מלאכת שלמה/פסחים/ב

מלאכת שלמה ‏ פסחים ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל שעה שמותר לאכול מאכיל. פ"ק דמכילתין דף י"ג. ומתני' לא ר' יהודה ולא ר"מ דאי ר' יהודה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל דקאמר תולין כל חמש ואי ר"מ האי כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי ליה וכו' כדפי' רעז"ל: ובירוש' משמע דלא דייק מלת מותר ומוקי לה כר' מאיר:

ומותר בהנאתו. בהנאת אפרו אפילו אחר זמנו מפ' לה בגמ' כדפי' רעז"ל. וכתבו תוס' ז"ל וכגון שנפסל מלאכול הכלב דבענין אחר לא הוה שרי ע"כ וכן פי' רש"י ז"ל ג"כ וז"ל והאי מותר אלאחר זמנו קאי וכגון שחרכו באור יפה קודם זמנו שבטל טעמו ומראיתו ע"כ:

עבר זמנו אסור בהנאתו ואסור למכור ואם מכר דמיו מותרין דאין תופס דמיו כדתנן בפ' שני דקדושין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת תוס' ז"ל. וכל היכא דתנן בפ"ק או הכא דחמץ אסור בהנאה או ששורפין אותו הוי דלא כר יוסי הגלילי דלדידיה שרי חמץ בהנאה כל ז' אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לגוי:

ולא יסיק בו וכו'. תוס' בפ"ק דמכילתין דף ה' ועם מה שמפ' בגמרא דלר' יהודה איצטרי' וכדפי' רעז"ל מובן ומיושב סמיכות פלוגתא דר' יהודה ורבנן אולא יסיק בו תנור וכירים: וכתבו תוס' ז"ל אבל לרבנן דס"ל דאין מצותו בשריפה והוי מן הנקברים דאמרי' פ' בתרא דתמורה דאפרן אסור פשיטא דלדידהו אסור ליהנות ממנו בהדי דקא שריף לי' אלא לר' יהודה דס"ל דהוי בשריפה וקיימא לן התם דכל הנשרפי' אפרן מותר איצטריך. עד כאן:

ר' יהודה אומ' אין ביעור חמץ אלא שריפה. בפ"ק דמכלתין תניא א"ר יהודה אימתי אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה שלא בשעת ביעורו פי' רש"י ז"ל דהיינו בתחלת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו דהיינו בשבע שהוא מוזהר מן התורה השבתתו בכל דבר: ור"ת הכריח דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים והטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורא אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינו מצווה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירוש' בפ' כל שעה ע"כ. ושם בפ"ק דף ה' אמרי' דר' עקיבא ס"ל כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה:

וחכמים אומרי' מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ה"ר יהוסף ז"ל מחק מלת אף וכתב שכן מצא: וביד ספ"ג דהלכות חמץ ומצה ובטור א"ח סי' תנ"ה וע"ש בספר לבוש החור וכתבתי רוב דבריו בס"פ בתרא דתמורה ע"ש: ובגמ' איבעיא להו היכי קאמר מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים או דילמא מפרר וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה אמר רבה מסתברא חמץ דלשאר נהרות קאזיל דהא לא מצינו בשום מקום גבי חמץ ים המלח בעי פירור דחיישי' שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו אבל ע"ז דלים המלח אזלא דהא אשכחן בכמה דוכתי גבי ע"ז יוליך הנאה לים המלח הלכך סתם ים דתנן גבי ע"ז הוי ים המלח שאין ספינה עוברת שם לא בעי שחיקה ורב יוסף אמר אדרבא חמץ דמימאיס ונימוק ונימס מאליו לא בעי פירור אבל ע"ז שאין המים ממסות אותה בעיא שחיקה בשאר נהרות מדלא תני בהדיא יטיל לים המלח. וברייתא תניא כותיה דרבה וכוותיה דרב יוסף ומן הירושלמי משמע דמדלא קתני מטיל לים או מפרר וזורה לרוח משמע דמפרר ארוח ואים קאי דאפי' לדגים שבים שהן הפקר אסור להשליך ככר שלם לים וכי קתני רישא מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות בין שלו בין דהפקר קאמר. וכתב הרי"ף ז"ל ופרישנא מפרר וזורה לרוח או מפזר ומטיל לים אלמא אפי' לים בעי פירור וכ"ש לשאר נהרות וחטים של חמץ בעו שחיקה והדר מטיל לים ע"כ: ובטור א"ח סי' תמ"ג. וכתבו תוס' ז"ל אומ' ר"י דרבנן דמתני' היינו ר' יוסי דפ' כל הצלמים א"נ מתני דהכא אתי שפיר כרבנן דהתם דאמרו לו אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחים ורחמנא אמר ולא ידבק בידך ונו' והא דשרו הכא היינו משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכה"ג לאו דרך הנאה היא אבל בע"ז לא כתיב אכילה ואסור אפי שלא כדרך הנאה ע"כ וכן כתבתי בשמו ז"ל שם פ' כל הצלמים שכתבו בשם רשב"ם ז"ל: ומצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל או מֵטִיל המ"ם בצירי והטי"ת רפויה:

ב

חמץ של נכרי וכו'. נלע"ד דמשום דקתני במתני' דלעיל ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו דר"ל מותר בהנאת אפרו קתני הכא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כלומר דכבר אפשר להתפרש ומותר בהנאתו דרישא דקאי אחמץ שמכרו ישראל לנכרי דמותר ישראל בהנאתו אחר הפסח וה"ה באכילה כמו שמתפרשת מתני' דהכא לרבא דהא רב אחא הדר ביה כמו שנעתיק בסמוך. וכי היכי דלא תימא דמותר בהנאתו דרישא קאי אמוכרו לנכרי סמך להא מתני' דהכא דמתני' ר"ש היא ואפי' דישראל מישרא שרי אלא משום קנסא כדאיתא בגמ' וכמו שפירש כבר רעז"ל וההיא דלעיל דקתני מותר בהנאתו לא אשמעי' אלא דמותר בהנאת אפרו כדפי' כבר ר"ע ז"ל: וביד פ"א דהלכות חמץ ומצה סי' ד' ובטור א"ח סי' תמ"ח. ונראה דחמץ של הקדש של בדק הבית נמי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה שהרי אמרו בברייתא בגמ' בפ"ק דף ה' לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גוים ושל גבוה אם לא קבל אחריות החמץ של גוי או של הקדש על עצמו ועוד אמרו שם בדף ו' חמצו של גוי שהפקידו אצל ישראל ולא קבל אחריות על עצמו עושה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי שלא יבא להסתפק ממנו אבל של הקדש אין צריך לעשות לו שום מחיצה שהרי הכל פורשין ממנו כדי שלא יבואו לידי מעילה וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם פ"ד. ונראה דגזרת הכתוב היא שחמץ של הקדש בדק הבית שכולו לגמרי של גבוה ואין בו חלק אפי' לכהנים מותר לראותו בפסח ולאכלו אחר הפסח כמו שהתיר כלאים בבגדי כהונה וכמו שהתיר הבערת אש בשבת בבית המקדש כנלע"ד ודו"ק. אח"כ מצאתי מפורש בגמ' בפירקין דף כ"ט דפי' רש"י ז"ל דאחר הפסח הוה מזבין ליה גזבר לישראל ואכלו ליה וא"ת א"כ אמאי לא קתני הקדש במתני' כיון ששניהם מקרא אחד נפקי לא יראה לך דדרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואתיא כר"ש ושמא יובן מהטעם שכתבו תוס' ז"ל דממה נפשך יש איסור שאם פדאו הרי הוא שלו ואם לא פדאו הרי הוא אסור בהנאה אפי' אחר הפסח מטעם הקדש ומתחייב קרבן מעילה ולכן ג"כ מטעם זה אפשר שלא שנאו במתני'. ובגמ' מוקי רב אחא בר יעקב למתני' אליבא דר' יהודה דאמר חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת ואע"ג דנפקא ליה מקראי דלאחר זמנו אסר קרא דתלתא קראי כתיבי לא יאכל חמץ כל מחמצת לא תאכלו לא תאכל עליו חמץ חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו וחד לתוך זמנו בשאור דישראל קאמר אבל דנכרי שרי דיליף שאור דאכילה משאור דראיה כלומר חמץ דגבי לא יאכל משאור דראיה ומותר חמצו של נכרי אף באכילה ואפי' בפסח מן התורה לפי' רש"י ז"ל דדרשי' הכי מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים פי' של גוים ושל גבוה אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה ובדין הוא דאיבעי ליה למיתני וכו' כדפי' רעז"ל. ובדין הוא נמי דאיבעי ליה למיתני תנא דמתני' דאפי' תוך זמנו מותר בהנאה ואיידי דתנא דישראל לאחר זמנו תנא נמי דנכרי לאחר זמנו רבא אמר לעולם ר"ש היא דאמר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום ור"ש קנסא קניס ליה הואיל ועבר עליו בבל יראה ובבל ימצא ודישראל הוא דאסור מקנסא הלכך דנכרי שרי ולרבא ניחא הא דקתני משום לא יראה דמשום דעבר אהאי קרא קא קניס ליה אבל לרב אחא קשה דהו"ל למנקט משום לא יאכל חמץ דהא מיניה נפקא ליה לר' יהודה איסור אחר זמנו ותריצנא בגמ' דארישא קאי כדפי' רעז"ל. ומסקי' בגמ' דרב אחא הדר ביה ולר' יהודה אפי' חמץ של נכרי אסור אחר הפסח דלא יליף שאור דאכילה משאור דראיה ומסיק בגמ' רבא גופיה דהא דקניס ר"ש אחר הפסח הואיל ועבר עליה בבל יראה ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובות אפי' שהיי' בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובות דיליה. ומשמע דגם לרבא צריכין אנו לומר ובדין הוא וכו' וכדאיתא בפי' הרמב"ם ז"ל ורעז"ל. או לכל הפחות צריך לתרץ כדתריץ בירוש' דבירוש' קאמר חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה משמע אבל באכילה אסור הדא דאת אמר במקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים אבל במקום שנהגו לאכול פת של גוים אף באכילה מותר ואם התענה ג' ימים אף במקום שנהגו שלא לאכול מותר מפני פקוח נפש. וכתב הר"ן בפ' אין מעמידין דף שס"ג ע"א שפירש רש"י ז"ל בתשובותיו דמדתלו ליה לפת במנהגא ש"מ דלית בפת משום גיעולי גוים משום דלא חיישי' לכלים של גוים שיהו בני יומן ואינה ראיה דאיכא לאוקומה כשנילוש בפני ישראל ובכליו ע"כ בקיצור ובשנוי לשון קצת: וכתב הרי"ף ז"ל ומתני' ר"ש היא דאמר חמץ בין לפני זמנו פי' משש שעות ולמעלה עד שתחשך בין לאחר זמנו דהיינו אחר הפסח אינו עובר עליו בולא כלום ובדין הוא דאפי' של ישראל נמי לאחר הפסח מותר אלא קנסא הוא דקניס ליה ר"ש הואיל ועבר עליה בבל יראה ובבל ימצא וכי קא קניס ר"ש בעיניה אבל ע"י תערובות לא קניס ע"כ. וכתב עליו הר"ן ז"ל ומתני' ר"ש היא וכו' דאילו לר' יהודה אפי' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור כדאיתא בגמ' ע"כ. ור' יוסי הגלילי ס"ל בפירקי' דף כ"ג ודף כ"ח דחמץ אפי' של ישראל מותר בהנאה אפי' תוך הפסח ויליף לה מקרא דכתיב לא יראה לך שאור שלך יהא: (הגהה כתבו תוס' ז"ל והכריחו דלר"ש נהי דאין עובר עליו בלאו דחמץ לפני זמנו מודה הוא דאסור באכילה משש שעות ולמעלה מדאמרי' וכו' ונראה דנפקא ליה מתשביתו ומאך חלק ע"כ. וק"ק לע"ד דהא בהדיא תנן לקמן פ"ה השוחט את הפסח עובר בלא תעשה והתם קתני ר"ש אומר הפסח בי"ד לשמו חייב וא"כ מוכרח הוא דס"ל שאסור לאכול חמץ ערב פסח משש שעות ולמעלה שהרי אפי' להניחו בבית אחר שהגיע זמן שחיטת הפסח אסור לאו קושיא היא דלא עבר על לאו דלא תשחט על חמץ אלא כשהוא יש לו או לאחד מחבורתו חמץ בשעה שהוא שוחט פסחו אבל אם קודם זמן שהוא שוחט פסחו יש לו חמץ אע"פ שכבר הגיע זמן שחיטת הפסח לצבור לא עבר ולכן צריכין להביא לו ראיה מתשביתו או מאך חלק כן נראה לע"ד):

משום שנאמר לא יראה לך שאור נלע"ד דמש"ה קתני מלת משום לרמוז דמשום קנסא הוא וכדמפרש לה רבא וכדכתיבנא אלא דבירוש' וגם בהרא"ש ז"ל אין שם מלת משום וק"ק דה"ל לתנא למנקט קרא דלא יראה לך חמץ שהוא קודם בתורה ובירוש' לא גרסי' לא מלת חמץ ולא מלת שאור אלא לא יראה לך סתם ובהרמב"ם והרא"ש ז"ל נראה דגרסי לא יראה לך חמץ וכן שם במגיד משנה אבל שם בהרמב"ם ז"ל כתוב לשון זה ודבר זה קנס הוא מד"ס מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא אסרוהו אפי' הניחו בשוגג או באונס ע"כ:

ג

נכרי שהלוה וכו'. ביד פ"ד דהל' חו"מ סי' ה' ודעת הרמב"ם ז"ל ורבינו אפרים ז"ל דבעי שיהיה הגעת הזמן קודם הפסח הא לאו הכי אע"פ שכשעבר פסח ולא פדאו ישראל איגלאי מילתא למפרע דשל גוי היה מ"מ כיון שבפסח היה ביד ישראל לפדותו אמרי' הואיל ואי בעי לפדותו הרי הוא שלו השתא נמי אסור ויש ראיה לדבריהם מן התוספתא וכבר דחה ראייתם הר"ן ז"ל דבההיא תוספתא מיירי בדלא אמר לו מעכשיו אבל בדאמר לו מעכשיו אפי' כשקבע לו זמן אחר הפסח מותר ע"כ. וכתב המגיד משנה ואני סובר שרבינו ורבינו אפרים ז"ל ס"ל דמתני' דייקא דקודם הפסח הגיע הזמן מדקתני אחר הפסח מותר בהנאה ומשמע דמיד אחר הפסח מותר ואי אפשר לומר בשקבע זמן אחר הפסח דאכתי עד הזמן ודאי לדברי הכל אינו מותר והיה לו לומר הגיע זמן ולא פדה מותר וכן אין לפרש שקבע לו זמן בתוך הפסח דודאי ישראל לא קבע זמן לפדות חמצו בתוך הפסח שיחוייב לבערו אלא ודאי בקודם הפסח הוא ע"כ: ושם ג"כ נתן טעם המגיד משנה למה השמיט הרמב"ם ז"ל סיפא דמתני' וישראל וכו'. ונראה פשוט בעיני דמתני' כר"ש ומשום קנסא אבל ברישא בנכרי שהלוה את ישראל אחר הפסח מותר אפי' באכילה אלא איידי דנקט בסיפא אסור בהנאה נקט ברישא ולאו דוקא וכדמפרש בגמ' אמתני' דלעיל וכדכתיבנא. ואפשר עוד לומר דמתני' ר"מ היא דאמר בגמ' בברייתא דישראל שהלוה לנכרי על חמצו אם נהנה ממנו אחר הפסח עובר וא"כ מתני' דקתני אסור בהנאה הוי מן התורה וזה הדרך למוד מטעמו של הרב המגיד ז"ל שרמזתיו עיין שם:

וישראל שהלוה וכו'. תוס' פ' השולח (גיטין דף ל"ז) וגם שם בירושלמי דף מ"ה ותוס' בפ"ק דקדושין דף ח' והכריחו הם ז"ל דמדקתני על חמצו משמע במשכנו בשעת הלואה. בטור א"ח סי' תמ"א. ומצאתי שנקד הח' הר"מ דילונזאנו ז"ל חֲמֵצוֹ החי"ת בשב"א פת"ח והמ"ם בציר"י:

חמץ שנפלה עליו מפולת וכו' משמע דמתני' אפי' לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דדוקא לכתחלה בעינן שריפה אם הוא בעין אבל אם בדיעבד נפלה עליו מפולת אם היא גבוהה לכל הפחות שלשה טפחים כדמפ' רשב"ג מודה ר' יהודה דחשיב כמבוער כנלע"ד. וביד שם ספ"ג. והקשו שם תוס' ז"ל וא"ת והלא פטור לבדוק חור מפני סכנת עקרב וי"ל דהכא יכול לפנות המפולת א"נ הכא שיש שם חמץ בודאי אינו פטור משום חששת עקרב דהא מיבעיא לן בפסחים ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או לאו ע"כ. רשב"ג אומר כל שאין הכלב כו' והובאה בגמ' פסחים בפ"ק דף ח' ובמציעא פ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ב) ובטור א"ח סי' תל"ג:

ד

האוכל תרומת חמץ בפסח וכו' פ' עשירי דהלכות תרומות סי' ו' ואיתא בתוס' פ' אלו נערות (כתובות דף ל'.) ונלע"ד דמשום דבעי למיתני בסמוך דכהנים יוצאין י"ח בחלה ובתרומה תנא הך דתרומת חמץ ברישא: ומפרש בבבלי ובירוש' דמשכחת תרומת חמץ בפסח כגון שהפריש תרומה והחמיצה או שהפרישה חמץ קודם הפסח אבל אם מפריש תרומת חמץ בפסח אינה קדושה דאמר קרא ראשית משמע שתהא התרומה ראשית ואלו שירים ניכרין שתהא היא מתירתן לישראל ואי במפריש תר"ח מה היתר יש בשיריה שתהא ראשיתן עושה שירים כי הוו מעיקרא טבל הוו שרו בהנאה ואסורין באכילה השתא נמי שרי בהנאה ואסורין באכילה משום חמץ ולענין מאי הוו שירים:

בסוף לשון רעז"ל המתחיל בשוגג וכו' שכתוב שם הלכך לאו בתר דמים אזלינן. אמ' המלקט בגמ' אביי אמר לעולם לפי דמים משלם ומתני' ריה"ג היא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה והאי דבמזיד פטור היינו משוה דס"ל כר' נחוניא בן הקנה שהי' עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין פי' המתחייב כרת פטור מן התשלומין כמו המתחייב מיתה בידי אדם והכא נמי דאכל תרומה במזיד אע"ג דשגג בחמץ הואיל וחייב מיתה בידי שמים על אכילת התרומה פטור מן התשלומין דס"ל דאמרי' קלב"מ אף בכרת ואף במיתה בידי שמים ובדין הוא דלישמעינן במזיד בתרומה בעלמא דלאו חמץ בפסח דפטור מתשלומין משום מיתה אלא משום רישא נקט מילתא בחמץ בפסח דאשמועי' דהיכא דשגג בשתיהן חייב דחמץ בר דמים הוא ושוגג דרישא דשגג בשתיהן דאי שגג בחמץ והזיד בתרומה מאי חומש איכא ואי שגג בתרומה והזיד בחמץ אמאי משלם הא איחייב ליה כרת וסיפא אשמעי' דהזיד בתרומה אפי' שגג בחמץ פטור דמיתה בידי שמים כי כרת דאי הזיד בחמץ והאי דפטור ליה משום כרת הוא דפטר לישמעינן כולה מתני' בחמץ חולין של חברו וניתני שוגג חייב ומזיד פטור משום כרת רש"י ז"ל:

ומדמי עצים. שיעורו ואפי דמי עצים אינו משלם ולא נאמר נחשוב זה החמץ כאילו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה ולפיכך אינו משלם אפי' דמי עצים הרמב"ם ז"ל משמע קצת דמפ' לה אפי' בתרומה טהורה. ובגמ' תניא האוכל תרומת חמץ בפסח בין שוגג בין מזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים דברי ר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי מחייב א"ל ר"ע לריב"ן וכו' ותניא אידך האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן החשלומין ומדמי עצים דברי ר"א בן יעקב ור' אלעזר חסמא מחייב א"ל ראב"י לר' אלעזר חסמא וכו' ומפ' אביי דראב"י ור"ע וריב"ן כולהו ס"ל חמץ בפסח אסור בהנאה ובהא פליגי ר"ע וריב"ן דר"ע סבר לפי דמים משלם וריב"ן סבר לפי מדה משלם אבל ר"א בן יעקב ור"א חסמא בהא פליגי דראב"י ס"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה ור"א חסמא ס"ל כר' יוסי הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה ותרומת חמץ דכהן נמי ראויה להריצה לפני כלבו או להסיקה תחת תבשילו כדין תרומה טמאה בשאר ימות השנה הלכך ישראל שאכלה לו בפסח מיחייב:

ה

אלו דברים וכו' רפ"ה דהלכות חו"מ ובפ' ששי סי' ד' ז' ח' ט' ובטור א"ח סי' תנ"ג:

ידי חובתו בפסח. נלע"ד דהא דלא קתני ידי חובת מצה וכן גבי ירקות ידי חובת מרור משום קרא דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו לקרבן פסח והיינו דקתני בין בחמשת מיני דגן בין בחמשת מיני ירקות בפסח ר"ל עם הפסח בזמן שבית המקדש קיים א"נ לרמוז שמלבד כזית מצה שצריך לאכול משום חובת מצה כדכתיב בערב תאכלו מצות חייב לאכול כזית מצה ג"כ באחרונה זכר לפסח והיינו דקתני בפסח פי' בעבור הפסח ולפי זה נאמר דאגב דתני רישא גבי חמשת מיני דגן בפסח נקט נמי גבי ירקות בפסח א"נ בפסח ר"ל בשעת אכילת הפסח דהיינו לילה הראשון ולרמוז דשאר ימי הפסח אכילת מצה רשות כך נלע"ד:

בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבלת שועל ובשיפון אבל אורז ודוחן לא. ומתני' דלא כר"י ב"נ דתניא אריב"ן אורז ודוחן מיני דגן נינהו וחייבין על חמוצן כרת ואדם יוצא בו י"ח בפסח וכן היה אומר דקצת ג"כ חייבת בחלה דכולהו לחם מיקרו: וכתב הר"ן ז"ל ירוש' ר' שמואל בר רב נחמן שמע לה מן הדין קריא ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו חטה אלו חטים שורה זו שבלת שועל ולמה נקרא שמה שורה שהיא עשויה כשורה שעורה זו שעורים נסמן זה שיפון כוסמת זה כוסמין גבולתו ע"כ גבולו של לחם ולמדין מן הקבלה כלומר בתמיה א"ר סימון מן מה דכתיב ויסרו למשפט אלהיו יורנו כמו שהוא דבר תורה ובגמ' דידן מפיק מקרא דבמין אחר אינו יוצא ידי חובת מצה ע"כ:

ויוצאין בדמאי. מסופק ר"י אי בעי למימר יוצא דוקא בדיעבד כדאמרי' הואיל ומפקיר נכסיה וחזי ליה ומ"מ עדיין לא מפקר ליה אי נמי יוצאין אף לכתחלה הואיל ושרי לעניים ואכילת מצה נמי נקראת אכילת עניות תוס' ז"ל. אבל מתוך פי' רש"י ז"ל דבגמ' מוכח שהוא פשוט אצלו ז"ל דדוקא בדיעבד יוצא בדמאי ע"ש דבור המתחיל טבול מדרבנן. וי"ס דל"ג מלת ויוצאין. וצריך לדקדק אמאי איצטריך תנא לאשמועינן כולה האי מתני' בפ"ג שאכלו ובשבת פ' מפנין ופ' בכל מערבין והכא ועיין במ"ש בפ' מפנין גבי דמאי בשם תוס' ז"ל:

שנטְלה. שלא נטְלה כך מצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל:

והכהנים בחלה ובתרומה דמצות מצית ריבה: אבל בבכורים אינו יוצא הכהן ידי חובתו בהם כיון דאין יכול לאכלם בכל מושבות דומיא דתרומה וקרא כתיב בכל מושבותיכם תאכלו מצות דבעינן מצה הנאכלת בכל מושבות למעוטי בכורים שאינם נאכלים אלא בירושלם ומעשר שני לר' יוסי הגלילי אינו יוצא בו י"ח ובגמ' ובברייתא מפ' טעמייהו ואכתבנו בסמוך:

אבל לא בטבל וכו' טעמא דכל הני משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה ובירוש' א"ר אילא אלה המצות אם עשיתן כמצותן הרי הן מצות ואם לאו אינם מצות הר"ן ז"ל: ובגמ' אבל לא בטבל אפי' בטבל טבול דרבנן כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב ובברייתא יכול יוצא אדם י"ח בטבל שלא נתקן כל צרכו פי' שנטלה ממנו תרומה גדולה ולא ניטלה ממנו תרומת מעשר ולא מעשר שני ואפי' מעשר עני ת"ל לא תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל דהא מני ר"ש היא דאמר דאין איסור חל על איסור דתניא ר"ש אומר האוכל נבלה ביום הכפורים שוגג פטור מחטאת:

חלות תודה ורקיקי נזיר מה שפירש רעז"ל הוא פי' רבה בגמרא ואפי' לא נשחט עליהם הזבח שלא הוקדשו אינו יוצא בהן. ורב יוסף פי' דאמ' קרא שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לז' ימים יצאת זו שאינה נאכלת לז' ימים אלא ליום ולילה והיכא דלא נשחט עליהם הזבח ס"ל לרב יוסף דיוצא בהן ומתני' בשנשחט עליהם הזבח וסיפא ה"ק למכור בשוק דעכשיו לא נשחט הזבח שהרי לא מכרן יוצא בהן ותניא כותיה דרבה ותניא כותיה דרב יוסף ועיין בהגהת ר"ש לוריא ז"ל בלשון זה שגם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל הסכים לאותה הגהה ומחקו מתלמודו:

למכור בשוק יוצא בהן. דכל למכור בשוק אמר אי מיזדבנא מזדבנא ואי לא אכילנא לה אנא ובגמ' פריך ותיפוק לי לתנא בתרא דתניא כותיה דרב יוסף ומוקי לה בשנשחט הזבח תיפוק ליה דהויא מצה עשירה שהרי היו נילושות בשמן ומשני רביעית היא המתחלקת לכמה חלות דבשמן מעט כזה לא מיקרי מצה עשירה: וכתוב בכל בו סמוך לסוף סימן ח' צ"ע אם נתן מלת במצה של מצה אי מקריא מצוה עשירה ויש מתירין וסמכו על אותה ששנינו חלות תודה ורקיקי נזיר דאמרי' עשאן למכור בשוק יוצא בהן ובהנהו ודאי יש מלח משום על כל קרבנך תקריב מלח והראב"ד ז"ל הגיה על זה ואמר אמר אברהם לא אמרו כן אלא לזריזים שיהו אופים אותה מיד ע"כ עוד כתוב שם בסוף סי' הנזכר דמדקתני במתני' למכור בשוק יוצא בהן שמעי' דאפי' אפה המצה של מצוה קודם זמן הביעור יוצא בה דהא ודאי חלות תודה קודם זמן הביעור עשאן שהרי אין מביאין תודה בי"ד מכני החמץ שבה ע"כ וכן כתוב ג"כ בשבלי הלקט סי' ס"א:

ו

ואלו ירקות כו' ביד ספ"ז דהלכות חמץ ומצה ובטור א"ח סי' תע"ג ותוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ו:)

בחזרת. גמרא חזרת רישא דכולהו תנן וא"ר אושעיא מצוה בחזרת:

ובעולשין. ר' יהודה מוסיף בברייתא אף עולשי שדה והכי נמי איכא בגמ' תנאי טובא דמוספי אירקות. דמתני' ויש מהן שלא הזכירו מלת מרור ויש מי שהזכיר שיוצאין בהרדפנין והקשו תוס' ז"ל דהיכי נפיק ביה דהא תנן בפ' אלו טרפות דהוי סם לבהמה וכיון שכן אין ראוי לצאת בו דדרכיה דרכי נועם ונשארו בקושיא. ואני ההדיוט חפשתי בספר הערוך ונראה שהוא סובר הרדפנין לתוד והירדוף והרדפני לחוד והירדוף והרדפני הוא סם המות לבהמה אבל הרדפני לא הוי סם המות שהביאו בערך א' הרדפנין ובערך אחר הביא הירדוף והרדפני שפירש שהוא סם המות של בהמה וכן משמע ג"כ מפי' רש"י ז"ל ע"ש.

ובחרחבינא. שמעתי משם מורי ז"ל דהיינו עשב שקורין אותו אסתר המלכה והוא מר קצת ושהעיד ששמע ושתי גויות נערות קטנות שאמרה אחת לחברתה נלכה הלוך ללקט חרחבינא וראה שהיו מלקטות העשב הנז'. ובגמ' פריך ממאי דמרור דקרא דכתיב על מצות ומרורים הוי מין ירק דילמא מרריתא דכופיא פי' מין דג והוא שיבוטא והוא קולייס האספנים ומשני דומיא דמצות מה מצות גדולי קרקע אף מרור גידולי קרקע ופריך ואימא הירדוף וכו' ואימא הרזיפי שהוא ג"כ מן זרע שהוא סם המות לבהמה ומסיק דומיא דמצה מה מצה שניקחת בכסף מעשר אף מרור שניקח בכסף מעשר ובעינן תו בגמ' מנ"ל לתנא דיוצאין בא' מחמשת מיני ירק אימא מרורין תרי ומשני דומיא דמצה מה מצה מינין הרבה אף מרור מינין הרבה ולתנא דמתני' הוי ממש חמש כנגד חמש.

בין לחין בין יבישין. דוקא בקלח שלהן כדאמרי' בסיפא ופרושי קמפרש. ובירוש' משמע דגריס בין לחין בין כמושין ואמרי' התם עלה אית תנויי תני אבל לא כמושין אמר רב חסדא מ"ד בין כמושין בקלח מ"ד אבל לא כמושין בעלין ע"כ. ובגמ' בברייתא איכא מאן דס"ל דאפי' כמושין אין יוצאין בהן וכמו שאכתוב בסמוך:

לשון המתחיל בפי' רעז"ל שלוקין צריך להיות אחר לשון כבושין בחומץ ואחריו לשון המתחיל מבושלים:

אבל לא כמושין גמ' אין יוצאין בהן כמושין משום ר' אלעזר ב"ר צדוק אמרו יוצאין בהן כמושין ומתני' ר"מ היא דתניא יוצאין בהן ובקלח שלהן בין לחין בין יבשים דברי ר"מ וחכמים אומרין לחין יוצאין בהן יבשים אין יוצאין בהן ושוין שיוצאין בהן כמושין ע"כ. ואפשר דמש"ה דאיכא פלוגתא ביבישין בין ר"מ לחכמים הדר רבינו הקדוש למיתני מלת יוצאין בהן בין לחין וכו' לאשמועי' ברמז דבהאי סיפא איכא פלוגתא.

לא שלוקין ולא מבושלין משמע דשליקה הוי טפי מבשול דאי לאו הכי הוי זו ואין צריך לומר זו וכן משמע בכמה דוכתי והא דתנן במסכת נזיר בפ"ג מינין היה מבשל את השלמים או שולקן אע"ג דשליקה הוי טפי מבשול לא הוו התם זו ואין צריך לומר זו דקמ"ל דבשליקה אינו יוצא מתורת בשול תוס' ז"ל ושם פי' רש"י ז"ל או שולקן שאינו מבושל יפה ע"כ. וכן משמע במתני' דבפ' שני דעוקצין סי' ה' ובפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ' ע"א) פי' הוא ז"ל שלוק הוי נימוח טפי ממבושל ע"כ ועיין בפי' רש"י ז"ל בפ' עשירי דמסכת תרומות סי' ח' ועיין ג"כ במ"ש אני בשם רש"י ז"ל שם פ' עשירי סוף סי' י"א:

ומצטרפי' לכזית ס"א וכלם מצטרפין. וכתב הר"ן ז"ל ונ"ל דה"ה דה"מ למתנייה לענין כזית מצה דמצטרפין אלא דגבי מצה פשיטא לו אבל הכא איצטריך סד"א כיון דאמרירותא קפדינן טעמא דחד מיבטיל בחבריה קמ"ל דכיון דיש לכולן טעם מרירות מצטרפין ע"כ:

ויוצאין בקלח שלהן כתב סמ"ג והגהות מימוניות שר"ת דקדק שבקלח יוצאין ולא בשרש:

ובדמאי וכו' אבל בטבל לא ואע"ג דמעשר ירק דרבנן הויא לה מצוה הבאה בעבירה דומיא דעציץ שאינו נקוב דאמרן לעיל בפירקין רש"י ז"ל: ונלע"ד דאע"ג דמצינן למילף דין ירקות מדין מצה דיוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו וכו' הדר תנייה הכא דאם לא הדר תנייה הכא גבי ירקות ה"א דירקות כיון דמעשר שלהן מדרבנן יוצא י"ח בהן אפי' בטבל או במעשר ראשון אע"פ שלא ניטלה תרומתו או במ"ש והקדש אע"פ שלא נפדו להכי הדר תנינהו הכא לאשמועי' דדוקא בדמאי או במעשר ראשון שניטלה תרומתו או במ"ש והקדש הוא דיוצאין ולדיוקא איצטריך ליה ואפשר שלזה כיון לשון רש"י ז"ל שכתבתי ודו"ק:

ז

אין שורין את המורסן וכו' האשה לא תשרה את המורסן וכו' ממתני' שמעינן דמורסן עב וגרוע מסובין ובספ"ז דשבת הוכחתי ג"כ על זה ע"ש:

אבל שפה היא מורסן יבש בבשרה. ואפי' היא נכנסת למרחץ להזיע לחלוחית הזיעה אינה מחמצת. ונלע"ד דמשום דתנן במתני' דלעיל בין לחים בין יבשים ומפרשי' בגמ' דהיינו דוקא בקלח אבל בעלין דוקא בלחין ולא יבשים מש"ה קתני השתא האי מתני' דגבי מורסן לצורך אשה דוקא יבש ולא לח. עוד אפשר לומר שבא לרמוז לנו בסמיכות זו שיכול האדם לשרות מצה או לחלוט אותה ולצאת בה ידי חובתו אם הוא זקן או שהוא בנקיון שנים אם היא כבר אפויה ששוב אינה מחמצת ופלוגתא דר"מ ור' יוסי היא בפירקין דף מ"א דלר' יוסי במצה מבושלת אינו יוצא אע"פ שלא נימוחה אבל במצה שרויה לכ"ע יוצא בה:

לא ילעוס אדם חטין ויתן ע"ג מכתו בפסח מפני שהן מחמיצות. ה"ר יהוסף ז"ל מחק מלת בפסח ובירוש' מפ' דאין איסור זה אלא כשהחטים שמנות אבל כשהחטים דקות ויבשות אין הרוק מחמיצן כלל. א"נ אין מחמיצין אלא עד שיסריחו ע"ג מכתו והיינו דמייתי עלה ההיא דמלוגמא שנסרחה וכו' כן פי' הירוש' הזה החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל: ולפי דרכנו למדנו ממשנתנו זאת רפואה דלשון חכמים מרפא כדאיתא בפ' הנושא (כתובות דף ק"ג) ומצאתי שכתב רש"ל ז"ל שם פ' הנושא דדייק דלשון חכמים מרפא מדקתני במתני' ויתן ע"ג מכתו בפסח דלמה הזכיר בפסח פשיטא דבפסח איירי בפרט מדקתני מפני שהן מחמיצות ועוד הא רישא קתני אין שורין את המורסן וכו' וכן בסיפא קתני אין נותנין את הקמח לאלתוך החרוסת ולא לתוך החרדל בכולן לא הזכיר פסח וכאן הזכיר אלא לדיוקי בפסח הוא דלא ילעוס הא בשאר שנה ילעוס אף שממילא שמעינן דשרי אלא שדברו חכמים בלשון רפואה והוי כאילו אמר בהדיא ילעוס אדם חטים ויתן ע"ג מכתו לרפואה ודוק ע"כ. ודיוק נכון הוא. והוצרך לכך משום דאי לא תימא הכי הוקשה לו ז"ל מאי לשון חכמים דקאמר רב הונא התם דשמעי' ממתני' וכי לא נמצאו יתר רפואות הא במסכת שבת תנן יוצאין בשן של שועל ודכוותה בכמה דוכתי כמה וכמה אלא מדלא קאמר בדברי חכמים ואשר בדברי חכמים מרפא אלא לשון חכמים קאמר משמע דה"פ המדקדק בלשונם ימצא שכוונו בלשונותיהם לדבר בלשון צח ונקי שיהא בו נכלל לשון ברכה ולשון עושר ומרפא עכ"ל ז"ל: עיין במ"ש שם בפ' הנושא סי' ג' וביד כולה מתני' בפ"ה דהלכות חמץ ומצה סי' י"ז ?ס"ט ובטור א"ח סי' תס"ה וסי' תס"ו:

ח

אין נותנין קמח וכו' ביד שם סי' י"ט ובטור א"ח סי' תס"ד:

ואם נתן לתוך החרדל יאכל מיד. מה שפירש ר"ע ז"ל ה"ק רב כהנא וברייתא הביא כותיה ורב הונא בריה דרב יהודה אמר רב נחמן אמר שמואל סבר דאחרוסת נמי שרו רבנן והלכה כמותן וכתבו תוס' ז"ל דאע"ג דתניא כותיה דרב כהנא קסבר מתני' פליגא ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל ומיירי שיש מעט מים מעורב בהם בחרוסת ובחרדל אבל בלא מים מי פירות אין מחמיצין כרבא ודלא כאביי והנהו אמוראי דבירוש' דאית להו מי פירות לבדן מחמיצין. ועוד מצאתי כתוב שם בהרא"ש ז"ל בלשון משנתנו ור"מ אוסר ור' יהודה אומר ישרף מיד משמע שכך היה גורס הוא ז"ל:

אין מבשלין את הפסח וכו' ואע"ג דבאיסור בשול דידיה אתמר בהדיא במים כל בשול במשמע ומ"מ יש לתמוה דמאי איצטריך למימר דהא כתיב כי אם צלי אש ומש"ה אית דמפרשי אף כשצלאו מתחלתו כהלכתו שאף בשול שאחר צלי אסרה תורה וקאמר השתא שאפי' במשקין ומי פירות אסור עכ"ל המאירי. והקשו תוס' ז"ל תימה למה שנאו כאן אי משום דתנא ירקות שלוקות ומבושלות א"כ מיד ה"ל לשנות בסמוך אחריה ע"כ. ונלע"ד דבמה שכתבתי בשם הרא"ש והמאירי ז"ל מיושב קצת דמשום דקתני' דגבי קמח מי פירות עם מים אם נתן יאכל מיד לת"ק קתני השתא דגבי פסח אפי' מי פירות לחודייהו אסור לכ"ע:

לא במשקין ולא במי פירות. פליגי בה בברייתא רבנן ורבי רבנן מפקי לה מק"ו ומה מים שאין מפיגין טעמן אסורין שאר משקין שמפיגין טעמן פי' שנותנין בו טעם שלהן לא כ"ש רבי אומר במים אין לי אלא מים שאר משקין מנין ת"ל בשל מבושל מ"מ ואיכא בינייהו צלי קדר שמבשלין אותו בלא שום משקה אלא מים הנפלטין משומנו למאן דיליף מק"ו הכא שרי לרבי דיליף ליה מרבוייא האי נמי בשל מבושל הוא ורבנן האי בשל מבושל דרשי ליה לבשלו ואח"כ צלאו או בהפך ע"כ כפי פירוש רש"י ז"ל ולפי' התוספות לכ"ע פסול ופלוגתייהו היא אי לוקה עליו אי לא: ובירוש' דעתי' דרבי מייתי לה התם בשם ר' עקיבא ודעת רבנן בשם ר' ישמעאל:

אבל סכין ומטבילין לאחר צלייתו וכו'. לשון ר"ע ז"ל עד דהכי תנן פ"ג דכיצד צולין צריך להגיה פרק כיצד צולין ואם יש לקיים מה שכתוב ה"פ דהכי תנן בבא שלישית דפרק כיצד צולין אלא דלא ניחא בכך לפי שאין כן דרכו של ר"ע ז"ל:

ומי תשמישו של נחתום ישפכו וכו'. כתוב בספר יראים סימן ק"ה פי' ועובר עליהן בבל יראה ע"כ ואפשר שבזה ידוקדק נתינת טעם דקתני במתני' מפני שהן מחמיצות דנראה שהן מלות יתירות. וביד פ"ה דהלכות חו"מ סי' ט"ז ובפ"ח דהל' ק"פ סי' ז' ח'. ובגמ' תני חדא שופכין במקום מדרון ואין שופכין במקום האשבורן ותניא אידך שופכין במרום האשבורן לא קשיא הא דנפישי וקוו הא דלא קוו פי' כשהן מרובות הן נקוות חל מקום אחד ואין נבלעות מהר ומחמיצות וכשהן מועטות לא קוו ע"כ ובירוש' נמי משמע דרמי להו ומשני להו בגוונא אחרינא:

סליק פירקא

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף