תומים/חושן משפט/קמד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט קמד

אכלה האב שנה כו' עיין סמ"ע ס"ק ג' שהביא דעת הפוסקים אם הבן צריך להיות גדול או אפילו קטן דכיון שבא בטענה שאביו קנה השדה ודברי רבינו ב"י בזה צ"ע דהביא על זה המחלוקת דברי תוס' ורשב"ם אי צריך להיות גדול בעת חזקת אביו או רק גדול במות אביו ומעולם לא נזכר מחלוקת זה על הך דינא דהחזיק בו אב ואח"כ הבן דפשיטא דאם הים רק גדול במו' אביו דהוי חזקה דלא יהא אלא לוקח דבא בטענה שלקחם מן אביו דהוי חזקה כשיש לו קול וה"ה לבנו הבא בטענת ירושה והתום' ורשב"ם נחלקו באידך דהיכא דאכל בפני אבו בן בזו דעת רשב"ם דגדול במילתא דאבוה קטן יחשב וא"כ לכך לא מיחה דלא ידע במילתא דאבוה ולכך מצריך שיהיה בשעת תזקת האב גדול ואין זה ענין כלל להא דהחזיק האב ואח"כ הבן וצ"ע:

והוא שלקח בשטר יש לי מקום ספק לפי מ"ש הטור בהחזיק בפני לוקח אפילו כשלקח שדה זו בכלל שארי שדות הזכיר שדה זו מ"מ אין לו קול דהואיל ומכרו בצירוף שארי שדות. אם הדין בהיפוך נמי כשלקח הוא מהבן כל שדות ושדה זו נמי והזכירו בפי' ואכלו שנה שלישית אם יהיה חזקה דיכול המערער לומר הואיל ואין לו קול לא ידעתי שאתה לקחת שדה זו ולא חשתי למחות כיון דלא אכלת רק שנה א'. ונראה לענ"ד דזה מוכח ומבורר מהך דיעות דלקמן בסעיף ד' באכלה בפני לוקח אי בעינן דוקא לוקח בשטר או אף שלא בשטר דלמ"ד דבעי דוקא שטר הוא דהויא מחאה כבר הקשו התוס' והרמב"ן דה"ל לשנויי על הך דקתני בברייתא בפני לוקח הוי חזקה דמיירי בלוקח בעדים ותי' הרמב"ן דהנך תרי ברייתות מתני גבי הדדי וקשה א"כ עדיין מדשני במוכר שדותיו סתם עדיין לא קאי כברייתא דרישא דאכל הלוקח שנה דודאי בלוקח סתם הלא מעולם לא שמע שלקח שדה זו ומהיכי תיתי ימחה ועכצ"ל דהפי' במוכר שדותיו סתם פי' כמ"ש המפרשים והטור דהזכיר לו השדה רק הואיל ומכרן בצירוף שארי שדות לית להו קלא ובעל סברא זו ס"ל להיפוך דעל המערער יותר יש לחקור מהמחזיק כמ"ש התוס' להדיא בשמעתיה דג' ארצות לחזקה דהמערער חוקר ודורש לדעת מי מחזיק בשלו אפילו במדינה רחוקה בשעת חירום משא"כ המחזיק אינו חוקר לדעת אם מוחה לו בעל קרקע. ולכך בגליל לא הוי מחאה ע"ש וכ"כ הרא"ש כמש"ל וא"כ א"ש דאם החזיק הלוקח השדה אף דלקח בצירוף שארי שדות נמי מ"מ הואיל ופרט זה השדה אם היה המערער חוקר היה נתוודע לו דקנאה וה"ל למחות משא"כ הלוקח שדה בצירוף מיד המערער אין לו קול ברור הואיל והם בצירוף ואין המחזיק חוקר כלל לדעת אם מכר או מוחה דמהיכי תיתי ימכרו או ימחה כיון דנודע לו דלקחו כדין וכדת וא"ש. א"כ הנך תרי ברייתות בחדא גווני מיתני. ובהכי א"ש מה שתמהו כל המפורשים על הטור דפסק דלא כרשב"ם כי אם כי"מ דאף דפרט לו השדה מ"מ הואיל ומכרן בצירוף לית להו קלא דמנ"ל דבדברי הרא"ש סתמא נאמר וע"ש בב"ח ודרישה מה שדחקו עצמן בלישנא דרא"ש ואין דיוק זה מספיק לפסוק דין גדול כזה. אבל לפמ"ש ניחא דכיון דטור והרא"ש ס"ל כהך דיעות דאף המחזיק בפני לוקח בעי שטרא ואזלו לשיטתן כמ"ש דס"ל כדעת התוס' דיותר יש על המערער לחקור מעל המחזיק וקשיא ליה קושית התוס' ורמב"ן דס"ל כתי' הרמב"ן דברייתות בהדדי קתני וקשה הא אף למסקנא לא מיירי בחדא גווני ועכצ"ל כהנ"ל דמיירי דפרט לו השדה ויש לחלק כמ"ש. אמנם הרשב"ם דס"ל דלא פרט השדה ס"ל כדעת רבינו יונה ורמב"ן ורשב"א דבהחזיק בפרי לוקח לא בעי שטר וא"כ לא אמרינן דברייתות בחדא גוונא מיירי דהא ברייתא שניה איירי בלי שטר כלל וא"כ אין כאן הכרח לומר הך סברא בפורט השדה דלית ליה קלא הואיל וצרפו לשארי מכירות. ולכך ס"ל לרשב"ם דדוקא במוכר סתם ל"ל קלא. דמלבד דהוא נגד סברא דאם מוכר בעדים לחוד אית ליה קלא. מהיכי תיתי במוכר בשטר ומפרש השדה לא יהיה לו קול הואיל וכללן עם שארי שדות דל שטר מ"מ בעדים לחוד הא יש לו קול אף גם דאין לנו ראיה ומהכ"ת לומר כן והב"ח כתב דאף לדיעה זו אמרינן כן ולענ"ד לבבי לא ידמה כן דמהכ"ת לומר כן כיון דאין לנו הכרח וכמ"ש רשב"ם דסתמא דלישנא דגמרא לא משמע כן וא"ש דברי הטור. והדרן לדין הנ"ל דלכל הדיעות בהך דהחזיק הלוקח אפילו לקח בצירוף שארי שדות והואיל הזכיר זה השדה הוי קול ויש לו חזקה דאפילו לדיעה בתרייתא דעל המערער אין מוטל כ"כ חקירה כמו על המחזיק מ"מ מהכ"ת לומר סברא זו דבכה"ג לית להו קלא וברור:

וי"א אפילו שלא בשטר. בטור כתב ודברי א"א הרא"ש ז"ל לקמן בהך דשני חזקה טובא משמע נוטים לסברא ראשונה עכ"ל והקשה הפרישה וכתב דצ"ע מהו נוטים הא כתב שם הרא"ש בהדיא דוקא בשטר אמרינן כן. וכן הקשה הכה"ג ונראה דודאי י"ל דס"ל להרא"ש אף בעדים הוי ליה להזהר בעדים וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו דהוי ליה כמחאה דעדים מפקי לקלא רק במחאה איתא רק קלא בעלמא פלוני מוחה שפלוני מחזיק בשדהו שלא כדין אבל פרטי דברים אינו נודעים ומ"מ כשהמחזיק שומע זה ה"ל לזהר בשטרו. ולפ"ז כשמכרו בעדים ואח"כ החזיק ג"ש אף דיעה זו י"ל דמודים דה"ל חזקה דהא קי"ל צריך למחות בסוף כל ג"ש רק הרא"ש כתב במכרו לאחרים א"צ למחות כל ג"ש דהא אין ביד המערער לחזור ממחאתו וה"ל לשמור שטרו וזהו כשומעו בבירור שמכרו אבל במכרו בעדים אין לו קול פרטי מכירה רק שומע קול זה מערער על זה המחזיק שאינו שלו וא"כ בעברו ג"ש אח"כ ואין מוחה לא מזהר עוד בשטרו משא"כ במוכר בשטר דיש לו קול אלים בבירור שמכרו לאחר ולעולם ה"ל להזהר בשטרו. ולכך דיחזיק הלוקח נגד המערער אז צריך דוקא שטר דלולי השטר אין קול רק זה מוחה ומה איכפת ליה למערער במחאתו הוא יש לו חזקת אבות. ובקרקע שלו אין מחזיק ג"ש וממכירה לא שמע משא"כ במערער שמכר כיון דמחזיק שומע קול שמוחה ה"ל להזהר בשטרו וא"ש ונכון חילוק זה וא"צ לדוחק ר"י לומר דעל המחזיק יותר מוטל לחקור ואפשר דלזה נתכוון דלכך מוטל יותר דשומע מחאה משא"כ לגבי מערער מה מעלה ומוריד מחאה. וא"כ לקמן בהך עובדא דשני חזקה טובי משמע דהיה אוכל ד' שנים אחר מכירה לולי דהיה בשטר היה לו חזקה דמה בכך דהקול כמו מחאה הא צריך למחות כל ג"ש. משא"כ כאן דאכלה רק שנה בפני לוקח אפשר דאף הרא"ש מודה דהוי כמחאה על כל פנים במוכרו בעדים ולית להו חזקה. ואפשר אם נדייק בדברי הרא"ש יש לכוון כן דז"ל והוא שהמכר היה בשטר דאית ליה קלא אבל בעדים בלי שטר לית ליה קלא כמו מחאה ואם הפי' דלית ליה קלא כלל אפילו כמחאה מילת כמו מחאה מיותר אמנם אם נפרש כך דעדים בלי שטר לית ליה קלא רק כמו מחאה ולא קול ברור יותר מדוקדק הלשון טפי. וחפשתי וראיתי בספר פלפלא חריפתא להתוי"ט וראיתי שכתב כמו מחאה שאם שתק ולא מיחה בסוף כל שלש דהוי חזקתו חזקה עכ"ל הרי דמפרש באמת דברי הרא"ש כמ"ש דדייקא ליה לישנא כמו מחאה והדברים ברורים. ומ"מ דברי הבעל פ"ח תמוהים דהא הטור כתב באמת דנוטים דברי הרא"ש לדעת האומרים דבעדים לית ליה קלא כלל אפילו כמו מחאה. וכן נראה כמש"ל דהא הרא"ש ס"ל כתוס' דיותר מוטל על המערער לחקור מהמחזיק. ולכך בגליל נשמע חזקה ולא מחאה וא"כ ע"כ ליכא לפרש כן בהרא"ש. ומ"מ חסדאין מיליה דמורה לצדקה מה היה מקום ספק לרבינו ב"ה שכתב נוטים ולא בהחלט. ועוד יש ליישב ולחלק דודאי ס"ל מהיכי תיתי יחקור מחזיק לאחר הלא ישראלים בחזקת כשרות ולא יעשו עול ומהכ"ת עלה ברוח מחזיק שהמוכר שמכר לו שדהו ימעל מעל למכור אותו ג"כ לאיש אחר ואינו עולה ברוחו כלל וכמ"ש דלכך מחאה בגליל אינו נשמע דאין עולה ברוח המחזיק לחקור ולכך בעי שער כמו לגבי מערער. וזהו במוכר חי אבל במת ובנו לא ידע במילתא דאבוה כמ"ש גדול לגביה אבוה קטן הוא בזו שפיר י"ל למחזיק אולי בנו לא ידע דאביו מכרו וימכרו לאחר ועליו לחקור אם אין היורש מוכרו לאחר ולכך אפילו בעדים הוי מחאה דה"ל לחקור כמ"ש ר"י. ולכך מהך דשני חזקה טובא משמע דמיירי במוכר חי אינו ראיה ברורה כ"כ ולכך כתב הטור דנועים דבריו. ובשני אופני חלוקים הללו מיושבים דברי המ"מ בהלכות טוען פרק י"ב הלכה ח' אכלה בפני האב וכו' ובפני לוקח כו' דכ' המ"מ הואיל ולא הזכיר שטר הרמב"ם דעתו כדעת האומרים דאף במכר בעדים הוה מחאה והקשה הכ"מ שנעלם מעינו דברי הרמב"ם בפט"ו הלכה ז' ששם כתב הרמב"ם הך עובדא דשני חזקה טובא משמע וכתב ששטר בידו וזה מורה דבעי שטר עכ"ל (ודוחק לומר ברמב"ם לישנא דגמרא מעתיק ובגמרא נאמר מעשה שהיה כך היה) ולפמ"ש ניחא דס"ל למ"מ בדברי רמב"ם לחלק בין הך דאכלה שנה אחת בפני לוקח להך עובדא דאכל ד' שנין אח"כ ובחיי המוכר. כמ"ש בשני אופנים לחלק והמעיין יבחר וא"ש. וגם בדברי מחבר יש לכוון כן דכאן כתב סתם אין לך מחאה גדולה מזו והשמיט דאין לו חזקה לעולם ולקמן סימן קמ"ו סעיף י"ט הביאו ועיין בסמ"ע ס"ק ד' דהרגיש בזה. ולפי הנ"ל ניחא דכאן הביא דעת וי"א נמי דבעדים סגי ולכך השמיט דאין לו חזקה לעולם דלדיעה זו דסגי בעדים ודאי דיש לו חזקה לאחר ג"ש כדעת הפלפלא חריפתא הנ"ל ולא חפץ הש"ע להאריך ולחלק ולכך השמיט זו דאין לו חזקה לעולם אבל לקמן בסימן קמ"ו דהכריע להדיא דאין עדים מהני כתב לעולם אין לו חזקה. וגם ניחא דכאן הביא ב' דעות ולקמן פסק להדיא דעדים לא מהני דלקמן כ"ע מודים כהנ"ל ודוק. שוב ראיתי בלחם משנה שכתב ג"כ לחלק בין במכר בשטר לשלא בשטר לענין דצריך למחות כל ג"ש. אלא שסתם הדברים. אבל ברור לכל שמ"ש הדברים נכונים וברורים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.