דרישה/חושן משפט/קיד

דרישה ‏ חושן משפט קיד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מלוה שיודע לקוחות כו' ז"ל בה"ת שער ג' ח"ד י"א בשם הרמב"ן מי שבא לב"ד והשביע ללוה שאין לו נכסים וב"ד וכל אדם יודעים שפלוני לקח שדה פלוני מאותו לוה למה נטריח לב"ד לכתוב אדרכתא זו אלא מיד שולחין אחר הלוקח שליח ב"ד ושומעין דבריו נתחייב לוקח כותבין למלוה טירפא עליו ויורדין לשום וכשנהגו רבותינו באדרכתא להנאתו של מלוה עשו כן פעמים שאינו יודע נכסי ללוה כלל והוא צריך לחזור אחריהם במדינה זו או אחרת ואם ירדוף אחריהם בשטר ההלואה שבידו שמא ישתכח שהביא ראיותיו לב"ד וקיים שטרו וזכה ב"ד מן הלוה להשביע אותו הא אילו רצה לרדוף אחריו בשט"ח שבידו הרשות בידו. וא"ת היאך (שמין) [שולחין] הלקוחות בב"ד שהם יכולין לומר לו לך אצל הלוה ואחוי טירפך ואשלם לך זה נ"ק כו'. וסוף דברי בעל התרומות כתבו ג"כ הרא"ש שם בפרק גט פשוט בשם הרמב"ן דא"צ לתבוע להלוה תחלה ומסיק שם מיהו אם הוא במקום קרוב כו' צריך להודיעו וכמש"ר בסמוך והנה יש ללמוד מסוף דברי בעה"ת דמ"ש תחלה מי שבא לב"ד והשביעוהו ללוה כו' לאו שמצריכין מלוה להשביע ללוה עכ"פ קודם שישלחו אחרי הלוקח דהא מסיק דהלוקח צריך להזדקק להעמיד הלוה ולהודיע אם יש לו או אין לו או אם נתחייב לו כלל אלא דווקא כשהלוה דר שם. ואפשר נמי כשהוא במקום קרוב וכמשמעות לשון רבינו בסמוך וכ"כ הבה"ת שם לפני זה ז"ל ודע שאין צורך סדר טירפא ואדרכתא ושומא ואכרזתא ואחלטתא במקום שהמלוה והלוה והלוקח כו' וע"ש ועם זה מבוארין דברי רבינו וכמ"ש בפרישה צריכין שנדע שרבינו כתב ל' טירפא לחפש אחר לקוחות במקום אשר כתב בעה"ת אדרכתא דה"ט כי יש נוסחאות בגמרא וכ"כ בעה"ת שם לפני זה ז"ל והיא נקראת אדרכתא או טירפא כפי חילוק נוסחאות הגמרא עכ"ל: (ד) ואינו יכול לומר לך אצל הלוה כו' ואף שנכסיו דאינש אינון ערבאין בעדו ואין נפרעין מהערב תחלה אפי' אינו בכאן אם יכול להודיעו ויבא תוך ל' יום צריך המלוה להודיעו כמש"ר בסימן קכ"ט סי"א היינו ערב דעלמא. אבל אם נכסיו דהלוה מצויין כיון דעיקר שיעבודו עליהן ודאי [אינו] יכול כיון דהלוה חייב לפרוע ול"ד ליורשי קטנה דלעיל סימן ק"י דהדין נותן דאין נזקקין להן ולא לנכסיהן כמש"ר: (ו) ואם רוצה הלוקח לסלק כו' ואם קנה שני שדות כו' הדין עמו. תימא דבסמוך סט"ו כתב דאפי' אם רוצה להעלות בשומא אינו יכול לסלקו (ובתוס' שאביא בסמוך משמע להדיא דיותר מסתבר לסלק כשבא להעלות מבשוויו) ודוחק לחלק בין אם בא להוסיף נגד כל החוב לבא להוסיף נגד מקצתו וע"ד שכ"ר בשם הרא"ש בסמוך ולומר דהכא מיירי דרוצה לסלקו מכל החוב דא"כ לא הו"ל לרבי' לכתוב כאן ואם רוצה לסלקו כו' סתם דמשמע בכל אופן. ועוד מדכתב ויחזור וישאל מהמוכר מה שפרע דמשמע אפי' לא פרע כולו וכמ"ש בפרישה ועוד דבפרק המקבל דף ק"י משמע להדיא דאפי' ממקצת החוב יכול לסלקו בזוזי ועוד דלקמן סי"ח כתב אם יאמר הלוקח ישומו אותו ב"ד כו' אין שומעין ללוקח. וכתב הרא"ש הטעם משום פסידא דלוה משמע הא לאו הכי שומעין ללוקח שיתן כאשר ישומו ב"ד אפי' לא יהיה נגד כל החוב אך אחר הדקדוק ועיון מקור הדברים ל"ק מידי דבכתובות דף צ"א גרסינן ההוא גברא דהוי מסקי ביה אלפי זוזי הו"ל תרי אפדנא זבנינהו חדא בת"ק וחדא בת"ק אתא ב"ח וטרפא לחד מינייהו הדר קטריף לאידך שקל אלפי זוזי וקאזיל לגביה א"ל אי שוויא לך אלפי זוזי לחיי ואי לא שקול אלפי זוזי ואיסתליק. סבר רמי בר חמא למימר היינו מתניתין אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר אין שומעין להן א"ל רבא מי דמי התם אית פסידא ליתמי הכא מי אית ליה פסידא אלפא יהיב ואלפא שקיל עכ"ל. וכתבו התוספות ז"ל מכאן רגילין לומר דהא דאמרינן (בב"מ דף ט"ו) הניחא למ"ד מצי מסלק בזוזי כו' דהוא פלוגתא דרמי בר חמא ורבא דהכא (וכ"כ רש"י ור"ן שם בפ"ק דב"מ) כו' עד מיהו רבא מנלן דלמא הא דהכא מצי לסלוקי משום שלא היה רוצה ליקח האפדנא אלא בה' מאות והלוקח רוצה לתת אלף ולכך סילקו אבל היכא דרוצה ב"ח ליקח הקרקע באותו דמים שרוצה הלוקח לסלקו מצינו למימר דמודה רבא דלא מצי לסלקו. וי"ל דמ"מ כל שעה יסלקנו שישום לו קרקע כפלים על שוויו עכ"ל. ונראה דר"ל כיון דיכול לסלקו כשבא להעלות הה"נ דיכול לסלקו אפי' בלא עילוי ועמ"ש בסמוך. והרא"ש הביא כאן דברי הר"י שהביא רבי' דמיירי בלא שומא והכרזה וסיים דהא לרמי בר חמא אף כשבא המלוה לטרוף אין הלוקח יכול לסלקו בזוזי הילכך לרבא נמי נהי דבשעת טריפה יכול לסלקו בזוזי מודה הוא דלאחר שירד לקרקע בשומת ב"ד תו לא מצי לסלוקי בזוזי ע"כ. הרי לפניך שלדעת התוס' והרא"ש פליגי רמי בר חמא ורבא בסילוק רמי בר חמא ס"ל דב"ח שבא לטרוף אין הלוקח יכול לסלקו בין בכל החוב בין ממקצת. וכיון שכן לוקח זה שבא לסלק הב"ח מאפדנא בטענת עילוי הרי דומה ממש ליתומים דמתני' דהתם דכיון שבלא עילוי חולקים בשוה גם בטענת עילוי אין שומעין להם. ה"נ כיון דלא מצי לסלוקי בשוויו גם בטענת עילוי אין שומעין לו דעילוי זה אינו אלא לרמאות. ורבא ס"ל דאדרבא לא שהעילוי תליא בסילוק. אלא הסילוק בעילוי תליא. דכיון שזה הלוקח רוצה להעלות ולגרום שיתן יותר בעד האפדנא. ממה שמכרו לו הב"ח דין הוא שיכול להעלות לטובת הלוה שהרי אחר כן הלוקח לא יטול ממנו אלא כשיעור שוי האפדנא וכדמסיק שם הגמרא וכתבו רבי' כאן. ולא דמי ליתומים דאית להו פסידא. וכיון שיכול להעלות א"כ בשוויו נמי יכול לסלקו בין במקצתו בין בכולו כיון שכל שעה יכול לבא בטענת עילוי וכמ"ש התוס' ואנו קי"ל כרבא דמצי לסלקו בין בכולו בין מקצתו בין בעילוי בין בשוויו. וכתב ר' יונה והרא"ש דהא מעשה דאפדנא היה בלא שומא והכרזה. נמצא דלדעת הרא"ש ורבינו דינא הכי כשלא היה שומא והכרזה מצי לסלקו בין בשוויו בין בעילוי בין בכולו בין במקצתו ואפי' כבר בא לידו דומיא דהנהו שני אפדנא. וכשהיה שומא והכרזה ולא גבה עדיין. הדין חלוק אם בא לסלקו בכל החוב יכול להעלות אפי' על שומת ב"ד ויסלקו. אבל אם לא בא לסלקו אלא במקצתו לאו כל כמיניה לסלקו אפי' לא גבה כיון שהב"ד שמוה בכך וכך כמ"ש רבינו האי ע"פ פי' הרא"ש זה החילוק ואם היה בכאן שומא והכרזה וגם גבה. אז לא יכול לסלקו בשום אופן. וכמש"ר בסימן ק"ג סכ"ב. ולפיכך בסמוך סי"ז כשבא המלוה ואומר אקבלנו בכל חובי כו' הוצרך הרא"ש לטעמא משום פסידא דלוה אין שומעין ללוקח הא לאו הכי פשיטא כיון דעדיין לא גבה ולא היה כאן שומא כלל דיכול לסלקו אפי' המקצת החוב ודו"ק. ולרמב"ם שיטה אחרת בזה דס"ל דהא דקיימא לן שומא הדרא היינו אפי' ללוקח וכמ"ש רבי' בשמו בסימן ק"ג סכ"ב והך פלוגתא דפליגי אפי' בשעשו שומא והכרזה וגם גבה כבר ואפ"ה ס"ל לרבא להעלות דשומא הדרא ודו"ק. ואפשר לומר עוד הא דמוכח אח"כ דאינו יכול לסלקו אפילו במעלות שומא איירי בשעשאה הלוה למלוה אותה השדה אפותיקי שאין הלוקח יכול לסלקו במעות כמ"ש בסמוך סי' קט"ו וק"ל. מיהו כשבא להעלות עד דמי כל החוב אפי' באפותיקי אמרינן למלוה לא עשאו לך אפותיקי לקבלו בפחות ממה שנותנין בו אחרים אבל תירוץ הראשון עיקר: (יג) והרמב"ם כתב שאם טעו וכו' ומסתברא שאין לחלק צ"ע דלעיל סימן ק"ג ס"ט גבי לוה הביא רבי' דעת הרמב"ם באחרונה וכתב עליו וכ"כ הרי"ף משמע דס"ל כוותיה ואין לומר דס"ל לרבי' דודאי גבי לוה שהוא הבעל דבר עצמו והם נישומים בע"כ שלא בפניו ודאי הם שלוחים בדבר ולכך טעו בכ"ש בטל אבל יתומים ולוקח שאינם הבעלי דברים עצמם שהם לא לוו כלום לא שייך שהב"ד שלוחם. זה אינו חדא שהרי הרמב"ם לא כתב מעולם דין זה גבי לוה אלא גבי לוקח. ועוד הלא המ"מ כתב הסברא להיפך כמ"ש לשונו בפרישה. לכן צריכין אנו לומר שגם לעיל לא הסכים רבי' עם סברת הרמב"ם. ומה שלא כתב עליו ול"נ סמך אמ"ש לפני זה בדין הכרזה שאין נ"ל לחלק בין יתומים ללוה וכתב ע"ז וכן לעניין אם טעו כו' כלומר גם לעניין טעות לא נהירין לו דברי הרמב"ם ומ"ש עליו וכ"כ הרי"ף לא כתב אלא ללמדך שאף שהרמב"ם כתב דין זה אצל לוקח נראה לרבי' דגם בלוה ס"ל להרמב"ם הך דינא וזהו שכתב ז"ל וכ"כ הרי"ף כלומר הרי"ף השוה בהדיא לוקח ולוה הנ"ל בכל התשובות וששאלתם אם טעו השמאין בין על ב"ח בין על לוקח היאך תדין תשובה השומא בנכסי יתומים שהיא ברשות מ"מ כבר אמרו שום הדיינין שפחתו שתות כו' מכרן בטל. אבל שומא של בעלי חובות דינו כדין השליח כו' משמע להדיא שלא חילק בין לוה ללוקח וק"ל וע"ל סימן ק"ג ועמ"ש עוד מזה בסימן ק"ג ישוב אחר:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.