דרישה/יורה דעה/קפט

דרישה ‏ יורה דעה קפט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וזה נקרא וסת ההפלגות כתב ב"י שה' מיני וסתות הן. האחד וסת ההפלגות שנתבאר. הב' וסת הימים דהיינו שהיא למודה לראות ביום ידוע בחודש או ביום ידוע בשבוע. הג' וסת התלוי במעשה לבד כגון פיהקה וראתה או עטשה וראתה וזה נקרא וסת דגופה. הד' וסת מורכב דהיינו שהוא תלוי בימים ובמעשה כגון שקפצה ביום ידוע מהחדש וראתה. הה' וסת הדילוג שראתה היום ולסוף ל' ולל"א ולל"ב או בט"ו בניסן ובי"ו באייר ובי"ו בסיון ובכלל זה הוא וסת הסירוג עכ"ה):

ב

ושלא קבעתו ג"פ אם הגיע זמן הוסת ולא בדקה ולא ראתה כו' וכתב ב"י בשם הרשב"א דמ"מ כשיגיע לה עונה בינונית לשלשים יום הו"ל כוסת קבוע ואע"פ שלא הרגישה בדם אסורה עד שתבדוק ותמצא טהורה ולא הוצרך רבינו לכותבו מפני שכבר כתב בסימן זה ובסימן קפ"ד דלמי שאין לו וסת קבוע הו"ל יום ל' כוסת הקבוע עכ"ל:

ג

ואפילו לשמואל אם היה לה וסת קודם שהתחילה כו' מדברי רבינו משמע אע"ג דלא היה בדילוג השוה בערך שאר הדילוגים אפ"ה עכ"פ שם דיליג עליה ואמרי' ימי החודש בדילוג גורמין כיון שמתחילה שינתה ודילגה עד יום ט"ו ואח"כ לי"ו ואח"כ לי"ז אבל בגמרא ס"פ האשה לא משמע לכאורה הכי דפריך שם לשמואל ז"ל מיתיבי ראתה יום עשרים ואחד לחודש זה יום עשרים ושנים בחודש זה יום עשרים ושלשה בחודש זה קבעה לה וסת ש"מ דקבעה וסת בג' ראיות וראייה ראשונה בכלל אמר לך שמואל הב"ע כגון דרגילה למיחזי ביום עשרים ושינתה ליום כ"א דיקא נמי דשבקינן ליום עשרים ונקט ליום כ"א ש"מ: פי' מדהתחיל התנא ואמר ראתה יום כ"א ול"ק ראתה יום עשרים עכ"ל רש"י ש"מ דגמרא מוקי לה בשינתה ראשונה דילוגה בשוה מעשרים לכ"א דומיא דאינך דילוגים מיהו אינו מוכרח די"ל דהגמרא מכח דיוק הברייתא מוקי לה הכי והברייתא חדא מינייהו נקט ברמיזא דלישנא בקצרה. ומ"ש רבינו שאף הראשונה בדילוג ראתה אותה שדלגה מוסתה הקבוע לה. הא דנקט הקבוע לה לכאורה נראה דדוקא קאמר דכיון דקבעה כבר וסת ודילגה ממנו איכא שם דילוג עליה טפי וכדאיתא בגמרא דף ס"ד ע"א דמה"ט קאמר שם לרב דהו"א א"צ כ"כ דילוגין ע"ש:

ד

ואם לא ראתה חוששת לט' בו ז"ל ב"י דכיון דראיה ראשונה היה בר"ח אילו היתה חוזרת לראות בר"ח שסמוך לו היינו אומרים דראייה הראשונה שראתה בר"ח היא עיקר בה הולך הוסת ליקבע ולא חיישינן לראיה שנייה שראתה בכ' בו דאמרינן מקרה היא ודמים יתירים הוא דאיתוספא בה הלכך אינה חוששת לא לט' באייר ולא לעשרים בו וכשלא ראתה בר"ח אייר שהוא וסת הראייה ראשונה איגלאי מילתא דראייה שנייה לא היתה במקרה וצריכה לחוש לוסת הפלגת הימים ולוסת הפלגת ימי החודש עכ"ל והנה מ"ש חוששת לא' באייר מפני ר"ח ניסן היינו משום דכשראתה בכ' בניסן לא נחשב כעקירה עד שיבא אותו יום עצמו דראתה בו כבר דהיינו ר"ח והיינו ר"ח אייר ולא ראתה דאז נעקר וסת דר"ח אבל לא נ"ל כלל לומר דלא חיישינן לתרי וסת החודש דאין טעם לדבר גם לקמן בסימן זה מוכח איפכא דכתב דקובעת וסת בתוך וסת לדידן כגון ראתה ג"פ בר"ח וכ"ה בו כו' וגם בימיהן דלא קבעינן וסת בתוך וסת היינו מטעם דלא קבעה וסת בימי נדה או בימי זיבה אבל מטעם דלא קבעה תרי וסת החדש בזה לא הוי קפידא ואף שיש ליישב ולומר דשאני התם שראינו שכבר קבעה שניהם ג"פ אבל למיחש לא חיישינן מ"מ יש ראייה ממ"ש שם מיד אחר זה ז"ל אבל אם ראתה אותו ממעיין סתום כגון שראתה אותו ב"פ בר"ח ובפ"ג בכ"ה בחדש ובר"ח קובעת בר"ח וחוששת נמי ליום הקדימה שמא וסת אחר היא קובעת ומדקאמר חוששת נמי ליום הקדימה משמע דאינו ר"ל דחששא היא להפלגה דיש מכ"ה עד ר"ח אלא חוששת ליום כ"ה עצמו שמא הוא הגורם וצריכה לחוש ליום כ"ה לחודש השני הבא אחריו אע"פ שכבר קבעה ג"פ לראות בר"ח הרי לפנינו דחוששת לתרי וסת החודש. ומזה אין סתירה למ"ש בפרישה דאם קבעה וסת הפלגה שוב א"צ לחוש לשום חששא אלא לוסת הפלגה דקבעה היינו משום דשאני התם דאמרינן דאותן ראיות שראתה כבר הן היו מחמת וסת הפלגה עד"מ דאם ראתה בר"ח ניסן ובעשרים בו ובט' באייר ובכ"ח בו א"צ לחוש לתשעה בסיון משום ט' באייר דהואיל שראתה עכשיו בכ"ח איגלאי מילתא למפרע דראיית ט' באייר היה משום הפלגה ולא משום וסת החודש ומה"ט נמי א"צ לחוש לכ"ח בסיון משום כ"ח באייר משום דאיגלאי דכל הראיות היו משום הפלגה משא"כ לקמן דוסת דר"ח א"צ לראיית כ"ה בחודש ואין זה תלוי בזה וכן איפכא נמי אם קבעה ג"פ בר"ח אין צריכה לחוש לוסת הפלגה מזה הטעם אבל זה צ"ע אם ראתה בר"ח אדר ובר"ח ניסן ובט"ז בו ובר"ח אייר דקבעה וסת לר"ח אי צריכה לחוש להפלגה דט"ז ימים דאיכא למימר הואיל שראתה בט"ז בניסן ובר"ח אייר לא עקרה ראייתה איכא למיחש שמא תקבע וסת להפלגה לט"ז ימים הואיל שזאת הפלגה לא נעקרה שום פעם ודוקא בכה"ג איכא לספקא אבל אי חזרה וראתה בי"ב בחדש ניסן ובר"ח אייר א"צ למיחש למידי דהואיל דלא ראתה בכ"ד לחודש נעקרה ההפלגה שיש מר"ח ניסן עד י"ב בו וא"ל דתיחוש להפלגה שיש מי"ב בניסן עד ר"ח אייר דהיינו י"ט ימים ותיחוש לי"ט באייר כמו שאתה אמרת שצריכה לחוש להפלגה שיש מט"ז בניסן עד ר"ח אייר דשנא ושנא יש דהכא צריך אתה לומר דר"ח אייר יגרום הפלגה חדשה וזה לא אמרי' הואיל שאיגלאי מילתא שראיית ר"ח אייר הוה משום וסת חדש לאפוקי הפלגה דט"ז לא הוי הפלגה חדשה דהא ההפלגה מתחלת כבר מר"ח ניסן ועד ט"ז בו וכשראתה גם בר"ח אייר שהוא ט"ז ימים לראיית ט"ז ניסן אף שחשבינן לה לראיית וסת החדש מ"מ גם ראיית ההפלגה שכבר התחילה בו בט"ז ניסן הוא בכללה ראייה שראתה בר"ח אייר וצריך לחזור לחוש לט"ז אייר וק"ל:

ה

ואינה חוששת לוסת הסירוגין כו' וגדולה מזו כתב הראב"ד שאם ראתה בר"ח ניסן ולא ראתה אייר וראתה בר"ח סיון חוששת לר"ח תמוז ואם לא ראתה בר"ח תמוז אינה חוששת לר"ח אב אף ע"פ שהם הפלגות ב' חדשים כעין הפלגה ראשונה מפני שהפסקת חודש השני בטלה ראייתה חודש הראשון וראיית חודש הג' הוא התחלת וסת וחוששת לר"ח הסמוך ולא יותר (וכן פסק בש"ע) ולכאורה משמע מדברי רבינו דלא ס"ל הכי מדכתב עד שתראה בו משמע הא ראתה בו חוששת לסירוגין דהיינו לר"ח אב מיהו אינו מוכרח אלא ה"ק א"צ שום הרחקה ופרישה ואין כאן צד טומאה עד שתראה בהדיא:

ו

אירע לה ראייה ליום כ"ג כו' עיין מ"ש בפרישה. גם בש"ע כתב השלשה דינים דין הנ"ל ראתה היום ולסוף ל' ולסוף ל"א כו' ודין זה דשינתה לכ' וכ"א וכ"ב וכ"ג וגם לדין האחרון שינתה ולא השוה כגון לל' ול"ב ולל"ד דאין לה וסת כלל ונמצא דבריו סותרין זא"ז ע"ש סעיף ה' י"ד ט"ו ונ"ל דבסעיף ה' ל"ד קאמר אלא בא לרמז וסת דדילוג וכמ"ש בפרישה בסמוך ביישוב הטור. ולכאורה היה נ"ל לחלק ולומר דמ"ש רבינו תחילה בחזרה וראתה שנייה ל' ול"א ול"ב דמצינו דמועיל אליבא דכ"ע כגון שראתה היום ראשונה בט"ו בניסן ואח"כ כשראתה ביום ל' נמצאו דכלין הל' בי"ד באייר ואח"כ כשראתה ראייה שלישית בל"א יום נמצא שכלין בט"ו סיון ואח"כ כשראתה רביעית לל"ב כלין י"ו תמוז דוק ותמצא כן כיון שניסן וסיון מלאים ואייר חסר ויום הראיות נמי עולין בחשבון כמו שצריכין לומר בל' הרמב"ן הנ"ל שכתב שעשרים כלין בט' באייר כמ"ש שם. ונמצא כיון שראתה תחילה ביום ט"ו לחדש ניסן ואח"כ דלגה ג"פ לי"ד וט"ו וי"ו לחדש בזה אפי' שמואל מודה כמ"ש בסמוך בהיתה לה וסת כבר ושנתה אותה וראתה ג"פ זא"ז בדילוג ט"ו י"ו י"ז. דהא כתבתי שם דהאי שנתה א"צ לומר ששנתה ודלגה בדילוג השוה. ואע"ג דרבינו סתם וכתב ל' ול"א ול"ב ולא תלה הדבר בימי החדש וג"כ לא מצינו שיחול כן אלא כשנתחיל באמצע חדש ניסן ודוגמתו בחדש מלא אבל כשנתחיל בר"ח או באמצע לחדש חסר לא מצינו זה מ"מ הא כבר כתבתי דרבינו קיצר וכ"כ אליבא דרב וממילא נלמד לשמואל כשדלגה עוד פ"א אלא שבאתי לכתוב שבכלל דבריו לרב איתא נמי נפקותא אליבא דהלכתא אליבא דשמואל וכמ"ש ובזה נתיישב ג"כ הש"ע דעולה הכל אליבא דהלכתא ודו"ק (ויש ליישב את הטור ולחלק דשאני בפלוגתא דרב ושמואל בדילוג ימי החודש הנ"ל דראיית י"ז בסיון אינה מופלגת מי"ו באייר כמו שהוא מופלג י"ו באייר מט"ו בניסן שהרי ניסן מלא ואייר חסר נמצא שלא נודע עדיין שמדלגה דלמא למספר ימי הפלגה היא תראה ונסתרה ראיית י"ו באייר שהיתה ל"ב ימים מט"ו בניסן וזו אינה אלא ל"א יום משא"כ כשחזרה לראות בי"ח בתמוז שאז הוברר שימות החדש היא קובעת ולכך צריך ד' ראיות וה"ה לעיל בדילוג דהפלגה דליכא האי חששא בד"פ סגי וא"צ ה"פ ופליג רבינו על הרמב"ן שבכאן ודוק היטב שבזה מיושב דברי רבינו אבל הש"ע נשאר בצ"ע לפ"ז עכ"ה):

ז

ולשאר הימים בוסת הדילוג פי' שאם תראה בפעם כו' אבל ב"י פי' דר"ל שחוששת גם לוסת הדילוג שקבעה בג"פ הללו ואפי' לשמואל ומיירי שהיה לה וסת קודם שהתחילה ושנתה דמודה בה שמואל ומה שקרא לוסת ההפלגה וסת קבוע לפי שהוסתות הקבועים על הרוב הם שוים:

ח

והותר שלשים כיון דקבעה וסת ראשונה ועיין בס"פ האשה והביאה ב"י לשון הגמרא ולשון רש"י והרא"ש שכתבו ז"ל היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושנתה ליום ל' זה וזה אסורים הגיע יום עשרים ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל' הגיע יום ל' וראתה הגיע יום כ' ולא ראתה והגיע יום ל' ולא ראתה הגיע יום כ' וראתה הותר יום ל' ונאסר יום כ' (פירוש כשהיה מתחילה היום כ' יום קבוע וידוע בחדש מש"ה חוזרת לחשוש בראיית כ' לחדש זה וכן פירש"י שם) מפני אורח בזמנו בא עכ"ל הברייתא וע"ז כתב רש"י והרא"ש דאע"ג דלא ראתה ג"פ ביום כ' מ"מ לא נעקר עשרים כיון שלא ראתה ג"פ ביום ל' אלא ב"פ כו' ועיין בב"י סוף דף קצ"ב בד"ה היתה רגילה כו' שהביאו. וא"כ רבינו הו"מ לאשמועינן רבותא לכתוב דאפי' לא ראתה ג"פ ביום כ' וגם ראתה בנתיים ב"פ ביום ל' אפ"ה כשחזרה וראתה ביום כ' חזרה יום כ' למקומה והותר ל' י"ל דמש"ר ואם לאחר ששינתה פעם או פעמיים ליום ל' ראתה לסוף עשרים חזר וסתה של עשרים כו' ר"ל דאף דלא ראתה בנתיים ג"פ בכ' ואדלעיל מיניה קאי וק"ל:

ט

ואם הפסיקה ולא ראתה משעבר כו' חזרה לראות חוששת ליום עשרים קאי בין לשינתה ראיותיה כו' ומביא ב"י ראייה לדין זה מדברי רש"י ורא"ש ומוכח משם בהדיא דלא אמרינן דחזרה לוסת הראשון אלא כשחזרה וראתה באותו יום שהיתה רגילה לראות תחילה כגון בעשרים לחדש דהיינו שהתם קאי אאשה שהיתה לה וסת תחילה בימי החודש וזהו הדין שכתב רבינו אחר זה אבל דין זה קאי אקבעה בהפלגה ואיו לראייתה יום מיוחד בחדש לכן בהפסיקה וחזרה צ"ל דראתה ב' ראיות וק"ל אבל מ"ו פי' בענין אחר וכתב מ"ש רבינו ואם הפסיקה ולא ראתה משעבר עליה יום עשרים כו' קאי על ראיית יום עשרים שהיה וסתה תחילה שוב אינה חוששת לעולם ומותרת לבעלה בלא בדיקה כשיגיע יום עשרים השני כנ"ל עיקר ולא כדברי מהרי"ק עכ"ל ונלע"ד דטעם של מ"ו הוא דכיון דהפסיקה ולא ראתה פ"א כשהגיע מספר הימים של ימי ההפלגה אין כאן יום שיגרום לחשוש דהא לא היה לה מתחילה יום קבוע לראות בו דהא זה מיירי בקבעה תחילה להפלגה דאדלעיל מיניה קאי ואין שייך לומר דתחשוש לסוף יום כ' השני דהא כבר נתבאר דלעולם לא מונין הפלגה אלא מהראייה שלפניה וכיון שפסקה תחילה ולא ראתה ליום עשרים אין כאן ראייה למנות ממנה שנית ונצטרך לומר שתחשוש ליום ארבעים מראייה אחרונה שראתה בו תחילה ולזה לא קבעה לעולם לראות ליום מ' ובשלמא בדין עקירת וסת החודש שכתב רבינו אחר וה שם דוקא בעינן שתפסוק ג' ראשי חדשים ולא תראה בהם דאי לא פסקה אלא חודש א' או שנים שפיר איכא למיחש לר"ח הג' דאיכא יום קבוע שהיתה רגילה לראות בו דגורם החשש והשתא א"ש לדעת מ"ו הא דסתם רבינו וכתב תחילה ואם הפסיקה ולא ראתה ואח"כ בדין וסת החדש פי' דבריו שפסק ג' חדשים ואף שהב"י הביא גמרא ורש"י ורא"ש ושם איירי שפסקה ג"פ אין ראיה דשם מיירי נמי בקבעה תחילה וסת החודש והכי דייק לשון רש"י שכתב ולא ראתה עד כ' לחודש כו' אלא שצ"ע מ"ש רבינו לקמן בסימן זה ל' הרשב"א בתינוקת שקבעה וסת כו' וקאמר שאם פסקה לראות ג' עונות בינונית אינה חוששת כו' מאי איריא ג' עונות דאפילו עונה אחת נמי ודוחק לומר דשם איירי נמי בקבעה תחילה ליום ידוע דעונה בינונית משמע דמוסת הפלגה איירי מיהא ע"כ בלא"ה קשה שם למה נקט שפסקה ג' עונות בינונית והול"ל שפסקה ג' עונות מהעונות ראשונות יהיה מה שיהיה אלא צ"ל דנקט עונות בינונית משום סיפא לאשמועינן דאם ראתה ג"פ מג' עונות לג' עונות מכוונות מש"ה נקט מספר עונה בינונית לאשמועינן דאע"פ דעקרה כל פעם ב' עונות בינונית שדרך נשים לראות בהן מ"מ לא מקרי עקירה אלא קביעות וסת מג' עונות לג' עונות (ועיין מ"ש שם ישוב אחר) גם א"ל ממה שמסיק שם וכתב בדין הזקינה שפסקה ג' עונות ולא ראתה די"ל דאיירי נמי מוסת קבוע לחודש והא דמסיק שם וכתב חזרה וראתה דינה כדין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דמשמע הא אם היה דינה כדין נשים גדולות היתה חוששת לוסת קמייתא אף שכבר פסק ג"פ אינו ר"ל שהיתה חוששת לוסת הראשון אלא היתה חוששת לעונה בינונית גם ליום שראתה דלמא תקבענו לימי החדש כדין נשים שאין להן וסת קבוע משא"כ בתינוקת וזקינה ודו"ק אלא שצ"ע לפי' מ"ו א"כ מ"ש חזרה לראות חוששת ליום עשרים והיינו ממש מ"ש לפני זה היתה רגילה לראות ליום כ' ושינתה ליום ל' זה וזה אסורין דהא ודאי שם יום ל' לאו דוקא אלא ר"ל שינתה לראות יום אחר והיינו הפסיקה מלראות בעונתה דכבר היה לה וחזרה לראות אח"כ וא"כ למה חזר וכתבו אבל לפי' ב"י א"ש דכאן איירי שהפסיקה ג"פ דאז אינה חוששת לוסת הראשון אם לא שחזרה לראות ב"פ כשיעור הפלגה בראשון וכמ"ש. והיותר מזה קשה דמדקאמר זה וזה אסורין ש"מ דלא נעקרה וסת הראשון אף שהפסיקה וכאן קאמר דוקא בחזרה לראות דפירש ב"י ב' ראיות בהפלגה ראשונה (עי' מ"ש לעיל דב"י נמי ס"ל דא"צ ב"פ לראות) וצ"ל דמ"ו לא ס"ל הכי אלא פירש חזרה לראות כפשוטו דאפי' חזרה לראות פעם א' חוששין לוסת הראשון וק"ל:

י

חוששת לכל פעם שתקפוץ ר"ל אפי' בלא זמן ידוע כו' ועי' בב"י שתמה על רבינו למה פסק דקפיצה בלא זמן קבעה וסת והוא דלא כתוס' והרמב"ם והרשב"א אלא הרז"ה לחוד הוא דפסק כן ע"ש. עוד כתב ב"י שם אחר זה ד' קצ"ד ע"ג אמ"ש רבי' קפצה ב"פ באחד בשבת כו' ז"ל היינו כלישנא בתרא כו' גם אח"כ בד"ה ומ"ש אבל אם קפצה כו' עד ומשמע דס"ל דהני תרי לישני לא פליגי כו' ותמה אני ע"ו שהרי בגירסת ספרי גמרות שבידינו דף י"א ע"א בהדיא תרי הלשונות סתרי זא"ז ע"ש. שוב ראיתי בחכמת שלמה שמחק בלישנא בתרא ובשבת קפצה ולא ראתה ע"ש אבל בב"י דף קצ"ג סוף ע"א הביא גירסת הגמרא שבידינו וכאן השמיטו וכמ"ש בח"ש:

יא

איבה חוששת שהרי לא קבעה כו' עיין מ"ש בפרישה (ויש רוצין לחלק מ"ש א"א ז"ל אבל קודם קביעות ג' פעמים חוששת כמ"ש לקמן גבי פיהקה דשאני קפיצה מפיהוק שהיא רואה מחמת אונס ולכן לא חשיבא שתהא צריכה לחשוש רק בשתראה ג' פעמים דחשיבא קבוע וכסברא זאת כתב הרשב"א והביאו ב"י בדף קצ"ד סוף ע"א ולכן כתב רבינו הדין גבי פיהוק וגבי קפיצה לא השמיענו ודו"ק עכ"ה) מה שנ"ל וזהו דלא כב"י שכתב בסמוך גבי פיהקה שכתב רבינו ז"ל ואם בא וסת הגוף לזמן ידוע כגון מר"ח לר"ח או מכ' יום לכ' יום קבעה לה וסת לזמן ולמיחוש הוסת ואינה חוששת אלא לשניהן ביחד כו' דכתב דהאי אינה חוששת ר"ל כדין חשש דוסת הקבוע דאפי' אם עברה העונה ולא הרגישה אפ"ה צריכה בדיקה. אבל מ"מ חוששת כדין וסת שאינה קבוע ולפי דבריו כן הדין ג"כ הכא בקבעה לקפיצות. ולע"ד ל"נ דל' אינה חוששת משמע דאינה חוששת כלל ומה שהביא ב"י שם ראיה ממ"ש אח"כ כו' אין ראיה דשם איירי בלא קבעה לשניהן יחד וק"ל ועמ"ש עוד מה שיש לדקדק אדברי ב"י:

יב

תולין ראיית אחד בשבת בקפיצה שקפצה בשבת כו' עיין בש"ע סעיף י"ז שלא פסק בהא כדברי רבינו אלא כהרמב"ם ורמב"ן דס"ל דתולין אותו ביום אחד לחוד בלא קפיצה ושם בסעיף ב' גבי פיהקה בכה"ג ב"פ ביום אחד וראתה ובפעם הג' פיהקה בשבת ולא ראתה וראתה ביום א' שאחריו ופסק כדברי רבינו שתולין הראייה גם בפיהוק של אתמול וצ"ע מ"ש הא מהא וצ"ל דה"ט משום דבקפיצה פסק שם ג"כ כהרמב"ם דאינה קובעת וסת לנפשה כ"א ע"י זמן כיון דמחמת אונס דקפיצה בא הראייה וכמ"ש ב"י בשם רוב הפוסקים ע"ש וא"כ י"ל כיון שקפצה בשבת ולא ראתה הרי ראינו שעבר האונס ולא בא מחמתו הראייה ותו לא תלינן בו ראייה של יום א' ודו"ק:

יג

בין שהוא קרוב ז"ל הרשב"א וכן אם וסת הקפיצות מובלע בתוך ימי העונה (ר"ל תוך עונה בינונית שהיא מל' יום לל' יום והיא קופצת ורואה מכ' יום לכ' יום עכ"ה) ולא קפצה ולא ראתה ה"ז חוששת ליום העונה. ובעלה הבא מן הדרך שא"צ לשאלה אם יש לה וסת לימים ולקפיצה דאימר לא קפצה ולא ראתה (כמ"ש לעיל סימן קפ"ד) מ"מ צריך לחשוש לעונה בינונית ומחשב לה וישהה עונה בינונית וכדי שתוכל לטבול אח"כ ובא אח"כ עליה כן הביאו ב"י לעיל בסי' קפ"ד לשונו ע"ש (א"ל למה לא משמיענו הרשב"א נפקותא זה אפי' בלא בא מן הדרך דחושש לעונה בינונית אם לא קפצה ולא ראתה י"ל דאשמועינן אף שוסת הקפיצות קילא משאר וסתות לענין הבא מן הדרך כמש"ר לעיל סי' קפ"ד מ"מ מצינו דחמירא ג"כ בזה. עי"ל דאשמעינן אפי' הבא מן הדרך דלא ידע אי קפצה אי לא תלינן לומר דלמא לא קפצה ולא ראתה ומחמרינן וק"ל עכ"ה):

יד

ולא הביאה סימנים ז"ל ב"י נראה דלאו לאפוקי הביאה סימנים בעודה קטנה אתא דהא שומא נינהו אלא לאפוקי הגיעה למי הנעורים ובדקוה ולא הביאה סימנים דכל דבדקוה ולא הביאה סימנים אע"ג שהיא גדולה כמה לא מחזיקין לה בהגיע זמנה לראות כו' עכ"ל ונראה דר"ל האי ולא הביאה סימנים לא אקטנה בשנים קאי אלא בבא בפני עצמה היא ללמדך שגם אם הגיעה לימי הנעורים אם בדקוה ולא מצאו לה סימנים הוא בחזקת קטנה ומיהו לשון אלא לאפוקי לא א"ש. ולכאורה היה נראה למחוק בב"י תיבות ולא ולגרוס לאפוקי הגיעה לימי הנעורים ובדקוה והביאה סימנים ומ"ש אח"כ דכל שבדקוה כו' ה"ק דוקא הביאה סימנים אמעיט דאילו בדקוה ולא הביאה ג"כ מחשב כקטנה. ורשב"א מ"ש ולא הביאה סימנים ג"כ כאילו אמר או לא ואגדולה קאי דדוקא בשלא הביאה סימנים דינה כקטנה משא"כ בהביאה סימנים ולפ"ז יתיישב הכל:

טו

אינה חוששת לוסתה הראשון כלל כו' עיין פירושו בפרישה אבל אין לומר דמ"ש אינה חוששת לוסתה הראשון כלל ר"ל אם הפסיקה צ' יום בלא ראייה אינה צריכה לחוש לוסתה הראשון ר"ל אם היתה רגילה לראות ביום מיוחד כגון בר"ח א"צ לחוש לו לפרוש אותו היום או אם היה לו כבר וסת הפלגה א"צ לחוש ליום ההפלגה כגון שהיתה רגילה לראות מכ' לכ' והפסיקה צ' יום אין צריכה לחוש ליום ק' דהוא יום העונה ואח"כ כתב דאפי' חזרה לראות כו' דז"א דא"כ מאי איריא קטנה כל נשים דעלמא נמי דינא הכי דאם פסקה ג' עונות לא צריכין לחשוש עוד לוסתה הראשון לכן נראה כמ"ש בפרישה ע"ש:

טז

שהיתה למודה לראות בהן כו' עיין מ"ש בפרישה והאריך עוד ב"י וכתב דרשב"א בריש שער ג' בתורת הבית הארוך השוה דין זקנה לקטנה ורבינו הביא דברי הרשב"א לעיל ר"ס קפ"ד ז"ל וכתב הרשב"א בד"א בגדולה אבל בקטנה שלא הגיע' לימי הנעורים כו' א"צ לפרוש ולא כתב שם בשם הרשב"א שגם בזקנה הדין כן. דה"ט משום דרבינו העתיק ל' תורת הבית הקצר ובת"ה הקצר לא כ"כ אלא בקטנה וכן דעת ב"י:

יז

כל שקורין לה אמא כו' התוס' כתבו דלאו בדעתה תלוי הדבר אלא כל שראויה לקרות אמא ואין לה חשש והרמב"ם בפ"ד מהל' משכב כתב כל שקורין אותה זקנה בפניה ואלו ואלו דברי אלהים חיים מ"ו ופלוגתא דתנאי היא וב"י הביאה:

יח

ואם הקדימה כו' חוששת נמי ליום הקדימה ואע"ג שכתב הרמב"ן לעיל דכשהיא קבעה לה וסת שוב אינה חוששת רק חששא אחת וכאן קבעה לה וסת בר"ח למה תחשוש לכ"ה י"ל דשאני הכא דראיית ר"ח הג' לא חשיבא דמים גמורים מאחר שהיה ממעיין פתוח: וכתב רש"ל וכן הדין לימי זיבה כשראתה ב"פ בר"ח וחזרה וראתה בכ' לחדש ובר"ח שראיית ר"ת הג' באחד בימי זיבה לראיית עשרים לחדש עכ"ה):

יט

ורביעית בב' לחדש כו' בי"ס כתוב בהן והרביעית בעשרים לחדש ונלע"ד דאינו נכון דהא ראיית כ' לחדש אינה לא בימי נדה ולא בימי זיבה ומאי אתא לאשמועינן בזה דראתה ג"כ בר"ח ואי אתא לאשמועינן שאע"פ שראיית ר"ח היא בתוך ימי זיבה אפ"ה קובעת אותו ג"כ דזה פשיטא דהא מתחילה קודם ראיית כ' קובעת שלשה פעמים בר"ח ומאי שראתה בר"ח פשיטא דלא נחשב עקירה אע"ג דהוי בימי זיבה מיהו י"ל דשפיר גרסינן כ' ומיירי אפי' שראתה ראיית ר"ח אחר כ' וא"ל א"כ למאי צריך ראייה אחרונה שאחר כ' די"ל דא"כ דלא ראתה בר"ח האחרון נעקר וסת החודש ואע"ג דוסת שנקבע בג"פ אינו נעקר בפ"א הכא שאני הואיל שיש לה וסת אחר שנקבע ג"פ לכן נעקר זה בפ"א שלא תראה בו דהא דקובעת וסת בתוך וסת חידוש הוא ולכן בדבר מועט נעקר אחד מהן וכ"כ ב"י ג"כ לעיל בדברי הרמב"ן גבי לעולם היא חוששת לשניהן עד שתעקר כו' וא"כ אם לא תראה בר"ח האחרון פשיטא דחוששת לראייה כ' דהא אין לה וסת אחר ודו"ק: (כך אינה חוששת לראיה שתראה כו' עיין בתשובת מהר"ם מפדאו"ה סי' כ"ה שהאריך מאד בזה שר"ל שאינה צריכה לא פרישת עונה לסוף ל' לראיה ולא בדיקה כיון שאין לזו דין אשה שאין לה וסת והגדולים שחולקין ע"ז לפי שחוששין לה כדרך שחוששין לאשה שאין לה וסת ע"ש עכ"ה):

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.