תוספות רבי עקיבא איגר/פסחים/ג

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ פסחים ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות י] בתוי"ט סוף ד"ה אלו עוברין. ודייק מדתנן שיאור ישרוף. במתניתין דפרקין (משנה ה') תנן שיאור ישרוף והאוכלו פטור, ובאמת התוס' לא דייקי מהך מתני' אלא מבריית' (בדף מ"ג) דשיאור ישרף והתוי"ט לא דקדק בזה כיון דגם ממשנה יש לדייק אך צריך להבין למה באמת שבקו התוס' מתניתין והביאו ראיה מהברייתא ובתשובה כתבתי ישוב לזה:

[אות יא] שם במשנה וזומן של צבעים. לכאורה היה אפשר לומר דדוקא מו' שעות ולמעלה. דכיון דבאותו זמן חמץ גמור אסור מדאורייתא גזרו נוקשה אטו חמץ גמור. אבל בשעה ו' דחמץ גמור נמי עדיין מותר מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו לאסור י"ל דנוקשה לא גזרו דהוי כעין גזירה לגזירה ובהכי היה מתיישב מאד האי דרב גידל בריש מסכתין דאמר המקדש מו' שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא א"ח לקדושי' דמש"ה אמר מו' שעות ולמעלה. משום דבתוך ו' אין איסור כלל בחיטי קורדניתא אך התוס' דדייקי מזה דאמר משש ולמעלה דבשעות דרבנן וחמץ דרבנן מקודשת ע"כ לא ניחא להו בכך. ולא ידענא למה מיאנו לומר כן וד' יאיר עיני:

ז

[אות יב] בבית חמיו. משמע דוקא החתן דאי אפשר לקיים המצוה על ידי אחרים אבל אחר ההולך לסעודת מצוה יחזור אבל הרמב"ם כתב וז"ל משיצא לעשות מצוה או לאכול סעודה של מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין וכו' משמע דאפי' באחר הדין כן. מג"א (סי' תמ"ד). והפר"ח כתב דהא דנקט במתני' לבית חמיו משום דההיא בכל גוונא איכא מצוה לאפוקי אחרים דאמרינן בסוף פרקין כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי להנות ממנה כגון מאי אר"י כגון בת כהן לישראל ובת ת"ח לע"ה:

[אות יג] שם במשנה ואם לאו מבטלו בלבו. המג"א (בסי' תמ"ד סקי"א) כ' דאם הוא מו' שעות ולמעלה דאין יכול לבטל והולך למול בנו יחזור מיד משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דתשביתו חמור טפי דבכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה ובאבן העזר שם השיג דהרי בהולך לשחוט פסחו בודאי דינא דמתני' גם מו' שעות ולמעלה דאינו חוזר לבער דהא עשה דפסח הוי עשה שיש בו כרת ודחי לעשה דתשביתו (נ"ל דכוונתו אף דלא הוי בעידנא מ"מ דחי כמ"ש תוס' פסחים (דף נ"ט א') גבי עשה דהשלמה) וממילא ה"ה בהולך למול בנו כיון דמתני' כייל ליה בחד בבא והטעם דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר בעשה כמ"ש תוס' (פסחים דף כ"ט) עיי"ש. ובחידושי צל"ח פסחים הביא בשם חכם א' השגה גדולה על האה"ע. דבלשחוט פסחו בודאי דינא דהמג"א אמת דהא א"א לו לשחוט פסחו כשיש לו חמץ בביתו דעובר על לאו דלא תשחט על חמץ. ולא שייך דעשה דפסח ידחה ללאו דלא תשחט. (והיינו דעשה דתשביתו לא עבר כמ"ש האה"ע כיון דמשהה ע"מ לבערו) דל"א כן בדבר שהלאו הזה בעצמותו דמצוה שהתורה אמרה דהעשה דשחיטת פסח לא יהיה על חמץ. ואף דאיכא לאוקמי קרא ביש לו פנאי לבער חמצו תחלה מ"מ לא שייך בדבר זה עצמו לומר דעשה דוחה לא תעשה שאין זה דומה לשארי מקומות שלא נאמר הל"ת על דבר זה רק שאירע דמזדמנים יחד העשה ול"ת. וכיון שכן אדרבא הוא סייעתא להמג"א כיון דבלשחוט פסחו בודאי לאחר שש ולא ביטל דחוזר לבער הכי נמי בלמול בנו דחד דינא אית להו. עכ"ד: והנה ביסוד הזה דהיכא דל"ת בדבר זה עצמו ל"ש לומר דעשה דוחה ל"ת מצאנו לקדוש א' מדבר בהיפוך ה"ה הגאון שאגת אריה בספר טורי אבן (בחגיגה דף ד') ד"ה אצטריך קרא. הקשה דנימא דעשה דראיית פנים ידחה לל"ת דלא יראה פני ריקם דהא ממנ"פ אם הוא נקבה לא עבר בלאו דל"י ואם הוא זכר מקיים העשה דראיית פנים ודחי ללאו דל"י עיי"ש. הרי אף דהלאו הוא באותו דבר עצמו דהזהיר התורה דראיית פנים לא יקיים רק להביא עמו קרבן מ"מ אמרינן דזהו רק באפשר להביא קרבן. דעבר אלאו אם אין מביא והוי כמו לאו דעלמא ואם אי אפשר להביא קרבן דוחה העשה לל"ת [והנה מ"מ נדחים דברי האה"ע דהרי הט"א תירץ על קושיתו הנ"ל דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש. וא"כ מה"ט נתקיים השגת החכם הנ"ל על האה"ע דבלשחוט פסחו בודאי צריך לחזור לבער דהעשה דפסח אינו דוחה ללאו דלא תשחט דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש. אמנם בזה דעשה דפסח שהוא בכרת דוחה לל"ת שבמקדש כדמוכח בפסחים (דף נ"ט) דעשה דפסח דוחה להשלמה אף דהיא עשה שבמקדש. ה"נ י"ל לל"ת וראיה מסוגיא דזבחים (דף ל"ג) דדחי עשה דפסח ללאו דלא תבא אל המקדש. וא"כ יש מקום לדברי האה"ע] ולענ"ד נראה לקיים דברי האה"ע. ובתחלה נאמר דאף לדעת החכם הנ"ל דבפסח בודאי יחזור ויבער משום לאו דלא תשחט. מ"מ מה שדן דיש ראיה להמג"א דה"נ בלמול בנו כיון דבחד בבא קתני. ז"א כיון דבפסח אין הטעם דמוטל עליו יותר לקיים עשה דתשביתו. אלא דאין בידו לעשות פסח דאף אם אינו יכול לחזור כלל ולבער דפסקי' מברא ג"כ א"י לשחוט פסח משום לאו דלא תזבח. וא"כ ל"ש לומר למול דומיא דלשחוט. דבפסח אינו הולך לשחוט דכ"ז שיש חמץ בביתו אין שייכות לשחיטת פסחו ומעתה אני אומר בהיפוך דראיית האה"ע לנכון. והיינו דלר"ל דס"ל בפסחים (דף ס"ג) דלאו דלא תשחט הוא רק באם החמץ עמו בעזרה. ולדידיה מיירי לשחוט פסחו אף אחר שש דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה לעשה דתשביתו ודומיא דהכי מיירי למול גם כן אף אחר שש. ומוכח באמת הטעם דבדעתו לבערו א"ע על תשביתו. ובזה לא מצינו דפליג ר"י דאף דלר"י לשחוט פסחו לא מיירי מן לאחר שש היינו מטעם אחר דלאו בר שחיטת פסח כ"ז שהחמץ בביתו אבל לענין למול בנו הדין לר"י כמו לר"ל. ובתשובה הארכתי בעז"ה:

[אות יד] שם בתוי"ט ד"ה ולשבות. והקשו בתוספות. והמג"א כתב דלפמ"ש הב"י א"ח (סי' תט"ו) דדוקא במערב בפת הוא דאין מערבין אלא לדבר מצוה אבל לערב ברגליו ולקנות שם שביתה מותר אפי' לדבר הרשות. א"כ ליתא ממילא לקושיית תוס':

ח

[אות טו] בהרע"ב ד"ה בשר קודש. משום חומרא דקדשים. ובתוס' כתבו אומר ריב"א דמפורש בירושלמי משום דבשר קודש לית ליה תקנה בביטול החמירו בכזית אבל חמץ דאית ליה תקנה בביטול לא החמירו עד כביצה:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.