תוספת יום הכיפורים/יומא/פ/ב

תוספת יום הכיפורים יומא פ ב

דף פ' ע"ב

מתקיף לה ר' זירא מ"ש אכילה כו' איכא למידק מה קשר לקושיא זו עם מ"ש בגמרא מקמי הכי והלא במתניתין דקתני האוכל ככותבת הגסה והשותה מלא לוגמיו תקשי ליה הך קושיא יש לומר דאי במתני' הו"א דמתניתין איירי באדם בינוני ושיעור כותבת ושיעור מלא לוגמיו דאדם בינוני הוי לכל אדם אפילו עוג אבל השתא דשני דבעוג צריך שישתה כמלא לוגמיו לב"ה ובש"א דסגי ברביעית לכל אדם ולא אפליגי אלא לענין שתיה אבל לענין אכילה כ"ע מודו דכל חד וחד. בככותבת השתא נולדה הקושיא מ"ש אכילה משתיה לב"ה ודוק:

מתקיף לה ר' זירא כל העולם בככותבת כו' איכא למידק מה קשר לקושיא זו עם מ' ש בגמרא מקמי הכי והלא במתניתין דקתני האוכל ככותבת הגסה חייב תקשי ליה הך קושי' יש לומר דאי במתניתין הו"א דטעמא הוי משום דשינה הכתוב ולא אמר לא תאכל אלא לא תעונה שינו חכמים בשיעורן מכח אסמכתא דקרא דארץ חטה וכו' דלשעורין נאמר דדבש דהוא תמרים שיעורו הוי לאכילת יוה"ך ולא הוי טעמא משום יתובי דעתא אבל השתא דקאמר דטעמא הוו משום יתובי דעתא ולכך לגבי שתיה משערינן בכל חד וחד לדידיה ואמר דכותבת מייתבא דעתיה בכל אדם ק"ל דזהו הפך המציאו' הסבר' דכל העול' ככותב' ועוג נמי והלא חזינן דעוג אוכל הרב' ומשני קים להו כו' כ"ע טובא ועוג פורתא כלומר דרוב בני אדם כיון שהם קטני הכמות כותבת האוכל שוהה בתוך מיעיהם טובא אבל עוג דבטנו רחבה מיד מתעכלת ושוהא פורתא אבל לעולם אפילו לעוג מייתבא דעתיה בשעת אכילה וחיובא דאוכל דיוה"ך הוא על שעת אכילה ולפיכך כל אדם שאכל כותבת אפילו עוג חייב דהרי לא התענה ונתיישבה דעתו בשעת אכילה ודוק:

מתקיף לה ר' זירא בשר שמן כו' קשה מה קשר לקו' זו והלא במתה עצמה תקשי להו הך קושיא יש לומר דאי במתניתין הו"א משום דגזרת הכתוב דשיעור אכילת יוה"ך הוי ככותבת משום אסמכתא דקרא דארץ חטה כו' כדפרישית לעיל אבל השתא דאמר דטעמא הוי משום יתובי דעתא דשעת אכילה כדפירי' ולפי' אפי' עוג נתיישבה דעתו בשעת אכילה מ"מ אינו דומה בשר שמן ללולבי גפנים דס"ד דאינו מיושב הדעת אפי' בשעת אכילה אי נמי ס"ד דבשר שמן מיושב הדעת בשעת אכילה אפילו פחות מכותבת ומשני קים להו כו' מיהו בשר שמן טובא כלומר זמן ארוך ולולבי גפנים פורתא לפחות מיישב הדעת זמן מועט:

מתקיף לה רבה כזית בכדי אכילת פרס כו' ופרש"י קים לן בכל אותם איסורין כו' דין זה הוא שנוי פ"ג דכריתות וכמה ישהא האוכלן כאלו אכלם קליות דר"מ וחכ"א כו' ופסקו הפוס' הלכה כחכמים וכ"פ הרמב"ם פי"ד דהמ"א ודין כותבת דיוה"ך הביאו הרב המגיד פ"ב משביתת עשור בשם התוספתא אכל וחזר ואכל וכו' יע"ש ומתבאר מלשון המשנה פ"ג דכריתות ומהתוספתא ומלשון רש"י והרמב"ם דשיעור אכילת פרס משערינן מתחלת אכילה א' ע"ס אכילה אחרונה ואלו מדברי הר"ן בפרקין לא משמע הכי שכתב וז"ל ולענין צירופי של אוכלין תנן כל האוכלי' מצטרפין כו' משמע מדבריו דשיעור דאכילת פרס הוי במה שהפסיק בין אכילה ראשונה לאחרונה ואינו מכניס בכלל השיעור מתחלת אכילת אחד וכן נראה מדברי התוספת פ"ה דכריתות והוא תימה וצ"ע. ובר מן דין לשון התוספת שם קשה בעיני וז"ל מתחלה וע"ס כדי אכילת פרס משמע דלתרי גווני מיירי כו' דמשמע דכשיעור שהיית פרס אין מצטרף והא ליתא דבשהיית פרס וביותר מפרס הוא דאין מצטרף ואולי ט"ס יש ובמקום אין מצטרף צריך למחוק תיבת אין ושוב ראיתי בתשובת הרא"ם ח"ב סימן ט"ו דעשה הערה על דברי הר"ן הנזכר לעיל ובסוף מסיק לפרש לדחות דברי הר"ן כשיטת כל הפוסקים יע"ש:

ולענין צרוף המשקין כתב הרמב"ם פי"ד דהלכות מ"א דהשותה רביעית של סתם יינם כו' ובפ"ב דהלכות ש"ע לענין מלא לוגמיו דהוא פחות מרביעית לאדם בינוני כתב שם שתה מעט וחזר ושתה כו' יע"ש והשתא ק"ל אמאי לענין אכילה דיוה"ך אמרינן דאע"ג דהוא שיעורא רבה דהוי ככותבת אמרינן דשיעור צירופו הוא בכדי אכילת פרס כשיעור שהיה דכזית איסור דעלמא ואנו מקלים גבי יוה"ך לומר דדוקא בהך שהיה מייתב' דעתיה טפי מהכי לא מייתבא דעתיה ואלו גבי שתיה דיוה"ך דשיעורה מלא לוגמיו פחות מרביעית מחמרינן דאלו שהא כדי שתיית רביעי' מצטרף כשיעור שתייה דשתיית איסור דעלמא דהוי שיעורו ברביעית ושיעור שהיתו בשתיה בינונית דשיעור רביעית כמו שפירש הרא"ם ח"ב סימן ט"ו ול"מ פ"ב מהלכו' ש"ע הוה לן להקל ביוה"ך ולומר דאם שתה מלא לוגמיו ושהה בה כשיעור שתיה בינונית דמלא לוגמיו מצטרף טפי לא מצטרף אע"ג דיש מתחלת שתיה אחד ע"ס אחרונה כשיעור שתיה בינונית דשיעור רביעית ואולי דקי"ל לרבנן דגבי שתיה דמלא לוגמיו אפילו שהה כדי שתיה בינונית דרביעית מייתבא דעתיה ולפיכך אמרו דשיעור צירוף שהיות שתיית מלא לוגמיו הוי ברביעית ודוק ובענין צירוף שהיית שתיה דכתב הרמב"ם דהוי ברביעית כתב הרב המגיד דיש מי שכתב שאף שיעור השתיה בכדי אכילת פרס ועיין בטור סימן תרי"ב דזו היא דעת הראב"ד פ"י דהלכות תרומות ולמדו כן ממ"ש פ"ג דכריתות כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה בכדי א"פ ותירץ הרב המגיד שעשו חיזק בטומאת גויה דדבריהם עיין פ"י דהלכו' תרומות מ"ש הר"י קרקוס ודברי המגיד קשים להולמם דהכא בגמרא אמרינן הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא כלומר דמקלינן בה ותו קשה מה שהקשה הר"ן על הרמב"ם דשם פ"ג דכריתות תנן אכל אוכלין טמאים ושתה משקים טמאים שתה רביעית יין ונכנס למקדש ושהא כדי אכילת פרס חייב ומפרשים בגמ' דה"ק אכל אוכלין טמאים ושותה משקין טמאים ושתה רביעית יין ושהא באכילתן ובשתייתן בכדי אכילת פרס ונכנס למקדש חייב אלמא דשתיה נמי בכדי א"פ מצטרפת כאכילה ולזה יש לומר דלא קי"ל כהך תנא אלא כסברת ר"א דפליג וסבר דלענין חיוב שתוי מקדש צריך שישתה הרביעית בבת אחד וכן דעת הרמב"ם פ"א דביאת מקדש איברא דאכתי יש להקשות דטעמ' דפליג ר"א הוא משום דבעי שישתנו בבית אחד דרך שכרות ובשתיה כל דהוא לית בה שכרות אבל אם היה אומר דבביאת מקדש מחייב אף בשישהא הו"א דהצירוף הוי בכדי א"פ כדעת ת"ק ושוב ראיתי דהל"מ עמד בזה ע"ש ועוד קשה לי מהא דאמרינן פר' אלו עוברין גבי כותח הבבלי ושכר המדי דפטור משום דלית בית כזית בכדי אכילת פרס וכ"פ הרמב"ם פ"א דחמץ וקשה דשכר המדי הוא משקה ואליבא דהר"ם לא בעי במשקין בכדי א"פ אלא בכדי שתייה רביעית ואפשר דמאי דנקיט בכדי א"פ הוי משום כותח דהוי מידי דאכילה אבל לענין שכר המדי לאו דוקא בכדי א"פ אלא בכדי שתיית רביעית והנה נתבאר מכלל דברינו דבצירוף שהיית שתיה נחלקו הפוסקים דלדעת הרמב"ם הוי ברביעית ולדעת הראב"ד והר"ן ויש מי שכתב דהביא הרב המגיד הוי בכדי א"פ וכל זה לענין צירוף שתיית איסור כגון שותה רביעית יין נסך או רביעית דם כמ"ש הרמב"ם פרק י"ד דהמ"א אמנם לענין שותה מים דאם שותה רביעית מברך אחריו בנ"ר דיש להסתפק אם שתה חצי רביעית מים ושהא מעט מחמת שהמים הם צוננים וחזר ושתה חצי רביעית דנמצא דיש מתחלת שתיה אחד עד סוף שתיה אחרונה יותר מרביעית אם נאמר דאין מצטרפין לענין ברכה אחרונה כשם שאין מצטרפין לענין איסור או דלמא לענין שתית האיסור הוא דאמרו דצריך שישתה הרביעית כשיעור שתיית רביעית לדעת הר' רבינו משה בן מיימוני ז"ל ולדעת שאר פוסקים בכדי א"פ ואם שוהא יותר אינו מצטרף לענין חיוב אבל לענין ברכה אחרונה אע"ג דשהא בשתייתן יברך אחריו כיון דנהנה זה הספק נסתפקנו ימים רבים ולבסוף נפשוט אלינו משום דאהא דכתב הרמב"ם ספ"ג דברכות דשותה פחות מרביעית אינו מברך אחריו כתב מרן הכ"מ וז"ל ומ"ש רביעית דשעורא דמשקין ברביעית טעמו מדאשכחן בעלמא כו' יע"ש וכיון דשיעור רביעית לענין ברכה יליף מאיסור אם כן גם אנו נאמ' דלענין שהיה וצירוף לענין ברכה ילפינן מאיסור:

אמנם אכתי נסתפק לנו זה ימים רבים אם אין מברכין על הקאהו"י ברכה אחרונה כיון דאין אדם שותה רביעית ממנה בבת אחת אלא שותה מעט וחוזר ושותה מעט דאינו יכול לשתות בבת אחת מפני חומה ויש מתחלת שתיה א' ע"ס שתיה אחרונה יותר משתיית רביעית ולפעמים יותר מכדי אכילת פרס או דלמא הא דאמרי' דאם שהא בשאר משקין אינו מצטרף היינו בשאר משקין דיכול לשתותם בבת אחת והוא לא עשה כן אלא שהא בשתיית' אינו מצטרף אבל בשתיית הקאהו"י דהיא חמה ודרך שתייתה בכל כך שהוא כל שהוא יהיה מצטרף זהו תורף הספק שנסתפקנו ימי ראשונה ושמענו שכן נסתפקו חכמים גדולים:

ובימי חורפי הבאתי ראיה דלא אמרינן דרך שתיתו בכך מהא דאמרינן פרק ג' דכריתות לענין טומאת גויה דשותה משקין טמאים דאשה דהיא טומאה ממגע מת מניקה את בנה והוא טהור אף על גב דחלב שלה הוא טמא ואמרו שם הטעם משום דספק ינק כשיעור ספק לא ינק ואת"ל ינק ספק באכילת פרס ספק ינקו ביותר שהרי אינו יונק בבת אחת ופסקו הרמב"ם ספ"ח דאבות שטהור הרי דלא אמרינן דרך יניקת התינוק הוא כל שהוא כל שהוא ויצטרף ועוד ראיה בסוף פרק לולב הגזול מתינוק האוכל כזית דגן דמרחקינן מצואתו יע"ש ועוד ראיה מהא דאמרינן פ' אלו עוברין גבי כותח הבבלי דפטור משום דכשמטבל בו לית ליה ביה כזית בכדי א"פ וכן בשכר המדי ואם איתא דאמרינן דרך שתייתו בכך ומצטרף ביותר מכדי אכילת פרס הול"ל דכותח הבבלי יתחייב כרת באכילתו אפילו שוהה בכזית ביותר מאכילת פרס וכן בשכר המדי יתחייב כרת בשתייתו אפילו שוהא כשתיית רביעית דחמץ ביותר מאכילת פרס דדרך שתיית השכר הוא לשהות בין כוס לכוס אלא ודאי טענת דרך אכילתו בכך ודרך שתייתו בכך על ידי שהייה לא מהני שיצטרף ביותר משיעור שאמרו חכמים באכילת פרס או בכדי שתיית רביעית למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכיון שכן עלה בידינו דאין לברך אחר הקאהו"י כיון דשותה אותה כל שהוא ויש מתחלת שתיה א' ע"ס שתיה אחרונה טפי מרביעית אינו מצטרף לדעת הרמב"ם ואף לדעת הסוברים דשיעור הצירוף הוא בכדי אכילת פרס גם למשקין מכל מקום רוב הפעמים אדם שוהא בשתיית הקאהו"י יותר מא"פ ואף אם ימהר אדם לשתותה בכדי א"פ והוא מצטרף לדעת הראב"ד וסיעתו מכל מקום כיון דהרמב"ם והריא"ג והטור שהם גדולי הפוסקים סבירו להו דשיעור צירוף המשקין הוא בכדי שתיית רביעית בשתיה בינונית ואם שהא אינו מצטרף א"כ לדידהו אם יברך ברכה אחרונה הוי ברכה לבטלה וכיון דהדבר תלוי בפלוגתא דרבוואתא נקטינן דלא יברך:

אחר ימים שעלה בידי הוראה זו הגיע לידי ס' שיורי כה"ג וראיתי בסי' ר"ד דכתב שם דהעיד לו מהר"י אבולעפי' נ"ע שהרב אביו מהרי"ע אבולעפייא לא היה מברך על הקאהו"י ברכה אחרונה ודן הרב שכה"ג שיצא לו מהתוספתא דפסקה הר"מ פ"ב מש"ע והטור סי' תרי"ב והריא"ג בהלכותיו דאי שוהא מתחלת שתיה וע"ס שתיה אחרונה יותר מכדי רביעית אינה מצטרפו' וכתב דאם משם למדו אינו נראה בעיניו חדא דמי האומר דבשתיית הקאהו"י שוהא יותר מכדי רביעית כו' יע"ש. ואחר המחילה אומר דמה שטען תחלה דמי האומר דבשתיית הקאהו"י שוהה יותר מכדי רביעית אין צורך להאריך לדחות טענה זו דעינינו הרואות דשוהא יותר מכדי רביעית מתחלת שתיה עד אחרונה ורוב הפעמים שוהים יותר מכדי א"פ ולמפורסמות א"צ ראיה ומ"ש עוד דשאני התם גבי יוה"ך דהדבר תלוי ביתובי דעתא לזה אני אומר דאם דין זה היו א"א דוקא בשתיה דיוה"ך ולא בשתיה דשאר משקין האסור היינו מקבלין זה החילוק אבל כיון שראינו דדין זה כתבו הרמב"ם פי"ד דהמ"א לענין שתיית נסך ודם ובעלמא לא תלי מלתא משום יתובי דעתא כמו ביוה"ך אלא תלי מלתא משום הנאת גרון ומיעיו ואפ"ה כתב הרמב"ם שם דאם שהה מתחלה וע"ס כדי שתיית רביעית מצטרפים ואם לאו אין מצטרפים משמע בהדיא דשתיית משקים ע"י שהייה לא חשיבא הנאה להתחייב עליה כרת או מלקות ה"נ לא חשיבא הנאה לברך עליה וא"ל דלא ילפינן צרוף לענין ברכה מצרוף דכרת או מלקות דהא חזינן דילפי הפוסקים כדכתי' לעיל משם. מרן הכ"מ. ומ"ש ובלאו הכי התוס' והרא"ש נסתפקו כו' זה אינו מספיק דהרי לדידהו כיון דהוא ספק אין לברך בנ"ר עד שישתה כשיעור וכ"ש לדעת הרמב"ם וסיעתו דאית להו בפשיטות דצריך שיעור. ומ"ש עוד ואע"פ שיש חולקין כו' גם זה אינו מספיק דהרי החולקין הם הרמב"ם וסיעתו דאית להו בפשיטות דברכת בנ"ר צריכה שיעור באוכלין כזית ובמשקין רביעית וילפי לה מדין אוכל מ"א ושותה משקין אסורין וא"כ ה"ה דילפי צירוף שהיה לענין ברכה מדין צרוף שהיה החיוב אוכל מאכל של איסור ושותה משקין אסורין גם מ"ש דמנהג הפשוט לברך על הקאהו"י ברכה אחרונה לזה אני או' דאינו מנהג פשוט דהרי ראינו ושמענו דכמה גדולים יש דאין מברכין ואפי' תימא דהדבר ספק הרי הסכימו כל הפוסקים דכל ס' ברכות להקל וילפי לה ממ"ש הרמב"ם פ"ב דק"ש והטור סי' ס"ז בספק בירך לפני ק"ש דאינו חוזר ומברך וכתב שם מרן הב"י דטעמא משום דהוי ספיקא דרבנן ולקולא וה"ר מנוח כתב עוד טעם אחר משום דהוי ספק לא תשא ולחומרא עכ"ל והכי אמרינן פ' אין עומדין כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא וכ"כ הרמב"ם פרק א' דהלכות ברכות דין ט"ו ובסוף ה' שבועות כתב דהשומע שנשבע חברו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא ה"ז חייב לנדותו יע"ש ומשמע לי מכל זה דאיסור ברכה שאינה צריכה הוי דאורייתא ואפילו לדעת הסוברים דאיסור ברכה שאינה צריכה הוי מדרבנן כמו שהביא דבריהם בס' בני שמואל סי' מ"ב מ"מ הרי אסמכוה אלאו דלא תשא דהיא מן החמורות וא"כ אפילו היה ספק שקול אין לברך כ"ש דיש טענות חזקות שלא לברך אחר שתיית הקאהו"י כדכתי':

מתקיף לה רבא ככותבת בכדי א"פ כו' ופירש רש"י חצי פרס ששיערו לפסול את הגויה כו' מדקאמר רש"י נפסל גופו מלאכול בתרומה משמע דמותר ליגע וכנראה דאזיל בשיט' ר"ת שכתבו התוס' דב' גזירות הוו כו' וגזירה ב' מי"ח דבר הוי דהאוכל כביצה אוכלין טמאין פוסל את התרומה במגע וקשה דמצינו לו לרש"י פ"ק דשבת דס"ל דגם לגזירת י"ח דבר הוי פיסול גויה בחצי פרס וגם מרן בכ"מ ספ"ז דאבות הטומאה כתב דדעת הרמב"ן ורש"י פרק קמא דשבת דלא כר"ת יע"ש ולכן דברי רש"י דשמעתין צ"ע:

תוספות ד"ה וחצי פרס בכדי א"פ כו' דבור זה כתבוהו באריכות פ"ה דסוטה דף למד ופ"ק דשבת דף י"ד ומאי דקשינן לר"ת הוא מ"ש פ"ב דטהרות ר"א אומר דהאוכל אוכל א' נעשה גופו א' ור"י סובר דהוי ב' ומפרש טעמא דר' יהושע פ"ב דחולין דף ל"ד דמאכל חמור מן האוכל דאלו מאכל בכביצה ואוכל עד דאכיל כחצי פרס וראיתי שם בתוס' שכתבו וז"ל אע"ג דמפרש ר"ת דבי"ח דבר כו' ועיין בדברי הר"ש פ"ב דטהרות ודוק:

א"ר פפא אכל אומצא כו' פרש"י אומצא ומלחא שעליה ונראה דבא לאפוקי אם אכל אומצא בלא מלח ואחר אכילת האומצא אכל מעט מלח משום דאז"ל אחר אכילתך אכול מלח כדאי' בב"י סימן קע"ט דבכה"ג אינו מצטרף ואינו מצטרף המלח אלא כשצלה הבשר עם המלח והוא על הבשר או שמטבל הבשר במלח בשעת אכילה בכה"ג מצטרף וכ"נ מדברי הרמב"ם שכתב אכל צלי במלח מצטרף המלח לבשר:

עוד אפשר דרש"י אתא לאשמועי' דהא דאומצא ומלחא מצטרף היינו שהמלח הוא מועט כדרך אכיל' רוב בני אדם וזש"א ומלחא שעליה כלו' כדרך העולם שנותנים עליה מלח שיעור זה אבל אם זה הרבה במלח ביותר בכה"ג אינו מצטרף דבטלה דעתו אצל כל אדם ודוק:

אר"ל ציר שע"ג ירק מצטרף לכותבת ביה"ך איכא למידק למה לא אמר סתמא והוי לעלמא כגון אוכל ירק דכלאי כרם דאם אכל כזית ירק כלאי הכרם דיצטרף עם הציר שעליו ללקות עליו וה"ה ליוה"ך לענין כותבת י"ל דהאי ציר אינו משקה היוצא מן הירק אלא ציר שהיו מטבילין מאכלן בציר אך תימה לפי' רש"י דפירש פ' העור והרוטב דף ק"ך דהך ציר הוא ציר היוצא מן הירק י"ל דהא גופא אשמועי' דציר היוצא מן הירק דוקא לענין יוה"ך דהדבר תלוי ביתובי דעתא הך ציר דהוא מכשיר כאוכל דמי ומייתבא דעתיה אבל באכילת איסור דעלמא או לענין צירוף דטומא' אוכלין ציר שע"ג ירק אינו מצטרף דהוי ציר משקה ואוכלין ומשקין אין מצטרפין וכן מוכח חילוק זה שם בגמרא פרק העור והרוטב וע"ש ומיהו פשט הלשון דהכא משמע דהך ציר הוא שמטבלין בו דקרי ליה דהוא מכשיר האוכל ואלו ציר היוצא מן האוכל אינו נקרא מכשיר האוכל ודוק:

אר"ל האוכל אכילה. גסה כו' איכא למידק מהא דאמרי' פרק ד' דנזיר אר"י מ"ד כי ישרים דרכי ה' וכו' א"ל ר"ל האי רשע קרית ליה וכו' פסח מיהא קא עביד וכו' והשתא ק' דברי ר"ל אהדדי דהכא קאמר דאכילה גסה לא שמיה אכילה והתם קאמר פסח מיהא קא עביד משמע דשמה אכילה וכתבו התוס' פ' ע"פ דף ק"ו ע"ב וז"ל ואומר ר"ת דתרי גווני אכילה גסה כו' וק"ל על תירוץ זה אמאי אצטריך ר"ל שם בנזיר לאוקומי קרא בלוט ושתי בנותיו לוקמ' בשנים שצלו פסחיהן וא' אכלו באכילה גסה שנפשו קצה דמיקרי פושע דלאו שמה אכילה ותו ק"ל מי הגיד לו לר"ל דמ"ש ר"י ואחר אכלו אכילה גסה דמיירי במי שאינו מתאוה לאכול עד דיקשה לו רשע קרית ליה אימא דבהך אכילה גסה שנפשו קצה מלאכול מיירי ושפיר נקרא רשע ותו ק"ל הא דאמרינן בהחולץ דף מ' מצות תאכל במקום קדוש מצוה שהיתה עליו בכלל כו' ובעי שם מאי תרי גווני איכא וכ"ת כו' והאמר ר"ל כו' והשתא לפי דברי ר"ת דתרי גווני אכיל' גסה יש לוקמה באכילה גסה שאינו מתאוה לאכול אך יש בה טעם ויש ליישב ודוק. עוד תירצו התוס' פרק הגוזל עצים דף ק"י וז"ל וי"ל דהתם פ"ד דנזיר כו' ובספר באר שבע דף י"ז עד דחה בזה דאי משום הא לא איריא די"ל דנקט לשם אכילה גסה איידי דנקט א' אכל' לשם מצוה עכ"ל עוד תירצו שם התוס' וז"ל וי"ל דהתם לא קאמר כו' ודבריהם סתומים בתירוץ זה ויש לפרש דבריהם בתרי אנפי והמעיין בתוס' דפ' ע"פ ובמ"ש בעין יעקב פ"ד דנזיר יתבאר דבריהם ועיין בספר באר שבע ומדברי הרמב"ם פ"ב דש"ע יראה דהולך כשיטת ר"ת והטור בסי' תרי"ב לא חילק נראה דחולק על ר"ת ובדברי רש"י דשמעתין יש לגמגם דקשיין אהדרי דמריש דבריו משמע דחולק על ר"ת ומסוף דבריו משמע דס"ל כותיה ויש ליישב ודוק:

אר"ל האוכל אכילה גסה ביוה"ך כו' קשה אמאי אשמועינן הך דינא ביוה"ך לישמועי' דבעלמא במ"א כגון חלב או חמץ אם אכלן אכילה גסה פטור דלא שמה אכילה יש לומר דאי אשמו' בעלמא הו"א אכילה גסה לא שמה אכילה ולפיכך פטור אבל ביה"כ דהכתוב אומר תענו הו"א דחייב דהרי לא התענה דאע"ג דבשעת אכילה לא נהנה כגון דאכל על השבע מ"מ כשיתעכל המזון הראשון שבמיעיו אכתי מיתבא דעתיה ואין לו עינוי מחמת מה שאכל באחרונה הלכך קמ"ל דאפ"ה פטור ביוה"ך משום דלא אזלינן אלא בתר שעת אכילה ובשעת אכילה לא נהנה ואע"ג דמטא ליה הנאה אח"כ לא איכפת לן א"נ קמ"ל דאכילה גסה כיון דלית בה הנאה בשעת אכילה גם אח"כ לית בה הנאה דאדרבה מזיק את עצמו כדפרש"י ודוק:

אר"ל זר שאכל תרומה כו' פרט למזיק כו' איכא למידק אמאי ל"ק פרט למזיק את האוכלין ואת עצמו כדפי' לעיל גבי אכילה גסה דיוה"ך י"ל דהכא גבי תרומה דחייב לשלם את הקרן ולא מפטר אלא מחומש לא שייך אלא הטעם דמזיק את התרומה דודאי מי שהזיק ושרף תרומה של כהן חייב לשלם הקרן ואינו חייב חומש כיון דלא אכלה וה"נ גבי אוכל תרומה אכילה גסה משלם קרן משום דהזיק התרומה ופטור מחומש משום דהזיק התרומה אמנם הרמב"ם פ"י דה' תרומות דין ח' כתב אינו משלם את החומש שנא' כי יאכל שיזיק את עצמו יע"ש ודוק:

אר"י זה שכוסס שעורין של תרומה כו' ומשמע דוקא שעורי' אבל כוסס חטים חייב לשלם את החומש וכ"פ הרמב"ם פ"ו דתרומות דין ז' ח' דיש חילוק בין חטים לשעורין ובדין כוסס את החטים בירושלמי תני הכוסס את החטה של תרומה משלם קרן ואינו משלם חומש רבי אומר משלם קרן וחומש והראב"ד השיג על הרמב"ם דקי"ל כרבנן וכתב שם מרן בכ"מ דמהר"י קורקוס ז"ל כתב דטעמו מדנקט הכא ר' יוחנן זר שכוסם שעורין כו' יע"ש ולפי חילוק זה בין כוסס חטים לשעורים ק"ל דברי מרן הבית יוסף א"ח סי' ר"ח דכתב דהר"ד אבודרהם כתב דכוסס שעורים אינו מברך עליהם כלום מפני שהוא מאכל בהמה עכ"ל וכתב עליו מרן ואין זה טעם כלל דכיון דנהנה אע"פ שהוא מאכל בהמה למה לא יברך עכ"ל גם על הפוסקים שנראה מדבריהם דכוסס שעורין חיין מברך בפה"א וא"ד שהכל דמשמע דהם סוברים דכוסס שעורין חיין יש בהם הנאה ולפיכך כתבו דיברך והם דברים תמוהים בעיני דהרי הכא בגמרא אמרי' דכוסס שעורים אזוקי מזיק ואינו משלם חומש וא"כ ראוי הוא שלא לברך עליהם ובכוסס חטים דפסק הרמב"ם דמשלם חומש משמע דס"ל דכוסס חטין חיין שמה אכילה ק' אמאי לענין ברכות ריש פ"ב דברכות כתב אכל דגן שלוק מברך בפה"א הול"ל דאפי' חי מברך בפה"א וכ"ת דנקט שלוק משום דאיירי בכל דגן אפי' שעורים דשעורים שלוקים מברך עליהם אבל חיין לא מ"מ תקשי אמאי לא אשמועי' דכוסס חטין חיין מברך בפה"א וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף