תומים/חושן משפט/קיד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט קיד

(א) אבל אם טרף וכו'. דעת הסמ"ע אפילו למ"ד לעיל סי' ק"ג דבעבר זמן שקבע לפרעון יכול לירד בו בלי שומא והכרזה ה"מ מנכסי בני חורין אבל לא מנכסי לקוחות ואין דבריו מוכרחים דלפמש"ל ראיה מן הרא"ש מוכח אפילו בלוקח אמרינן כה"ג וכמו כן דלמפרע גובה אין הבדל כי מי הרשהו ליקח נכסים המשועבדים לו. ועימש"ל סי' ק"ג ע"ש:

(ב) אם רוצה. עיין אורים שהבאתי דעת הסמ"ע דדעתו אע"ג דלקמן בסעיף ו' מפורש אם הלוקח אפילו רוצה להוסיף בכדי שומא ולהחזיק הקרקע כל שאין כל חוב נפרע לא שומעין לו ויהבינן למלוה וכאן כתב דרשות בידו לסלק למלוה ומשמע אפילו אין עי"כ נפרע כל חוב מלוה. ונכנס לחלק דכאן איירי דלא עשו עדיין שומה והכרזה בשביל המלוה ואז יכול לסלקו אפילו לא נשלם כל החוב כי אין הקרקע כל כך שוה. מה שאין כן לקמן בס"ו איירי שכבר נעשה שומה והכרזה רק עדיין לא גבהו המלוה בזה יש הבדל אם דמי שוי' שמסלקו בכל החוב הרשות בידו לסלקו ואם לאו אינו יכול לסלקו ודברים אלו אין להם שרש באמת כלל כי מקור הדברים בפ' מי שהיה נשוי דהוה ליה למלוה חוב באלפא זוזי ומכר הלוה תרי אפדני כל חד בת"ק זוז וטרף המלוה חד בת"ק וכשבא לטרוף גם השני אמר הלוקח או החזק הראשון באלף או טול אלף והחזר אף הראשון וסבר רמב"ח דאין בטענת הלוקח כלום ורבא נחלק עליו ואמר שפיר קטען וכ' הרא"ש בשם ר"י דאם בתוך ימי הכרזה הלוקח רוצה להעלות בשומה ששמו ב"ד לא נחוש לדבריו כי ודאי לטובתו הוא מכוון ואמר מה לי אם אוסיף וישאר הקרקע בידי אח"כ אחזור ואגבה הכל מהמוכר הלכך בעבור עלוי שלו לא נבטל שומת ב"ד ששוה לרוב עלמא. ור"ה גאון כתב דב"ח ולוקח שמוסיף כל אחד על חבירו לאותו שמוסיף יהיה הקרקע ואפשר דההיא איירי כשרוצה אחד מהן להוסיף כנגד כל החוב כהך שמעתא אבל אם ירצה הלוקח להוסיף מעט על שומת ב"ד ולא יהיה כל החוב פרוע בההיא אזלינן בתר שומת ב"ד עכ"ל והעתיק הטור אות ט"ו והמחבר לקמן סעיף ו' הך דינא וכפי שמחלק הרא"ש ולזה הקשה הדרישה איך כתב הטור מתחילה סתם דאם רצה לוקח לסלק למלוה במעות הרשות בידו. ודוחק לומר דמיירי דמסלקו בכל החוב ועוד הקשה דבפרק המקבל דף ק"ו משמע להדיא דאפילו במקצת החוב יכול לסלקו ולכן תי' הוא ונכנס לחילוק הנ"ל בין קודם שומה והכרזה ובין לאחר שומה והכרזה כדלעיל בסמ"ע וזהו שרש דבריו וטעמו ואני אשמע ולא אבין כלל דמ"ש הך דס"ו איירי בשכבר נגמר שומה והכרזה דהא הרא"ש כתב להדיא דשאר בל אדם דביקש להעלות הקרקע יותר מכדי ששמוהו ב"ד בתוך ימי הכרזה שומעין לו וצריך המלוה לקבלו באותו עילוי אבל לוקח טובתו הוא מכוון וכו' כדלעיל והרי כתב להדיא בתוך ימי הכרזה ומ"מ אין שומעין ללוקח ואי שלמו ימי אכרזת' לכל אדם שרוצה להוסיף אין שומעין דכבר עבר גבול שגבלו חכמים וא"כ אין לדבר סוף וזמן אכרזת' מה מועיל וזה פשוט וכמ"ש להדיא בתוך ימי אכרזת' דאח"כ מה שעבר עבר לכל אדם ופשיטא דאין לו מובן מ"ש קודם השומ' דיכול הלוקח לסלק למלוה אפילו אין חוב נשלם במלואו דאיך אפשר המלוה יצעק יכריזו ויבאו מוסיפים ויקנו הקרקע בעילוי רב עד שכל חובי נפרעו מה לי ולך שקנית שעבודי שלא יכריזו עלי' ואפסיד בחובי יכריזו ויהיה קונים בעלוי רב ודוחק לומר בכוונת הסמ"ע דודאי פשיטא דצריך הכרזה אולי יהיה מוסיפים רק תלי' אם הלוקח גלי דעתו שרוצה לסלק המלוה תיכף מתחילה רק הכרזה לברר המקח לכל יבאו מוסיפים אז רשות בידו לסלקו אפילו אינו נפרע כל החוב אבל אם שתק מתחילה ועכשיו בא א"י לסלקו רק בכל החוב אך דברים אלו אין להם שחר הן בכוונת הסמ"ע והן בעצם הדין דמה נ"מ בגלוי דעתו ומה יתן ומה יוסיף זה וגם בעצם אין טעם לחילוק זה. ועוד בממ"נ אי סבר רמי ב"ח דאף בכה"ג קודם שומה א"י לסלקו אפילו בכל החוב דהא רמב"ח מיירי בסילוק כל החוב וא"כ רבא דנחלק וס"ל דמצי לסלק מהכ"ת נימא פלוגתא רחוקה דאפילו במקצת יכול לסלקו הא רבא לא נחלק עליו רק בכל החוב: וכמ"ש הרא"ש שם להדיא דאין לעשות פלוגתא רחוקה. ואי דבזה לא נחלקו כלל ושניהם מודים קודם שומה יכול לסלקו אפילו במקצת וכ"ש בכולו א"כ קשה הא דאמרינן בהמקבל שלשה שמין השבח וכו' ופריך הגמרא הניחא למאן דאמר לא מצי לסלוקי בזוזי אלא למ"ד מצי לסלוקי מה א"ל ופירשו התוס' והרא"ש הנך מ"ד רמב"ח ורבא: וקשה לרמב"ח מי ניחא הא קודם שומה לכ"ע יכול לסלוקי א"כ יטעון הלוקח ויתומים אל תשומו כלל השבח ואתן הדמים דאלו הוי לי זוזי הייתי מסלקי בכל לכ"ע קודם השומה עכשיו דלית לי זוזי אקבל השבח בכדי הדמים ואתן לך דמיה והקושי' במקומו איך נזקקין תחילה להגבות השבח לב"ח והדרישה גופיה ביקש לאוקמי הך דמקבל בשעדיין לא נעשה השומה ולכך מצי לסלוקי אפילו במקצת וא"כ הקושי' יותר חזק איך קאמר הניחא למ"ד הא אף לרמב"ח קשה. והנה מ"ש הדרישה דמהך דפרק המקבל מוכח דאפילו במקצת חובו יכול לסלקו לא ידעתי איה מקומו דהא שם מוקמינן או דמסיק ביה שיעור ארעא לחוד או שיעור ארעא ושבחה עכ"פ בקרקע ושבחה נפרע כל החוב. ולכך פריך הגמרא הא מצי לסלוקי בזוזי. ואדרבא נראה הך דמחלק הרא"ש בשם הר"ם בין דמסלקו הלוקח בכל החוב או במקצת יליף ליה מהך סוגיא דמקבל ולא עינה מלבו חילוק זה דשם אמר רבינא לר"א מי אית ליה ללוקח שבח והאר"ש בעל חוב גובה השבח ומשני הא דמסיק ביה שיעור קרקע לבד. והדר פריך נימא הב לי גרוויא דארעא הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי אבל למ"ד אי אית ליה זוזי מצי לסלוקי כו' וקשה מה ענין זה להך דמוקדם לקושי' משמואל תיכף ה"ל להקשות ונימא הב לי ועיין ברא"ש בשמעתא דשבח דכתב להדיא דכל הקושי' נשאלים על הסדר זא"ז וחדא בחברת' מישך שייכי. אלא דלולי הקושי' משמואל היינו אומרים דמיירי דחובו עולה יותר ויותר מכדי הקרקע וכל השבח ולכך אף דאין לב"ח בשבח מ"מ שמין ומעלין בדמים ותו לא קשה הניחא דאם אין מסלקו בכל החוב לכ"ע לא מצי לסלוקי בדמים ולכך פריך הגמרא משמואל הא ב"ח גובה השבח ועכצ"ל דמסיק ביה רק כשיעור קרקע לבד וא"כ קשה הא מצי לסלוקי בכל החוב דהא נפרע בכל החוב ושפיר קשה הניחא וכו' דלרבא לימא אלו ה"ל זוזי וכו' והדבר ברור ונכון. ואולי כוונת הדרישה בהמקבל מסלק ליה בזוזי אפילו למקצת קרקע דהיינו שבח וזהו אינו עולה בכדי החוב. וזהו אינו דמה בכך סוף כל סוף המלוה מסולק בחובו קצת בקרקע קצת במעות על כל פנים אין לו שיור לתבוע תו מלוה. ואין על הלוה שום תובע או נוגש רק הלוקח וכמ"ש הב"ח דטבא עבדי ליה שלא יהיה ללוה תובעי' הרבה המלוה והלוקח ע"ש ובזו ג"כ נסתלק המלוה ואין לו תביעה כלל בלוה אבל בדמי הקרקע דשוים רק כדי מקצת חוב באופן שעדיין המלוה יצטרך לתבוע הלוה זהו לא אמרינן כמ"ש הרא"ש והב"ח ולכן לא הבנתי דברי דרישה ולפמ"ש מוכח מהך דמקבל ההיפוך והנה התוספ' שם פרק מי שהיה נשוי הקשו מה פריך בהמקבל הניחא מנלן דלמא היכי דמלוה רוצה ליקח הקרקע בדמים שלוקחו הלוקח לכ"ע א"י לסלקו ותי' דמ"מ כל שעה יסלקנו דישום הקרקע כפלים על שוים עכ"ל ועמד הדרישה על כוונת תי' התוס' ופי' בו כיון דיכול לסלקו כשירצה להעלות השומא ה"ה דיש לו רשות כשאין מעלה השומא זהו תמצית פירושו בתוס'. והדוחק מבואר מעצמו ואין זה סובר לשון התוס' וגם הא זה עיקר קושית התוס' דיש לחלק כשמעלה או לא מעלה וא"כ מה חידשו תוס' בתירוצם וכי נחלקו בהן ולאו. אבל ברור הפירוש כך דעיקר הקושי' אם הלוקח צועק אוסיף בשומא כי השומא בזול למה לא ישמעו לו אבל כשאין אומר כך לכ"ע אין שומעין לו ותירץ התוספ' דהתם הא המלוה מקבל כל חובו דהא הקרקע עולה רק כדי חובו. וא"כ מה שהקרקע עולה בשומא יותר הרי היא ללוקח דמי יתבע מליקח שבח אם המלוה מסולק וא"כ מאן מוחה על ידי הלוקח כשרוצה להחזיק הקרקע אומר בזול שמהו ואני מוסיף על השומא כפלים כי מה איכפת ליה המלוה אין לו רק דמיו והנשאר הוא שלו ומה נ"מ אם יוסיף או לא וא"כ הרי יכול לסלקו בדמים וזהו כוונת התוס' בבירור. דכל שעה יסלקנו דיוסיף על הדמים והיינו כנ"ל והא לא קשיא ליה לתוס' דלמא כי יכול לסלקו היכי דלוה מרויח כהך דאפדנא דלוה הרוויח ת"ק זהו' עי"כ אבל בהמקבל דלית ליה ללוה רווחא דהא הב"ח בלא"ה מסולק ואם יוסיף הלוקח אין לו רווחא ללוה דא"כ יקשה למ"ד דטרפא באלף כתבינן וא"כ עדיין לא מרויח הלוה דמ"ש דמשלם לב"ח או ללוה. וכן מדייק הלשון דרבא דאמר הכא מה פסידא אית ליה ולא קאמר הכא אית רווחא ללוה אלא דאין נ"מ בזה רק כשאין פסידא ודברי התוס' נכונים. אך קשיא בב"מ דף ט"ו ע"ב דמשני בברייתא דב"ח נוטל שבח היתר על הוצאה במסיק בה רק שיעור ארעא. ופריך הגמרא ונימא הב לי ארעא כשיעור שבח הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי וכו' והיינו ג"כ מחלוקת רמב"ח ורבא. וקשה הא שם א"י הלוקח להוסיף בדמים כי הכל יטול הב"ח דהא שקיל יותר מכפי חובו כס"ד וכמ"ש התוס' שם ד"ה הא כו' וא"כ קושי' התוס' במקומו דלמא כאן כ"ע מודים דאין הלוקח מסלק הואיל ואין נותן יותר. אבל באמת לק"מ דיש לדייק דהתוס' שם בכתובות העמידו כל דבריהם על הך דפרק המקבל למה לא פתחו בריש ב"מ בפ"ק דף ט"ו הנ"ל ולמה דלגו מפרק לפרק. אבל ברור דהא כאן בס"ד אף דלא לוה רק בכדי קרקע מ"מ כשהוא גובה קרקע זכה אפילו בשבח היותר על הוצאה וא"כ אם יסלקו בזוזי הא אין נוטל רק כדי חובו וא"כ פסידא גדול ללוה דכשמסלקו בזוזי נוטל רק ק' כדי חובו ואם יטול קרקע יטול ק' חובו וכ' מלוי השבח וא"כ כשיחזור הלוקח על הלוה יצטרך לשלם ק"כ ואם במקום דלית פסידא אמר רבא דיכול לסלק מכ"ש בזה דהפסד גדול ללוה ועיקר שומא והכרזה לטובתו כמ"ש הרא"ש ולכך דייק התוס' מפרק המקבל דשם כבר אסיק דאין נוטל בלי אפותקי יותר מכדי חובו ושפיר הקשו דלמא התם מודה רבא ובזה יפה תירץ דהרי יכול להעלות הקרקע בשוי' וכנ"ל. ויצא לנו על כל פנים מדברי התוספות גם כן דאם אין מסלקו בכל החוב קושית התוס' במקומו דמנלן דיחלוק רבא ותירוץ התוספת לא שייך דיכול להעלות בשומא דאיך אפשר הא יצטרך לפרוע למלוה ואין רוצה לאבד מעותיו. וזהו תיר' התוספות בפרק המקבל ושם איירי בתחלת השומא כמ"ש הדרישה להדיא וכמבואר בגמרא וכמש"ל ומ"מ כתבו דהיכי דאין הלוקח מעלה בדמים דאין יכול לסלקו. ונסתר בעליל כל דברי הדרישה וסמ"ע בזה והטור דסתם מתחילה סמך עצמו אדלקמן דמיירי בסילוק כל החוב ולשון סילוק פירוש דפרעו לגמרי עד שהוא מסולק דלולי כן יתכן לשון פרעון ולא לשון סילוק ודוק:
והנה. הש"ך כתב על דברי סמ"ע דכתב דיכול הלוקח לסלקו דזה תלי' במחלוקת הרמב"ן וטור לקמן סי' קט"ו סס"א הבין דסמ"ע מיירי דהמלוה אומר אני אקבל השדה בכל החוב וזה אינו דמזה לא איירי כלל וזה תלי' במחלוקת רבוותא הנ"ל רק מיירי בפשוט דמלוה מקבל השדה כפי שומא והכרזה ופשוט. וכמו כן אינם מובנים דברי הש"ך במ"ש על הסמ"ע דכתב דאם כבר עשו שומא והכרז' דא"י לסלקו רק בנותן לו כל החוב וכתב הש"ך דלא דמי לס"ס דהתם אין המלוה רוצה השומא כלל אבל בשכבר נישום למה יתן יותר מכפי שומא ולא עיין כל הצורך כי הסמ"ע לא נתכוון לסעיף זיין רק לסעיף ו' דשם מבואר כמ"ש הסמ"ע וכמש"ל באריכות ופשוט:

(ג) שומא והכרזה וכו'. זהו דעת רמ"א דס"ל לדעת רבינו יונה בשומא והכרזה לבד שוב א"י לסלק ושומא לא הדרא והך עובדא דתרי אפדני הנ"ל דקי"ל כרבא דהיה הלוקח מסלקו בזוזי היה קודם גמר הכרזה והא דטרף אפדנא ראשונה ודעת הר"ם שם ברא"ש דכבר מכרה כבר כתבתי לעיל סי' ק"ג דס"ל כהנך רבוותא דיכול למכור בהגיע זמן וכמש"ל באריכות אבל דעת הסמ"ע אינו כן רק אף דנגמר שומא והכרזה כל זמן דלא היה חלטה או הורדה עדיין יכול הלוקח לסלקו רק בשכבר ירד לתוך שדה בזו שומא לא הדרא ללוקח. ולכך קשיא ליה דברי רמ"א במ"ש דשומא לא הדרא ותי' דמיירי דאינו מסלקו בכל החוב וזהו אינו בכוונת הרמ"א כלל. וכ"כ הש"ך אלא דהש"ך כתב דהסמ"ע טעה וזה אינו כי לדינא נראה נכון כסמ"ע דכ"ז שלא הורידו למלוה והלוקח רוצה לסלקו בכל החוב יכול וכ"כ הרא"ש להדיא דהורידו לב"ח וכפל הדבר לבסוף ג"כ דהוריד לב"ח אבל בלי הורדה לא וכן מבואר בריטב"א לכתוב' דס"ל ג"כ כרבינו יונה דשומא לא הדרא רק ללוה ולא ללוקח ומ"מ כתב דצריך להיות שטר חלטה למלוה אבל מקדס זה יכול הלוקח לסלקו. וצ"ל הטור דהעתיק שומא והכרזה והשמיט הורד' דהו' בכלל הכרזה כמ"ש דלוקח אוכל פירות מכי שלמו ימי אכרזת' והכוונה הורדה וכן י"ל בהרא"ש דפי' מתחילה דהנך עובדא דאפדני היה קודם שהכריז וקשה מה דוחקא לימא דהיה בתר הכרזה רק קודם הורדה די"ל היינו לא אכרוז דגמר הכרזה היינו הורדה והחלטה. ועוד נראה דכי אמרינן דכל זמן דלא ניתן החלטה למלוה יכול הלוקח לסלקו היינו לדידן דקי"ל אינו אוכל פירות עד דשלמו ימי אכרזתא והיינו חלטה כמ"ש מחברים וא"כ עדיין אין ברשות הטורף דלא יהיה הלוקח מצי לסלק אבל לפי דעת אביי שם בפ' המפקיד דתיכף מחתימת אדרכתא זכה בפירות א"כ הוי כגבוי וא"י לסלקו וא"כ בהנך עובדא דתרי אפדני היה ג"כ אביי ולאביי אלו נעשה שומא והכרזה א"י לסלקו ולכך הוצרך הרא"ש לפרש דלא היה כלל הכרזה אבל לדידן אף דהיה לו הכרזה כל זמן דאין לו הורדה לכ"ע יכול לסלקו:

(ד) וכ"ז מיירי בלוקח אחד וכו'. גם זה מהקושי' על רמ"א דבשלמא רי"ו והמחברים והריטב"א והר"ן שכתבו כן דס"ל הנך עובדא דתרי אפדני היה לאחר ששלמו ימי אכרזתא רק לא היה עדיין החלטה וא"כ שפיר כתבו דוקא בשדה הנטרף ממנו אבל לא בשדה אחרת אבל לפי דברי רמ"א דמיירי קודם גמר הכרזה א"כ איך שייך לאו בעל דברים הלא הרשות בידו להוסיף בהכרז' כי לא שלמו ימי אכרזת' וכל אדם יכול להוסיף בהכרז' וה"ה לוקח שני דמ"ש ופשיטא יכול לומר קבל השדה או אני אעלה בדמים כפי חובך דהא הכרזה הפקר לפל עולם וצ"ע ועי' מ"ש לקמן סי' קט"ז בתומים ס"ק ב' ראיה. מדברי גאונים ע"ש:

(ה) ולא יהיה כל החוב פרוע. אין שומעין לו צ"ע כי המחבר העתיק הך דינא ונמשך אחרי הרא"ש והטור והם ס"ל דשומא לא הדר' ללוקח כלל רק קודם החלטה ביקש הלוקח לבטל השומא ולסלקו ובזה מחלק הרא"ש בין מסלקו בכל החוב או שנשאר לו חייב על חובו אבל לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל שומא הדרא ללוקח וא"כ השתא בגבה חובו בהחלט יכול הלוקח לסלקו מכ"ש מקדם טרם שהורידהו למלוה בנכסים שיכול הלוקח לסלקו דהא שומא הדרא ומה לי בכולו או במקצתו וזה ברור ואם כן המחבר דפסק לעיל סימן ק"ג דלוקח יכול לסלק דשומא הדרא אם כן לא הוי ליה להביא הך דינא וצריך עיון. וצריך לומר דכתב כן לדעת האומרים לעיל סי' ק"ג דבעבר זמן יכול למכור הקרקע וא"כ י"ל דהמלוה מכר קרקע זו אפילו קודם שומא והכרזה לאחר וא"כ ליכא דינא דשומא הדרא דזבנא אורתא לית ביה משום שומא הדרא רק בלי שומא הדרא הלוקח מבקש לסלקו במעות ובזה מחלק המחבר בין לסלקו בכל החוב או לא. ועין ברא"ש דכן נר' דהיה מהר"ם מפרש הך דתרי אפדני בזה אופן. אוי"ל בב"ח מאוחר שגב' קרקע בב"ד ואח"כ בא ב"ח מוקדם לטרוף הימנו שייך ג"כ דין הנ"ל כי יכול לומר אני אתן לך זוזי והקרקע כבר גביתי וא"כ תלי' אם מסלקו בכל החוב או לא אבל שומא הדרא לא שייך כאן דמה ישר וטוב יש בב"ח שני יותר מראשון וא"ש וא"כ מוכח דאף בב"ת הדין כן ועיין לקמן סי' קט"ז ס"ק א' מ"ש בזה:

(ו) אין שומעין ללוקח. ברא"ש נתן טעם הואיל ויש בו הפסד ללוה וכ"כ הטור. ויש להבין הא בלא"ה אפילו המלוה אין רוצה לקבל השדה יותר בשוי מ"מ אין ביד הלוקח לסלקו עד שיפרע למלוה כל החוב וא"כ כ"ש כאן שהמלוה רוצה לקבלו בכל החוב והלוקח אומר שלא יקבלו רק הוא נותן כפי השומא והנשאר יהיה הלוה ב"ח למלוה פשיטא דלאו כל כמיניה וא"כ מה צורך לטעם דיש בו פסידא ללוה. ועיין ב"ח ודרישה ואין בדבריהם דבר ברור. ולכן צ"ל דמיירי באופן הנזכר בגמרא דלוקח לקח שני שדות ושניהם שוים בשומא אלף והמלוה חובו אלף והוא יודע כי אם יתבע כפי השומא לשני שדות יסלקנו הלוקח בזוזי בכל החוב והוא נותן עין בשדה אחת ואמר לדידי שוה לי אחת באלף ואטרפנו והשני אניח לך וא"כ לא יהיה יכול לחזור הלוקח על הלוה רק בת"ק כדלעיל בס"ג דקי"ל דכתבינן רק טרפא בת"ק והלוקח טוען ישומו ב"ד ויהיה שני שדות נשומין באלף ואקבלן וא"כ יהיה המלוה מ"מ נפרע ואני אוכל לחזור על הלוה באלף שומת שני שדות וקמ"ל דלא דמ"מ פסידא דלוה היא דלפי דברי המלוה לא יחזיר רק בת"ק ולפי דברי לוקח באלף וא"ש ולפי זה י"ל מה דמסיים הרא"ש והביאו הטור לעיל סימן ק"ט אבל אם היתומים אומרים כן שומעין ליורש דהוא לטובת יורש דשומא הדרא ג"כ מיירי בזה אופן דאין המלוה ראשון מפסיד רק יש כאן ב' שדות וכל א' בת"ק ויש כאן ב"ח מוקדם באלף וב"ח מאוחר ג"כ והמוקדם נתן עין בשדה ואם ישום שניהם באלפא יסלקו יורשים בדמים ולכך מקבלו באלף וא"כ ב"ח מאוחר טורף שניה ולא יוכל יורש לסלקו כי ודאי לא יתנו אלף בקרקע השוה ת"ק והיורש טוען יקבל בשומא כל ב' שדות ויהיה ב"ח מאוחר יוצא נקי כי מה נ"מ ביה בב"ח מאוחר כפי שומא יקבל וקאמר דשומעין ליורש דשומא הדרא וא"כ כשיגיע להם ת"ק יכולים לסלקו משא"כ כשמקבלו באלף ומה נ"מ להם בב"ח מאוחר ובזה יש להבין דברי רבינו ב"י דכתב בסי' קט"ו דדעת הטור כרמב"ן דיכול המלוה לומר לדידי שוה בכל חוב והביא ראיה מסימן ע"ב והקשה הש"ך הא הטור ומחבר פסקו דשומעין ליורש בסימן ק"ט משום שומא הדרא ולפמ"ש ניחא דבזה המלוה נפרע כדי חובו רק הסכסוך אם משדה אחת או משנים. ובהכי יש לכאורה ליישב לדעת הרא"ש ורבינו יונה דלא נחלקו רמב"ח ורבא בשומא הדרא דלא הדרא ללוקח רק נחלקו בלא"ה אי יכול לסלקו ולפי זה ביתומים דקיימא לן שומא הדרא אף רמב"ח מודה דמצי לסלק למלוה בזוזי דהא אפילו בשכבר נישום הדרא ובזה אינו חולק רמב"ח וא"כ הא דאמרינן בב"ק ובהמקבל שלשה שמין שבח ב"ח ללוקח וליתומים ופריך בגמרא נימא הב לי שעור שבחא בקרקע הניחא למאן דאמר דלא מצי לסלק בזוזי שפיר אלא למאן דאמר מצי לסלוקי מה איכא למימר וקשה למ"ד דלא מצי לסלוקי דהיינו רמב"ח ניחא תינח לקוחת יתומים מא"ל הא ודאי מצי לסלוקי דשומא הדרא וא"כ לימא הב לי שעור שבחי בקרקע. אך לפי הנ"ל ניחא דביתומים י"ל דהקרקע אינו שוה החצי מחובו והוא טוען הקרקע שוה לי כדי כל החוב וא"כ איך שייך שומא הדרא היורשים לא ישלמו כל החוב רק השבח שהוא שלהם מוכרח הוא לשלם להם במעות אבל בנוף השדה א"י לסלקו ולק"מ משא"כ בב"ח שפיר פריך דמוכח שם דלא איירי רק במסיק שיעור ארעא לבד וכמש"ל ס"ק ג' באריכות ולק"מ והא דכתב הרא"ש והטור דאף במקבלו בכל החוב שומעין ליורש היינו כמ"ש דמ"מ המלוה נפרע בחובו רק הפלפול אי משדה אחת או משנים כן היה נראה לכאורה:
אך. מ"מ דוחק לומר כן בכוונת דברי הרא"ש והטור בהא דיתומים וגם מ"ש בישוב דברי הגמרא לא נחה דעתי דהא קושי' הגמרא נימא אלו הוה לי זוזי הייתי מסלקך מכל השדה עכשיו הב לי מקצת קרקע בשבחי הרי דגמרא עושה דמיון מהכל על חלק וכמו שהדין אם רוצה לסלקו בכל השדה כן יש לו זכות אם רוצה רק במקצת ולפ"ז ד"מ אם השדה שוה ת' והשבח ק' וחובו באלף והוא אומר הנני מקבל שדה באלף עדיין יטעון הלוקח אלו הוי לי זוזי והייתי רוצה ליתן לך אלף זוז בשלימות הייתי יכול לסלקך והיה השבח עולה במאתים עכשיו דאין לי מעות תן לי חלק חמשית משדה במאתים כי שבחו עולה מאתים ותן לי חלק חמשית משדה ומ"ש אלו לקחו רק בת"ק היה ג"כ מגיע לו חלק חמשי משדה ועכשיו שלוקחו באלף ג"כ חלק חמשית מגיע לו וא"כ יאמר אלו הוה לי זוזי הייתי מסלקך בכל שדה עכשיו תן לי חומש ומשפט אח' לכל השדה ולחלק בו ואף שכתבתי כן לעיל בס"ק ג' בישוב קושי' בלוקח וב"ח שם הטעם דאין יכול לסלקו כשאין כל חובו נפרע משום דבלא"ה צריך המלוה לתבוע ללוה לא בטלהו חכמים לשומא כי לא בטלה רק כדי להציל הלוה מתובעים רבי' כמ"ש הב"ח א"כ י"ל דאין הדמיון עולה כ"כ מן כל שדה לקצתו ושפיר י"ל כמש"ל דהשדה עם השבח אין עולה כפי חובו וא"כ אף הלוקח א"י לסלקו בזוזי ולא שייך כפי מ"ש לטעון אלו הוה לי זוזי והייתי משלם כל חובך היית מוכרח ליתן לי השדה אף עכשיו תן לי חלק חמשית כנ"ל דזה אינו מדמיון כי שורת הדין אין לך בקרקע רק כדי שלא יהיה תובעים רבים ללוה אבל השתא דיש תובעים כי אתה מסלק אותי בכל החוב א"כ תו לית לך זכות בשדה ואפילו ארעא פורתא איני נותן לך כי מה לך בקרקע משא"כ ביתומים לא שייך כן והקושי' מבואר כדמיון מכל השדה לחלק בו ועדיין קשה מאי קאמר הניחא. ואמת כי זה יש לדחות די"ל המלוה שהלוה אלף זהובים והשדה שוה ת"ק דהיינו השדה ת' ושבח ק' והוא אומר לדידי שוה אלף דהיינו גוף השדה למקומו וענינו שוה לי הרבה כפלים כשומת ב"ד אבל לא השבח וא"כ אם יאמר הב לי שיעור שבח מקרקע א"כ יתן לו חלק תשיעי מקרקע כי הקרקע שוה לו תשעה מאות והשבח רק מאה דזהו הפסד ליתומים דיקבלו קרקע שוה חמשים בעד שבח מאה ואיך יטענו הב לי קרקע וא"ש. אך זה דוחק להפריד בין השדה ושבח לומר זה שוה לי וזה אינו שוה אם כי הענין בעצמותו נכון וישר ולכן יותר י"ל בקושי' הנ"ל דודאי גם בסעיף שלפני זה הקשיתי במחבר מ"ש דאין הלוקח יכול להוסיף בשומא אם אין כל החוב נפרע דהא שומא הדרא ללוקח וע"ש מ"ש אבל יותר נראה דודאי הא אמרינן דלוקח יכול לטעון הב לי חלקי בשבח וקאמרינן הטעם הואיל דיכול לסלק מכל שדה א"כ עכ"פ כשיעור שבח יכול לסלקו ואם יטעון הוא איני רוצה להיום עמך שותף בשדה יכול הלוקח לומר מה איכפת בדעתך אני שותף בחלקי כמו אתה בכל שדה אך זהו אם משורת הדין יכול הלוקח לסלק למלוה דיש לו זכות בגוף הקרקע אבל אם אין לו זכות רק מתורת ישר וטוב לא בזו אמרו לכוף למלוה וכי זהו ישר וטוב אם הלוקח או הלוה בעצמו רוצה לסלק למלוה במקצת שדה ומקצת יהיה לו זהו אינו מישר וטוב לכופו להיות שותף עמו וגוף שדה שלו וא"כ שפיר קאמר הגמרא הניחא לרמב"ח דלא מצי מסלק בעצם רק יורש מסלק מתורת שומא הדרא והוא ישר וטוב וא"כ לא יכול לומר הב שיעור שבחי בקרקע ואהיה שותף עמו בשדה כי אין זה ישר וטוב אבל לרבא דס"ל שורת הדין דמצי לסלוקי וא"כ בדין יש לו טענה בקרקע וא"כ יכול לומר הב לי שעור שבחי בקרקע. ובהכי ניחא דברי רמ"ה בהרא"ש דמוקי להך אפדני בשמכרה דלית ביה שומא הדרא א"כ ש"מ דס"ל דלא כרבינו יונה דאף ללוקח הדרא שומא רק שם היה באופן דלא שייך שומא הדרא וא"כ לא נחלקו לשיטתו רמב"ח ורבא בשומא הדרא וקשה הא דקאמרינן בב"מ הניח' למ"ד לא מצי לסלוקי והיינו רמב"ח מה הניחא יש הא שומא הדרא ועד כאן נחלק רמב"ח במקום דלא שייך שומא הדרא וכן מורה פשוטה דגמר' דלא נחלקו בשומא הדרא דהיכי מייתי רמב"ח ראיה מהמשנה וגם מה אהדר ליה רבא הא כאן איכא ישר וטוב וזהו לא שייך בכתובת בנין דכרין. וא"כ קשה לכל פוסקים אבל לפמ"ש ניחא דאם באנו מתורת ישר וטוב אין לנו להכריח למלוה להיות עמו בשותפות וא"ש. ומעתה דין גדול השמיע לנו המחבר בסעיף שלפני זה דאם אין המלוה נפרע כל חוב שורת הדין דאין הלוקח יכול לסלקו ואי דשומא הדרא הרי אין יכול לטעון הב לי שיעור שבחי בקרקע משא"כ כשנפרע כל החוב יכול לומר הב לי שיעור שבחי בקרקע כדלקמן סי' קט"ו ודוק. ובגוף הדבר דכתב הב"י דהטור כרמב"ן הא כתב בסי' ק"ט ההיפוך נראה דס"ל כי נחלקו הרמב"ן וסייעתו הוא בנעשה שומא והכרזה ואז המלוה אומר אקבלנו בחובי וס"ל לרמב"ן מ"ש דאיש אחר מוסיף על הכרזה ומ"ש המלוה המלוה צועק לדידי שוה לי והנני מוסיף בהכרזה ומי ימחה בידו וס"ל להב"י דהטור והרא"ש ס"ל הוותי' אבל בסי' ק"ט איירי דאין המלוה רוצה שיכריזו אותו כלל כי לא חפץ שיאכל נכסי דאכרזת' רק אומר הנני מקבלו כפי הנראה לב"ד יותר שאפשרות להיות כ"כ עילוי בהכרזה והוא יותר מהדעת נוטה וזהו שדייק הרא"ש אני אקבלנו בלי שומת ב"ד וכו' וזהו דס"ל דיכולים לעכב דבעלמא כשמוסיף בהכרזה א"כ ה"ל שומא הדרא עכ"פ אם ירצו ברוב ימים ליתן לו כפי שקבלו אבל אם מקבלו בלי שומא והכרזה כלל לא שייך ביה שומא הדרא כיון דלא נעשה שומא כלל וגרע מאגבי' בחובו ולא טרח לב"ד דלא הדרא ואף זו דנעשה בלו שומא וא"ש ולכך סתם המחבר בסי' ק"ט מבלי זכר שהרמב"ן וסייעתו חולקים כי לפי פירושו אין כאן חולק ודוק. כי מילי טובי איכא למשמע מהך דנ"ל בסייעתא דרחמנא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.