיכא תרי לישנא יש לומר דמכח הך קושי' נכריח כל"ב, ודחי שמא בורח שאני וכלישנא קמא:

בתוס' בד"ה וקתני ישיאו את אשתו וכו' דאיכא לאוקמי מקמי דליחתם פורסי שנמג. דבריהם צ"ע, חדא דפשיטא דיוצא ליהרג היינו אחר שחתם פורסי שנמג דאל"כ למה לי' לר"י לאוקמא מתניתין בסנהדרין של ישראל דוקא הא מצי מיירי בפרסים וקודם שחתם וע"כ דכיון דקתני יוצא ליהרג בודאי כבר חתם דבלי חתימתו אינו יוצא ליהרג, ועוד תמוה לי דנראה מדבריהם דבריית' מיירי דהפרסי אמר שיצא ליהרג ויצא למות לא מת ונהרג וכן בישראל, ולא ידעתי היאך יפרשו מ"ש אילימא מת מת ממש ונהרג נהרג ממש כו' והרי לא נסתפקו כלל בזה דמת ודאי מת ממש רק הספק שלא אמר כלל מת רק יוצא למות והיאך שייך לומר אילימא מת מת ממש, ועוד היאך ס"ד לשבש הבריית' דקתני מת דנימא יוצא למות ואי הכוונה דאף דבריית' נקטה מת הכוונה שאמר יוצא למות דכיון דמת משיאין פשיטא דלא הוי נקט מת מה שבלשון זה משיאין והוא רוצה לומר אין משיאין:

לכן ברור דהכוונה כך דודאי ברייתא דקתני מסנהדרין ש"י מת ונהרג משיאין, ע"כ לא ימלט אחת משתי אלה או דהכוונה דאנו דנין על פי דבריהם דמת ממש ונהרג ממש וקמ"ל דלא ניחוש כיון שאינו מעיד לעדות להתיר האשה רק דרך סיפור בעלמא שמא לא היה רק שנגמר דינו למיתה ויצא למות מחמת דודאי ימות אמרו מת ואין משיאין קמש"ל דסומכין על דבריהם כמות שהן דבאמת מת, ויש לומר ג"כ דודאי חיישינן להכי דלא היה רק גמר דין ויצא למות רק בהכי סגי ג"כ להתיר האשה דודאי מת ונהרג אח"כ, והיינו דקאמר אילימא מת ממש ונהרג ממש א"כ פרסי נמי דכוותה מסל"ת מהימן והיינו דדייק דהי' מסל"ת דאי בנתכוין להעיד פשיטא דישראל נאמן ומאי קמש"ל וע"כ דדנין דיצא ליהרג ויצא למות ומ"מ משיאין ש"מ דלא כר"י, והשתא מסיפא לא קשי' כלל דכיון דהפרסי אמר מת ונהרג רק דדנין דעל פסק דין אומר כך א"כ ממילא יש לחוש דלא חתם עדיין פורסי שנמג ומחמת שנגמר דינו למיתה אומר מת ונהרג דלהפרסי אין הפרש שיאמר מת אחר שחתם או קודם שחתם דהוא לא יעכב מלומר מחשש שוחד, והיינו דלא אידכר יוצא ליהרג רק גבי ישראל דאף דאיכא למימר נמי שיאמר מת על גמר דין אבל הא לא מוכח מבריית' ויש לומר דרק על יוצא ליהרג אומר נהרג אבל הא עכ"פ מוכח דעל יוצא ליהרג דנין דמת ונהרג, אבל מפרסי לא מצי להקשות דיש לומר גם על גמר דין אומר מת ונהרג וקודם שחתם פורסי שנמג, וכל זה ברור לפע"ד:

ודע דרש"י ז"ל פירש מת היינו שהכניסוהו לכיפה, ולא ידעתי היאך יפרש יוצא למות דמנין דכבר מת דפשיטא שאין לזה זמן קבוע שימות ויכול לחיות הרבה עד שיבקע כריסו מאכילת שעורים ולאו כל אדם שוה בזה, לכן נראה כיון דמד' מיתות הם הרג וחנק ש"מ דהרג נקרא רק בסייף והכוונה מת היינו חנק ונהרג היינו סייף:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף