פירוש המשנה לרמב"ם/פסחים/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פירוש המשנה לרמב"ם ‏ פסחים ב

א

כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות כו'. זו המשנה לרבן גמליאל שקדם לך דעתו שאמר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש. ואמר בכאן כי כל [זמן] שהכהן אוכל תרומה מותר לישראל להאכיל לבהמה וזה אמת ר"ל שמותר לו ליהנות מן החמץ בשעה חמישית אע"פ שהוא עצמו אינו אוכל כאשר בארנו. ואמרו ולבהמה ולחיה ולעופות כדי שיכלל בכלל מיני החיות כמו שהם חלוקים בענין אכילתם כי יש מהם מצניעים מה שישאר להם ויש מהם שמפזרין אותו וכיוצא בהן ומה שפרט ואמר ומוכרו לנכרי כי ב"ש אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא א"כ יודע בו שיכלה קודם הפסח והודיע כי זה המאמר דחוי. ורוצה במאמר ומותר בהנאתו לפי שהוא כששרף החמץ קודם הביעור הותר לו שיהנה באפרו לאחר הפסח. ואמר עבר זמנו אסור בהנאתו אפילו בשעה ששית שהוא מדרבנן כי הוא אסור בהנאה כמו איסור הנאה דאורייתא כל כך כי אפילו קידש אשה בחמץ בשש שעות אין חוששין לקדושין אפילו היה אותו החמץ אסור מדרבנן כמו החטים שנפל עליהם מים וכיוצא בו ואמר ולא יסיק בו תנור וכירים רוצה בו כי כששרפו בזמנו לא יסיק בו תנור בעת שריפתו כדי שלא יהנה באותו הביעור והוא אינו מותר בהנאה. ופרורין ידוע ולשון העברי פתים וכמו כן נפרש פתות אותה פתים (ויקרא ב ו) ואין הלכה כרבי יהודה וכשהחמץ הוא יבש אין מספיק לו להטילו בנהר אלא צריך שיפרר אותו היטב מפני שיובשו חזק חלקיו [וצריך] (ו) לכתת כדי שיאבד מהר:

ב

חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח כו'. למדנו בקבלה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ולפי שאין אדם עובר על מצות לא יראה לך חמץ בחמץ של נכרי הוא מותר ואפילו באכילה ומה שאמר בהנאה משום שאומר חמצו של ישראל אסור בהנאה ואמרו בירושלמי כי אמרו מותר בהנאה משום שהוא מורה שהוא אסור באכילה וזה הוא במקום שאוסרין שם אכילת פת נכרים ומזה הטעם אסור באכילתו ולא משום החמץ כאשר אמרו אבל באתרא דנהיג לאכול פת נכרים מותר באכילה וזה יורה הדבר בפת של נכרים שתלוי במנהג והמנהג הוא אצלנו באיי ספרד לאכלו. ולפי שעבר הישראל על מצות השם שאמר לא יראה כשהחמץ שלו קנסינן ליה ונאסר אותה בהנאה אפילו לאחר הפסח:

ג

נכרי שהלוה את ישראל על חמצו כו'. חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער כו'. התנאי בשניהם שיאמר לו אם לא הבאתי לך מעות ביום פלוני קנה מעכשיו אבל אם לא אמר לו זה הרי החמץ נחשב ברשות בעליו לא ברשות אותו שהוא ממושכן אצלו. וכל שאין הכלב יכול לחפש אחריו הוא שיהיה עליו גובה שלשה טפחים וצריך שיבטל בלבו ורשב"ג לא בא לחלק אבל באר דין המפולת איך הוא:

ד

האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג כו'. עוד אבאר לך במסכת מכות כי אוכל חמץ בפסח לוקה והעיקר אצלנו אין אדם לוקה ומשלם לפיכך פטור מן התשלומין. ומדמי העצים שיעורו אפילו דמי עצים אינו משלם ולא נאמר נחשוב זה החמץ כאלו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה ולפיכך אין משלם אפילו דמי עצים:

ה

אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו כו'. אכילת מצה בליל פסח מצות עשה והוא דברי השם בערב תאכלו מצות (שמות יב יח) ואמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (דברים טז ג) א"כ כל הזרעים שעיסתם מתחמצת אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה. ואלו החמשת מינין בלבד הם באין לידי חימוץ וזולתם כמו אורז ודוחן ודומיהן מסריחין עיסתן ואינן מתחמצין. ואם אתה זוכר למה שפירשנו בפ' שלשה שאכלו כאחד מברכות ובפרק י"ח דשבת התבאר לך זאת ההלכה והתשובה בהן אחת ומה שפרט בחלה ובתרומה שמא יאמר אדם מצה שוה לכל אדם בעינן ר"ל שתהא ראויה לכל ישראל ולזולתם הודיענו שאין הדבר כך. והטעם שאין אדם יוצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר כשעשאן לעצמו להקריבן עם הקרבן שהוא חייב [בו] כמו שנצטוה אע"פ שהיא מצה גמורה לפי שאמר השם יתברך ושמרתם את המצות ובא בקבלה מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח:

ו

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו כו'. כמו שאכילת מצה בליל פסח מצות עשה כך אכילת מרור מצות עשה בזמן שכבש הפסח נאכל. הוא מה שאמר יתברך על מצות ומרורים יאכלוהו. ואמרו מרורים נופל על אלו שמנה. חזרת חסא. עולשין ידוע. תמכא מין ממיני עולשין אלא שהוא גדל בגנות. חרחרבינה פירש רבינו יצחק אלקרצינ"ה. מרור מין כוזברתא מר ביותר. ואמרו בין לחים בין יבשים רוצה בו הקלח שלהם כאשר הודיעך ויוצאין בקלח שלהן אבל העלין אינו יוצא בהם ידי חובתו אלא אם היו לחים:

ז

אין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין כו'. מורסן ידוע והוא קליפת החטים העבה ושורין הוא שישרו המורסן במים וישימו אותן בפני התרנגולים שיאכלו אותן כדרכן [בנחת]. וחולטין הוא שילושו הקמח במים חמין בחוזק הרתיחה. ונהגו העם לאסור זה והתלמוד התיר אותו. ושפה פירושו שהאשה מחככת בשרה במורסן. וילעוס הלעיסה בשינים:

ח

אין נותנין [את] הקמח לתוך חרוסת או לתוך החרדל כו'. מחלוקת תנא קמא ורבי מאיר אינו אלא כשנתן לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת דברי הכל ישרף מיד לפי שהוא ממהר להחמיץ ועוד יתבאר תערובת החרוסת מה הוא בפרק אחרון. ואמר הש"י בפסח ובשל מבושל במים ולפי ששינה איסור הבישול בלשון מקור קבלנו שבא לרמוז לאסור בישולו במי פירות אבל סכין ומטבילין אותו בהן אחר שנצלה: ומי הבצק שנוטלין בהם. הידים וכלי הבצק ישפכו כמו שזכרו ובמקום מדרון כדי שלא יתקבצו וישארו במקום נמוך ואין הלכה כרבי מאיר:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.