הון עשיר/פסחים/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ פסחים ב

א

כל שעה וכו'. כתב הר"ב, מתניתין ר"ג היא ולית הלכתא כותיה, ע"כ. וקשה דהא ה"ל מחלוקת ואח"כ סתם, ומפני מה אין הלכה כמותו. והנה ראיתי דבש"ס דפרקין דלעיל דף י"ג ע"א גרסינן, אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה, אמר ליה רבא ולימא מר הלכה כר"מ דסתם לן תנא כותיה (ופי' בכל שעה) רש"י, דתנן כל שעה שמותר לאכול מאכיל, ההיא לאו סתמא הוא משום דקשיא מותר, (פי' דאי ר"מ היא ה"לל כל שעה שאוכל וכו' ולמה ליה למימר מותר, הכי מפורש בש"ס דהכא), ונימא מר הלכה כר"ג דה"ל מכריע, א"ל רבן גמליאל לאו מכריע הוא טעמא דנפשיה קאמר, ואי בעית אימא רב דאמר כי האי תנא דתניא וכו', ע"כ. והקשו התוספות (שם ד"ה רבן גמליאל) מה שהקשתי לעיל, וז"ל ותימא לר"י דלימא הלכה כרבן גמליאל דסתם לן תנא כותיה בפרק כל שעה וכו', ואפילו אי מספקא וכו', וי"ל דאאי בעית אימא סמיך, עכ"ל. אבל תירוץ זה דחוק הוא דלמקשן עצמו אנו מקשים, מפני מה הקשה לו בשביל ר"מ בכח סתמא ולא הקשה לו בכח זה בשביל ר"ג, שלא היה בידו להשיב כמו שהשיב בדר"מ, אלא ודאי צ"ל דלמקשן עצמו לא ס"ד שיהיה הלכה כרבן גמליאל מטעם סתמא, ומאי שנא מדר"מ. ולכן נלע"ד דעם מ"ש בעירובין פ"א משנה ה' ד"ה היתה, דיש הפרש בין מתניתין כר"פ למתניתין ר"פ היא, יתיישב שפיר. והוא דס"ד דמקשן היתה מתחילה שמתניתין לאו ר"מ היא דהוי יחידאה, אלא דכר"מ אתיא והוה ליה סתמא כר"מ, וזה הוא אמרו דסתם לן תנא כותיה, ומשום הכי הקשה למה לא פסק כותיה מהאי טעמא, אבל כשהוצרכנו לאוקמי מתניתין כר"ג, בעל כרחנו כמו שפירש רש"י וכמפורש בש"ס דהאי פרקין, פשיטא ליה דר"ג ממש הוא דקאמר לה ואין לה דין סתם, וכן נראה מלישנא דש"ס דהאי פרקין, דקאמרא לימא מתניתין דלא כר"י דאי ר' יהודה וכו', אלא מאי ר"מ האי כל וכו', כל שעה שאוכל מאכיל מבעי ליה, אמר רבא בר עולא מתניתין רבן גמליאל היא דתנן וכו'. ולא קאמר מתניתין כר"ג על הדרך שהתחיל מתניתין דלא כר"י, אלא רבן גמליאל היא ממש ויחידאה היא, ומשום הכי הקשה לו המקשן בסוגיא הנ"ל, דמ"מ ה"ל לפסוק כותיה מטעם מכריע:

ג

רשבג"א. והלכתא כותיה, משום דבירושלמי (ה"ב טו.) אמוראי מפרשו למלתיה, ובבבלי נמי (דף לא:) הביאו תוספתא לפירושא דמלתיה, ואין לנו שום הכרח להוציא לישנא דמתניתין ממשמעותא דפליג, כמ"ש התי"ט:

ה

אלו דברים. אלו מינים לא קתני כדקתני אלו ירקות, אלא אלו דברים, לרמוז ללחם זה דעונין עליו דברים הרבה. ועיין עוד טעם אחר בריש חלה:

בשיפון ובשבולת שועל. בסדר המשנה דירושלמי וכן בנוסחאות אחרות, גרסינן כמו בחלה שבולת שועל ושיפון, והכי מסתבר, ושם בחלה כתבתי טעם לסדר חמשה מינין אלו:

בחלה ובתרומה. הקדים החלה לתרומה שלא כסדר הפרשתם, כלישנא דקרא (במדבר טו, כ) חלה תרימו תרומה. לרמוז דעיקר מלתא דמצוה היא לשמור שיעור זה של חלה, שאין לשין לפסח יותר משיעור חלה (עי' דף מח. או"ח סי' תנו), וסימניך ח"ג ה"מצות ל"ה' ר"ת ח"לה:

חלת תודה ורקיקי נזיר. סיפי דקרא דכתיב בהו נקט התנא, ובתודה נזכרו החלות בסוף, ובנזיר נזכרו הרקיקין בסוף. ועיין עוד מ"ש בזה במשנה ו' פ"א דחלה. ודע כי מ"ש שם בפרט שהוצרך התנא לאשמועינן המורבכת שבתודה, משום שרוב אפייתה היא בשמן ואיכא למימר דהוי מצה עשירה, יש לזה סמך בירושלמי דהכא (ה"ד טז:) דגרסינן, ר' סימון בשם רי"בל אותו כזית שאדם יוצא בו י"ח בפסח צריך שלא יהיה בו משקין, ר' ירמיה אמר למצוה אתאמרת, ר' יהודה בן פזי אמר לעיכוב אתאמרת, ר' אמר למצוה אתאמרת, מלתיה דר' בון בר' חייה אמר לעיכוב אתאמרת, התיב ר' בון בר חייה והתנינן חלות תודה, אית לך מימר חלות תודה שאין בהן משקין (פירוש, והואיל והקשה מדתנן להו במתניתין, ש"מ דלעיכוב אתאמרת, דאי לא תימא הכי מאי קושיא היא זו הלא שרי), א"ר יוסי תמן רביעית היא ורביעית מתחלקת לכמה מינין, ע"כ:

ו

בין לחין בין יבשים. כתב הר"ב, דאקלח קאי, דבעלים אין יוצאים בהם אלא לחים. וה"ט דהפסיק בתיבות יוצאין בהם, דלכאורה מיותר הוא, והא דלא נטר ליה עד אמרו ויוצאין בקלח שלהן, משום דבעי למימר אבל לא כבושין וכו' דקאי אף אעלים, ואלו שנא כל הבבא אחר ויוצאין בקלח שלהן, איכא למטעי ולמימר דכולה בבא אקלח קאי ולא אעלים, אבל עתה ששינה מקומה והוסיף בה תיבות יוצאין בהן, פתח לנו פתח לפרשה כתקונה:

כבושים. בחומץ, כ"פ הר"ב ורש"י. וידוע שהחומץ מוציא המרירות מהעשבים יותר מהבישול ושילוק, ומשום הכי הוי לא זו אף זו לגביהן. ומ"מ תמהני מהתוספות (דף לט: ד"ה לא שלוקין) שהעירו על שלוקין, והוכיחו מכאן דשלוק הוי טפי מבשול, כדי שלא יהיו לגבי מבושלין זו ואצ"ל זו, ולא העירו על כבושן דלכאורה הוי זו ואצ"ל זו אם לא נאמר הטעם הנ"ל. ואפשר דטעם זה היה פשוט בעיניהם, ושמלתא דפשיטא הוא ולא הוצרכו לומר דבהכי איירי כיון שכבר פירשו רש"י:

ומצטרפין לכזית. כתב הר"ב, דאחמשת מיני דגן נמי קאי. והזכירו הכא בירקות דלא מתערבי, דמצות אתו במכ"ש דמתערבים יפה:

ויוצאין בקלח שלהן ובדמאי וכו'. תיבת ויוצאין אכולהו קאי, משום הכי לא קתני ומצטרפין לכזית אחר ויוצאין בקלח שלהן, שלא להפסיק ביניהם:

ח

אין מבשלין וכו'. משום סיפא דאבל סכין ומטבלין אותו בהן, דדומה לענין חרוסת וחרדל דהם דברים שנעשים לטבל בהם בשר כמו שכתב הר"ב, שנא דין זה הכא. ובזה נחה תמיהת התוספות (דף מא. ד"ה אין מבשלים) והביאו התי"ט שתמה על זה:

במשקין. משבעה משקין, אשר הם בכלל מים. ומי פירות. אינם בכלל מים, ואפילו הכי אין מבשלין בהם:

סכין ומטבלין. פי' רש"י (דף מ:) והביאו התי"ט, סכין בשעת צלייתו, ומטבלין בשעת אכילתו, עכ"ל. ועל פי סדרם שנאם, אע"ג דהוו זו ואצ"ל זו דבשול אסרה תורה:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.