אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/כח

יום שלישי כ"ד סיון תשפ"ג - מסכת גיטין דף כח

גוסס שלשה ימים לאבלות ולעדות אשה

הוראת המהר"ם מרוטנבורג לאשה להתאבל על בעלה בעדות גסיסה

תנן בגיטין (כח.): המביא גט, והניחו [- לבעל] זקן או חולה, נותן לה בחזקת שהוא קיים. ובגמרא: אמר רבא, לא שנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות [- שמונים שנה], וחולה שרוב חולים לחיים. אבל זקן שהגיע לגבורות, וגוסס שרוב גוססין למיתה, לא.

בהלכות נוטה למות וגוסס (יו"ד סימן שלט) מביא הטור חידוש גדול משמו של המהר"ם מרוטנבורג: הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו... וכתב הר"מ מרוטנבורק (הל' שמחות סימן ו), דוקא בעודו לפנינו חשוב כחי, אבל מי שאמרו לו 'ראינו בנך או אחיך גוסס היום שלשה ימים' הוא בחזקת שמת וצריך להתאבל עליו. והבית יוסף הביא שכן כתבו הרא"ש והמרדכי משמו.

וזה לשון הרא"ש (מו"ק פ"ג סימן צז): מעשה באשה אחת שהיתה רחוקה מבעלה מהלך ד' ימים, ובאו והגידו לה 'הנחנו את אישך גוסס', והורה לה רבינו מאיר ז"ל שתתאבל. וראייתו מביא הרא"ש מסוגיית הגמרא בגיטין, שכן במשנה מבואר שהשולח גט ממדינת הים ויצא השליח ממנו כשהוא זקן או חולה, שיכול ליתנו בחזקת שהוא קיים, ואמרו על כך בגמרא 'לא שנו אלא חולה אבל גוסס לא - דרוב גוססין למיתה' הרי שבגוסס איננו אומרים בחזקת שהוא קיים אלא אמרינן דילמא מיית.

הרא"ש מוסיף ומקשה על כך, שכן שנינו במשנה במסכת שבועות (לא:): היו שתי כיתי עדים [- שיכולות להעיד לו], כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה, שתיהן חייבות, מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן. ומקשה הגמרא (לב:): בשלמא שניה תתחייב, דכפרה לה ראשונה [- שאחרי שכפרה הראשונה נמצא שהעדות תלויה בהם וכיון שכפרו הפסידוהו בכפירתם], אלא ראשונה אמאי, הא קיימא שניה [- ונמצא שבכפירתם לא הפסיד דבר]. ומיישבת הגמרא (לג.): אמר רבינא, הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה שניה בשעת כפירת הראשונה קרובין בנשותיהן והיו נשותיהן גוססות [- ולכן רק הראשונה יכולה היתה להעיד והפסיד בכפירתה], מהו דתימא רוב גוססין למיתה [- דהיינו שמכל מקום יש חידוש במשנה, כיון שהיה צד לומר שהכת השניה כשרה לעדות כיון שהאחיות גוססות והרי הם כמתות, וממילא נפטור את הכת הראשונה כיון שלא הפסידוהו בכפירתם], קא משמע לן, ע"כ הסוגיא. ולכאורה מבואר בגמרא ב'קא משמע לן' שלא אומרים 'רוב גוססין למיתה', ואם כן נסתרה הוראת המהר"ם מרוטנבורג לאותה האשה להתאבל על בעלה.

אלא שמבאר הרא"ש שודאי אין לפרש כך את ה'קמ"ל', שהרי בגמרא בגיטין מפורש ש'רוב גוססין למיתה', ועל כרחך צריך לומר שקמ"ל שאף שרוב גוססין למיתה מכל מקום כיון שהגוסס לפנינו ועדיין לא מת - הרי הוא כחי לכל דבריו, ולכן הכת השניה פסולה לעדות והראשונה חייבת על כפירתה. ואכן הרא"ש מביא שיש שגרסו כך להדיא בגמרא: קמ"ל דהשתא מיהא לא שכיב. ועל כן מקיים הרא"ש את פסק המהר"ם שכל זאת רק כשהגוסס לפנינו, אך כשאינו לפנינו והניחו גוסס, כיון שרוב גוססים למיתה 'תלינן שכבר מת', ורוב גוססים אינם חיים שלשה או ארבעה ימים.

והנה מלשון הרא"ש 'תלינן שכבר מת' משמע שכך נוקטים שמן הסתם מת, אמנם מהגמרא בגיטין אין ראיה לכאורה אלא שחוששים שמא הוא מת, וכמו שכתב הרא"ש בלשונו 'דילמא מיית'. ואכן ב{{ממ|קיצור פסקי הרא"ש כתב: הגוסס כל זמן שהוא גוסס לפנינו דינו כחי לכל דבר, אבל אם הניחו גוסס ויצא - מספק יש לחוש שמא מת וצריך להתאבל עליו, ע"כ. הרי שאכן אין נוקטים בתורת ודאי שמת, רק שכיון שספק אם מת לכן צריך להתאבל עליו.

ובאמת בתפארת למשה שם העיר על דברי הרא"ש שכיון שיש מיעוט שכיח שאין הגוסס מת, וכמו שדימה הרא"ש במקום אחר את 'מיעוט גוססים חיים' ל'מיעוט נפלים תוך שלשים', אם כן כשם שקיימא לן שבתוך שלשים חוששים למיעוט נפלים ולא מתאבלים, אם כן הוא הדין שאין להתאבל על גוסס. מה גם שלגוסס יש חזקת חי, והניח בצ"ע. וכן הקשה הרש"ש שם מנלן דאזלינן באבילות בתר רוב, הלא הלכה כדברי המיקל באבל אף ביחיד כנגד רבים, וכן במת בתוך שלשים אין מתאבלים עליו אף שרוב נשים ולד מעליא ילדן.

חידוש הבית שמואל שהגוסס ג' ימים מעידים עליו להתיר אשתו להינשא ותמיהת התוספת שבת

ואמנם השו"ע (ס"ב) העתיק פסק זה: מי שאמרו לו ראינו קרובך גוסס היום שלשה ימים, צריך להתאבל עליו. והרמ"א הוסיף: דודאי כבר מת, ע"כ. הרי שהרמ"א ביאר שאין זה ספק שמא מת, רק שכך נוקטים בתורת 'ודאי'. ובאבן העוזר תמה, שהרי מקור דברי המהר"ם מרוטנבורג הוא בגמרא בגיטין בגוסס ששלח גט לאשתו, והרי הרמב"ם (גירושין פ"ו הכ"ח) פסק בגוסס שאם נתן לה הרי זו ספק מגורשת, וכ"פ גם הטור (אה"ע סימן קמא) והשו"ע (שם סס"ח), ומשמע שהוא ספק מן התורה, והרי ספק באבילות להקל ומדוע יתאבלו עליו. ועוד שהרי גוסס אין מעידים על אשתו להתירה להינשא, וקיימא לן שכל שאין משיאין את אשתו - אסורה להתאבל עליו, ואפילו במים שאין להם סוף שמה שאין משיאין אותה אינו אלא מדרבנן, מכל מקום קיימא לן שאסורה להתאבל עליו, והניח בצ"ע.

ובבית שמואל (אה"ע סימן יז סוס"ק צד) כתב: ואם הוא גוסס ג' ימים, מעידין עליו, כמ"ש ביורה דעה (סימן שלט ס"ב), וכן כתב בספר בית הילל (שם סק"ב), עכ"ל הבית שמואל. דהיינו שלמד הבית שמואל מכח הוראת המהר"ם מרוטנבורג שגוסס אחר ג' ימים נוקטים שמת כיון שרוב גוססים למיתה, שהוא הדין שאפשר להעיד על מיתתו להתיר את אשתו להינשא.

על פסקו של הבית שמואל קרא תיגר בספר תוספת שבת (או"ח סימן שכט סק"ד), שם דן בדין חילול שבת על גוסס שנפלה עליו מפולת, אם מפקחין את הגג, ותחילה רצה לומר שאם הוא גוסס כבר ג' יום אם כן אמרינן דודאי מת כבר כמבואר בדברי הפוסקים הנ"ל. אלא ששוב חזר בו התוספת שבת, שכן מבואר במרדכי שהטעם שנוקטים שודאי מת הוא משום שרוב גוססין למיתה, ושיעור ג' ימים היינו שהגסיסה נמשכת לפעמים עד שלשה ימים, כמו שכתב הפרישה (סק"ה), ואם כן - דוקא גבי אבילות הוא דאזלינן בתר רוב, כמו בכל התורה דאזלינן בתר רוב, אבל לענין פיקוח נפש ועגונה דלא אזלינן בתר רוב, הוא הדין נמי גבי גוסס לא אזלינן בתר רובא, ועל כן חייבים לפקח את הגל גם מעל גוסס ואשתו אסורה. [והפרי מגדים (משב"ז סק"ב) ראה רק תחילת דברי התוספת שבת ולכן העתיק לדינא שאחרי ג' ימים אין מפקחין את הגל מעל גוסס].

ומכח זה מעורר התוספת שבת על דברי הבית שמואל: והבית שמואל טעה טעות גדול, שכתב שם דאם הוא גוסס ג' ימים אמרינן דודאי מת לענין עגונה, וראוי להסיר דבר זה מספרו להסיר המכשול, ע"כ. ואמנם כבר התבארה הערת האחרונים שאם אכן אין משיאים את אשתו מדוע מתאבלת עליו, וביאר התוספת שבת שכיון שקיימא לן שבדבר שרוב למיתה 'אם נשאת לא תצא', לא גזרו שלא להתאבל עליו [שהסברא לא להתאבל היא שלא יבואו להחזיקו כמת, ובאופן שאין כ"כ תקלה, שהרי אם נשאת לא תצא, לא חששו לכך].

ביאור האמרי ברוך שכוונת הבית שמואל ל'גוסס שלשה ימים' ולא לידיעה שגסס לפני שלשה ימים

ובדגול מרבבה (על הב"ש שם) מבאר שהבית שמואל כתב כן לפי שלשון הרמ"א 'דודאי כבר מת' משמע ליה שהוא בתורת ודאי, ואם כן גם לענין עגונה יש להעיד עליה.

ובאמרי ברוך (שם) ביאר כוונת הבית שמואל, שבודאי באופן שיש מיעוט גוססים לחיים - אי אפשר להעיד על אותה אשה להתירה להינשא. רק כוונת הבית שמואל שבאופן שיש עדות שהיה גוסס ג' ימים רצופים, באופן זה שהגסיסה נמשכת שלשה ימים רצופים אין עוד תוחלת חיים לאותו גוסס, ואז אפשר להעיד על אשתו להשיאה. ומעתה לא קשה כלל הערת התוספת שבת שאין הולכים בעדות אשה אחר הרוב, שהרי אין כאן רוב אלא ודאי. והאמרי ברוך מוסיף שאפשר שגם הרמ"א לכך נתכוון, אך גם אם בדבריו דחוק לפרש כן, הרי שבדברי הבית שמואל פשוט וברור שלכך כוונתו שהעדות היתה שהגסיסה היתה בכל השלשה ימים.

ובשו"ת שאגת אריה החדשות (סימן א) עמד על דין זה: שאלה, גוסס שלשה ימים ולא ראוהו שמת ואשתו במקום אחר, אם מעידין עליו להשיא את אשתו או אין מעידין עליו. ובתשובתו הביא את דברי התוספות והרא"ש בבכורות (כ.) שגוסס אין מעידין עליו להשיא את אשתו. ואף שרוב גוססים למיתה, משום חומרא דאשת איש חוששים למיעוטא, כמו במים שאין להם סוף שאין משיאין את אשתו אף שרוב הנטבעים אינם נמלטים - משום חומרא דאשת איש. וכיון שיש מיעוט גוססים "אין לחלק בין גוסס זמן מרובה לגוסס זמן מועט".

ומוסיף השאגת אריה: ולא הוצרכתי לכתוב זאת אלא משום שראיתי בעל מחבר ספר בית שמואל שטעה בזה, שכתב שם... ואם הוא גוסס שלשה ימים מעידין עליו, כמ"ש ביו"ד, וכ"כ בספר בית הילל, ע"כ. וטעות גדול הוא בידם, שמה שכתבו כמ"ש ביורה דעה, בוודאי כיוונו למה שכתוב ביורה דעה בהלכות אבילות סימן של"ט: מי שאמרו לו ראינו קרובך גוסס היום ג' ימים צריך להתאבל עליו, דודאי כבר מת, ע"כ. והם סברו שהטעם שצריך להתאבל עליו הוא משום שכיון שהוא גוסס זמן ארוך כל כך - שלשה ימים - שוב ודאי אי אפשר לו לחיות, וכיון שאי אפשר לו לחיות אם כן הוא הדין שמעידים עליו להשיא את אשתו. ומה שאין מעידין על הגוסס כמו שכתבו התוספות, היינו דוקא במקום שלא ראוהו גוסס זמן ארוך כל כך, שעדיין אפשר לו לחיות.

הכרחי השאגת אריה שאין כוונת השו"ע והרמ"א לגסיסה שאורכה שלשה ימים

על הבנה זו בדין גוסס שלשה ימים חולק השאגת אריה: ושיבוש הוא בידם, שמה שכתוב בשולחן ערוך שצריך להתאבל עליו באמרו לו ראינו קרובך גוסס זה ג' ימים, אין הכוונה שהיה גוסס כל השלשה ימים, אלא מיירי שלפני שלשה ימים ראוהו גוסס איזה זמן ואפילו שעה אחת, וזה שלשה ימים שהלכו מאצלו והניחוהו גוסס, ועל זה אמרו שמתאבלין עליו, והטעם משום שרוב גוססים למיתה, ולכך אזלינן באבילות בתר הרוב. שרוב גוססים למיתה, ומסתמא ימות בתוך ג' ימים כיון שרוב גוססים אינם חיים ג' ימים. אבל לענין להשיא את אשתו שאין הולכים בזה אחר הרוב, אין לחלק בין ראוהו גוסס זמן מרובה לגוסס זמן מועט - שאפילו בהיה גוסס זמן מרובה אכתי משום חומרא דאשת איש איכא למיחש למיעוט גוססים שמתרפאים וחיים ואפילו גססו זמן רב. והש"א מדקדק שזה מה שכתב השו"ע שראוהו 'היום שלשה ימים' דהיינו שהיום עברו ג' ימים מאז שראוהו גוסס, ואין כוונתם להעיד על זמן הגסיסה, כי בזה אין נפקא מינה.

עוד מוסיף השאגת אריה ומוכיח שלכך כוונת השו"ע, שהרי הטור בהביאו דין זה מהמהר"ם מרוטנבורג מפרש שמה שאמרו שגוסס כחי לכל דבריו הוא בעודו לפנינו, 'אבל מי שאמרו לו ראינו בנך או אחיך גוסס היום ג' ימים הוא בחזקת שמת וצריך להתאבל עליו' ע"כ. הרי שמשמע מדבריו שבאופן זה 'אינו לפנינו' ועל כרחך שמה שאמר ג' ימים אינו על זמן הגסיסה שהרי אינו לפנינו, אלא על הזמן שבו ראוהו גוסס שהיה זה לפני ג' ימים.

כהכרח נוסף לכך מביא השאגת אריה את דברי הרא"ש ששם מובא המעשה בו הורה המהר"ם את הוראתו, והרי שם היתה האשה רחוקה מבעלה מהלך ד' ימים, ואמרו לה 'הנחנו את אישך גוסס', ועל כך הורה המהר"ם את פסקו המובא בטור ובשו"ע, הרי מפורש שהנידון אינו על גסיסה של שלשה ימים כי אם על ידיעה שלפני שלשה ימים היה גוסס, והסיבה לאבלות היא כפי שמסיים הרא"ש ש'רוב גוססים אינם חיים ג' או ד' ימים'. ואם כן אין כל מקור לדין 'גוסס שלשה ימים' באופן שהעדות היא על הגסיסה שהיתה שלשה ימים, ויש לומר שאין לחלק בדין זה בין גוסס זמן רב לזמן מועט.

ומסיים השאג"א: ומכל מקום למדנו שאין מעידים על הגוסס להשיא את אשתו, לא שנא היה גוסס זמן מועט, לא שנא היה גוסס זמן רב אפילו הרבה ימים, משום דחיישינן למיעוט גוססין דחיים, ומשום חומרא דאשת איש לא אזלינן בתר רובא. והני מילי לכתחילה, אבל בדיעבד אם נשאת אין מוציאין אותה, לא שנא בגוסס זמן מועט לא שנא בגוסס זמן מרובה, שהרי מדמינן לה למים שאין להם סוף דקיימא לן 'נשאת לא תצא'. ודברים פשוטים וברורים הם, ולא הארכתי בזה אלא להוציא מלב הטועים הללו. גם להראות לתלמידי דורנו אשר עליהם נאמר 'כי רבים חללים הפילה, זהו תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה' [היינו להביא ראיה לחורבא שאפשר לצאת מדקדוק לא נכון בהלכה].

ובערוך השולחן (סימן יז סר"ח): ולכן על גוסס אין מעידין שמת, דאף שרובא דרובא גוססין למיתה, מכל מקום כיון דאחד מאלף יכול לחיות - אין מעידין עליו. דלא כיש מי שאומר שמעידין על גוסס לאחר ג' ימים, וחלילה לומר כן, וכן הסכימו גדולי האחרונים.

ואמנם באמרי ברוך משמע שרצה לחלק ולומר שאף אם הרמ"א והשו"ע לא לכך נתכוונו, מכל מקום אפשר לפרש שלכך נתכוון הבית שמואל. אלא שצ"ב מנין לבית שמואל לחדש דבר זה, ואף להראות מקורו ממקור הדין ביורה דעה - ששם גוסס ג' ימים אין משמעותו שהגסיסה היתה שלשה ימים, אלא שיודעים מגסיסתו זה שלשה ימים. ומנין לנו לחדש דין אחר שהגוסס שלשה ימים ברצף, ה'רוב גוססים למיתה' שלו נעשה ל'ודאי מת'.