אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/פא

יום חמישי כא תמוז - מסכת יומא דף פא

מצות אכילה בערב יום הכיפורים

כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי

דתני חייא בר רב מדיפתי "ועניתם את נפשותיכם בתשעה" (ויקרא כג לב), וכי בתשעה מתענין והלא בעשור מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.

ספק האחרונים אם נשים חייבות באכילת ערב יום כיפור

כתב המנחת חינוך (מצוה שיג): וזה כמה שנים אשר ראיתי בספר אחד ושמו פלאי ואינו בידי, שנסתפק אם נשים חייבות באכילת ערב יום הכיפורים. אי נימא דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, או דילמא כיון דאפקיה רחמנא בלשון עינוי, ובעינוי נשים ג"כ חייבות, מחויבות גם כן באכילת ערב יום הכיפורים. ואיני זוכר אם נפשט לו הספק. וכבר נמצא שספר זה הוא ספר לימודי ה' (לימוד נט) והסיק שם שהחייבים בעינוי חיבים גם באכילת ערב יום הכיפורים.

ונדון זה עמד עליו רבי עקיבא איגר בתשובותיו (ח"א סימן טז) שם נשאל אודות בת חולנית שכל אוכל מזיק לה, וכמה שבועות כל מחיתה מסמי תרופאה, האם חייבת לאכול בערב יום הכיפורים. ופסק רע"א שחלילה וחלילה לה לאכול, ומוסיף שמאחר שהשואל אומר שהיא מלומדה וגם חרדה לדבר אלוקים ובקושי תשמע לו, לכך עצתו ליקח שמש או שני שמשים להגיד לה שבא אגרתא ממני לגזור עליה בגזירה חמורה שלא תאכל שום דבר עודף על מה שרגילה בו בכל יום.

והוסיף רע"א וכתב: אבל אני נבוך בכל נשים הבריאות אם חייבות לאכול בערב יום הכיפורים, דאפשר הן פטורות כמו מכל מצות עשה שהזמן גרמא, או לא, כיון דקרא מפיק לה בלשון ועיניתם את נשותיכם בתשעה לחדש בערב, ולומר דהוי כאילו נתענה בתשיעי ועשירי, ממילא כל שמחויב בתענית עשירי מחוייב לקיים ועניתם וכו' לאכול בתשיעי, וצ"ע לעת הפנאי.

ולכאורה נמצינו למדים שני נוסחים לחייב הנשים ממצוה זו. המנחת חינוך נקט בטעם החיוב שכיון דאפקיה בלשון עינוי ממילא גדרי המצוה והחייבים בה נלמדים מחיוב העינוי, וכל שחייב בעינוי חייב באכילה. ורע"א נקט הנוסח שכיון שהמצות אכילה אינה עומדת בפני עצמה אלא סניף היא למצות העינוי ביום כיפור, שכל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, ממילא כל מי שיש לו עיקר דין העינוי בעשירי ה"ה בכלל החיוב לאכול בתשיעי. וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו.

טעם הכתב סופר ע"פ סברת רש"י שאוכל כדי שיוכל להתענות

ובשו"ת כתב סופר (או"ח סימן קיב) כתב לחייב נשים באכילה זו, וטעמו משום דזיל בתר טעמא, דהנה כתב רש"י בסוגייתנו (יומא פא: ד"ה כל) בביאור חיוב האכילה: והכי משמע קרא ועניתם בתשעה, כלומר התקן עצמך בתשעה כדי שתוכל להתענות בעשרה, ואפקיה קרא בלשון עינוי לומר לך הרי הוא כאילו מתענה בתשעה.

הרי מבואר ברש"י שטעם חיוב האכילה הוא "התקן עצמך בתשעה כדי שתוכל להתענות בעשרה", והיינו שע"י אכילה בתשעה יכול יהיה לצום בעשירי, וממילא נשים המחוייבות בעינוי בעשירי אף בהם שייכת סברא זו להצריכם אכילה בתשיעי כדי שיוכלו להתענות בעשרה, ולכן חייבות הם במצוה זו אף שמצות עשה שהזמן גרמא היא. ואכן כך גם משמע בדברי רש"י בברכות (ח:) והכי קאמר קרא הכינו עצמכם בתשעה לחדש לענוי המחרת.

דקדוק הנצי"ב מדברי רש"י שהאכילה עצמה היא מצוה

אמנם בהעמק שאלה (שאילתא קסז אות יב) העיר מדברי רש"י בראש השנה (ט.) שם כתב רש"י: וכיון דאכילתו עינוי חשיבה, כל דמפיש באכילה ושתיה טפי עדיף, דהא מדקאמר בערב על כרחך לא מקפיד אעינוי תשעה, וכי קרי עינוי בתשעה, אכילה ושתיה דידיה קרי עינוי, ע"כ. וממש"כ דכל דמפיש באכילה ושתיה עדיף משמע דלא מזה הטעם הוא, אלא האכילה עצמה היא מצוה.

והיינו שהנצי"ב פירש כוונת רש"י שהאכילה מערב יום הכיפורים היא כדי שלמחרת יוכל לצום "ולא יהא מוכרח לאכול מפני הסכנה", וכך אכן משמע גם בלשון הטור (סימן תרד) שאף הוא כתב כסברת רש"י, וז"ל: והכי קאמר קרא הכינו עצמכם בתשיעי לעינוי של מחר כו' והוא מאהבת הקב"ה את ישראל שלא צוה להתענות אלא יום אחד בשנה, ולטובתם לכפר עונותיהם, וציום שיאכלו וישתו תחלה כדי שיוכלו להתענות ושלא להזיק להם העינוי. משל למלך שהיה לו בן יחיד וגזר עליו להתענות יום אחד, וצוה להאכילו ולהשקותו קודם כדי שיוכל לסבול.

ולכאורה היה אפשר לומר ברש"י נוסח אחר שמאהבת ה' ציוה שיאכלו קודם ועל ידי זה יחושו העינוי פחות, אף שלא יבואו לכלל סכנה, ולפי זה היה אפשר לפרש שאכן כל כמה שמוסיף לאכול יחוש פחות תוקף העינוי.

אם הטעם שלא יהא מוכרח לאכול או כדי שלא יזיק העינוי

ומכל מקום גם לשון הטור לא משמע כדברי הנצי"ב ש"יהא מוכרח לאכול מפני הסכנה", שהרי הקדים שהוא מאהבת ה' שציום להתענות לטובתם וציום שיאכלו וישתו כדי שלא יזיק להם העינוי. ואם איירי באופן שיהא מוכרח לאכול מפני הסכנה, אם כן הציווי לאכול מטרתו כדי לקיים עצם העינוי ולא כדי שלא יזיק להם העינוי. והטור לא נקט שמאהבתו להם עשה שיוכלו להתענות ולהתכפר, אלא משמע מלשונו שלמרות שמטרת הצום רק לטובתם אעפ"כ מאהבתו ציוה שלא יזיק להם צום זה.

דעת השאילתות כרש"י ושהאכילה תלויה בקיום התענית

והשאילתות (שם) גרס בדברי רב חייא בר רב מדפתי: אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשעה ומתענה בעשירי מעלה עליו הכתוב כאילו נתענה תשיעי ועשירי.

ודקדק הנצי"ב בהעמק שאלה (שם) שלנוסחת השאילתות אין נחשב אכילת תשיעי למצוה אלא אם כן מתענה בעשירי, שהרי קרא אסמכיה לתענית עשירי. ועוד הוסיף בה דברים לפי נוסחה זו, דעיקר מצות אכילה בערב יום הכיפורים אינו אלא כדי שיוכל להתענות בעשירי וכדעת רש"י והטור.

הטעם שאין מברכים על מצות האכילה

ועפ"ז מבאר השאילתות הטעם שאין מברכים על מצות אכילה בערב יום הכיפורים, כיון שאין מצוה בעצם האכילה אלא רק הוה הכנה דמצוה, ואין מברכין אלא על גוף המצוה, וכדרך שאין מברכים על עשיית הציצית, שלמאן דאמר ציצית חובת גברא טעם הדבר הוא שהטלת הציצית אינה אלא הכנה ואין בעשייתה גמר מצוה, וה"ה אכילה בערב יום כיפור אינה אלא הכנה לתענית עשירי ולכן אין מברכים עליה.

וטעם נוסף כתב בשאילתות לכך שאין מברכים על מצהו זו, שהרי כבר נתבאר בנוסחת השאילתות שאין נחשב אכילת תשיעי למצוה אלא אם כן התענה בעשירי, ואם כן הרי זה דומה לטעם שאין מברכים על עשיית ציצית למאן דאמר ציצית חובת מנא, דאף שמקיים מצוה בהטלה אך כיון דעיקר חובת הטלת ציצית אינו אלא כשילבש אחר כך, הרי זה בכלל שאין עשייתן גמר מצוה. והוא הדין מצות אכילה בערב יום כיפור כיון שתלויה ועומדת בתענית עשירי ממילא אין לברך בעת האכילה בתשיעי.

ואף לדעת הסוברים שציצית חובת גברא ואין מברכים על הטלת ציצית מטעם אחר לפי שאינו מקיים כלל מצוה בהטלה אלא רק בלבישה, וא"כ משמע שעד כמה שהיה מקיים מצוה בהטלה היה מברך עליה מיד. מכל מקום תענית שאני שהרי אפשר שיארע אונס ולא יוכל להשלים את תעניתו, ולנוסחת השאילתות שמצות האכילה תלויה בתענית, נמצא שברכתו תהיה ברכה לבטלה, ובתענית יש לחוש לכך שלא יוכל להתענות.

הרי חידש לנו הנצי"ב שלתוספת השאילתות שקיום המצוה תלוי ועומד בקיום התענית, ממילא באופן שלא יקיים התענית נמצא שלא קיים מצות האכילה. וכן לטעמו של רש"י שטעם האכילה לצורך התענית, ממילא חשיבא האכילה כעין הכנה למצוה דעשירי, וכסברת האחרונים שלכך יש לחייב נשים במצוה זו כיון שחייבות בעינוי עשירי חייבות נמי באכילת תשיעי.

דין נשים שאינם מתענות בעשירי

ומכל מקום למרות שחייב הכתב סופר נשים המתענות בעשירי לאכול בתשיעי, כתב שם שנשים שאינן מתענות בעשירי בודאי פטורות מאכילה בתשיעי, והיינו כי כל חיובה לאכול בתשיעי אינו מחמת עצמו שהרי פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, אלא כל חיובה מכח חיובה להתענות בעשירי וכיון שאשה זו אינה מתענה בעשירי, בודאי פטורה מאכילה בתשיעי.

חולה שאינו צריך לצום ביו"כ אם חייב לאכול בערב יו"כ

והנה כל דברי הכתב סופר עד עתה לא היו אלא להחמיר ולחייב במצות אכילה בערב יום כיפור, נשים הפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא. אלא שמוסיף הכתב סופר לדון דאם אזלינן בתר טעמא, אם כן יצא הדין גם להפך שחולה שאינו צריך לצום ביום כיפור גם לא יהיה מחויב באכילת תשיעי כיון שכל האכילה אינה אלא לצורך העינוי בעשירי.

אדם שיודע בברור שאף בלי לאכול יוכל להתענות

ואכן דוגמת זאת רואים אנו בדברי הנצי"ב שהביא טעמו של רש"י וכתב: ולפי זה מי שדעתו ברור שיוכל להתענות אפילו לא יאכל בערב יום הכיפורים אין עליו מצוה כלל. ולכאורה הוא חידוש גדול יותר כי בשלמא אדם חולני אפשר על פי דרך הטבע לדעת אם למחר יוכל להתענות או לא, אך להפך שיודע שיוכל להתענות אף בלא לאכול, זאת מנין לו, וכי אי אפשר שיחלש למחר, ויל"ע. ומכל מקום למעשה לא היקל הכתב סופר לאיש שאינו צריך להתענות שאף לא יאכל בערב יום הכיפורים.

טעמים נוספים במצות האכילה משערי תשובה לרבינו יונה

ובשערי תשובה לרבינו יונה (שער ד אות ח) הביא טעמים נוספים לדין זה, וכידוע מדברי הח"ח שכל דברי רבינו יונה בשערי תשובה הם אליבא דהלכתא, וזה לשונו שם: ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל הקובע סעודה בערב יום הכיפורים כאילו נצטוה להתענות תשיעי ועשירי והתענה בהם, כי הראה שמחתו בהגיע זמן כפרתו, ותהיה לו לעדה על דאגתו לאשמתו ויגונותיו לעוונותיו.

ועוד כתב (שם אות ט): והשנית, כי בשאר ימים טובים אנחנו קובעים סעודה לשמחת המצוה, כי יגדל וישגה מאד שכר המצוה על השמחה, כמו שנאמר (ד"ה א' כט יז) "ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך", ונאמר (דברים כח מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". ומפני שהצום ביום הכפורים, נתחייבו לקבוע הסעודה על שמחת המצוה בערב יום הכיפורים.

ועוד בו שלישיה הביא (שם אות י): והשלישית, למען נחזק להרבות תפלה ותחנונים ביום הכפורים ולשית עצות בנפשנו על התשובה ועיקריה.

והנה לפי כל טעמיו של רבינו יונה יש לחייב אשה באכילה בערב יום כיפור כדרך שחייבוה האחרונים לפי טעמם של רש"י, הטור והשאילתות.

נפקא מינה בין טעמי רבינו יונה לטעם רש"י והטור

והטעם השלישי שכתב רבינו יונה דומה לטעמם של רש"י והטור, אלא שתהיה נ"מ לפי דברי הנצי"ב באופן שיודע שגם בלא אכילה יוכל להתענות אך מאידך יהיה חלש ולא יוכל להרבות בתפלה ותחנונים, שלדעת רש"י והטור שאוכל כדי שיסבול הצום או שלא יצטרך לאכול מחמת הסכנה, אם כן אדם זה אינו חייב לאכול. ואילו לדעת רבינו יונה סו"ס חייב לאכול כדי שיוכל להרבות בתפלה ותחנונים.

וכן יש לדון בסברת הנצי"ב שאין מברכים על מצוה זו כיון דהיא הכשר מצוה לתענית או תלויה בקיום התענית, וטעם זה לא יצדק לפי טעמיו של רבינו יונה [עכ"פ לפי הטעמים הראשונים, ויש לדון לפי טעמו השלישי].

טעם מהרי"צ הלוי שאין מברכים על דבר שלא ניכר שהוא לשם מצוה

וצ"ל כפי שכתב השדי חמד (ח"ט, מערכת יום הכיפורים, סימן א) טעם אחר בשם המרי"צ הלוי שכלל הוא בידנו שלא תקנו ברכה אלא על מצוה הניכרת שיש בה מצוה, אבל דבר שלא ניכר מתוך מעשיו שעושהו מחמת המצוה אשר ציונו הבורא יתברך, כמו אכילה בערב יום כיפור, לא תקנו עליו ברכה. ולא דמי למצה ומרור וכיוצא בזה שניכר מתוך אכילתם שנעשית לשם קיום מצות הבורא.