תוספות רבי עקיבא איגר/עירובין/ג

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ עירובין ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות יח] הנודר מן המזון. שינה בלשון ולא קתני הנודר מן המזון אסור בכל חוץ ממים ומלח. וכה"ג במתני' (רפ"ח דחולין ). עיין תשובת מהרי"ק (שורש צ"ט):

[אות יט] בהרע"ב ד"ה הנודר. אלא חמשת המינין. קשה לי הא למאי דמסקינן להלכה (בפ"ו דברכות) דעל אורז מברכין במ"מ א"כ גם אורז הוי מזון ולתסר גם באורז. וצ"ע:

[אות כ] בהרע"ב ד"ה ולישראל בתרומה דהא חזי לכהנים. הכי איתא במפורש בסוגיא (דף כ"ח ע"א) דהא חזי למרובי בנים מי לא תנן מערבים לנזיר ביין ולישראל בתרומה. הרי דטעמא דרבנן משום דחזי לאחריני ולכאורה קשה כיון דטעמא דסומכוס דס"ל דמשום שבות גזרו בה"ש וכמ"ש הרע"ב בסמוך א"כ דלמא גם ת"ק ס"ל דבעי' דחזיא לדידיה אלא דס"ל כר' דל"ג על שבות בה"ש מש"ה מערבין דלא בעי מתשיל עלה ומפריש ממנו. אמנם באמת לק"מ דמה דמכרחינן בסומכוס דס"ל דמשום שבות גזרו בה"ש היינו כדפרכינן ומאי פסקא דמשמע דוקא לישראל בחולין אבל לא בתרומה הא משכחת לה דמערבין בתרומה ביותר מב"ס בענין דאי מתשיל עלה ומפריש מיניה וביה ישאר בחולין שיעור ב"ס ועלה משנינן דס"ל דגזרו על שבות בה"ש. אבל מ"מ כיון דרבנן אמרי סתם ולישראל בתרומה משמע כשאר עירוב בשיעור ב"ס מצומצם וכמ"ש תוס' כעין זה (דף ל"א ע"א) ד"ה דמאי א"כ ע"כ אין הטעם משום דאי בעי מתשל ומפריש מינה דהא יחסר משיעורו אע"כ דהטעם דלא בעינן חזי לדידיה גם מבואר כן מהברייתא בסוגיין דב"ש ס"ל דאין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה והשיב ב"ה מהא דמערבין ביה"כ וע"כ משום דחזי לקטנים מבואר דטעמא דב"ה דמערבינן בתרומה דחזי לאחריני וברש"י פסחים (דף כ"ג ע"א) כתב הטעם דאי בעי מתשיל ומפריש עלה. תמוה. וברש"י ריש פירקין כתב באמת במתני' הטעם דחזי לאחריני. ולכאורה קשה לי על סומכוס דלישראל בתרומה דבעי' חזי לדידיה ישאר קושית ב"ה דמ"ש ממערבים ביה"כ כיון דחזי לקטנים ומה דמשנינן בסוגיין על ב"ש דהתם איכא סעודה הראוייה מבע"י. מ"מ בתרומה ביותר מב"ס הא השתא חזי לכהנים. ומבע"י הוי סעודה הראויה לכל במגו דאי בעי מתשיל ומפריש מיניה. בשלמא לב"ש ניחא דהא ס"ל דלא מקרי סעודה ראויה בשביל דמתשיל עלה דהא ס"ל דאין מערבין לנזיר ביין, אבל לסומכוס יקשה. ואולי יש לדחוק דדוקא היכא דמבע"י חזי בלאו מתשיל עלה בזה מהני אם השתא חזי לאחריני אבל לא דחזי מבע"י ע"י מתשיל עלה אא"כ היכא דהוי סעודה אפי' בה"ש ע"י מתשיל עלה ודוחק:

[אות כא] תוי"ט ד"ה סומכוס. אפילו בה"ש. דסבר כרבנן דמשום שבות גזרו בה"ש. אבל לנזיר ביין דמודה סומכוס היינו דליכא שבות לשאול עלה בשבת דהוא לצורך שבת שיהא מותר לשתות יין בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך שבת בשבת. תוס':

ב

[אות כג] במשנה אבל לא בטבל. אף למה דקי"ל כרבי דכל שהוא משום שבות לא גזרו בה"ש א"כ יכול להפריש בה"ש מ"מ כיון דעכשיו לא חזי לשום אדם לא מהני במה דיכול להפרישו ודוקא בההיא דסומכוס דס"ל דישראל בתרומה לא. בזה היה קשה כיון דעכשיו חזי לאחריני בזה נימא אי בעי מתשיל עלה ויחזור ויפריש והיה חזי גם לדידיה מש"ה צריכים לומר דסומכוס סבר כרבנן דגזרו משום שבות בה"ש. תוס':

[אות כב] תוי"ט ד"ה והכהנים. מתני' דלקמן דסתם כר'. אין זה מספיק דאף דסתם מתני' דלקמן לענין זה דלא כסומכוס דמשום שבות לא גזרו בבה"ש. מ"מ היה לנו לומר מדנקט הכהנים בחלה ובתרומה מוכח דסתם לענין זה כסומכוס דבעי' דוקא חזיא ליה ומש"ה אף דמ"מ גם ישראל בתרומה מערב משום דאי בעי מתשל עליה ומפריש עליה מניה וביה. מ"מ אם הוא בצמצום ב"ס אין מערבים ונקט הכהנים בחלה דהוי מלתא דפסיקא אף בב"ס מצומצם. והכי מוכח מדברי תוס' (דף ל' ע"ב) דהקשו על מתני' דאבל לא בטבל הא חזי לתקוני בה"ש ואין לומר דההיא אתיא דלא כר' וכו' ותירצו כיון דעכשיו לא חזי לשום אדם. ולכאורה תמוה דמ"מ אמאי קתני כהנים בחלה ובתרומה גם לישראל לשתרי כיון דהשתא חזי לאחריני וגם לדידיה חזי ע"י דאי בעי מתשל עלה ויהיה מוכרח בהחלט דמתני' דלא כר' (זולת דנימא דס"ל לתוס' כמ"ש הרא"ש די"ל דכהנים בחלה ובתרומה אורחא דמלתא נקט וה"ה לישראל) א"ו כנ"ל דנקט כהנים דהוי מלתא דפסיקא אף בב"ס מצומצם אבל קושייתם רק על דינא אבל לא בטבל דמשמע ג"כ סתם אף ביתר מב"ס:

אולם ק"ל על דבריהם שם שכתבו ומיהו איכא למימר הא דפריך פשיטא היינו משום דמרישא שמעינן להו דקתני מערבין בדמאי וכו'. הא מזה אין ראיה דבדמאי מערבים היינו בכל ענין אף בב"ס מצומצמות דכיון דאי בעי מפקר לנכסיה ונידוק מזה באמת דבטבל כה"ג אסור אבל עדיין י"ל דביותר מב"ס גם בטבל מערבין לזה קתני אבל לא בטבל לומר דבכל ענין לא דמשום שבות גזרו בה"ש. וביותר י"ל דמה דקתני אבל לא בטבל קאי על מה דקתני תחלה והכהנים בחלה ובתרומה ע"ז אמר אבל לא בטבל ר"ל דכהנים בטבל דאף דאי בעי מפריש וחזי כולה לדידיה מ"מ אין מערבים דמשום שבות גזרו בה"ש וזה לא ידענו מבבא דמערבים בדמאי דהא החידוש בדמאי דאף לישראל מערבים בו:

ויעויין ברשב"א בחי' יבמות (פ' חרש) שהקשה לשיטתיה דאיסור דרבנן מאכילים לקטן בידים דאמאי אין מערבים בטבל ומפרשי' לה בטבל דרבנן הא חזי לקטנים וכמו דמערבים ביוה"כ מה"ט דחזי לקטנים. יע"ש. ולכאורה קשה הא מתני' דקתני אבל לא בטבל אתיא כפשטא כסומכוס דהא קתני ברישא והכהנים בחלה ובתרומה דמשמע לישראל לא (זולת דנימא דס"ל ג"כ כהרא"ש הנ"ל דאורחא דמלתא קתני) ולסומכוס הא לא מהני חזי לאחריני. ואפשר לומר דקושייתו דלא בטבל סתמא קתני אף ביותר מב"ס וכנ"ל. ובזה אף דמתני' זו סבר כסומכוס מ"מ הא השתא חזי לאחריני לקטנים ובזה מהני היכא דבה"ש חזי לדידיה ע"י מתשל עלה כמו לנזיר ביין אלא דסומכוס ס"ל דמשום שבות גזרו בה"ש אבל מתני' דמשמע דס"ל דל"ג בה"ש כמ"ש תוס' שפיר יקשה וזהו ממש כקושית תוס' אלא דתוס' כתבו היכא דהשתא לא חזו כלל לשום אדם לא מהני מכח מתשיל עלה ובזה יחול קושית הרשב"א דהא חזי לאחריני לקטנים. אמנם עדיין יש לפקפק דהא לסומכוס צ"ע בטעמא דמערבין ביוה"כ משום דהוי סעודה הראויה מבע"י כדאמרינן לב"ש וא"כ אין הכרח דמשום קטנים מקרי חזי לאחריני היכא דלא הוי סעודה הראויה מבע"י וכמ"ש התוי"ט בשם הרא"ש וכן ר"ה דאמר שבועה שלא אוכל וכו' קשה לי דמה זו ראיה הא י"ל דהטעם משום דאי בעי מתשל עלה כמו בנזיר ביין דמודה סומכוס ועיין. וא"כ סתמא דהכא ודלקמן לא סתרי אהדדי. ואדרבה בזה היה ניחא טפי הא דלא נקט בהיפוך ג"כ בסיפא בין הדברים שאין מערבים דישראל בתרומה לא. די"ל דלאו מלתא דפסיקא היא דהא אפשר בישראל בתרומה דידיה שהוא יותר מב"ס. ולזה מוכרחים אנו לדברי הרא"ש:

[אות כה] תוי"ט ד"ה השולח ערובו. ולא המנוהו רבנן לקטן. וכתבו תוס' עלה ואע"ג דאמרי' בפסחים גבי בדיקת חמץ המנוהו רבנן בדרבנן היינו בבית שלהם וכו'. ולא זכיתי להבין קושייתם דהתם מעידים שבדקו המנוהו רבנן לעדותם במידי דרבנן וה"נ הכא באמת י"ל דאם באו ואמרו הנחנו עירוב דנאמנים. אבל מתני' מיירי רק בשולח ולא באו לחזרה להעיד שעשו כן. דגם בשולח ע"י גדול ליכא בזה ענין עדות ומצריכים לטעמא דחזקה שליח עושה שליחותו כמבואר בסוגיין ובקטן ליכא חזקה זו וה' יאיר עיני:

[אות כו] בא"ד והר"ר יונתן פירש. וכ"כ רש"י. ותוס' הקשו ע"ז ע"ש:

[אות כד] במשנה או ביד מי שאינו מודה בעירוב. כתב בלח"מ ונ"ל דבזה אפי' בערובי חצירות אינו עירוב:

ג

[אות כז] הרע"ב ד"ה למעלה מעשרה אין ערובו. בסוגיא מבואר דאם נתנו באילן תוך ד"א למקום שביתתו אף למעלה מעשרה עירובו עירוב ומתני' רק כשהאילן רחוק ד"א ממקום שביתתו או דמתכוין לשבות בעקרו ונופו נוטה חוץ לד' אמות וצריך עיון על הרע"ב שלא כתב כלום מזה אח"כ ראיתי שהרב המגיד (פ"ו מהל' ערובין) תמה כן על הרמב"ם והרי"ף שהשמיטו כ"ז. וכתב נראה שהם סוברים שאינה כהלכה אבל האחרונים פסקו כן וכן כתב הרשב"א עכ"ל:

[אות כח] בהרע"ב ד"ה אפי'. מקום ד' בעינן. היינו במניחו על דבר שגבוה י':

[אות ל] תוי"ט ד"ה נתנו בבור. הכי מוקי בגמרא. דאי בעומד ברה"ר הוא במקום אחד ועירובו במק"א ואי דקאי ברה"י פשיטא אע"כ דקאי בכרמלית. וכתב תוס' הו"מ למימר דעומד ברה"ר ומשום דהנותן עירובו יש לו ד"א אלא דבעי לשנויי אפי' נתכוון לשבות חוץ לד"א מן הבור דומיא דרישא וכו', וקשה לי הא עתה דמוקי דקאי בכרמלית ג"כ לא הוי דומיא דרישא דע"כ לא מיירי רישא בכך דא"כ אמאי למעלה מי' אין ערובו עירוב הא הוי רק שבות דל"ג בין השמשות. ואף דהוי ב' שבותים שימוש מחובר ואפוקי מרה"י לכרמלית. מ"מ לא גזרינן בה"ש דהרי לפי מה דמוקי בסוגיא הרישא בעמד ברה"ר וא"כ למטה מי' הוי ב' שבותים וכי היכי דלמטה מי' בעומד ברה"ר ל"ג בה"ש ה"נ בלמעלה מי' ועומד בכרמלית וכמו דס"ל כן להתוי"ט בפשיטות במה דהקשה דלפלוג ולתני בדידיה באילן גופיה כו'. וא"כ ע"כ רישא רק בעומד ברה"ר. וא"כ עדיין לא הוי דומיא דרישא:

[אות כט] בהרע"ב ד"ה נתנו במגדל. והואיל ואיכא תרתי. תמוה לי דהא באילן למטה מי' ג"כ הוי ב' שבותים דמוציא מכרמלית לרה"ר וגם משתמש באילן. אח"כ מצאתי בשו"ת שער אפרים (סי' כו) שתמה כן וע' בחידושי אבן העוזר שכתב ליישב ע"ש. ותוס' כתבו דמיירי במגדל שאינו של בנין ואינו בא במדה דבזה מותר לכתחלה למשוך החבלים דחותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך והא דלא שרי בלא"ה דיכול לסתור הכלי דאין סתירה בכלים היינו דבנין וסתירה גמורה יש ג"כ בכלים. ויעויין בתוס' בשבת (דף קנ"ה ע"א) ד"ה למטה. א"נ כר' דאמר משום שבות ל"ג בה"ש. ולכאורה תמוה דא"כ גם בלא נעץ יתד באילן דהוי שבות דמשתמש בצידי אילן יהיה ג"כ עירובו ערוב דהא משום שבות ביה"ש ל"ג ואף דהוי ב' שבותים מכרמלית לרה"ר ושימוש במחובר מ"מ ל"ג בה"ש וכנ"ל. אח"כ מצאתי שתמה כן בתשובת מעיל צדקה (סי' ט'). ולענ"ד י"ל דנקט נעץ יתד דיהיה מלתא דפסיקא דערובו עירוב דבלא נעץ יתד אם עירב בין יו"ט לשבת דהא קי"ל יו"ט ושבת ב' קדושות וצריך שיקנה העירוב ליום ב' בבה"ש שבין יו"ט לשבת דבזה אסור להשתמש באילן בה"ש דהא ממנ"פ אם הוא יום אסור משום יו"ט ואם הוא לילה אסור משום שבת וכה"ג אין ערובו עירוב. אבל בנעץ יתד גם בכה"ג עירובו עירוב דמצד הוצאה מכרמלית לרה"ר בזה שייך דגם בבה"ש כזה ל"ג דהא מצד יו"ט ליכא איסור הוצאה:

[אות לב] בתוי"ט ד"ה אם ספק כו'. התם תרי חזקות לקולא. ור' ירמיה משני הקושיא דר"מ אדר"מ דטהרות משנתינו שהיה עליו שרץ כל בה"ש. ומקשה א"כ בהא לימא ר"י ספק עירוב כשר. ותימא דלמאי צריך לאוקמי שהיה עליו כל בה"ש לוקמי רק דנגע בפנינו שרץ רגע אחד בבה"ש דאין הספק באיזה זמן נטמא התרומה דהא אנן רואים באיזו רגע נגע השרץ והספק רק על אותו רגע אם הוא יום או לילה דל"ש בזה חזקה דתרומה ומש"ה ר"מ מטמא ור"י ס"ל דספק עירוב לקולא. וצ"ע. ובתוס' ד"ה אר"י הקשו על שיטת רש"י דחזקת העמד על תחום ביתו הוי חזקה דא"כ מה מקשה דר"מ אדר"מ הא י"ל דבמתני' מש"ה לא אוקי תרומה אחזקתה משום דאיכא חזקה אחרת דהעמד אדם על תחום ביתו. וכתבו דניחא ליה לשנויי אפי' סבר ר"מ ערובי תחומין דרבנן דהשתא לא מצי לשנויי הכי משום דמתני' איכא חזקה לחומרא דכיון דאיכא נמי חזקה לקולא הו"ל דהוי עירוב דספק דרבנן לקולא מש"ה מוקי מתני' בב' כיתי עדים דלא שייך למימר הכי כיון דאיכא דמפקא ליה מחזקתה עכ"ל. ותמיהני הא השתא קיימינן דבתחומין דרבנן ראוי להקל בספיקא בלא חזקה דהא נגד חזקת תרומה איכא חזקת תחום ביתו. וא"כ מה בכך דתרי ותרי מפקי לה מחזקה. הא כי היכא דמפקי מחזקה דתרומה מפקי נמי מחזקה דתחום ביתו והוי שוב ספק השקול ולקולא. וצ"ע. ומ"ש התוס' בד"ה הכא בשני כיתי עדים דר"מ ל"ל אוקי תרי בהדי תרי אע"ג דבפ"ג דכתובות אמרי' אוקי ב' בהדי ב' אפי' בדאורייתא כו'. קשה לי הא התם אמר: כן בממון דאוקי בחזקת בר שטיא. אבל באיסור באמת אמרינן דלכה"פ הוי ספיקא דרבנן היינו דחז"ל אמרו שלא לסמוך אחזקה בתרי ותרי ועיין תוס' כתובות (דף כ"ו ע"ב) דנקטו הקושיא דתרומה דרבנן ולא החמירו כדאמרי' התם גבי כהן. ותירצו אי משום דמ"מ תחומים דאורייתא או כיון דנטמאו לפנינו גרע ודבריהם כאן צ"ע. וביותר קשה הא ביבמות (דף ל"א) אמרי רבה ור"י דתרי ותרי ספק דאורייתא והגמ' דחי לה מהאי עובדא דבר שטיא הרי דרבה ור"י ס"ל דאפי' מן התורה לא אוקמי אחזקתה והכא הרי מרא דשמעתתא רבה ור"י וא"כ מה הקשו התוס'. וצ"ע:

ד

[אות לא] בהרע"ב ד"ה ר"י ור"ש. דאמרינן העמד ערוב. והכי אמרי' בסוגיין כיצד אר"י ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבע"י נטמאת וכו' מ"ש תרומה דאמרי' העמד תרומה על חזקתה דבלא"ה היה אסור מספק דאמרי' העמד אותו על חזקת תחום ביתו ואימור לא עירב ואיכא חזקה לחומרא כנ"ל וחזקה לקולא חזקת תרומה דהיא טהורה ובדרבנן אזלי' לקולא דסבר ר' יוסי תחומים דרבנן ושאני בההיא דמקואות (פ"ב מ"ב) דר"י מטמא בספק אף בטומאה קלה. דהתם איכא חזקה לחומרא חזקת טומאה. גמ' עפ"י פירש"י ותוס'. אך בתוס' ד"ה א"ר ירמיה צידדו לומר דחזקת תחום ביתו לא מקרי חזקה. וקשה לי דא"כ מוכח מדלא משני מן דר"י אדר"י דהתם ליכא חזקת היתר והכא איכא חזקת תרומה. וגם מה פרכינן אדרבה העמד מקוה על חזקתה דלמא באמת מכח זה הוי ספק השקול דאוקי חזקה בהדי חזקה וספיקא לחומרא. אבל הכא איכא חזקת תרומה. ובהכרח צ"ל דבנתגלגל או נפל גל ליכא כ"כ חזקה כיון דאיכא שינוי בגוף התרומה א"כ הרי חזינן דר"י מיקל אפי' בספק השקול וצ"ע. ועיין שבת (דף ל"ד ע"א) תוס' ד"ה שניהם קנו עירוב:

ובאמת לא זכיתי להבין פשטות הסוגיא דכל שאין אנו מקשים מסברא דבפירות ספק נתקנו נוקי בח' טבל ע"כ דאפשר דמ"מ כיון דתחומים דרבנן מקילי' כמו דס' ר"מ במקוה בספק טבל וכן לר' יוסי לשנוייא דר"ה ב"ח דבטומאה הוא דמחמירי' דיש לו עיקר בדאורייתא. יהיה איך שיהיה אם מסברא בעלמא לא פרכינן מה זה קושיא מ"ש בתרומה דאמרי העמד תרומה על חזקתה דלמא באמת ל"צ לחזקת טהרה דתרומה אלא בפשוטו דבכל ספק מקילין בעירוב ואפי' באתחזק איסורא וא"כ עיקר הפרכא רק לשנויי דרבא דמחלק דטעמא דר"י במקוה משום העמד טמא על חזקתו וה"נ בפירות טבל והו"ל לאקשויי לרבא מ"ש טבל ממקוה אבל לא למנקט הקושיא מ"ש תרומה וצע"ג וה' יחנני וילמדני:

ה

[אות לג] תוי"ט ד"ה מתנה אדם כו'. דבדרבנן יש ברירה אבל אילו היה דאורייתא לא היה יכול להתנות. ואינו דומה לכל תנאי שאדם מתנה ולא אמרי' ביה אין ברירה דהתם מתנה על דבר א' כגון האומר כתוב גט לפלונית אשתי אם תצא בפתח תחלה וכן האומר אם בא חכם למזרח יהא עירובי עירוב ואם לאו יהא בטל. לא היה תלוי בברירה. אבל המתנה על שני דברים כגון האומר לאיזו שתצא בפתח תחלה וכו' וכן אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב זה תליא בברירה. הר"ן בשם הרמב"ן (פ' כל הגט). ואני עני בדעת איני מבין דברי קדשם במה נקרא הך דהכא מתנה על ב' דברים דהא תינח אם עירוב א' היה קונה או למזרח או למערב אבל כיון דבאמת אין עירוב המזרח פועל כלל למערב וכן בהיפוך. וכל א' הוי מלתא בפ"ע ולגבי כל א' הוי מתנה לדבר אחד. דכשמניח במזרח ואומר אם בא למזרח יהא עירובי זה עירוב ובאם לאו יהא עירובי זה בטל. זה מהני. וכשמניח אח"כ למערב ואומר אם בא למערב יהא עירובי למערב ואם לאו יהא בטל זהו ג"כ מהני. וכיון דכ"א בפני עצמו מהני למה יגרע מה שמערב בב' מקומות ובכל חד מהנה תנאי בחד מלתא. וצע"ג:

ו

[אות לד] הרע"ב ד"ה או מערב לשני ימים. דספיקא להו לרבנן שבת ויו"ט. ותמוה לי דבסוגיין איתא א"ל לר"א אי אתה מודה שאין מערבין בתחלה מיו"ט לשבת א"ל אבל הא לאו קדושה אחת היא ור"א התם משום הכנה. והא אינהו לנפשייהו ע"כ ג"כ ס"ל יסוד זה דאף אם ב' קדושות הם דא"י לערב מזה לזה משום הכנה דהרי בסוגיין (דף ל"ט ע"א) דייקי' ממתני' דכיצד הוא עושה וכו' ונוטלו וכו' דדוקא באותו פת. ויקשה אמאי בפת אחר לא הא בממנ"פ אם חדא קדושה היא ל"צ כלל לעירוב ליום השני ואי ב' קדושות יהא הדין דמערבים מזה לזה אע"כ דמ"מ אין מערבים מזה לזה משום הכנה ופת אחר הוי כמערב לכתחלה א"כ מאי הקשו לר"א ואף לתרוצא ב' דתוס' ד"ה ור"א התם וכו' דרבנן הקשו לר"א גם מעירובי חצירות. הא מ"מ משמע מדבריהם דקושיתם לר"א גם על ע"ת ובפרט למ"ש תוד"ה משום הכנה דסוגיא דאלו עוברין ס"ל דר"א לית ליה הכנה ובאמת מערבים ע"ח לר"א מיו"ט לשבת א"כ מה דקאמר ר"א אבל היינו בע"ת ועלה הקשו לו הא לאו קדושה אחת היא ויקשה כנ"ל הא לרבנן לנפשייהו ס"ל ג"כ הכי דאף לפי הצד דב"ק הם אין מערבים מזה לזה וצע"ג:

[אות לה] תוי"ט ד"ה מערב. ואין נראה לחלק. בפרישה כתב באמת לחלק כן דבב' רוחות אסור דמיד שנטלו ממקום הראשון ביו"ט ורוצה להניחו למקום אחר נתעקר שם עירוב ראשון והוי כמניח עירוב מחדש משא"כ כשמניחו על מקום הראשון. ומ"מ כשמערב ברגליו אפשר דאפי' למקום אחר מותר כיון שאינו עושה שום הנחה ולא מדבר שום דיבור לא הוי מעשה הכנה ע"ש. ומדברי הט"ז (רס"י תט"ז) משמע דאף לערב ברגליו אסור לרוח אחרת:

ח

[אות לו] תוי"ט ד"ה ועוד אמר ר"י. וצריכא דאי אשמועינן. ראש השנה (היינו מתני' שלפני זו) בהא קאמר ר"י משום דלא קעביד מידי אבל כלכלה דמחזי כמתקן טיבלא אימא מודה להו לרבנן ואי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר עלייהו אבל ביצה דאיכא למגזר בה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו אימא מודה להו לרבנן צריכא. גמ'. וקשה לי דהתינח לר' יוסף ולר' יצחק ריש ביצה דטעמא דביצה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו. אבל לאינך טעמי דאיסורא דביצה משום מוקצה בבא דביצה מיותר. וי"ל דלאינך טעמא אשמעינן בבבא דביצה דל"א מוקצה מחמת יום שעבר דא"א דאמרינן ליה נימא הכא נמי מגו דאתקצאי כו' עיין תוס' (סוכה י' ע"ב). וא"ת א"כ למה לא עביד בגמ' האי צריכותא ותו קשה הא מכלכלה נמי נשמע זה דל"א מוקצה מחמת יום שעבר דאל"כ מה מהני התנאי מ"מ ליתסר משום מגו דאתקצאי. י"ל דלמ"ד (בפ"ג) דגיטין דטעמא דר"י דאוסר בלוקח יין מבין הכותים הוא מטעם שמא יבקע. לא נשמע מכלכלה די"ל דע"כ ל"ח לשמא יבקע אלא בדאורייתא אבל בכלכלה כיון דתרומות פירות דרבנן ואפילו של זיתים וענבים להרמב"ן הוי דרבנן דדוקא יין הוא דאורייתא כמ"ש הב"י או"ח בשמו ל"ח לשמא יבקע וא"כ לא אתקצאי בה"ש דיוכל לתקן ולומר מה שאני עתיד להפריש. ומ"מ לא עביד בגמ' האי צריכותא גבי ביצה משום דלרב משרשיא בגיטין שם דטעמא דר"י בלוקח יין משום דאין ברירה ועי' עירובין (דף ל"ו ע"ב) דמההיא דאיו משמיה דר"י מוכח דאפי' בדרבנן אין ברירה א"כ כבר נשמע מכלכלה דל"א מוקצה מחמת יום שעבר והגמ' נקט הצריכותא באופן דיספיק לכל האמוראים. וא"ת א"א דר"י ס' י"ב ובכלכלה כיון דהוא דרבנן ל"ח לשמא יבקע, א"כ למה צורך להתנות בראשון ובשני יעמוד בבה"ש שבין ב' הימים ויאמר מה שאני עתיד להפריש אחר יו"ט דהא אם יום א' הוא יו"ט בה"ש זה הוי בה"ש. דאפוקי יומא ואי יום ב' יו"ט הוי בה"ש דעיולי יומא. י"ל דמה דל"ח בדרבנן לשמא יבקע, היינו בא"א בענין אחר אבל לכתחילה בודאי טוב לתקוני שלא יהא חשש איסור כלל. אך עכ"פ מיגו דאתקצאי ל"ש ביה דהא אלו צריך לאוכלו בה"ש היה מותר ע"י שיאמר מה שאני עתיד להפריש. ולפ"ז אתי שפיר הא דקשיא ליה בביצה (דף ג') דר"י ורבינא סוברים בטעמא דר"י דהכא בביצה דתאכל בשני אבל בראשון לא משום משקין שזבו. והוקשה להם דר"י אדר"י והוצרכו לדחוק לתרץ דמוחלפת השיטה או דלדבריהם דרבנן קאמר עיי"ש וקשה וכי כעורה אוקימתא דעולא שם דטעמיה דר"י הכא משום דמיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצה ורויחא טובא ועל מה מיאנו בדעולא. גם קושיות מהרש"א שם בתוס' ד"ה מוחלפת דתקשה דרבנן דר"י אדרבנן דר"י קשיא מאד. ולדברינו אתי שפיר דר"י ורבינא נדו מאוקימתא דעולא די"ל דסבירא להו דטעמא דר"י בלוקח יין משום דאין ברירה (ואף דר"י סבר דאין חילוק בין תולה בד"ע או לא מדפריך לאיו מ"ש לכאן ולכאן כו' א"כ מוכח מהאי דר"י דמהיום אם מתי דס"ל לר"י יש ברירה מ"מ י"ל דבלוקח יין כיון דאפשר דלא יבורר כלל דאפשר דלא יפרוש בזה אמרי' א"ב וכפי דמחלקי התוס' בגיטין ד"ה ר"י) ומש"ה לא ניחא להו אוקימתא דעולא דא"כ אייתרא בבא דביצה הכא דמוקצה מחמת יום שעבר כבר נשמע מכלכלה דלא אמרינן. אבל דרבנן אדרבנן לא קשיא דשפיר י"ל כאוקימתא דעולא דהם יכולים לסבור יש ברירה ולא נשמע מכלכלה דהא יש תקנה בה"ש לומר מה שאני עתיד ואצטרי' בבא דביצה להשמיענו דל"א מוקצה מחמת יום שעבר:

[אות לז] תוי"ט ד"ה ולא הודו. וליכא למימר מגו דאתקצאי. דברי התוי"ט סתומים ובאמת בתוס' סוכה (דף י' ע"ב) ד"ה עד. מבואר דהקושיא גם בב' י"ט של גליות דליתסר בשני דהא בבה"ש אסור דשמא יו"ט הוא ולתסר בב' דשמא היום יו"ט ואסור משום מוקצה דבה"ש והוכיחו מזה דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן ע"ש. ולפ"ז יש לי לדון בפסקא דהש"ע א"ח (סי' תקט"ו ס"א) בעובד כוכבים שהביא דורן לישראל ביו"ט א' דמותר לערב יו"ט ב' בכדי שיעשו. הא לפסקא דהמחבר (סי' תצ"ה ס"ד) דביו"ט קי"ל כר"י דמוקצה אסור. וא"כ נימא דאתקצאי וזהו לא מקרי מחמת יום שעבר דהא אפילו הוא לילה אסור בשיעור כד"ש. ובזה יש ליישב דברי רש"י בההיא דעובד כוכבים שהביא דורן דכתב דמוקצה דמחובר אפי' ר"ש מודה והיינו דהיה קשה לרש"י דאם איתא דר"פ סבר כר"י אמאי לערב מותר אחר שיעור כד"ש דלערב משמע דלערב יו"ט ראשון ונימא מגו דאתקצאי אע"כ דסבר הר"ש זולת דמוקצה דמחובר גם לר"ש אסור:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.