תורת השלמים/יורה דעה/קפט
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו ארבעה טורים שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
(א) חוששת ליום ל'. היינו לאותו יום החדש וכמ"ש לקמן ס"ק ל' וכן חוששת לוסת ההפלגה עד שתקבע אחד כדינו כדלקמן סעיף ב' וסעיף י"ג בהג"ה עכ"ל הש"ך והא דחוששין לוסת ההפלגה היינו בראתה שתי פעמים דאל"כ לא שייך לומר וסת הפלגה וכ"כ הש"ך עצמו בסימן זה כמה פעמים:
(ב) חוששת לזמן הידוע. ואסורה לשמש כמבואר לעיל בסי' קפ"ד:
(ג) לסוף כ'. פי' אחר ראיה ראשונה:
(ד) בפעם אחת. ואפי' עונה בינונית שלא נקבע רק פעם אחת נעקר בפעם אחת וכן משמעות הש"ס והטור והרשב"א וכל הפוסקים וכן משמעות המחבר כאן ודלא כעט"ז שבסעיף י"ג כתב דעונה בינונית הוה כוסת קבוע ממש ואינו נעקר אלא בג"פ ולא דק בזה וכבר השיג גם כן עליו הש"ך בסימן זה ס"ק ל' ע"ש:
(ה) וסת לשעות. כגון אחר טבילתה וכיוצא בזה ע' בב"י:
(ו) דינה כוסת קבוע. דהיינו לענין דין זה דוקא דאסורה לשמש עד שתבדוק אבל לענין עקירה מתעקר בפ"א כמו וסת שאינו קבוע כמבואר בסעיף ב' ועמ"ש בס"ק ד':
(ז) פעמים שתהיה הפלגה. כתב הב"י שכן מתבאר מתוך הרשב"א וכ"כ הראב"ד בספר בעלי הנפש דף כ"ה ע"ב להדיא וכתב שם וה"ה אם דלגה למפרע כגון לכ"ט ואח"כ לכ"ח וכ"כ הש"ך בשם התוספות וכתב עוד הש"ך דה"ה אם ראתה מתחלה לכ"ט ואח"כ לל"א ואח"כ לל"ג ואח"כ לל"ו חוששת לל"ט וכן לעולם וזה כוונת המחבר במ"ש בין שהרחיקה דלוגה וכו':
(ח) קבעה וסת לדילוג. וחוששת אח"כ ליום ל"ג ואח"כ ליום ל"ד וכן לעולם עכ"ל הש"ך וה"ה שיוכל לקבוע הדלוג חלילה בדרך זה כמבואר בסמוך סעיף ח' וע"ש וכל סעיף זה קאי אליבא די"א שבסעיף ז' דלדעה ראשונה בעינן הכא ה' ראיות כ"כ הש"ך והט"ז:
(ט) ראתה ג"פ בא' בשבת. כגון שראתה בא' בשבת וחזרה וראתה אחר ג' שבועות בא' בשבת קבעה לה וסת לא' בשבת לג' שבועות כ"כ הפרישה והב"ח והש"ך ואין להקשות דא"כ מה איצטריך לאשמעינן בזה דהא ג"כ קבעה וסת להפלגות שווים ממש י"ל דאי משום וסת ההפלגה לא היה נקבע אלא אחר ראי' רביעית משום דראיה ראשונה לא מקרי הפלגה כלל משא"כ קביעות ימי השבוע נקבע לאחר ג' פעמים דבפעם ראשונה מקרי א' בשבת כמ"ש הב"י:
(י) או בה' בשבת. זה שאינם שוים:
(יא) אע"פ שא' מלא וא' חסר. דהיינו לפי קביעות הב"ד ושיפורא גרים. ש"ך בשם הרשב"א:
(יב) עד שתראה בי"ח לתמוז. ואז יש כאן שלשה דלוגים וחוששת לי"ט באב ולכ' באלול וכן לעולם:
(יג) ומיהו אם היה לה וסת. וכתב הב"ח והט"ז והש"ך דמיירי שהוסת שוה לדילוג כגון שוסתה הוה קבוע בי"ד וקמ"ל דלא תימא חשבינן ראיה ראשונה עם ראיות שעברו עליה ועדיין לא הוה אלא שלש ראיות קמ"ל דמ"מ יש כאן שלש ראיות בדילוג משא"כ הפוסקים כרב דסגי בשלש ראיות אם היה לה מתחלה וסת קבוע בט"ו לא סגי בב' ראיית בדילוג אח"כ. כן מבואר להדיא בש"ס פ"ק דנדה דף ס"ד:
(יד) ויש לחוש לדבריהם להחמיר. וכתב הב"ח והט"ז והש"ך דהיינו לחוש לחומר שתי הדעות דהיינו שחוששת לי"ז ולי"ח בתמוז ואם נקבע בג"פ אינו נעקר אלא בג"פ וכ"כ הראב"ד בספר בעל הנפש סוף דף צ"ו דמספקא לן מילתא אי אמרינן הלכתא כרב באיסורי או נימא כיון דפליגי ג"כ לענין דינא בזה א"כ הלכתא כשמואל וצ"ע שהרא"ש והרשב"א הובא ג"כ בב"י כתבו שהראב"ד פסק כרב:
(טו) וי"ז בסיון. לפי דעה ראשונה שהביא המחבר בסעיף ז' א"כ על כרחך צ"ל דכאן מיירי שהיה לה וסת קבוע מתחלה כדלעיל וכ"כ הפרישה וזה נ"ל כוונת הטור והמחבר שכתב ראתה ג"פ בג' חדשים בדילוג משמע שכל הראיות צריכין להיות בדילוג ואם לא היה לה וסת קבוע לא מקרי ראיה ראשונה בדילוג וכמבואר לעיל וא"כ גם בדין זה יש לחוש לחומר שתי הדעות וכמ"ש בס"ק י"ד ובש"ך השיג על הפרישה וכתב דמשמעות הטור והרשב"א דהכא בין לרב ובין לשמואל סגי בג' ראיות עכ"ל ואין דבריו מוכרחין כלל ואין שום משמעות בדבריהם כלל דאפשר לפרש דבריהם כמ"ש ומנין לנו להקל נגד דעת ר"ת שהובא בתוס' דנדה דף ס"ד ד"ה אתמר וכו' מבואר להדיא דלשמואל אף בכה"ג בעינן ד' ראיות ובפרטות שדין זה נלמד מדברי ר"ח כמ"ש הרשב"א בתה"א דף קע"ד ע"א:
(טז) וחוששת לעולם. וכתב הב"ח סעיף י"א דה"ה בג"פ בב' חדשים וחוזר חלילה נמי הוי וסת קבוע כגון שראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וט"ו בסיון וט"ז בתמוז וט"ו באב וט"ז באלול חוששת אח"כ לט"ו בתשרי וט"ז בחשון וכן לעולם כ"כ בספר בעל הנפש להראב"ד דף צ"ו ס"א והא דנקטו הפוסקים בג' חדשים ולא נקטו ב' חדשים (ועמ"ש הב"ח והט"ז ליישב קושיא זו) נ"ל דלרבותא נקטו דאף שדילוג בפעם הג' ג"פ והוה אמינא שנעקר הקביעות הראשון והוה קביעות לדילוג מחדש ותהא חוששת לי"ח טבת וי"ט בשבט וכן לעולם קמ"ל דאפ"ה הכל חדא קביעות הוא דהיינו לדילוג חלילה וק"ל:
(יז) קבעה לה וסת. וראיה ראשונה מן המנין אליבא דכ"ע וכמ"ש הב"י בשם הבעל הנפש להראב"ד דהוה כוסת השוה וכמבואר בסמוך סעיף י"ב והוא פשוט וכ"כ הש"ך ודלא כפרישה והט"ז:
(יח) לא קבעה וסת. כיון שסירגה אפי' להיש מחמירין שבסעיף ז' ומ"מ חוששת לי"ט בתמוז משום דיש שתי הפלגות שוות דמט"ו בניסן עד ט"ז באייר הוא ל"ב יום וכן מאייר עד י"ח בסיון דניסן מלא ואייר חסר וכשתראה בי"ט בתמוז דהוי נמי הפלגה ל"ב מי"ח בסיון א"כ קבעה לה וסת דהפלגה בג"פ ע"י ד' ראיות. כ"כ הב"ח וש"ך:
(יט) או שתים. היינו לדעה ראשונה שהביא המחבר בסעיף ז' דליש אומרים קבעה וסת בב' דילוגים בג' ראיות אם לא שהיה לה מתחלה וסת קבוע בט"ו ודלגה לט"ז ואח"כ לי"ז דאז לכ"ע לא קבעה לה וסת וכמ"ש לעיל ס"ק י"ג וכ"כ הש"ך דלא כמשמעות הדרישה ועיין בתוס' דנדה דף ס"ד ע"א ד"ה ואינה:
(כ) וסת הסירוג. כתב הש"ך דלכך נקרא וסת הסירוג כיון שסתם נשים וסתם מל' לל' א"כ זו שראתה מב' חדשים לב' חדשים סירגה מדרך שאר נשים. אבל יותר נראה דמיירי אפי' שראתה בתחלת ראייתה בר"ח אדר ואח"כ בר"ח סיון דאע"ג דהשתא ראתה מחדש לחדש אם שוב ראתה בר"ח סיון ואב קבעה וסת לסירוגין דהשתא חזינן שסירגה מב' חדשים לב' חדשים עכ"ל הש"ך ובאמת דבריו תמוהים לכאורה כיון שתחלת ראייתה היה בר"ח אדר ואתחר כך בר"ח סיון וא"כ איך כתב דהשתא ראתה מחדש לחדש הלא הוא מג' חדשים לג' חדשים ועוד דהוא נגד דברי הש"ע שכתב דתחלת ראייתה לסירוג היה בר"ח ניסן ולפי דבריו לא ראתה כלל בר"ח ניסן. ובאמת בספרי הש"ך הנדפס בווילמרשדארף הרגיש המגיה בזה ותיקן וכתב וז"ל ואפי' שראתה בתחלת ראייתה בר"ח אייר עכ"ל אבל גם בזה לא תיקן כלום דא"כ תקשה מהיכי תיתי שיהיה קביעת לסירוגין כיון שלא ראתה רק פעם אחת בסירוג דהלא ראתה ר"ח (ניסן) ואייר וסיון ופעם אחת דילגה לר"ח אב וגם עדיין הוא נגד ל' הש"ע ויותר תמוה על שני הגירסות איך מסיק הש"ך וכתב אם שוב ראתה בר"ח סיון הא עד השתא מיירי שראתה בסיון לכן נ"ל עיקר כגירסת הספרים ישנים שנדפסו בק"ק קראקא דתחלת ראייתה בר"ח אדר אך במקום שכתב ואח"כ בר"ח סיון צריך להגיה תיבת ניסן וכו' וא"כ דברי הש"ך נכונים דאע"ג שראתה מתחלה בר"ח אדר וניסן זה אחר זה דראתה מחדש לחדש ואם אחר כך ראתה סיון ואב מצטרפין גם כן ראיה דניסן ויש כאן שלש דילוגין ודוקא שלא היה לה קביעת וסת ג"פ מתחדש לחדש אבל אם היה לה קביעת ג"פ מחדש לחדש אז אין מצטרפין ראיה דניסן וצריכה לראות עוד פעם אחת בסירוג כדי לקבוע הוסת ועפ"ז יתפרשו היטב דברי הש"ך עיין דבריו באורך:
(כא) האשה שראתה. כתב הטור לשון הרמב"ן וסת החדש חוששת לו בתחלתו פעם אחת אבל וסת ההפלגה א"א לחוש לו עד שתראה ראיה שניה שהרי אינה יודעת לאיזה יום היא מופלגת נמצא אתה אומר שהרואה ליום ר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר ראתה בו חוששת לר"ח סיון ראתה בו הוקבע וסת לר"ח לא ראתה בר"ח סיון נעקר וסת של ר"ח וחוששת לב' בסיון אפשר שתראה ותקבע וסת להפלגה מל"א לל"א שהרי ראיות ר"ח ניסן ואייר שווים בהפלגה לראיות ב' בסיון שניסן מלא ואייר חסר עכ"ל הטור ומבואר מדברי הב"י והב"ח והפרישה דלעולם חוששת לג' חששות דהיינו לוסת ההפלגה ולאותו יום בחדש שראתה וליום שלישי מאותו ראיה משום עונה בינונית והש"ך האריך להשיג עליהם דאין חוששין רק לוסת הפלגה ולאותו יום בחדש וזו היא עונה בינונית בין אם החדש הוא מלא או חסר ע"ש שהאריך בראיות ברורות:
(כב) ראתה בא' באייר או לא ראתה בו. דעת הב"ח והפרישה כדעת הב"י דאם ראתה באחד באייר אינה חוששת לט' בו וכן הוא הסכמת הש"ך ובספרו נה"כ ועיין בט"ז שמאריך בזה לקיים דעת הרב וכנ"ל וכן מבואר להדיא מדברי הראב"ד בספר בעל הנפש דף נ"ו ע"א ע"ש:
(כג) ואינה חוששת לוסת דדילוגין וכו'. כיצד ראתה ט"ו בניסן כן מבואר בש"ס ס"פ האשה והיא הסכמת הפוסקים ראשונים ואחרונים וכמבואר בב"י לעיל סעיף י"א והש"ך כ' בס"ק ל"ב שזה הוא דעת הרב בפי' דברי הרמב"ן והוא נכון אע"פ שאין כן דעת הב"י ושאר אחרונים עכ"ל ולא מצאתי שום חילוק דעות בזה והוא מוסכם מכל אחרונים רק בנדון שלפני זה או עד שא' מהם נעקר וכו' בזה יש חילוק דעות בפירושיהם להרמב"ן עיין בב"י ובד"מ ובב"ח ואולי טעות נפל בדפוס:
(כד) בהפלגה ודילוגים. ע"ד שנתבאר לעיל סעיף ה':
(כה) רק י"א. כי בדלוג החודש ראיה ראשונה מן המנין אבל בדילוג ההפלגות על כל פנים ראיה ראשונה אינה מן המנין דבכל הפלגה בעינן ד' ראיות אבל מכל מקום למאן דסובר בדילוג החודש דראיה ראשונה אינה מן המנין א"כ בדילוג דהפלגות בעינן ה' ראיות וכמ"ש לעיל ס"ק ח' וכן כתב הט"ז והש"ך אלא שבש"ך הניח דברי הרב בצ"ע ולפמ"ש ניתחא:
(כו) דהולכין תמיד אחר תחלת הראיה. ומה שראתה אחר כך דמים יתרים הוא דאתוספו בה ואם כן נקבע לה וסת לדילוג וחוששת י"ח בתמוז ולי"ט באב וכן לעולם וכה"ג פסק המחבר לעיל סימן קפ"ד סעיף ו' וכתב במעדני מלך ד' רצ"ו ע"א תימ' דלעיל בסי' קפ"ד ס"ד כתב דאשה שמשתנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים או לאחר כשיגיע וסתה צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו שהרי זה סותר להא דפסק דאין הולכין אלא לאחר התחלת וסת בלבד וכיון שעברה עונה ראשונה ולא ראתה מותרת עכ"ל ועיין בש"ך מ"ש ליישב קושיא זו ובאמת לע"ד מעיקרא לק"מ ואין זו דומה לזו כלל דלעיל מיירי באשה שאין לה וסת קבוע כמבואר בהגהות מיימוני להדיא אף בהגיע יום שלשים שהיא עונה בינונית דרכה להקדים ראייתה לגמרי ב' או ג' ימים או לאחר ולפעמים היא רואה בזמן וסתה ולא מיירי בהמשכת הוסת על כן צריכה לפרוש באותו זמן העונה דאולי תראה משא"כ כאן שיש לה וסת קבוע בדלוג ע"י תחלת ראייתה וחוששת את"כ לוסת הדלוג וק"ל:
(כז) היתה רגילה לראות יום עשרים. הטור ושאר פוסקים כתבו דמדין התלמוד אין האשה קובעת וסת בימי נדתה ולא בימי זיבתה והאריכו בדינים אלו והמחבר והרב השמיטו כל זה היינו מפני שכתב הטור והפוסקים בשם הרמב"ם דכיון דהאידנא נהגו להחמיר על עצמן שלא להפריש בין ימי נדה לימי זיבה ה"נ לענין קביעות וסת אין חילוק כל זה פשוט וברור ובספר נקודת הכסף בהג"ה השיג על הב"י והרב וכתב דהרמב"ם לא קאמר אלא לחומרא דקבעה וסת אף בימי נדה ובימי זיבה אבל לא להקל דודאי לא יחלוק על התלמוד וכבר נתבאר לעיל בכמה דוכתי דיני חומר וסת שאינו קבוע מקבוע גם מי שאין לה וסת קבוע צריכה לחוש לוסת החדש ולהפלגה משא"כ בקבוע והכי משמע מדברי הרשב"א בתה"א והה"מ בשם הרמב"ם דלא קאמר אלא להחמיר וא"כ היה ליה להמחבר והרב להביא דינים אלו עכ"ל ולע"ד יפה כוון בזה הב"י ואין להחמיר בוסתות דרבנן כולי האי בזמן הזה ותדע דהא עיקר הטעם כתב הרשב"א בתה"א והובא גם כן בב"י שכתב וז"ל ואם אתה מחלק להם בין ימי נדה לימי זיבה נמצאת מצריכין ללמוד פתחי נדה וימי זיבה עכ"ל משמע להדיא דבשום ענין אין לחלק וק"ל וע"ל ס"ק נ"ב:
(כח) ראתה לסוף ך'. פי' שהאשה זו שהיתה רגילה לראות לוסת דהפלגה מך' לך' ואח"כ שינתה ולא ראתה עד הפלגת ל' וכן בפעם שנית לא ראתה עד ל' ואח"כ כשהגיע לל' לא ראתה רק אחר ל' ראתה פעם אתחת ואח"כ ראתה מופלג מאותה ראיה ך' חזרה לקביעות הראשון אע"ג דג"פ לא ראתה ביום ך' לא נעקר יום ך' כיון שלא נקבע יום ל' שאם אשה מדלגת וסת א' פעמים וג' פעמים ואינו נקבעת ביניהם ליום אחר לא נעקר הוסת הראשון עד שתקבע לה וסת אחר (כן הוא משמעות הש"ס ופירוש רש"י והרא"ש וזה כוונת רשב"א בתה"א וכ"כ הש"ך בנה"כ ונסתלק תמיהות הט"ז בזה על הב"י וש"ע) ואע"ג דאף אם לא היה הקביעות הא' בכ' נעקר הוסת הל' כיון ששינתה פעם אחת בהפלגה קודם שנקבע כמ"ש הש"ך בס"ק מ' (אך בוסת החדש יש חילוק כמ"ש הש"ך שם) מ"מ אתי לאשמועינן דאף שלא ראתה ג"פ ביום ך' חוזרת לקביעות הראשון ובמ"מ דף רצ"ו ע"ב כתב דלאו דוקא כשלא ראתה בשלשים השלישית אלא כשעדיין לא הגיע הפלגת ל' דמיד אחר הראיה שניה ביום ל' ראתה בהפלגת כ' חזרה לקביעות הראשון ואינה חוששת לל' ואע"פ שלא נעקר עדיין ע"י שלא ראתה בו אפ"ה זה שראתה בעשרים שהוא יום קביעות הראשון מחשיב לה לעקירת של ב' ראיות דל' עכ"ל ועיין בש"ך שהניח פי' זה בקושיא:
(כט) שינתה ראיותיה. זה ג"כ קאי אסעיף שקודם זה דהיה לה וסת לכ' ושינתה ראייתה לל' ול"ב ול"ד דלית כאן רק ד' ראיות שהם ב' דילוגים לכן אין לה וסת כלל משא"כ אם שינתה עוד וראתה עוד בל"ו הרי כאן ה' ראיות שהם שלשה דילוגים וקבעה וסת לדילוגים וחוששת אח"כ לל"ח וכן לעולם וכל זה קאי אליבא דדעה ראשונה שהביא המחבר לעיל סעיף ו' דלדעה שניה סגי בהפלגה בדילוג בד' ראיות עמ"ש לעיל בס"ק ח' ועיין בש"ך:
(ל) ואין לה וסת כלל. וצריכה לחוש ליום ל"ד להפלגה ולעונה בינונית כמבואר לעיל ולפי מה שנתבאר לעיל סעיף ז' צריכה לחוש ג"כ לוסת הדילוג וק"ל:
(לא) וה"ה להפסיקה מלראות ג' עונות. כן פירש הב"י ל' הטור ומהרש"ל פירש דברי הטור בדרך אחר בדברים ברורים וכ"כ הב"ח ואף שהדרישה והט"ז השיגו עליו עיין בנה"כ שמיישב כל דבריו בטוב טעם ודעת:
(לב) ביום הוסת הראשון. פי' שתראה ראיה אחת ואח"כ ראיה לבסוף ך' דכיון שנעקר ולא ראתה ג' עונות ויום ך' עצמו משא"כ בפסקה פ"א ולא ראתה ביום ך' אף על גב דתו אינה חוששת להפלגת כ' דהא אין כאן הפלגה כיון שלא ראתה כלל ול"ד לוסת חודש דאם עבר עליה ר"ח א' ולא ראתה תחוששת לר"ח הבא אחריו עד שיעברו עליה ג' ר"ח משום די"ל מקרה הוא שלא ראתה בר"ח זה ותראה בר"ח אחר כיון שרגילה לראות בר"ח אבל בהפלגה א"א לומר כן דהרי כשתראה לבסוף מ' לא תראה בהפלגת כ' כ"כ מהרש"ל והב"ח והש"ך בנה"כ מכל מקום מיד שתראה שוב ראיה ראשונה אימת ומתי שיהיה חוששת וחוזרת מיד לקביעות הראשון כיון שלא נעקר רק פעם אתת משא"כ בעברו עליה ג' עונות צריכה דוקא לחזור ולראות ביום ך' עצמו וכן פירש הש"ך בנה"כ דברי הש"ע ושלא כמ"ש הט"ז דברי הש"ע הם שלא בדקדוק ול"ד לדלקמן ס"ס זה במעוברת ומניקה משום דהתם לא נעקר וסתה אלא שהיא מסולקת דמים ע"י העיבור מיד חזרה לקביעות וסתה וק"ל:
(לג) חזר הוסת למקומו. כיון שלא נקבע לה וסת אחר בג"פ:
(לד) ומ"מ חוששת לו. כמו לוסת שאינו קבוע ומבואר בהגה' מיימוני שהביא בב"י דהיינו דוקא בראתה ג' פעמים אבל בשביל פעם אחת אינה חוששת וכתב הש"ך והיינו דוקא בוסת הקפיצה בלבד אבל בוסת הקפיצה בימים ידועים בימי החדש או בהפלגה אף בפעם א' חוששת ועיין בש"כ:
(לה) שהרי נודע שהיום גורם. זה הוא דעת הרמב"ם ורבים חלקו עליו ועיין בש"ך שמתמיה על המחבר והרב שלא כתבו דברי החולקים ועיין בב"י שכתב בשם הרמב"ן שכתב שבטלנו דעתנו מפני דעת הרמב"ם לכן נ"ל שסתם כאן כדבריו:
(לו) אינה חוששת. ומכל מקום חוששת לעונה בינונית כמבואר לעיל סס"ק קפ"ד:
(לז) אלא לקפיצות. ואינו נעקר אא"כ שתקפוץ ג"פ באותו יום ותמצא טהורה:
(לח) הרבה פעמים זאח"ז. דהיינו שעה או שתים בשעה שרגילה לראות. ב"י בשם הרא"ש והתוס':
(לט) אינה חוששת. כלל וכלל אפילו לוסת שאינו קבוע ואף על גב דנתבאר בסעיף כ"א דחוששת לוסת שאינו קבוע היינו בלא נקבע עדיין לשניהן יחד וכ"כ הדרישה והש"ך והט"ז וכן משמעות הרב בהג"ה דלא כב"י ודבריו תמוהין ועד"ר:
(מ) שפיהוק של אתמול גורם. ול"ד לדלעיל ס"ס י"ז דאמרינן דהיום גורם ולא קפיצה דאתמול דשאני קפיצה דמחמת אונס היא בא כ"כ דרישה סעיף ס' וגם העט"ז והמע"מ סוף דף רצ"ח חילקו בזה ועיין במשמרת הבית דף קע"ד ע"א שמחלק להדיא כה"ג וכ"כ הש"ך והט"ז וכ"כ בתשובת חוט השני סימן י"ד אך שדוחה שם חילוק זה לעיל שלא מצא הדבר בשום ספר וב סימן ט"ו מדחיק מאד בישוב קושיא זו וכתב שנמשך אחר הב"י וצירף לזה דעת הרמב"ם וזה ודאי אינו דלדעת הרמב"ם פשיטא שקבעה הוסת לימים ולא לפיהוק כי לדעתו אין קובעת כלל לפיהוקין וכמ"ש המ"מ פ"ח מהא"ב:
(מא) ואסורה לשמש עד שתבדוק. וכתב הב"ח דהיינו לכתחלה בשעת הוסת אסורה לשמש וצריכה בדיקה כדי להתיר אחר הוסת אע"ג דאם עברה ולא בדקה מותרת בלא בדיקה מ"מ לכתחלה צריכה לבדוק בשעת וסת כדי שתהא מותרת לאחר שעבר הוסת אבל אם עבר ולא בדקה ודאי מותרת לאחר הוסת בלא בדיקה אפילו בוסת הגוף (כדמשמע מסעיף כ"ו) עכ"ל הב"ח ועיין בפריש' שכתב כמה פירושים בזה ותופס פירוש זה לעיקר והט"ז דוחה פירוש זה ואין דבריו מוכרחים ועיין בנה"כ שפירש גם כן בדרך אחר קצת גם השיג על הט"ז וז"ל וגם מה שאמר וז"ל דהתם דיעבד והכא לכתחלה אין לו הבנה כלל דמה דיעבד ולכתחלה שייך הכא עכ"ל בודאי נתעלם ממנו דברי הב"ח והפרישה וכמ"ש והוא נכון:
(מב) אכלה בצל וראתה וכו'. משמע דג' אכילות אלו א' מהם קובע את חבירו וכ"כ בית יוסף ועיין בב"ח שכתב שהטור היה מסתפק בדבר זה לכן השמיט דין זה:
(מג) אפילו בלא ימים שוים. וראוי לחוש לדברי שניהם להחמיר וע"ל סוף סימן קפ"ד שיש עוד נפקותא בין שתי הדעות לענין עונה בינונית ועמ"ש שם:
(מד) וכולם אין חוששין להם. והיינו דוקא בוסת הבאים ע"י מקרה כמו פיהוק אבל בוסת הקפיצות כיון שאינו נקבע אלא עם הימים ודאי דאסורה כל העונה וכמבואר בסעיף כ"ה ועיין בש"כ:
(מה) אלא נמשכת גם אחר הוסת. וכ"ש אם מתחלת קודם הוסת דצריכה לפרוש כל אותה עונה שלפני הוסת. ש"ך:
(מו) עד סוף עונה אחת. עיין בב"י מה שמתרץ בזה דלא תקשה מדלעיל סימן קפ"ד ועיין בב"ח והש"ך מה שתירץ בזה:
(מז) אסורה כל עונת הוסת. כ"כ הב"י בשם הרא"ש בשם הראב"ד אכן לעיל בס"ס קפ"ד הביא הב"י בשם הראב"ד דוסת שבא ע"י מקרה בין שיש לה יום קבוע וכו' גם כן אינה אסורה אלא לשעתה ועיין בט"ז שהאריך לתרץ אבל משמעות ל' הרא"ש והראב"ד בספר בעל הנפש אינו כן וכן השיג עליו הש"ך בנה"כ אך שמדחיק שם מאד ליישב דברי הראב"ד אבל באמת יותר נ"ל דהרא"ש סברא דנפשיה כתב בדין זה דאסור כל העונה (והב"י שכתב) שהרא"ש כ"כ בשם הראב"ד היינו לפי שהרא"ש סיים שם בסוף דבריו וכל זה דקדוק הראב"ד אבל באמת לא קאי אדין זה רק אשאר דינים שהוזכרו שם בהרא"ש (כמבואר בספר בעל הנפש) והוא שלא כדעת הראב"ד דלעיל והרב שפסק לעיל בסימן קפ"ד סעיף ב' דבוסת התלוי בשינוי הגוף אינה חוששת רק בשעת וסתה מיירי שלא בא בזמן ידוע וק"ל:
(מח) שלא הגיעה לימי הנעורים. כדלקמן סי' ק"צ סעיף ב':
(מט) אם פסקה ג' עונות. שהם צ' יום אפילו היתה וסתה וסת הסירוג מב' חדשים לב' חדשים וכן בוסת ההפלגה שהיא מל"ה לל"ה ימים דבגדולה בעינן שעברו עליה ג"פ מב' חדשים לב' חדשים או ג"פ מל"ה לל"ה משא"כ כאן דסגי בג' עונות בינוניות ואינה חוששת לוסת הראשון דהיינו מב' חדשים לב' חדשים ולוסת הפלגה אם שוב תראה פעם אחת. ש"ך ושאר אחרונים:
(נ) ואפי' חזרה לראות באותן עונות. פירוש לא מבעיא אם לא חזרה וראתה באותן עונות או לא ראתה כלל (וכמ"ש בס"ק מ"ט) או ראתה פעם אחת דאינה חוששת לקביעות הראשון אלא אפילו חזרה לראות ב"פ בקביעות הראשון אפ"ה אינה חוששת כל שלא חזר ונקבע ג"פ גם זה שם:
(נא) עד שתחזור ותקבענו ג"פ. משמע קצת מהל' שתקבענו דדוקא שתראה דרך קביעות דהיינו ג"פ בראיות מכוונות וכ"כ הט"ז משמע קצת מלשון הרשב"א שהובא בב"י דתינוקת וזקנה אינה חוששת לוסת שאינו קבוע כלל משמע אפילו ראתה ג"פ ועדיין הוא וסת שאינו קבוע כלל בראיות שאינן מכוונות אינה חוששת לוסת שאינו קבוע אבל הט"ז כתב דדעת הש"ע אינו כן דאף לוסת שאינו קבוע חוששת כל שראתה ג"פ רק לוסת הקבוע הראשון אינה חוששת עד שתחזור ותקבענו ועיין בספר נה"כ שהשיג עליו:
(נב) וזקנה. ע"ל סימן קס"ד סעיף ג' ועיין בש"ך שכתב וז"ל ודע דבכל מקום שנאמר בכל סימן זה שקבעה וסת אם הוא להקל הוא דוקא שלא בימי נדה וימי זיבה כדאיתא ברשב"א וטור ושאר פוסקים עכ"ל וכבר כתבתי לעיל ס"ק כ"ז כן בשם ספר נה"כ ודחיתי דבריו ע"ש:
(נג) שזקנה כל כך שראויה. ואע"פ שהיא מקפדת וכן אם אינה ראויה לראות אע"פ שהיא אינה מקפדת כי לאו בדידה תליא מילתא כמ"ש הב"י בשם הירושלמי:
(נד) ואינה חוששת. בפ"ק דנדה יש פלוגתא בזה דחד אמר כל שאינה בושה וחד אמר כל שאינה מקפדת ואיכא בינייהו בושה ואינה מקפדת ופסק הרשב"א והרמב"ם ורבינו ירוחם כמ"ד שאינה מקפדת והטעם נ"ל לפי שבירושלמי איתא להדיא כמ"ד כל שאינה מקפדת וגם הוא מידי דרבנן אזלינן לקולא וכ"כ הכסף משנה פ"ד מהל' מטמא משכב ומושב ונראה שזה ג"כ דעת הטור והמחבר והאי אינה חוששת פירושו שאינה מקפדת וכן משמע מדברי הב"י וכן הלבוש כתב להדיא ואינה מקפדת כל זה נראה פשוט ודלא כמ"ש הט"ז דדעת הטור והמחבר לפסוק לחומרא כמ"ד כל שאינה בושה דזה ודאי אינו משמעות הב"י (וגם אינו בכלל הלשון של אינה חוששת) והכ"מ דפ"ד מהל' מטמאי משכב ומושב:
(נה) ורביעית בב'. ורביעית בך' לחדש הכי גרסי' כ"כ הש"ך:
(נו) אינה קובעת וסת. הא"ח מחמיר בזה כדעת הרמב"ן ועיין בש"ך שהאריך לפרש טעם המחבר שפסק להקל וכן עיקר ועמ"ש ס"ק נ"ד:
(נז) חוששת לד"ח הראשון. ואף אם לא ראתה בו חוששת לר"ח שני וכן לג' שאינו עוקר בפחות מג"פ. ש"ך בשם ב"י והאחרונים:
(נח) שהיא פוגעת בו. פסק המחבר כהרשב"א לפי שכתב בב"י שכן משמעות הש"ס מלתא בטעמא ע"ש והש"ך מתמיה על המחבר שפסק בזה להחמיר נגד דעת הטור והרמב"ן שפסקו דאינה חוששת אא"כ ראתה פעם אחת:
(נט) אי אפשר לחוש. כיון שאין כאן בהפלגה שום ראיה שתשער ממנה ועמ"ש לעיל ס"ק נ"ב:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |