תורת השלמים/יורה דעה/קצ
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו ארבעה טורים שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
(א) שהיא טמאה. וכתב הרמב"ם בפרק ט' מהא"ב וטומאה זו מספק שמא כתם זה מן החדר הוא בא וכתב הכסף משנה קשה לי הא ספק ספיקא הוא והו"ל למשרי ספק מגופה ספק שלא מגופה ואת"ל מן גופה ספק מן החדר ספק מן העליה וטהור וי"ל דאע"פ כן החמירו בו חכמים משום דאיסור חמור הוא (וכן משמע בש"ס דנדה דף י"ט ע"א להחמיר על דברי תורה פירש"י שלא להקל בנדה גמורה) ועי"ל שמאחר שאין לה דבר לתלות בו החמירו כאלו הוא מגופה ודאי ואין כאן אלא ספק אחד עכ"ל והט"ז כתב די"ל דכיון דרוב דם שיוצא מן האשה בא מן המקור לא נחשב זה לספק כלל ואין להקשות ממ"ש רמ"א ספק ספיקא בסימן קפ"ז סעיף ה' דהתם יש מכה ואפשר שהוא מן הצדדים ועל זה קאי הספק ספיקא עכ"ל דבאמת מדברי רמ"א לעיל סימן קפ"ז משמע דספק ראשון הוא שמא בא מן הצדדים ולא מחמת מכה דאל"כ הכל שם חדא ספיקא הוא אי מחמת המכה או לא ואין כאן תרי ספיקות להקל כלל אבל לענ"ד נראה דה"ט דהוי ספק ספיקא משום דאיתרע לן רובא כיון דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש ממקור לכן הוה ספק ספיקא גמור (וכה"ג מבואר בש"ס דכתובות דף ט"ז ובב"ב דף צ"ט) ומהאי טעמא חשיב הכא ג"כ ספק ספיקא כיון דרוב נשים מרגישין בעצמן אם רואות דם איתרע לה רובא והוי ס"ס גמור אי לאו מטעמים שכתב הכ"מ וק"ל:
(ב) יש מי שאומר שהיא טמאה. אף שבב"י לא נמצא מי שחולק בזה מ"מ כ' בלשון ויש מי שאומר לפי שלא מצא הדבר בשום פוסק רק בת"ה לכן כתב בשם יש מי שאומר וכן הוא דרכו בש"ע כמ"ש הסמ"ע כמה פעמים ונראה דבהני נשים שהן בחזקת מסולקת דמים כגון מעוברת ומניקה דאפילו נפתח מקורה טהורה אף אם לא מצאה כלום וכן יש להוכיח מדברי מהרא"י שהביא בת"ה שם סימן רמ"ז כיון דהרגשה סברא דאורייתא הוה כלמ"ד וסתות דאורייתא דאפילו בדקה ומצאה טהורה טמאה כדאיתא בפרק כל היד עכ"ל ומבואר להדיא בש"ס דנדה דף ט' דאפילו למ"ד וסתות דאורייתא לא בעי בדיקה בימי עיבורן וא"כ ה"ה הכא ודוק היטב וכל זה אם לא מצאה כלום אבל אם מצאה מראה לבן וכיוצא בו משאר מראות הטהורין אף שהרגישה טהורה בכל ענין כמבואר לעיל ריש סי' קפ"ח:
(ג) לא גזרו בתינוקת. משמע אפילו א"א לתלות בדבר אחר וכ"כ הל"ח ודלא כמשמע קצת מלשון רש"י שם בתחלת פירושו ע"ש:
(ד) מי"ב שנה ויום אחד. ש"ס ופוסקים ועיין בא"ה סימן קנ"ה:
(ה) בין שהיא בעולה. וכתב מהרש"ל והאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתמיה ואפילו היא קטנה שהרי אפילו לדם בתולים מונה ז' נקיים ואין להקל מן המנהג ועיין בש"ך שהשיג עליו דאין להחמיר אף בזמן הזה בשום ענין בקטנה בכתם שלה אפילו נמצא על בשרה כמשמעות הפוסקים:
(ו) אבל אם פסקה מעט. בין שהיא מזלפת או שופעת מ"מ כיון שיש הפסק מקרי שתי ראיות וכן משמעות הש"ס וכתב הט"ז ודלא כב"ח ואחריו נמשך הש"ך ואף שבנה"כ השיג על הט"ז בזה מ"מ אין דבריו מוכרחים וברורים כלל וע"ש:
(ז) כד' שערות. דהיינו ארכה כצמיחות שתי שערות רחבה כצמיחות שתי שערות דהיינו צמיתחות (עיין פרישה דגם יניקת השערות שבצדדים קאמר) המקומות של שערות עצמן נמצא דט' עדשים שבכל עדשה ד' שערות הם ביחד ל"ו שערות דהיינו ששה שערות על ששה במרובע נמצא שבכל עדשה יש מקום לצמיחות ד' שערות וכן משמע להדיא מלשון הברייתא דתורת כהנים פ' תזריע והוא פי' המשנה פ"ו דנגעים וכמ"ש הרמב"ם שם בפי' המשניות שלו ובפ"א מהלכות טומאת צרעת וכן מבורר שם בכ"מ והדרישה בסימן זה וזה הוא כוונת הש"ע כאן ושאר כל הפוסקים והארכתי בכל זה לפי שראיתי שבסוף ספר חוט השני (סימן צ"ז) שכתב וז"ל תמן תנינן בריש פ"ו דמסכת נגעים גופה של בהרת כגריס הקלקלי מרובע מקום הגריס ט' עדשות מקום עדשה ד' שערות נמצא שלשים ושש שערות ע"כ ונ"ל דעל כרחך לא בא לומר כמו שיעור המקום שעומדים יחד בגוף אדם דהא אם עומדין במרובע וי"ו שערות באורך ו' שערות יהיה המקום שסובלין ה' על ה' עדשות שהוא כ"ה עדשות אלא על כרחך ה"ק נמצא אם תחשוב לכל עדשה ד' שערות הם יחד ל"ו אף כי באמת לא יותר הם מי"ו שערות ד' על ד' והרמב"ם פ"ק דטומאת צרעת כתב נגעי צרעת כגריס וכו' ל"ו שערות שש שערות אורך ושש שערות רוחב וכו' ודוקא מרובע כמבואר שם ברפ"ד ז"ל צרעת הבתים וכו' ובפי"ט מהא"ב גבי כתמי נדה וכו' אבל לא זכר מספר השערות רק הב"י כתב לה בספרו ביו"ד סי' ק"ץ ולא הרגיש שום פוסק מאחרונים בדבר זה ולע"ד נ' דצריך לפנים ולפני ולפנים עכ"ל חוט השני מבואר מדבריו שהבין דהא אמרינן דעדשה הוא ד' שערות היינו רק בריוח שבין ד' שערות בלא צמיחת ויניקת השערות עצמם לכן כתב דהם לא יותר מי"ו שערות ד' על ד' לכן מתמיה על רמב"ם וכל האחרונים שלא הרגישו בזה אבל באמת שגג בכל זה וגם לשון המשנה אינו מפורש כדבריו וגם התורת כהנים אלא כמ"ש והוא פשוט ויתיישב הכל על נכון וזו אין צריך לפנים:
(ח) וכל זמן שאין בו כזה השיעור. דהיינו כגריס ועוד:
(ט) בין בכתם הנמצא על בשרה. מדהביא הב"י דעה זו בסתם משמע שכן עיקר כדרכו בש"ע וכן מבואר בדבריו בסעיף ח' וכן הכריע הב"ח דאף על בשרה צריך שיעור אך דטיפין טיפין מצטרפין כדבסמוך סעיף ל"ח והוא דעת הרמב"ן והרשב"א והראב"ד והטור ותוספות והש"ך כ' וז"ל ולפענ"ד אין להקל כלל דבש"ס דף נ"ח ע"א גבי דלמא עביד כרצועה משמע כהרמב"ם דאל"כ תקשה מאי ארי' התם על בשרו ספק טמא על חלוקה ספק טהור הא על חלוקה נמי כתם ארוך מצטרף כדאיתא בברייתא ובטור לעיל סעיף ה' ודוק וכ"כ התוספות והרא"ש עכ"ל ואין דבריו ברורים ומוכרחים כלל הנה מ"ש שמשמעות הש"ס כהרמב"ם דאל"כ תקשה מאי אריא וכו' אלא לא ידעתי מאי קושיא הא עיקר ברייתא זו קאי בעברה בשוק של טבחים או מחגור ולמעלה ולכך דוקא על בשרה טמא משא"כ על חלוקה וכדאיתא להדיא שם בש"ס דף נ"ז ע"ב רק דמל' הברייתא דקתני יתור לשון קאמר דאתא לאתויי טיפין טיפין ועל זה שפיר משני דלמא לאתויי דעביד כרצועה וכן מבואר בספר בעל הנפש להראב"ד והמ"מ פ"ט מהא"ב שהגירסא שלפניהם היה להדיא מאי לאו לאתויי וכן מוכרח כמ"ש וכן משמעות הרא"ש ובלא"ה לא קשה מידי דהא הרא"ש שהוא כדעת הרמב"ם (לדעת הש"ך) כתב ג"כ דהאי שינויא דיחוי בעלמא הוא דברצועה אין בו שום דבר חידוש ע"ש. ואדרבה משמעות הש"ס לכאורה דלא כרמב"ם ותמיהא לי טובא לפי מ"ש המ"מ בפ"ט מהא"ב דטעם הרמב"ם משום דפחות מגריס ועוד ספק הוא ועל בשרה ספק טמא וא"כ מאי מקשה הש"ס שם בדף נ"ז ע"ב על בשרה ספק טמא היכי דמי וכו' הלא יכולין לאוקמי בפשיטות בפחות מכגריס וצ"ע (אכן לפי טעם ההגהות שכתבו הטעם משום דגוף בדוק הוא אצל דם מאכולת לק"מ דמשום דא"כ לא מקרי ספק כלל אלא ודאי טמא הוא) גם מ"ש הש"ך שכן משמעות התוספות והרא"ש הנה באמת משמעות התוספות והרא"ש להיפך וכמ"ש ג"כ הב"י והב"ח וגם דברי הרא"ש אפשר לפרש כדעת התוס' וכמ"ש הב"ח וכן נ"ל עיקר כדי להשוות דעת הטור עם דבריו שנמשך אחריו בכל מקום ואין לזוז מפסק הב"ח כי בכתמים שומעים להקל:
(י) אם הרגה פשפש. (שקורין בל"א וואנץ) או הריחה לריחו תולה בו עד כתורמס ופי' של תורמס מבואר בביצה דף כ"ה בפי' רש"י מין קטנית עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה ושמעתי מלועז א' שהוא מה שקורין טורמיזין בלע"ז והוא רחב כמו מטבע שקורין במדינתנו בל"א הלבין פצין וכתב הט"ז והש"ך דבמקומות שהפשפש והרחש מצוי תולין בה עד כתורמס אע"פ שלא הרגה כי בכתמים שומעין להקל ועיין עוד דבריהם באורך:
(יא) וי"א דה"מ. עיין מ"ש ס"ק ט':
(יב) הנמצא על בשרה. עיין בב"ח מה שהאריך להתמיה על המחבר בזה וכל דבריו אינם אלא דברי שגגה כמ"ש הש"ך ודברי הש"ע פשוטים ונכונים עיין בו:
(יג) דבר שאינו מקבל טומאה. אפילו אם השיעור גורם להם כגון שהוא פחות מג' על ג' כמבוארים הדינים אלו בהרמב"ם הלכות כלים וכתבו התוספות והרא"ש דאם הוא דבר שמקבל טומאת נגעים מקבל ג"כ כתמים אע"פ שאינו מקבל שאר טומאה ועיין בש"ך וא"כ לפ"ז אפשר דבבית מקום שמקבל הטומאה דנגעי בתים ג"כ מקבל כתמים ועיין ברמב"ם פ"ה מטומאת צרעת:
(יד) לפיכך תלבש האשה בגדי צבעונין. הרמב"ם כתב לפיכך תקנו חכמים שתלבש צבעונין ולפי שהב"י מתמיה על דבריו שכתב לשון תקון והוא לכאורה נגד משמעות הש"ס ואף שהב"י חוזר ומתרץ דבריו מ"מ אין דבריו מוכרחים לכן השמיט הרב הלשון תקנו וכו' ורק דרך עצה טובה קאמר שתעשה האשה כדי להצילה מכתמים:
(טו) ותחבק רגל ברגל. וזו פירוש של מקום חבק שבש"ס ר"פ הרואה כתם כמ"ש הטור והרמב"ם ואיתא עוד שם בש"ס וחבק עצמו כלפנים וכ' הב"י דנראה דמקום חבק קרי למקום המדובק ממש וחבק עצמו היינו מקום גבול סוף מקום חבק מצד זה ומצד זה שהוא נראה מבפנים ומבתחוץ וקאמר דהוי כלפנים ומ"מ יש לתמוה למה לא הזכירו הרמב"ם ורבינו הטור וחבק עצמו כלפנים עכ"ל והוא עצמו השמיטו כאן בש"ע וכתב כלשון הרמב"ם והטור:
(טז) וכ"ש על רגליה ממש. הב"ח השיג בזה על הב"י ועיין ש"ך וט"ז שדעתם מסכימים לדעת הב"י אך בנמצא על שאר ראשי אצבעות של רגל כ' הט"ז דיש להקל ואפשר שגם הב"י מודה לזה ואף שבש"ך בשם הדרישה כ' דיש להסתפק בדבר מ"מ אין להחמיר בכתמים כ"כ:
(יז) ואם יודעת שנזדקרה. דהיינו כגדי רגליה למעלה וראשה למטה לכן טמאה בכל מקום שתמצאנו ממשמעות לשון המחבר והטור שכתבו בכל מקום משמע דאף אם נמצא על שוקה ועל פרסותיה לצד חוץ ג"כ טמאה ובאמת הוא נגד הסברא דמה בכך שנזדקרה מ"מ איך אפשר לדם לבא לצד חוץ ודרך הדם להיות שותת ויורד כשנזדקרה כמ"ש הרשב"א עצמו כמבואר בב"י ובש"ס פ' הרואה כתם לא קאמר אלא שאף למעלה מהחגורה טמאה שוב ראיתי במקור הדין בל' הרשב"א בתה"ק בית שביעי ושער רביעי כתב וז"ל בד"א בשלא נזדקרה אבל אם ברי לה שנזדקרה והגביה רגליה למעלה וראשה למטה הרי חזר למעלה כלמטה והרי חוששת לכתם שנמצא על בשרה בין בגבה בין בכריסה בין בחלוקה עכ"ל הרי להדיא מבואר מדבריו דלמעלה כלמטה ואינה חוששת רק שכנגד המקור בגבה ובכריסה משא"כ מן הצדדים לצד חוץ ליכא למיחש ועל דרך זה יתפרשו דברי המחבר והטור ומ"ש אפילו למעלה מהחגור וכו' הוא פי' של וכל מקום וק"ל וכן מבואר מל' הראב"ד בספר בעל הנפש דף נ"ט ע"ש:
(יח) אבל אם יש מכה בגופה. וע"ל סימן קצ"ו סעיף י':
(יט) ואם המכה בכתפה. וכן אם המכה בצוארה במקום שאי אפשר לנטף משם על ירכה אף אם היא שוחה כגון מן הצדדים וכיוצא בו ג"כ דינא הכי אלא דנקט כתפה שהוא מילתא דפסיקתא וכן מבואר מדברי הב"י והב"ח ד"ה אין מחזיקין וכו' ועיין בסמוך סעיף ט"ז ס"ק ך':
(כ) שתיהן טמאות. הלבוש כתב הטעם וז"ל דהא ודאי ממקור של א' מהן בא וכל אחת עומדת בספק דאורייתא עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו כלל דהא כתמים דרבנן כמ"ש הוא עצמו בסימן זה כמה פעמים אבל באמת דכל כי האי גוונא שאי אפשר לתלות באחת יותר מחברתה אפילו באיסור דרבנן לא מתירינן מטעם ספיקא דרבנן וכה"ג מבואר בש"ס דפסחים דף י' ובי"ד סי' קי"א לענין שני קדרות של היתר שנפל איסור לתוך א' מהן וכ"כ הוא עצמו בסעיף ל"א (וע"ש בש"ך ס"ק י"ט) ואם יש לחלק בין אם באות לשאול בבת אתת או לא עיין בס"ק כ"ד:
(כא) אם יש לה מכה בצוארה. כתב הש"ך היינו בצדדי צואר שאז אי אפשר ליגע שם מהמכה אם לא ע"י שפושטת ומתכסה בו אבל בצואר ממש בלאו הכי תולה בה (עיין מ"ש ס"ק י"ח) כדאיתא בש"ס ופוסקים וכ"כ ב"י בד"ה אין מחזיקין כו' עכ"ל ובחנם כתב כן דאפשר לומר דהכא מיירי אפילו באמצע צואר מ"מ כיון שמיירי בלילה שהיא ישנה ולא היתה שוחה אם כן אי לאו שפושטת ומתכסה לא היה שייך למתלי בצוארה כמו בכתפה וכה"ג כתב הב"ח ס"ק כ"א וזה ג"כ כוונת הב"י שלא כתב כן גבי דין זה רק אח"כ בד"ה אין מחזיקין וק"ל:
(כב) ויודעת שלא נזדקרה. אבל מסתמא אמרינן שנזדקרה ולא דמי לדלעיל סעיף י"א דבעינן דוקא שיודעת שנזדקרה אבל מסתמא אין חוששין שמא נזדקרה דשאני הכא שיש בה עוד ריעותא אחרת בכתם התחתון אם רצונו לומר לא נזדקרה ומעלמא אתא ואא"כ נתלה גם בכתם התחתון בזה לומר שזה בא מעלמא ובבת אחת נתלכלכו הוי להו שתי תלויות לקולא וכולי האי לא מקילינן עכ"ל הלבוש:
(כג) אלא אם כן יש לה מכה בגופה. וכתב הרב בתשובה סי' צ"ז דאשה שיש לה מכה אך שנמצא עם הכתם מראה לבן או ירוק כיון דמראה לבן וירוק מגופה אתי גם האדום תלינן דמגופה אתא ולא תלינן בדם מכתה ע"ש התשובה באורך והט"ז ס"ס זה השיג עליו ודעתו להקל בכיוצא בזה וכן הסכמת הש"ך בס' נה"כ וע"ש:
(כד) ולא נמצא בהם דם. ולא נודע שנמצא בהם דם לאחר התעסקם בדם אבל אם היה נודע שהיה נמצא בהם דם אע"פ שעכשיו אין בהם דם תלינן שבשעת שנגעה בהם היה בהם דם. ב"ח וש"ך:
(כה) שתיהן טמאות. אפילו נתעסקו בזה אחר זה והטעם כמו שכתבתי לעיל ס"ק י"ט וכתב הב"ח דדוקא בבא לישאל בבת אחת אבל בזה אחר זה מטהרין שניהם וכמו בשני שבילין כמבואר בפסחים דף י' והט"ז האריך להשיג על הב"ח בדין זה ופסק דבכל ענין שתיהן טמאות והש"ך בנה"כ תופס עיקר כדברי הב"ח ודוחה כל דברי הט"ז וכן נראה עיקר דבכתמים שומעין להקל. ועיין מ"ש הש"ך בסימן קי"א ס"ק י"ט:
(כו) ומ"מ נראה דיש לסמוך אמקילין. וכן בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד ג"כ יש לסמוך אמקילין בזה דחד טעמא הוא דמאי לי בנמצא כגריס ועוד ולא נתעסקה אלא בפחות מכגריס או נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כשני גריסין דבתרווייהו יוכל לצרף אליו דם מאכולת ואף דכ' הרב סתם בסמוך דין כ"ז דיש מחמירין לא קאי רק אאם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כשני גריסין אבל בנמצא עליו כגריס ועוד ודאי דדעתו להקל כמו בדין זה וכ"כ המעדני מלך דף רפ"ו ע"ב והוא פשוט:
(כז) ויש מחמירין ומממאין. המע"מ והדרישה והב"ח והש"ך והט"ז השיגו על הב"י בזה וכתבו דליכא מאן דמטהר בהא ובטור יש נוסחא מוטעת עיין דבריהם באורך:
(כח) האשה שמצאה על חלוקה. מ"ש הש"ך בזה ס"ק ל"ח וז"ל אע"ג דלעיל ס"ט כו' הוא טעות סופר דלא נמצא כלל בסעיף ט' מזה וצ"ל סעיף כ"ו וכ"ז וכל דברי הש"ך בזה הם פשוטים ואך למותר:
(כט) ואם אינה מעברת עליו טמאה מספק. כ"כ הרשב"א והראב"ד והשיגו על הרמב"ם שמשמע מדבריו דטהורה מספיקא והמ"מ בפ"ט מהא"ב כתב דגם דעת הרמב"ם להחמיר מספק דכיון דאפשר לברור אם הוא דם או צבע אין זה נקרא ספק עכ"ל משמע דהיכא דא"א בבדיקה כ"ע מודו דהוי ספק דרבנן ולקולא וכן הוא דעת הרשב"א והראב"ד וכל זה פשוט להמעיין בדבריהם (ודלא כב"ח ס"ק ל"א) והא דבסעיף ל' א"צ להקיף הכתם היינו כיון שיש בדבר לתלות בה עדיף מספיקא ועיין בקונטרס הספיקות ס"ק מ"ה ובחלק ראשון כלל נ"ח ס"ק ח':
(ל) מפני שאין אנו בקיאין בקצת משמותם. לפי מ"ש בס"ק כ"ח א"כ נראה דעכשיו כיון שאי אפשר בבדיקה יש להקל בספק אם הוא צבע או דם אכן הלבוש כתב דיש להחמיר מספק וצ"ל דהוי כספק חסרון ידיעה ועיין בח"ר כלל פ"ה ס"ק מ"ח ובקונטרס הספיקות ס"ק מ"ג:
(לא) אם יזדמן שתעביר על מקום שנמצא בו הדם. פירוש שמכוון מקורה נגד אותו מקום:
(לב) מאכולת מעוכה טמאה. שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת ובודאי המאכולת לאחר שנתמעכה נפלה על העד:
(לג) שנהרגה תחת הכר. ודוקא הכא בבדיקה אמרינן הכי משא"כ בכתם אך במשוך תלינן במאכולת כמבואר לעיל:
(לד) ויש מקום לתלות בו. ומש"ה פסק הט"ז באשה שרגילה להוציא דם מבית הרעי שלה ע"י איזה סיבה ובדקה עצמה אפילו בעד הבדוק לה ובשעת בדיקה נוגעת גם שם דתולה בה שלא בשעת וסתה עכ"ל:
(לה) ולמחר נמצא עליו דם. היינו על העד אכן מפי' רש"י בפרק כל היד מבואר דאף בנמצא גם על ירכה ג"כ טמאה ולא אמרינן דמירכה נתלכלך ונדבק בהעד וכן אפילו נאבד העד לגמרי כמ"ש התוספות והרשב"א ועיין בב"י והמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם:
(לו) וי"א שאף עגול טמא. ופסק הב"ח כי"א ועיין בלבוש:
(לז) אפילו כגריס ועוד טהורה. הטעם דהוי ס"ס ספק שמא כבר נתלכלך העד ואת"ל שהעד היה נקי כשלקחה האשה מ"מ שמא בירכה נתלכלכה. והש"ך האריך להשיג על דין זה וכתב דרש"י לא קאמר אלא בנמצא על ירכה אבל באמת ממ"ש התוספות בנדה דף י"ד ד"ה ולמחר משמע דאף בנמצא על העד דינא הכי ומ"ש הש"ך דזה אינו ס"ס כלל דהכל אחד הוא ומיד איכא למימר שמא מהמקור הוא עכ"ל וכה"ג לא מקרי ס"ס כלל וכמ"ש בדיני ס"ס בדין י"ג עכ"ל ולפי מ"ש בקונטרס הספיקות ס"ק כ' נראה דחשיב כה"ג שפיר ס"ס כיון דיש שני צדדים להקל ואף לפי מה שהעתיק הש"ך בדיני ספיקות דין י"ג בשם האגור וז"ל מצא הסכין פגום לאחר שחיטה דיש ס"ס שמא בעצם המפרקת נפגם ואת"ל שלא נפגם במפרקת שמא במיעוט בתרא דסימן נפגם לא הוי ספק ספיקא כיון שלא תוכל להתהפך ולומר שמא במיעוט בתרא נפגם ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתרא אלא במיעוט קמא א"כ ודאי נבלה ולא תוכל לומר שמא במיעוט בתרא ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתרא אימא בעצם נפגם דתרווייהו אין חשש איסור והכל אחד הוא א"ת בעצם נפגם או א"ת במיעוט בתרא נפגם לכן לא תוכל לומר כך כי לא יקרא ס"ס ולכן לא תוכל להפכו עכ"ל מ"מ אין סתירה מדברי האגור אלו דדוקא כה"ג כתב דתרוייהו אין חשש איסור והכל א' הוא משום דאם אמרינן ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתרא א"כ על כרחך כונתו לומר דיש חשש איסור שקודם לכן נפגם וא"כ איך תחזור לומר שמא בעצם המפרקת נפגם א"כ אנו חוזרין לחשש וספק הראשון. אבל בלאו הכי הוי ספק ספיקא. אף דיוכל לומר מיד שמא בעור נפגמה מ"מ יש שני צדדים לקולא וכדמשמע מדברי האגור שכתב דהוי ס"ס להיפך אך כיון שאין יכולין להפכו כתב דלא הוי ס"ס ולא כמשמעות הש"ך שם ודוק וא"כ הכא איכא ס"ס ספק מהירך נתלכלך ואת"ל שלא נתלכלך מהירך מ"מ שמא ממקום אחר נתלכלך העד כיון שהעד לא היה בדוק ונ"ל דכאן אין צריכין להתהפך הספק ספיקא כלל דמתחלה אנו דנין אם נתלכלך העד קודם שנטלתה האשה ואחר כך אנו דנין דדלמא אח"כ נתלכלך בירך האשה וק"ל לכן נ"ל פשוט דאין לזוז מפסק הש"ע ושאר גדולי האחרונים:
לח אא"כ היה בדוק לה. ואפי' עד בינוני שמבואר לעיל בסעיף ל"ו ג"כ מקרי בדוק לענין כתם אם יש בו כגריס ועוד ואינו בדוק היינו שאינו בדוק כלל רק שלקחתו מן השוק ונמצא בו שהוא בחזקת מלוכלך. ט"ז ודלא כב"ח:
(לח) בדקה חלוקה. כן הוא לשון הטור והא דנקט בדקה ליכא למימר דמ"ה אצטריך לומר בדקה דאל"כ פשיטא שהיא טהורה אף בלא השאילתו לחברתה. דמ"מ קשה למה לי למתני בדקה אף אם לא בדקה מ"מ כיון שלקחתו מן השוק ושלא היה בחזקת מלוכלך ג"כ הוי כבדוק לענין כתם אם יש בו כגריס ועוד וכמ"ש לעיל ס"ק ל"ז (ואף דעת הב"ח כן הוא דודאי לא יחלוק על הטור והרשב"א שכתבו כן להדיא רק שדעתו דאף בחזקתו מלוכלך ממש מ"מ בקנוח ובדיקה טמאה מיותר כגריס ועוד אבל באמת זה אינו וכמ"ש הט"ז בס"ק כ"ט) וצ"ל דוקא נקט בדקתו להראות דדוקא כשבדקו פעם שנית כשפשטתו טהורה אבל לא בדקתו פעם ב' אע"פ שבדקתו כשלבשתו (פי' כ"ש כשלא בדקתו ממש אבל מ"מ היה בחזקת בדוק דאל"כ שתיהן טהורות וק"ל) שתיהן טמאות כל זה נ"ל פשוט שזה תמיהות הפרישה והב"ח על הטור וכוונת הב"ח בישוב דברי הטור כמ"ש ונסתלק בזה דברי הט"ז והש"ך מה שתירצו בזה ומתמיהים על הב"ח ולפי מה שכתבתי הכל נכון אכן דברי הב"ח בסעיף ל"ח צע"ק לפ"ז:
(לט) וה"ה אם בדקתו. כ"כ הטור וכן פירש"י וכ"כ הרמב"ם והוא רבותא יותר מבבא ראשונה דאע"ג דאשתכח הכתם גבי בעלת החלוק שלבשתו אח"כ אעפ"כ תולה בהן ועיין בש"ך שכתב בזה אם בדקתו כשפשטתו והשאילתו וכו' עכ"ל משמע מדבריו דבעינן שלבשתו ופשטתו קודם בדיקה ואת"כ השאילתו וחזרה ולבשתו ולא ידעתי לאיזה ענין צריכין לבישת ופשיטת פעם הראשון לבבא זו וגם הוא נגד משמעות הטור ורש"י והרמב"ם שלא כתבו מזה כלום ואף דהרמב"ם בפ"ט מהא"ב כתב הלשון וחזרה ולבשה כוונתו שאחר שהשאילה להם חלוקה חזרה ולקחה מהם ולבשתו אבל ודאי דאין לומר שבעינן שכבר לבשתו שזה אין לה סברא וטעם כלל ואפשר לומר דלכך אצטריך למינקט ופשטתו דאל"כ למה לה בדיקה כיון שהשאילתו לנדה או לעובדת כוכבי' אלא שכבר לבשתו ופשטתו ובדקה חלוקה כדי לראות שטהורה היא (ואפשר שזה הטעם של הרשב"א שכ' על המתני' דפרק האשה בהא דהשאילה חלוקה לעובדת כוכבי' או לנדה וכו' וז"ל פי' כשלבשתו חלוק הבדוק לה ופשטתו והשאילה להן עכ"ל כוונתו דאי כפי' רש"י וסייעתו קשה למה לה בדיקה כיון שהשאילה להם ולא רצה לפרש בלבשתה שני פעמים לכן מוקי המתני' בקיצור בלבשתה פעם אתת וזו היא בבא ראשונה שכתב המחבר) אבל גם זה אינו מוכרת כלל דאפשר לומר דלכך בדקתה כדי ללבשתה בעצמה כאשר הוכיח סופה על תחלתה ואחר כך באתה האשה נדה או העובדת כוכבים להשאילה ולעולם שלא לבשתו קודם וצ"ע:
(מ) אין מקילין בכתמים. שהם יותר מכגריס:
(מא) השאילתו לקטנה. והיינו ג"כ באותן שני דרכים שנתבארו בסעיף מ"א שבדקתה תחלה ולבשתה קודם שהשאילתו או אח"כ:
(מב) קודם שחית' המכה. משמע דלאחר שחיתה המכה לא תלינן בה ואף שצריכה ז' נקיים כדין נדה כמבואר לקמן סי' קצ"ג מ"מ אין תולין בה ולא אמרי' בכה"ג תולין הקלקלה במקולקל ועי' בסמוך ס"ק מ"ג:
(מג) ואפילו בזמן הזה שאין יושבין על דם טוהר. מ"מ כיון שהוא רק חומרא ולעצמן החמירו אבל מ"מ חברתה תולה בה וכן גבי בתולה אע"ג דבזמן הזה אין נותנין אלא בעילת מצוה בלבד ואז אף אם תתלה בה גם היא תקלקל אפ"ה תולה בה שדמיה מצויין יותר בזמנים אלו כן מבואר בטור וב"י ושאר אחרונים אבל צ"ע דפשיטא דתולין בזמן הזה בבתולה שנבעלה בעילה ראשונה דהא בלא"ה קיי"ל דטמאה כנדה ממש וא"כ פשיטא דתולין הקלקלה במקולקל ובאמת בהגהת פרישה ראיתי שהרגיש בזה וכתב וז"ל ואע"ג דבלא"ה היא טמאה מ"מ יכולה לספור ז' נקיים ועכשיו תסתור מנינה עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא להדיא כתב הטור והמחבר בסעיף זה דאפילו השאילתו לסופרת ז' נקיים שלא טבלה תולה בה אף שסותרה מנינה תולין בה כיון שהיא עדיין לא טבלה מקרי מקולקלת ותולין בה הקלקלה. לכן נ"ל פשוט דהטעם הוא דאף דמטמאינן לה מ"מ לא מקרי מקולקלת לתלות בה כיון דאינה טמאה מדאורייתא רק מדרבנן והוא טומאת ספק להן אין תולין. (ועיין בב"י ס"ס קצ"ג) וכמו דאין תולין כתם בכתם בסעיף מ"ג ולכן אצטריך לטעם שדמיה מצויין בה יותר ומטעם זה לאחר שחיתה המכה אין תולין בה אף בזמן הזה אף שעדיין לא טבלה וק"ל:
(מד) וחזרה ולבשתו. נראה דהאי וחזרה לאו אלבישה קאי דמשמע שני פעמים דא"כ תרתי למה לי בפעם אחת סגי אלא ותחזרה אחלוקה קאי שחזרה ולקחה ממנה החלוק אחר שהשאילתה לחברתה ולבשתו וה"ה לבשתו מתחלה ועמ"ש ס"ק ל"ט והש"ך מדחיק לפרש בזה ולפי מ"ש ניחא:
(מה) תולה שמימי נדות הוא. וכתב הש"ך בס"ק נ"א דבג' ימים ראשונים של ספירת ז' נקיים אין תולין אף בימי נדתה וכן צ"ל עיקר אף שפסק הרב לקמן סימן קצ"ו סעיף י' דמכתה שבגופה תולה אף בג' ימים ראשונים שאני התם דעדיין המכה בגופה מה שאין כן הכא שכבר עברה ימי נדתה והא דלא הגיה הרב כאן כדלעיל סעיף מ"א משום דכאן לא כתב המחבר כלום מז' נקיים וגם סמך עצמו אלעיל כל זה נ"ל ברור דלא כהש"ך שכתב דדעת הרב דאף בג' ימים ראשונים תולין כמו מכה שבגופה ולענד"נ כמו שכתבתי:
(מו) חזקתו בדקתו בשעת כבוס. משמע מדברי הטור והרשב"א שהוא כלשון המחבר דאפילו הכתם לפנינו והוא מקדיר מכל מקום כיון שחזקתו בדוק לא תלינן בלפני כבוס דהא דסמכינן אבדיקה דמקדיר או מגליד היינו אם לא בדקתו בשעת כבוס וכן מבואר להדיא מדברי הרשב"א במשמרת הבית דף ק"פ ע"א דרבי ור' אתא לא קאמרי אלא היכי דלא בדקתו ע"ש אכן הש"ך כתב דגם בזה סומכין אבדיקה דמקדיר או מגליד אלא דהכא מיירי בנאבד ונראה דנמשך בזה אחר דעת הרא"ה בב"ה דף קע"ט ע"ב שסובר כן אבל לע"ד דעת הטור כהרשב"א ואחריהם נמשך המחבר כמ"ש:
(מז) ואם אפשר לעמוד על הבירור. לאפוקי נאבד או נתכבס החלוק אח"כ דאז כל היכא שאין חזקתו בדוק ע"י הכבוס תולין בלפני כיבוס דדוקא אם אינה בקיאה מחמירין מספק משום דהוי ספק חסרון ידיעה ועיין בש"ך דכתב דבזמן הזה לא חזינן דדרך בנות ישראל בכך לבדוק הכתמים בשעת כיבוס וכתב דה"ה אם העובד כוכבים לפנינו ואומרת שבודקתו לא סמכינן על דבריה וכ"כ הב"ח וע"ל מ"ש במ"י כלל ל"ב:
(מח) ונמצא עליו. וכתב הש"ך וז"ל וא"א לידע הדבר ע"י שאלה כדבסעיף הקודם ובאמת פשט הלשון לא משמע כן דמשמע שהיא לפנינו ושואלת על כתמה מה דינה וגם לא ידעתי מי דוחקו לכל זה הלא אפשר לפרש כפשוטו שהיא לפנינו ואומרת שלא בדקתו בשעת כיבוס ע"כ צריכין בדיקה ע"י מקדיר או מגליד וכדלעיל ולפי מ"ש בס"ק מ"ז על כרחך צריכין כאן לפרש כן וק"ל:
(מט) ואם הוא מקדיר. ואם נאבד או נתכבס החלוק שתיהן טמאות כיון דאין לתלות באחת יותר מחברתה כדלעיל סעיף מ"ג כ"כ הש"כ והוא נכון דלא כעט"ז:
(נ) בד"א כשלא פשטו אותו בלילה. האי בד"א קאי אם הוא למעלה מהחגור לשתיהן דשתיהן טהורות ועל זה קאמר בד"א שלא פשטו וכו' משא"כ אם כיסתה ראשה דאז בכל מקום שימצא טמאה משום דחוזר הילך והילך כמבואר לעיל סעיף י"ד וט"ו לכן אם שניהם כיסו ראשן שתיהן טמאות ואם אחת כיסתה ראשה אותה שכיסתה טמאה וכל זה פשוט וכן מבואר להדיא בדברי הרשב"א בת"ה הקצר דף ס"ו ע"א ע"ש אכן ראיתי בעט"ז שכתב ז"ל כיסתה אחת מהן בו את ראשה וכו' אותה שכיסתה טמאה אע"פ שהוא לשתיהן למטה מן החגור תלינן יותר בראיית הלילה מבראיית היום מפני שאם היתה רואה ביום היתה מרגשת לפיכך תלינן באותה שכסתה בו בלילה דאמרינן שהיא ראתה בשינה ולא הרגישה עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דא"כ מטמאינן אותה מכח נדה דאורייתא והא דלא הרגישה משום שראתה בשינה (וזה גרם לו שכתב לעיל בסעיף ט"ו דהוי ספק דאורייתא וע"ש ס"ק י"ט) בזה בודאי אינו דמבואר בש"ס ובסימן זה כמה פעמים דאף בישנה כתמה דרבנן ותולין להקל והטעם דאף בישנה היתה מרגשת וכדאיתא להדיא בריש פרק דנדה דף ג' ע"א ישנה נמי אגב צער מיתערה והאי דלא ארגשה לכן אין כאן רק טומאת כתם ולמטה מהתגורה לשתיהן שתיהן טמאות:
(נא) שלש נשים. ודוקא בבאין לשאול בבת אחת אבל בזה אחר זה שתיהן טהורות וע"ל ס"ק כ"ד ודלא כט"ז:
(נב) על סדין העליון. דעת הראב"ד הובא בטור וב"י דכל שנמצא על הסדין בין אם הוא עליון או תחתון חיישינן שמא נתהפך וכולן טמאות וכן פסקו האחרונים מהרש"ל והב"ח והש"ך והט"ז וכתב הט"ז דמ"מ בנמצא על הכסת שתחת הסדין לא חיישינן שמא נתהפך וכתב הרשב"א בת"ה וז"ל אבל לגופן אין חוששין שמא תתהפכנה מתוך שינה להיות משולבות והעיקר לזה מפני שכתמים דרבנן אבל אשה אחת שאין לה מונע בכ"מ שמצאה דם במטה טמאה שהמטה כולה מקומה ועוד דם זה מהיכן עכ"ל:
(נג) בדקו שתים. וכ' הב"י ונראה דאתי' במכ"ש אם שתים תולות באחת שנמצאת טמאה כ"ש שתתלה אחת בשתים דמכ"מ אצטריך למימר דין זה דלא תימא איפכא דכיון דשתים ובדקו ומצאו טמאות דע"כ אחת מהן טמאה דאין הכתם ממנה דאל"כ שתי כתמים ה"ל לאשתכוחי וכיון דאין יכולין לתלות בשתיהן נימא דהכתם לא בא מהם כלל רק מהטהורה קמ"ל. ועיין פרישה ובל"ח דף רפ"ט ע"א ע"ש:
(נד) כיצד אחת זקנה. ודוקא בהנך שהם בחזקת מסולקים הדם לגמרי לפיכך תולין בחברתה משא"כ באשה שיש לה וסת אינה תולה באין לה וסת וכן יש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה אין תולין בהגיע שעת וסתה וכך כתבו התוס' בנדה דף ס' ע"ב בד"ה עוברה וכ"כ רש"י בשם הגהת מיימוני ועיין בתוספות ריש פרק קמא דנדה דף ה' ע"א ד"ה הא שאר כו':
(נה) זקנה. ע"ל סימן קפ"ט סעיף כ"ט:
(נו) ואחת ילדה. אפילו אם יש לה וסת והכתם מצאה שלא בשעת וסת תלינן בה. פרישה:
(נז) שתאמר ברי לי שלא נגעתי בו. והא דלא אמרינן בכה"ג מלתא דלא רמיא עליה דאינש אמר ולאו אדעתי' היינו כיון שהוא זמן קרוב כזה לא חיישינן כולי האי כ"כ הט"ז ועי"ל דבכתמים הולכין להקל ועיין בנה"ך שתירץ דלא חשדינן שתעבד לאיסורה ובאמת בא"ח סי' תמ"ז מבואר דאף לענין איסור אמרינן הכי וע"ל כלל וסימן ס"א ס"ק ז' ויו"ד:
(נח) אין בכתמים משום וסת. אפילו בישנה ואח"כ נמצא כתם ג"כ אין בו משום וסת כיון דלא הרגישה כמו שהוכחתי לעיל ס"ק נ' ועיין בתשובת חוט השני (סימן כ"ד) דמשמע מדבריו דאף כה"ג יש בה משום וסת ובאמת זה אינו:
(נט) חוץ מכתמי עד הבדוק לה. אבל בעד שאינו בדוק לה לא הוה כראיה ממש לענין וסת וכתבו האחרונים בשם מהרש"ל ובתשובת מהר"ם ועל אשה מוכה שחין דבר פשוט שכתמיה טהורין אפילו אם בשעת וסתה לא בדקה עצמה ושוב בדקה ומצאה כתמיה על סדניה או על חלוקה טהורה עכ"ל ועיין בתשובת חוט השני (סימן נ"ז):
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |