תוספות רבי עקיבא איגר/פסחים/ב

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ פסחים ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות ד] בהרע"ב ד"ה עבר זמנו. מד"ס אסור בהנאתו. בסוגיין אמרינן עבר זמנו א"ב פשיטא ל"צ לשעות דרבנן דאר"ג המקדש מו' שעות ולמעלה אפי' בח"ק א"ח לקידושין. ובתוס' כתבו להסכים עם פירש"י דל"ג פשיטא. דהא ריה"ג ס"ל דשרי בהנאה כל שבעה ואי משום דמוכח כן מרישא דהא דרך התנא לכפול דבריו. ועוד דע"ז לא הוי משני מידי ע"ש: ולדידי צ"ע דעדיין אף דל"ג פשיטא מ"מ יקשה מהא דאמרינן ל"צ אלא שעות דרבנן דאר"ג וכו' דמאי ראייה מייתי מדר"ג הא בלא"ה ידעינן הדין דמשש ולמעלה אסור בהנאה מדיוקא דרישא. ולענין דינא דקידושין הא מזה לא מיירי מתניתין. וביותר למה דכתב תוס' בפ"ק (דף ו' ע"ב) דמו' שעות ולמעלה דנקט ר"ג מיירי בסוף שש ועיקר החידוש דאפילו ח"ק דהוי רק חמץ דרבנן א"ח לקידושין. א"כ לא נשמע מדר"ג אסור בהנאה מתחלת שש וא"כ היאך שייך דינא דר"ג עלה דמתניתין: ולזה היה נראה לענ"ד דקושייתם ב' דתוס' לק"מ דהש"ס משנ' ל"צ אלא לשעות דרבנן. ר"ל דאשמעינן דאסור בהנאתו. כלומר ודינו ממש כמו איסורי הנאה דאורייתא לענין דא"ח לקידושין דזה לא נשמע מדיוקא דרישא. ועל זה מייתי שפיר ראיה מדר"ג כי היכי דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא א"ח לקידושי' ה"נ חמץ דאורייתא בשעות דרבנן. והכי דייקא לישנא דהרע"ב. כנלע"ד:

[אות ה] בהרע"ב ד"ה ר"י. דיליף מנותר דאסור. תמהני הא מסקינן בסוגיין. דמכח הפירכא דחלב של שור הנסקל יוכיח חזר ר"י ודן דין אחר דילפינן במה מצינו מנותר דנותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה ורבנן השיבו דחטאת עוף הבא על הספק יוכיח למה דס"ל לר"י בפ' בתרא דתמורה יקברו. אח"ז רב מצאתי בתשובת נודע ביהודה (ח' יו"ד סי' ל"ד) שהק' לו כן מספרי ארי' דבי עילאה הרב הגאון מו"ה יהודה ליב איגר זצ"ל אבד"ק האלברשטאט. ובעל נ"ב כתב לתרץ דהא באמת קשה לר"י לשיטתיה נימא חטאת עוף וכו' אלא די"ל דר"י מחזיק בלימוד דמה נותר אסור באכילה וכו' ולא חש לפירכת חכמים דחלב של שהנ"ס יוכיח די"ל דר"י ס"ל דאין אחע"א אפי' בכולל וכו' עי"ש. לענ"ד דבריו תמוהים דמ"ש דר"י מחזיק בלימוד דמה נותר וכו' הא עדיין קשה דנימא חטאת עוף הבא עה"ס יוכיח. וגם מ"ש דר"י ס"ל דאין אחע"א. הא מ"מ משום זה אינו חייב על החלב משום אכילת שור הנסקל אבל עכ"פ אסור בהנאה משום שהנ"ס ועי' ברמב"ם בפי' המשניות דכריתות וכמו דאמרינן שם אקדשיה מגו דאתוסף איסור הנאה. הרי דאיסור הנאה ודאי חייל ויהא הטעם כסברת הרמב"ם שם כיון דההקדש חל על כללות הבהמה בודאי החלב אסור בהנאה. ה"נ בחלב שהנ"ס וא"כ עדיין שייך חלב שהנ"ס יוכיח דאסור באכילה משום חלב ובהנאה משום שהנ"ס וחייב כרת:

ב

[אות ו] בהרע"ב ד"ה שנאמר. אבל אתה רואה של אחרים. וילפינן שאור דאכילה משאור דראייה ובדין הוא דאפילו תוך הפסח שרי אלא לאשמעינן דשל ישראל אפילו אחר הפסח אסור. זהו אוקימתא דראב"י ומסקינן דהדר ביה וא"כ העיקר כפירוש א' דהרע"ב ומתניתין אתיא כר"ש:

ד

[אות ז] בתוי"ט ד"ה במזיד. והא ליתא וכו' וודאי דפטור. וגם בהיפוך קשה כיון דנקט הטעם דאינו לוקה ומשלם ל"צ לטעמא דאסור בהנאה. וגם היא אוקימתא חדשה דהא הש"ס מוקי כרנב"ה ולא מטעם דאינו לוקה ומשלם וע"כ משום דבמזיד אף בלא אתרו כלל וא"כ איך לקח לו הרמב"ם דרך עצמו: ותו תמוהים דברי הרמב"ם מ"ש בעשירי מתרומות האוכל תרומה בין במזיד בין בשוגג אינו משלם אלא מן חולין המתוקנים שהוציא מהם תרומת מעשר עכ"ל משמע דס"ל דדרשא דונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיו' קדש גם בתשלומין מזיד הוא. א"כ ממילא צריך לשלם פירות למ"ד לפי מדה משלם אם כן יקשה מסוגיין דאמרינן אא"ב לפי מדה משלם וקשיא א"כ אמאי פטור במזיד. וכבר נכלל זה בתמיהת המ"ל: ונלע"ד דהנה דעת המאור דלרנב"ה ח"כ שוגגים פטורים. וההיא דאוכל תרומת חמץ בשוגג הטעם כיון דגזירת הכתוב הוא בתרומה דמיתה דידיה לא פטרתו ה"נ כרת דחמץ לא פטרתו. והרמב"ן במלחמות הקשה דא"כ יקשה לרבא דס"ל דבמיתה ביד"ש ליכא קלב"מ לדידיה ליכא גזרת הכתוב בתרומה. ולזה הוכיח דלרנבה"ק אף דכרת פוטר מתשלומים מ"מ לא הוי כמו מיתת ב"ד. דשוגג כרת אינו פוטר וכשיט' רש"י עי"ש. ולכאורה תמוה כיון דסותר להמאור מכח מימרא דרבא הרי דס"ל להחלט דאוקימתא דה"ט קאי גם לרבא א"כ ישאר הקושיא להרמב"ן דלרבא למה לי דנקט מתניתין כלל תרומה לתני האוכל חמץ לחוד וכקושית רש"י. ורש"י תירץ והוכיח מזה דאפילו הזיד בתרומה ושגג בחמץ דפטור ואשמעינן דאפילו מיתה בידי שמים פוטר והיינו דבאמת אזלא רק לאביי. ולרבא מוכח באמת דלפי מדה משלם. אבל להרמב"ן דלא ניחא ליה בכך דהסוגיא אזלא רק לאביי. א"כ יקשה כזאת (ואפשר לומר בזה דהרמב"ן ס"ל ג"כ דיש סברא לומר דתשלומי תרומה דכפרה הם לא אמרינן בהו קלב"מ אלא דזהו נסתר דא"כ גם בחמץ של הקדש אמאי לא מעל דגם שם הוי כפרה אפ"ה פטור בהזיד בחמץ) וי"ל למה דאיתא במתניתין (ספ"ה דבכורות) השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהוא טריפה מה שאכלו אכלו והכי קיי"ל בחוה"מ (סי' רל"ד). ויש להפוסקים בזה ב' טעמים אי משום קנסא אי משום דאכילת איסור לא מקרי נהנה דיותר היה ניחא ליה אילו לא אכלו. ומעתה י"ל דבחמץ לחודיה לא הו"מ למנקט משום דממנ"פ היכי דשייך מדאגביה קניא גם במזיד חייב וכמ"ש תוס' להדיא בכתובות דגם במתני' דתרומת חמץ ע"כ מיירי כאוקימתא דכתובות בתחב לו חבירו. ואי בתחב לו חבירו היכי דאינו חייב מטעם מזיק רק מטעם מה שנהנה גם בשוגג פטור כיון דלא מקרי נהנה (זולת לשיטת הריצב"א כתובות (דף ל' ע"ב) משכחת לה דתחב לו חבירו באונס עד מקום דא"א לאהדורי כי אם ע"י הדחק דבמזיד דהחוב ממון אז מדלא אהדר קנהו בפיו מ"מ כיון דמיד אח"כ בא חיוב מיתה הוי מיתה ותשלומים באים כאחד ובשוגג חייב מטעם קנין פיו ובענין דלא נמאס הרבה והוא ש"פ) מש"ה נקט בתרומה דחייב בשוגג מצד אכיל' ולא משום שנהנה. ורש"י לשיטתו דנראה דס"ל בבכורות דהטעם משום קנסא ועיין ש"ך יו"ד דדוקא במוכר במזיד טריפה בחזקת כשר משום הכי שפיר הקשה דליתני חמץ לחודיה אבל להרמב"ן י"ל כדברים האלה. ובהכי יתישבו דברי הרמב"ם (בפ"י מהל' תרומות). דשפיר י"ל דאם לפי מדה משלם גם במזיד כן הוא. והכי אמרינן אא"ב לפי מדה משלם י"ל דבמזיד פטור דמיירי באתרו ביה ומטעם דאין לוקה ומשלם. והא דנקט דוקא בתרומה היינו בפשוטו דבחמץ לחודיה לא משכחת שוגג חייב דלאו בר דמים הוא אבל למ"ד לפי דמים משלם וע"כ מתני' כריה"ג דחמץ מותר בהנאה שפיר קשה א"ה במזיד נמי ואי באתרו ביה ומטעם דאינו לוקה ומשלם ליתני בחמץ גרידא ואי דבחמץ גרידא לא משכחת דשוגג חייב דלא מקרי נהנה כיון דהוא אכילת איסור וכנ"ל, הא משכחת בלא תחב חבירו ובשוגג חייב דבעידנא דאגביה קניא במזיד פטור באתרו ביה גם על לאו דבל יראה דגם על הגבהה אינו לוקה ומשלם כיון דלקח חמץ חבירו ועשה בו קנין הוי כקנה חמץ דמקרי מעשה וחייב מלקות לשיטת הרמב"ם. ומשני דאתי כרנבה"ק וא"כ מזיד מיירי בלא אתרו ביה והא דפטור היינו בהזיד בחמץ. ובשוגג חייב דחייבי כריתות שוגגים חייבים וכדעת רש"י והרמב"ן. והא דלא נקט חמץ לחודיה היינו דרוצה למנקט מזיד אף דלא אתרו וזהו ל"ש בחמץ לחודי' דהיכי דאגביה מעידן דאגביה חייב בתשלומין ואם בענין דל"ש מדאגבי' גם בשוגג פטור דלא מקרי נהנה או כשיטת תוס' דגם שגגת כרת פוטר ורק בתרומה חייב כיון דגלי גלי ודו"ק. ומעתה דברי הרמב"ם בפירושו להמשנה מדוקדקים היטב דהא דנקט הטעם דחמץ לאו בר דמים היינו דנקט האמת דאף בלא אתרו ביה למלקות על לאו דבל יראה מ"מ ל"א מדאגביה קניא כיון דלאו בר דמים הוא. ואך משום הא לחוד ליכא למפטרי' דמ"מ לחייב על האכילה דגם במזיד לפי מדה משלם לזה נקט הטעם דאתרו על האכילה ומטעם דאינו לוקה ומשלם והיינו ממש כפירוש הסוגיא דנקט אא"ב לפי מדה משלם וכפי פירושינו הנזכר ואסברה לה הרמב"ם בלא אתרו על לאו דב"י ומשום דלאו בר דמים דלא תקשי דלנקט בחמץ לחודיה והיכא דאגביה ואתרו ביה משום ב"י פטור לזה ביאר דמ"מ גם בשוגג פטור דלאו בר דמים הוא. ודו"ק. וע' מ"ש על משנה זו (בריש פ"ז מתרומות): אחרי זאת ראיתי לבני הרב הגאון מוהר"ר שלמה איגר נ"י רשום בחידושיו בזה"ל ואשר השיג הראב"ד בששי לעשירי מתרומות על הרמב"ם דפסק דגם באכל בשוגג פטור מהתשלומין. ובגמ' אמרו אא"ב לפי מדה משלם שפיר. יראה למה דכ' הרמב"ם הלכה י"א. ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה כו' משלמים את הקרן ולא החומש ובכ"מ שם כ' והטעם משום דכיון דהיה אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתיה הוא. ע"כ. ולפ"ז יחוייב התעוררות במתני' נימא ג"כ כיון דהיה אסור בחמץ אף אם היה חולין לאו אכילה הוא והנראה דדין זה שכתב בהלכה י"א תלוי במ"ש בהלכה שקודם לה. דהמאכיל את פועליו תרומה משלם להם דמי סעודתן כו' שדבר האסור נפשו של האדם חיתה ממנו ע"כ. ור' מאיר דפליג בהאי דהמאכיל את פועליו. ע"כ יסבור כרשב"א בבכורות (דף ל"ז א') דלאו בכל האסורים נפשו של אדם קצה בהם. וא"כ י"ל מה דקאמר בגמ' אא"ב לפי מדה משלם שפיר. היינו דבאמת נימא מתני' ר"מ היא ככל סתם מתני' אבל הרמב"ם דפסק כרבנן. גם אם לפ"מ משלם פטור דלאו אכילה היא כיון דבל"ז אסור מטעם חמץ. והראב"ד שהשיג לשיטתו אזיל שהשיג גם על דינו שבהלכה י"א הנזכר. עכ"ל:

ה

[אות ח] בתוי"ט ד"ה והכהנים. כדיליף לקמן. כך קתני בברייתא לענין דאינו יוצא י"ח במצה של טבל. ובסוגייא פריך עלה מידי בלבד קתני' ומסקי' דר"ש היא דס"ל אין איסור חל ע"א ואינו חייב משום ב"ת חמץ רק משום ב"ת טבל. וא"כ לדידן דקיי"ל איסור חע"א וגם בתרומה הוי איסור מוסיף דהא חמץ נאסר אף לכהן וחייב עלה ג"כ אף משום ל"ת חמץ ליתא להך טעמא. וליכא טעמא כי אם משום מה"ב א"כ לא הוי להתוי"ט להעתיק דברי רש"י אלו דהוא רק לס"ד דדרשינן מי שאינו מוזהר רק משום ל"ת חמץ בלבד:

[אות ט] שם בתוי"ט ד"ה ולא במעשר שני. ותנא דידן מצות מצות ריבה. ומה ראית לרבות מ"ש ולהוציא בכורים. מרבה אני מ"ש שיש לו היתר בכל מושבות כו' גמרא (דף ל"ו). ובדף (ל"ח) בעי רשב"ל מהו שיצא אדם יד"ח בחלה של מ"ש בירושלים. בחולין הוא דנפיק דאי מטמו יש להן היתר במושבות כו' א"ד אמרינן הואיל ואילו לא קרא עליה שם ואיטמי איתא לה היתר כו' השתא נמי נפיק. וכתב בתוס' ד"ה אבל חלתו זו הסוגיא כמ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן יש לה היתר במושבות דאי יצאה חוץ למחיצה נפדית אפילו טהורה אי נמי כיון דמדרבנן אין לה פדיה לא חשיב נאכל בכ"מ ע"כ. וקשה לי הא רבא אמר הכא מסתברא שם מעשר חד הוא והא לרבא לא צריך לכל זה דהא בלאו טומאה נאכל בכל מושבות דהא הוא סובר מחיצה לקלוט דרבנן וא"כ ממילא ליכא ב' הואיל דבהואיל אלו לא היה לקוח סגי דהא במ"ש עצמה והיא חלה לא צריך לאילו לא קרא שם דאף כשהיא חלה נאכל בכל מושבות כ"ז שלא נטמא יכול להוציא לחוץ ולפדותו. גם על תירוצם הב' קשה לי דהא משמע לעיל דמכח רבוי דמצות מצות אמרינן דמ"ש מקרי נאכל בכל מושבות הואיל ואילו נטמא. ולמ"ד מחיצה לקלוט דרבנן הא ע"כ לא אתי קרא להכי דהא בלא"ה נאכל מה"ת בכל מושבות. ואף די"ל דמ"מ כיון דקודם פדייה אינו נאכל לא היה מקרי נאכל בכל מקום וכדמשמע מדברי תוס' לעיל ד"ה דאר"א מדציינו עצמם על זה ולא הקשו כן מקודם אההיא דיכול שאני מוציא אף מ"ש וגם יקשה על האמת למ"ד מחיצה לקלוט דרבנן איך יתרץ הברייתא הנ"ל דקתני יכול שאני מוציא אע"כ דמ"מ בלא פדייה אינו נאכל בכל מושבות וצריך לזה ריבוי דקרא והקשה רק אחר שאמר ומה ראית כו' דאר"א הוי ליה לומר דמשכחת לה שיוציא ויפדה. מ"מ עדיין קשה אימא דהריבוי רק במה שבידו לפדות בחוץ אבל הסברא דמשכחת לה אם נטמא לא שמעינן. וא"כ לבתר דאחז"ל דמחיצה לקלוט מנ"ל דמכח דאלו נטמא מקרי נאכל בכל מושבות וצ"ע. וה' יפתח לבבי בתורתו:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.