תפארת ישראל - בועז/שבת/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ שבת ב

(א) וכן כ' הר"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מו"ה עקיבא שליט"א וז"ל. טעם הא' כ' הרמב"ם פ"ו משבת (אמר המחבר גם רש"י כ"כ דכ"א א'). וטעם ב' כ' הרמב"ם בפירושו. וק"ל לטעם ב' למה אסור להדליק מהן נר חנוכה בשבת. למ"ד מותר להשתמש לאורה. וצ"ע. קרא הקורא בהרים לפע"ד אין זו קושי' ואדרבה טפי מהתם נ"ל ראי' לרמב"ם בפירושו. ואי לטעם קמא שמא יטה. ק' מדכלל וקאמר (שבת כ"א א') שכל שמנים שאין מדליקין בשבת. אין מדליקין בחנוכה. מדסתם משמע דכלל נמי שמנים שריחן רע. ואמאי הרי בהנך אין הטעם שמא יטה. רק שמא יניחנו ויצא (כשבת כ"ה ב'). וא"כ אמאי לא ידליקן בחנוכה בשבת. אע"כ כיון דהא דנר בשבת במקום סעודה חובה. הוא רק שלא יאכל בחושך (כתוס' בשבת כ"ה ב'). וכיון דלהך מ"ד מותר להשתמש בנר חנוכה. א"כ א"צ נר אחר במקום סעודה וכשיהי' ריחו רע יניחנו יוצא ויאכל בחושך. א"כ ה"ה נמי כשלא ידלק יפה חיישי' שיניחנו ויצא:

(ב) [*ותמוה היכא אשכחן כה"ג. דכשהמעשה בעצמו אינו מצוה אפ"ה בעשאו בזמן ידוע הו"ל מצוה. וכשאותו המעשה בעצמה הו"ל מצוה. אפ"ה בעשאה בזמן הנ"ל יחשב לו לעון אשר חטא. כי הכא דהדלקת נר משמן חולין בשום זמן אינה מצוה כלל. ואפ"ה כשהדליקו לכבוד יו"ט או שבת. מצוה חשובה היא. אבל כשהדליק הנר משמן שרפה. אע"ג דבכל זמן כשמדליקו עושה מצוה. וכדקאמר בגמ' הכא. אפ"ה כשמדליקו לכבוד יו"ט או שבת. עבירה יחשב לו. אתמהה. והרי בכל התורה כולה. רשות ניתן לדרוש ק"ו. וא"כ ה"נ נימא ק"ו. אם נר של חול מצוה היא להדליקו לכבוד יו"ט ושבת. ק"ו לנר של מצוה דהיינו נר שמן שריפה שמצוה להדליקו בכל השנה. מכ"ש שיהי' מצוה להדליקו בלכבוד יו"ט ושבת. ואת"ל דה"ט דאסור מדאין עושין מצות חבילות חבילות (כסוטה ד"ח). ליתא דא"כ תקשי דבכל הטעמים שהזכיר הש"ס למה לא הזכיר הא דאסור משום חבילות חבילות. אע"כ משום מאי דמסיק התם דזהו דוקא בשאדם א' עושה ב' פעולות כאחת. כגון כהן שמשקה ב' סוטות או מטהר ב' מצורעים כאחת. וכדמסיק התם בש"ס אבל בשעושה פעולה א'. ועי"ז יקיים ב' מצות. אין כאן איסור משום חבילות מצוה. ואף לבתר מה דאמרינן (פסחים ק"ג ב') דאין לומר בהמ"ז וקידוש אכוס א' מדאין עושין מצות חבילות. אלמא דאע"ג דחד גברא וגם כוס א' הוא אפ"ה מקרי חבילות מדיש לו ב' תכליתים. י"ל התם הבהמ"ז והקידוש המה עניינים נפרדים. והם מחשבו כב' פעולות שנעשים בב"א בהכוס. משא"כ בשנעשה באמת רק פעולה א' שבה ב' תכליתים. והרי עדיפא מינה אמרינן התם. דאפי' קידוש והבדלה מותר לאמרן על כוס א'. דאע"ג דודאי תרי מילי נינהו. אפ"ה כיון דתכליתן דומין זל"ז דהיינו להבדיל בין יום ליום שלאחריו. לא מחשבו חבילות [ולא דמי לב' סוטות דודאי השקאתן דומה זל"ז. התם ב' פעולות נינהו. משא"כ הכא כוס א' הוא ודוק]. א"כ כ"ש הכא דודאי רק הדלקה א' שעולה לכאן ולכאן. אין כאן חשש חבילה. דוכי ס"ד מדציונו הקב"ה לקום מפני שיבה. וגם מפני זקן שקנה חכמה. וא"כ מפני שניהן כאחת. או מפני שיבה שהוא ת"ח. יהיה כעושה ב' מצות חבילות. אלא ע"כ שכל שהמעשה א' לא מחשב חבילות. ואע"ג דקצת יש לחלק דהתם לא אפשר. והרי אמרינן בפסחים שם דהיכא דלא אפשר עושין מצות חבילות. משא"כ הכא הרי אפשר להדליק לכבוד יו"ט ושבת מנר אחר. ליתא דמגמ' כאן מוכח דאפי' בשאין לו נר חול אסור להדליק בשמן שריפה ביו"ט. ודוחק לומר דהדלקה דהכא מחשב כבהמ"ז וקידוש דקאמר בגמ' פסחים הנ"ל דחרי מילי נינהו. מדתכליתן אינו דומה. והכא נמי במדליק שמן שריפה ביו"ט. דההדלקה לכבוד שבת ויו"ט ההארה היא המצוה. והמצוה לשריפת תרומה טמאה. ההעברה מהעולם היא המצוה. והו"ל כעושה ב' פעולות וצוויים כאחת ומחשב מה"ט כמשא דחבילה. עכ"פ הרי ע"כ הש"ס לא נראה לו זאת לסברא דאל"כ לא הוה שתק הש"ס מלהביא טעם זה דמחשב חבילה. אלא נ"ל דה"ט דש"ס. דאין מותר לעשות מלאכה ביו"ט רק מה שהוא לצורך יו"ט לבד. או לצורך שבת ע"י עירוב תבשילין. אבל אם לבד צורך יו"ט יש בהמלאכה עוד תיקון לדבר אחר. אסור. אע"ג דפשוט דהכהנים היו רשאין לבשל בשר קדשים של יו"ט. לצורך אכילתן. אע"ג דיש בזה תיקון לבשר הקרבן לקיים המצוה ואכלו אתם אשר כפר בהם (שמות כ"ט ל"ג). התם גם התיקון הוא הנאת הנפש. דהיינו האכילה. דוגמת האכילה שלצורך יו"ט. משא"כ הכא הרי יש סברא שאמרנו לעיל. דצורך יו"ט היינו ההארה. וקיום המצוה היינו הביעור מהעולם. וכה"ג לא שרי רחמנא ביו"ט וצריך לכוון זה במאי דקאמר הש"ס. שריפת תרומה עשה ויו"ט עשה ול"ת. ודו"ק. ועי' ברמג"א סי' קמ"ז שדבריו תמוהים שכתב דלרמב"ם ב' בנ"א אסורים לעשות ב' מצות דומית כאחת. ותמוה וכי ס"ד שב' בנ"א יאסרו להניח תפלין כאחת:

(ג) וכן כ' הר"ב ע"ש וכ' הגאון הנ"ל. וז"ל ותוס' ביצה (דכ"ב) כ' דאין ר"נ דממהר הכבוי. דא"כ לא הו"ל רק גרם כבוי (עי' לקמן פט"ז מ"ה). רק ר"ל בשעה שמסתפק מכהה אורו. מדמתמעט השמן. וכ' הרא"ש א"כ בשפופרת שע"פ הנר. שכשיסתפק לא יכהה הנר. לשתרי. דהרי התם אינו רק ממהר הכבוי. אלא העיקר דלא מקרי גרם כיבוי. רק באינו נוגע בנר עצמו:

(ד) והר"ב כ' טעם איסור נפט משום דעף. ולפע"ד למד כן מש"ס שהזכיר טעם זה בנפט לבן. דמש"ה גם בחול אסור. ולפע"ד מדנקט מתני' נפט סתם להתירא. ולא חייש לסכנה. ש"מ דלא פליג מתני' וברייתא. דמדנקט ברייתא נפט לבן. ש"מ דאיכא אחר שאינו לבן ואינו עף. ובו איירי תנא דשרי אף שריחו רע. וכמ"ש הר"ב גופי' לעיל. וכן מצאתי בירושלמי אית תנא דתני מדליקין בנפט. ואית תני אין מדליקין בנפט. מ"ד מדליקין באוכמי. ומ"ד אין מדליקין בחוורא. דהיא סכנה. הרי מוכח כדברינו. מיהו לדידן כל נפט אסור כמו עטרן. מדשניהן ריחן רע ומה"ט נ"ל ג"כ שהשמיט הטור (שם) מלהזכיר נפט. דמדנקט כבר עטרן דאסור מדריחו רע. ה"ה כל שמן שריחו רע. דאטו תנא כי רוכלא לחשיב וליזל. אלא ה"ה כל דדמי לי':

(ה) וכן כ' הר"ב. וכ' הגאון הנ"ל בשם ליקוטי מהרי"ל. שהוא מל' היגאה גמא בלא בצה (איוב ח'). ור"ל קנה אגם. [*ואני המחבר לא הבנתי דהרי קרא דהיגאה גמא ר"ל היגדל קנה בלי אחו. וא"כ אין יכולין ליתן שמן בשפופרת אחו שהרי מנוקבת היא בקצה. והול"ל לא יסתום ויקוב. אב"י ול"מ נ"ל דכונת המהרי"ל לפרש המשנה דלא יקוב ר"ל שעושה חלל בקנה סתומה מהאגם ע"י שלוקח מתוכה הככיי. ליתן בתוכה השמן. או דמיירי בקנה שיש בה שרש למטה. וסתימה כעין קשר מלמעלה וחותך הסתימות האלו לנקב אותה מצד זה וזה]:

(ו) וכן כתב הר"ב. וכתב הגאון הנ"ל וז"ל. וכ"כ רש"י. ולפ"ז מה דקאמר חוץ מהפתילה לא קאי את"ק. דבחס אפתילה נמי פוטר ר"י. אלא ה"ק חוץ מהפתילה. דפעמים חייב במתכוון לעשות פחם. אמנם צ"ע דלמא הא דקאמר הש"ס בפתילה שצריך להבהבה עסקינן. ר"ל שלא הבהבה מבעו"י ולהכי אף דמכבה השתא מדחס על הפתילה. מ"מ מדרצונו שידליק אח"כ הפתילה. ניחא לי' בפחם שתהא נוח לידלק. ואף דאין מתכוון עכ"פ הו"ל פ"ר דניחא לי'. דחייב אף לר"ש כלקמן (דק"ג א') בתלש עולשין לאכילה בפחות מגרוגרת בארעא דידי'. חייב משום *)בונה. מדהו"ל פ"ר דניח"ל מכ"ש הכא דמכוון לכבות. ומדניח"ל בכבוי. הו"ל פ"ר וחייב. וצ"ע עכ"ל. אמר המחבר א"כ מאי האי דקאמר הש"ס (דל"א ב') תדע דקאמר שהוא עושה ולא מפני שנעשה פחם. ולפי פי' הגאון הנ"ל עדיין ק'. דמדלא התכוון לפחם הול"ל שהוא נעשה. אמנם הא דלא מתרץ הש"ס באמת הכי. נ"ל ע"פ מ"ש תוס' הכא ד"ה וסותר. דכיבוי לחוס אפתילה לא היה במשכן. ולקמן (דצ"ד א' ד"ה ר"ש). כ' דכל דלא הוה במשכן הו"ל מלאכה שא"צ לגופה. ולפי מ"ש תוס' לקמן (דמ"א ב') ד"ה מיחם דבמלאכה שא"צ לגופה אפי' פ"ר פטור. וכ"כ רכ"מ פ"א דשבת לחלק בין דבר שאין מתכוון למלאכה שאצל"ג. א"כ לא דמי הך דהכא בפתילה. להך דעולשין לקמן (דק"ג א'). דהתם כיון דהוה במשכן. לא אפשר למפטרי' רק משום דבר שאינו מתכוון. ולהכי בדהוה פ"ר דניח"ל חייב. משא"כ הך דהכא דלא הוה במשכן. הו"ל שפיר מלאכה שאצל"ג דפטור פ"ר. ולהכי לא סגי לש"ס לומר שיהא חייב רק במכבה עכשיו לעשות פחם. וכמ"ש רש"י ור"ן הכא. ואפילו לרש"י לשטתיה דמלאכה שאין צריך לגופה היינו באין צריך לאותה מלאכה שיתחייב עלה. נ"ל לפמ"ש השלטי גבורים (ס"פ האורג). דכל מעשה שעושה עמה ג"כ דבר היתר. אע"ג דהוה פ"ר דניחא לי'. כסוגר פתח וצבי נצוד בבית. פטור. וכ"כ כל שאפשר לעשות המעשה בלי פ"ר. אף דהוה פ"ר שרי. עכ"ל. וכן נראה ראי' לדבריו מע"ז (די"ב) בנתפזרו מעות לפני ע"ז. לולא מ"ע מותר לשתות ולהגביה מעותיו. אף דהוה פ"ר. אע"כ משום דעשה היתר עמו. או משום דאפשר להגביה מעותיו בלי פ"ר. כשיחזיר אחוריו לע"ז. או כשתנטל הע"ז מכאן. א"כ ה"נ הי' אפשר לעשות הכבוי כחס על הפתילה שלא היה פ"ר לעשות פחם. דהיינו בהיתה מהובהבת מבעו"י. או בצריך לפתילה לדבר אחר ולא לחזור ולהדליקה. להכי פ"ר כי האי פטור. משא"כ לקמן בעולשין א"א שיתלוש אם לא ייפה הקרקע. להכי בדהוה פ"ר חייב. מיהו נ"ל דבע"ז לעיל משו"ה מותר אף דהוה פ"ר. כסברת ר"ן (חולין דרצ"א א') דמשו"ה מוכרי כסות. לובשין הכלאים. ובלבד שלא יתכוונו להנצל מחמה או מגשמים. אף דהוה פ"ר. דדוקא בנאסר משום מלאכה אסור פ"ר. ולא בנאסר משום הנאה. וע"כ טעמא דמלתא. דהנאה שאני דתלי' רק בכוונתו. דרק במתכוון נהנה. והרי לא נתכוון. ע"כ ע"ז נמי תלי' רק בכוונתו (כסנהדרין דס"א א'). ולהכי לא דמי לשבת שהמלאכה גופא אסור. ולהכי בפ"ר הו"ל כמתכוון לעשות מלאכה. משא"כ בע"ז אין השתחואה אסור רק במתכוון לע"ז. ורק הכוונה אסורה. ולהכי בלא התכוון אף דהוא פ"ר שרי. ודו"ק:

(ז) תמוה במתני'. למה נקט בכפל. ונ"ל ע"פ מה שמסתפק רמג"א (שמ"ב) אי ביה"ש של מוצאי שבת נמי ל"ג שבות שלצורך מצוה. דמספיקא לא פקעה הקדושה. להכי נקט הכא בכפל. דבין ביה"ש שבע"ש. דמסופק שמא כבר החשיך. או ביה"ש שבמוצאי שבת דמסופק שמא עדיין אין חשיכה. בתרוייהו אסור לעשר ודאי ושרי בדמאי. [אב"י כוון א"מ הגאון נ"י להמגיה לת"ח]:

(ח) מיהו לכאורה נ"ל ראיה לתוס' (עירובין ד"ל ע"ב ד"ה ולפרוש) דמתני' דלא כהלכתא. וכרבנן דס"ל דגזרו אשבות ביה"ש. דאי כרבי דל"ג אשבות. ומיירי בא"צ כלעיל. א"כ למה בסיפא בדמאי מותר להפריש שלא לצורך כלל. ואת"ל בדמאי מדהפרשתו רק מדרבנן. הו"ל דוגמת שבות דשבות. דמותר אף שלא לצורך כלל. עכ"פ ק"ל למה נקט דוקא הנך שלשה שבותין. הול"ל ספק חשיכה סא"ח. אין עושין שבות שלא לצורך כלל. אע"כ דמתני' כרבנן. דאפי' לצורך אסור שבות ביה"ש. ונקט שפיר הנך שלשה. אף ע"ג דכולהו צרכי שבת נינהו. דמעשר לאכילה. וטבילה לתשמיש כלים. ונרות לצורך מאור. אפ"ה אין שבות נדחה אפי' לצורך שבת. אמנם נ"ל דלא לחנם נקט התנא כלים ונרות ל"ר. לגלויי דמיירי בא"צ לדחות השבות כ"א להרווחה בעלמא. להשתמש בכלים ונרות רבים. וכ"כ מעשר בכה"ג מיירי. בא"צ לו רק להרווחה בעלמא. ובכה"ג לכ"ע גזרו אשבות ביה"ש. עד שיהיה לו צורך ממש לדחות השבות:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.