תוספות יום טוב/עירובין/ג

תוספות יום טוב ‏ עירובין ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מערבין. פי' הר"ב עירובי תחומין כו' ואע"ג דתחומין חמירי שיש להן סמך מן המקרא כמ"ש בספ"ב דשבת. הקלו בתחומין שאינה אלא לדבר מצוה תוספות ספ"ב דשבת. והא דקרי ליה עירוב לפי שהוא מערב התחומין שלא היה יכול לילך בו תחלה. עם התחום שהיה יכול לילך בו. כ"כ המגיד רפ"ו מהי"ט אליבא דהראב"ד:

חוץ מן המים כו'. דטעמא דעירובין משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא ונעשה המערב כאילו אוכל ושובת שם במקום שהניח עירוב ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח והלכך דבר מזון בעינן. רש"י. ומ"ש הר"ב דלאו פרי מפרי וכו' עיין על זה מ"ש בפ"א ממעשר שני מ"ג בס"ד:

[*והכל נקח בכסף מעשר. עיין במשנה ז' פ"ג דעוקצין]:

מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. עיין מ"ש במשנה י' פ"ב דקדושין:

סומכוס אומר בחולין. פי' הר"ב שאפילו אם ישאל כו' אין מפרישים תרומה בשבת אפי' בין השמשות°. כדתנן סוף פרק ב' דשבת וע"ש ולקמן במשנה ב':

ולכהן בבית הפרס. פי' הר"ב דמותר לכהן לכנס שם כשהוא מנפח כו' דכולה ספיקא משום עצמות הוא שהבשר כבר נרקב כמה שנים ועצמות בלא בשר אין מטמאין באהל אלא במגע וכשמנפח לפני רגליו אם יש עצם גדול נראה הוא ויזהר שלא יגע בו ברגליו ואם עצם קטן הוא נדחה בנפיחה ואינו מסיטו ברגליו ואם מכוסה בעפר אינו מטמא דהא עצם כשעורה אינו מטמא אלא במגע. הר"ר יונתן:

מפני שיכול לילך לחוץ ולאכול. פירש הר"ב כגון שיכנס שם בשידה תיבה ומגדל ומסיים רש"י בעגלות מבעוד יום ועיין רפ"ח דאהלות שצריך שמחזיקים ארבעים סאה וכו' [*ועי' מ"ש במשנה ד' פ"ג דחגיגה] ופריך בגמרא היכי אייתי לה דאם מוציא ידו חוץ לשידה יאהילנה על הקבר ומדנקט ר"י ולאכול ש"מ דראוי לאוכלו בעי ר"י ומשני שיכול להביא אצלו בפשוטי כלי עץ שאין ברחבן טפח דלא מקבלי טומאה ואין מביאין הטומאה [*ומה שכתב הר"ב דאסור ליהנות ולהשתמש בבית הקברות לשון רש"י וכל תשמישי המת אסורין בהנאה דנפקא לן בסנהדרין מותמת שם מרים (במדבר כ') וגמר שם שם מעגלה ערופה ע"כ]:

ב

והכהנים בחלה ובתרומה. כן הגי' בס' מדויק וכן ברי"ף והכי מסתברא דמ"ש תרומה מחלה. והטעות נפל בדפוס מדתנן לעיל ולישראל בתרומה. ושבוש הוא דמדתנן הכא והכהנים בחלה ש"מ דכסומכוס אתיא ולא כת"ק. ובין כך ובין כך קשיא לי על פסק הר"ב והרמב"ם לעיל דלא כסומכוס וכן כתב הרמב"ם בחבורו פ"א מה' עירובין והא סתם ר' כסומכוס והוי מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם ונ"ל לתרץ דאשכח סתמא אחרינא והוא מתניתין דלקמן דסתם כר'° דלא גזרו בה"ש משום שבות וא"כ דין התרומה לישראל כדין היין לנזיר וק"ל [*והרא"ש כתב ולית הלכתא כסומכוס כו' ואע"ג דסתם משנה דמסכת כלים [פי"ז] כוותיה משום דב"ה סברי כרבנן (פירוש בברייתא) וכן רב הונא דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה והא דתנן במתניתין והכהנים בחלה ובתרומה לא הוי כמחלוקת ואח"כ סתם דה"ה לישראל נמי אלא אורחא דמילתא נקט כהנים שחלה ותרומה מצויין להם ועוד דהך משנה שנויה בפרק כל שעה והתם דוקא כהנים וההוא לישנא תנא נמי הכא עכ"ל ומה שיש לדקדק בדבריו הללו כתבתי בס' מעדני מלך בס"ד]:

השולח ערובו ביד חש"ו. כתב הר"ב אבל בערובי חצירות קי"ל קטן גובה את הערוב. בתוספות מסקינן הטעם דעירובי תחומין הואיל ואסמכוה אקרא החמירו ולא הימנוהו רבנן לקטן. והר"ר יונתן פירש° דעירובי חצירות דקני ממילא כדתנן (בפרק ו' משנה ה') בעה"ב שהיה שותף עם שכניו א"צ לערב ולפיכך קטן גובה אותו ולא איכפת לן שהרי הוא א"צ שיאמר בו כלום אבל בעירובי תחומין צריך הוא שיאמר במקום ערובי זה תהא שביתתו של פלוני והוא לאו בר דעת הוא:

ג

למטה מי' עירובו עירוב. מ"ש הר"ב דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו כו' היינו במקום מצוה כמ"ש הרמב"ם וכתבתיו לעיל ספ"ב דשבת:

נתנו בבור כו'. פירש הר"ב שבכרמלית הכי מוקים בגמרא° וקשיא לפלוג וליתני באילן גופיה בין העומד ברשות הרבים לעומד בכרמלית:

נתנו במגדל כו'. מ"ש הר"ב איסור שבות דמקלקל. עיין מ"ש בזה בס"ד במשנה ג פרק כ"ב דשבת:

ד

נתגלגל חוץ לתחום. אפילו תחומים דרבנן ואפילו לרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו כו' מ"מ לא הוי עירוב [אע"ג דבין השמשות מצי למשקליה ואתויי] כיון דאם קנה שביתה במקום שנתגלגל העירוב היה עומד עתה חוץ לתחום ואין לו אלא ד' אמות הילכך תקינו רבנן שלא יהיה עירוב אלא כשהוא בתוך התחום. תוספות. ומ"ש הר"ב והוא שנתגלגל שתי אמות כו' הכי איתא בגמ'. וכתב הר"ר יונתן שיש לו ארבע אמות כנגד כל העיר שהוא מפסיד ולא דמי למי שיצא חוץ לתחום דאמרינן במתני' (ספ"ד) דאפי' אמה אחת לא יכנס דהתם אין ראוי לתת לו ארבע אמות יותר שהרי נתכוין לשבות בעיר שהיא עולה לו כד"א ואם יצא חוץ לתחום כבר הוא חוץ לתחום וחוץ לארבע אמות אבל הכא שהיה רוצה לעקור את עצמו מן העיר ראוי לתת לו במקום שמניח שם ערובו ד"א ששם הוא ביתו:

נפל עליו גל. כתב הר"ב והוא דבעי מרא וחצינא דהויא מלאכה. הכי איתא בגמרא ונראה לפרש דחופר בכלי והוא תולדה דחורש:

אם ספק ר"מ אומר הרי זה חמר גמל. משום דס"ל תחומין דאורייתא והא דמטהר בספק טומאה דאורייתא במשנה ז' פ"ה דטהרות התם תרי חזקות לקולא° דהעמד מת על חזקתו שהיה חי והעמד הנוגע על חזקתו שהיה טהור והכא חדא חזקה איכא דהעמד תרומה על חזקתה אבל ליכא עוד חזקה ולומר העמד גברא על חזקתו שעירב. גמרא. ועיין פ"ה משנה ד':

ה

מתנה אדם על ערובו. [*כתב הר"ב מניח שני ערובין וכו' ובירושלמי כיני מתני' מתנה אדם על עירוביו ומה שפי' הר"ב דאמרי' יש ברירה. היינו כדכתב בפ"ז דדמאי משנה ד' דבדרבנן יש ברירה° ותחומין דרבנן כדסתם פ"ה משנה ה' ובסוף פ"ב דכתובות. וכ"כ המגיד בפ"ח מה"ע וב"י סימן תי"ג ועיין בפ"ה דנדרים:

[*ואם היו שניהם רבותיו. איצטריך לאשמועינן אפי' אחד רבו מובהק. תוס']:

ו

מערב אדם שני עירובין. מוקמינן בגמרא כגון דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דאלת"ה אלא דמנח ליה לסוף אנפים לכאן. נמצא שהפסיד כל האלפים של צד אחרת והרי אינו יכול לילך ביום הראשון אל מקום הערוב של יום השני ואנן בעינן שיהא הוא וערובו במקום אחד בשעה שיקנה הערוב וכדתנן במשנה ד'. ומ"ש הר"ב שיערב ערב יום הראשון משום יו"ט שחל להיות אחר השבת נקט ליה שאי אפשר לו ביום השבת להוליך הערוב אבל ביו"ט שלפני השבת יכול ליטול אותו הפת עצמו שכבר נקרא עליו שם ערוב ולהוליכו לרוח האחרת דהא מפרש לקמן בד"ה ובשני כו' דבאותו ערוב עצמו לא הוי כמכין מיו"ט לשבת. ואין נראה לחלק° בין מוליכו לאותו רוח שכבר היה שם מאתמול. או מוליכו לרוח אחרת שכיון שנקרא עליו שם עירוב תו מצי לאנוחיה בשתיקה ולא הוי הכנה. וכ"כ בטור סי' תי"ו בהדיא לענין עירוב שתי רוחות. [*ומ"ש הר"ב דהל' כר"א. גמ']:

ובשני כבני עירי. כתב הר"ב ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מכאן ולא אלפים של תחומו מכאן. כלומר לאיזה רוח שעירב אינו רוצה להפסיד האלפים שכנגדה בין שעירב מכאן בין שעירב מכאן. אבל לעולם אין כאן הפסד אלא פעם אחת אלפים והיינו אותן אלפים שברוח שהיא כנגד אותו שעירב בה ועי' ל' הר"ב במשנה דלעיל בד"ה הריני כו':

מוליכו. פי' הר"ב השליח וכן פי' רש"י. וטעמייהו דאילו ע"י עצמו הא קי"ל במשנה ט' פ"ז דעיקר ערוב ברגל ואין צריך פת:

משתכר כו'. *)וכ"ש לרבי אליעזר בעינן שיהא קיים בין השמשות דשני כמו שכתב הרמב"ם בפרק ח' מה"ע והטור סימן תי"ו. שאם אינו קיים אין כאן עירוב ליום שני דהא קדושה אחריתא היא. הילכך האי משתכר כו' לא אמרו חכמים לאפוקי מדר' אליעזר. אלא מלתא אגב אורחא קאמרי:

ז

ולא הודו לו חכמים. פי' הר"ב דקסברי קדושה אחת הן דאתקון משום דשמא באו עדים וכו' עיין זה בארוכה במ"ד פרק ד' דר"ה. ומ"ש הר"ב דחכמים האמורים כאן הוא ר' יוסי. האמת בא להודיענו אבל לענין פי' המשנה לא איכפת לן ולא מידי דהא אפשר להיות דחכמים דלעיל דמספקא להו ביו"ט ושבת דאינהו גופייהו סבירא להו בשני ימים דראש השנה דודאי כיומא אריכתא הן. אלא דבגמ' מייתינן ברייתא דמתני בהדיא דחכמים דרבי אליעזר מודו ליה בב' ימים דר"ה דיכול לערב שני עירובין וטעמייהו דס"ל דמשום ספק עבדינן ב' ימים. וחד מנייהו חול כדפי' הר"ב במשנה דלקמן. ור"י חולק שם:

ח

ועוד אמר ר"י כו'. וצריכא דאי אשמעינן° בערוב בהא קאמר ר"י משום דלא קעביד מידי אבל כלכלה דמחזי כמתקן טיבלא אימא מודה להו לרבנן ואי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר עלייהו אבל ביצה דאיכא למגזר בה משום פירות הנושרים ומשום משקין שזבו (כדאיתא בשמעתא קמייתא דביצה) אימא מודה להו לרבנן צריכא. גמ'. [*ועיין בפ"ב מ"ה מ"ש שם בס"ד]:

מתנה אדם כו'. כתב הר"ב ולמחר הוא אומר כו' ואם היום קדש כו'. הכי תניא בגמ' וכתב הר"ר יונתן שלא הוצרכו לומר ביום שני אם היום קדש כו' אלא כדי שיתן אל לבו שהיום קודש ולא יזלזל במלאכה דדי היה לו שיאמר אם היום חול תהא זו תרומה על זו:

וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. פי' הר"ב הראשון קדש כו' דאין הכנה לחול. עיין בפירושו לריש מס' ביצה:

ולא הודו כו'. פירש הר"ב דבב' ימים טובים של גליות מודים וליכא למימר מיגו דאתקצאי° לבין השמשות אתקצאי לכולה יומא כדפסקינן בסוף פרק ג' דשבת דהתם ההיא יומא דשבתא דאסרינן ביה ודאי קדש. ובין השמשות הוא הספק אמרינן מיגו כו'. אבל הכא יום השני שבו ניקום ונאסר הוא עצמו הספק הלכך ליכא למימר מגו וכו':

ט

אם היום אם למחר. כדי שלא יראה בתפלתו כשקרן. הרב רבינו יונתן:

ולא הודו לו חכמים. פי' הר"ב לא להזכיר של ר"ח בר"ה וטעמא בגמרא דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. פירשו בתוס' דבר"ה כתיב (ויקרא כג) זכרון תרועה ובראש חדש כתיב בפ' בהעלותך גבי חצוצרות (במדבר י') והיה לכם לזכרון וגו' ובראשי חדשיכם והלכך כשיאמר בתפלה יום הזכרון הזה עולה לו לשניהם. ומ"ש הר"ב ולא להתנות מפרש בגמ' דאתו לזלזולי ביה בשני אי מחזיקינן ליה בספק אבל כי אמרינן סתמא מחזיקינן להו בקדושה אחת:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---