תומים/חושן משפט/צא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט צא

(א) שניהם. נשבעין כתב הש"ך דאם אחד מהם גוי ומכחיש לישראל השני הישראל הבא ליטול נשבע בנק"ח ונוטל וראיה שלו מתשובת רשב"א הביאו הב"י ס"ס קפ"ה דראובן נתן טבעת לסרסור למשכנו ואמר הסרסור שמשכנו אצל גוי והגוי מכרו שלא בידיעתו ורצונו והגוי מכחישו צריך הסרסור לישבע כמו שאמרו חנוני על פנקסו ע"כ ואני תמהני כי הרשב"א לא מיירי שם משבועת המשנה דהא הסרסור אינו נוטל כי אם נשבע ונפטר ומה זה לשבועת המשנה רק מיירי שם מהיסת כמ"ש רשב"א וז"ל ואפילו היסת ליכא דאין הגוי מכחישו דאלו הגוי מכחישו חייב שבועה כדין חנוני על פנקסו וכוונתו היסת ולמד רק מחנוני על פנקסו דה"ל ע"י אחר שאומר לא קיבל טענת ברי וא"כ מיניה אף היסת יכול להשביע ע"פ. אבל לומר דתקנת המשנה שיהיה נשבע ונוטל נתקן בגוי מנלן זה כיון דפיהם דיבור שוא לא נתקן כלל. וכל כמה דיכולים למעט בתקנה ממעטינן. ועוד נראה דיש להבין ברשב"א כיון דתקנת חנוני על פנקסו לא שייך שם דהא היה נפטר כמ"ש רק מכח הוגד לי חייבהו היסת הא אסקינן לעיל בסימן ע"ה דאפילו בישראל אם המגיד נוגע בעדות אין משביעין על פיו ומכ"ש כאן דהיה גוי נוגע דאם היה מודה שמשכנו אצלו והיה מכרו היה חייב לשלם וצ"ל דשם היה דינא דמלכותא שאם לא יפדנו לזמן שיכול למוכרו ופטור וא"כ אינו נוגע. וזהו ברור ולפ"ז אזלא כל ראית הש"ך דכאן היה החנוני גוי נוגע דצ"ל אפילו אם כבר קיבל תשלומין מבעה"ב דנתנו לפועלים דאל"כ יתבענו הבעה"ב מידו ומכ"ש בשעדיין לא נתן דה"ל נוגע וא"כ איך נחייב שבועה ע"פ במה שהוא נוגע וחכמים דתקנו בישראל תקנו דהם בחזקת כשרים בלתי משקרים אבל בגוי מה שהוא נוגע איך יהיה יכול לזקוק ע"פ אמירתו שבועה. ומעולם לא אמרו רשב"א רק בלתי נוגע ובזה ג"כ נראה דאין המ"מ חולק ארשב"א דכוונתו רק לומר במה שהוא נוגע דאין שבועה כלל בהוגד לי כנ"ל בנוגע בישראל מכ"ש בגוי ולכן אין לדין זה שרש וכל מה שיכולים למעט בתקנה ממעטינן: מיהו אפשר לחלק דמי שנוטל בדין זולת התקנה בלי שבועה רק חכמים תקנו שבועה בזו י"ל ע"י אמירת גוי לא תקנו דאין לנו להרבות בתקנה אבל במקום שזולת התקנה לא היה נוטל כלל רק הם תקנו שלא יטול אלא בשבועה וא"כ מה בכך בגוי לא תקנו מהכ"ת יטול הא ע"פ הדין אינו נוטל רק חכמים תקנו והא לא תקנו נטילה גרידא רק בשבועה אך גם זה צ"ע דבזה אפשר כיון דאין הכחשת גוי קרוי הכחשה כלל אפשר דכולן נוטלין מהדין. ומדברי רשב"א אין ראיה כמ"ש דלא היה נוגע ומ"מ מסתבר כמ"ש לחלק ודוק:

(ב) או. שמתו פועלים וכו' הש"ך כתב דדוחק לומר שהרמב"ם יחלוק על הרמב"ן דס"ל במתו פועלים דנשבעים היורשים ונוטלין דהא מדין נוטלין פועלים בלי שבועה רק להפסת דעת תקנו שבועה ואין ס"ד במות הפועלים שימסידו יורשים והנכון אתו רק כתב דרמב"ם מיירי בפועלים שאין להם יורשים וזהו דוחק דאין לך אדם בישראל שאין לו יורשים. איברא דבלא"ה הקשה הש"ך למה נתן טעם שאין כאן רק תשלום אח' ולא נתן טעם שאין כאן טענת ברי כמ"ש הרמב"ם גופי' בהל' שלוחים ומ"ש הש"ך לומר דמיירי דהכחישו זא"ז והלכו ומתו וא"כ יש כאן טענת ברי ומכל מקום ליכא שבועה הואיל ואין משלם רק תשלום א'. יפה דיבר בשבועת המשנה הואיל ואינו משלם רק תשלום א' אבל למה יפטור מהיסת הוא טוען מה לי ולך אם אני אשלם לפועלים או לא סוף כל סוף אני אין חייב לך כלום ולמה תגבה ממני דבר שאיני חייב לך כלום. ופשיטא דיש כאן היסת אם תובעו ברי ואף זהו ברי עפ"י הפועל וכמ"ש הרמב"ם בהל' שלוחים דאם המלוה או' לא קבלתי ואינו כאן השליח נשבע היסת. הרי דס"ל ע"י אמירת המלוה ה"ל ברי להשביע היסת ולמה יפטור מהיסת. ובהיסת לא נראה לחלק אי צריך לשלם שנית או לא סוף כל סוף הרי תובעו שאין לו לשלם והוא זכה בשל פועלים. ולכן יותר נראה כמ"ש הש"ך בתי' השני דצ"ל הטעם הואיל ואינו משלם אלא תשלום אחד בשביל החנוני דבחנוני אף דאין תובעו צריך לישבע דה"ל המוציא הוצאות דצריך לישבע כמה הוציא וכ"כ הרז"ה כמ"ש בעה"ת בשמו בשער כ"ט ח"ב ד"ו וכן דעת הר"ן ולכך הוצרך ליתן טעם משום דאין חייב רק תשלום אחד וא"כ מה לי לבעה"ב עם חנוני. ולפ"ז אף הנ"ל מיושב דכי דעת הרמב"ן דיורשי פועלים גובים היינו כשכבר עמדו פועלים והכחישו לחנוני ולא הספיק ליטול בשבועה עד שמת בזה אמרינן דיורשיו גובים אבל בפועל שמת ולא תבע ולא הכחיש לחנוני כלום ואחרי מותו באים יורשים ויאמרו אבינו צוה שהבעה"ב חייב לו ולא קיבל כלום מחנוני מודה הרמב"ן דאין נוטלין דלא מהימני' להו ולאו כל כמיניה דיורשים לומר דאביהם פקד להכחיש החנוני וליטול בשבועה שלא פקדנו והגע עצמך מי ששלח שלוחו לפרוע הקפותיו בע"פ אחרי ימים רבים שימותו ב"ח אם יבאו יורשים ויאמרו אבינו פקד שאת חייב לו ודאי לאו כל כמיניה ולא אמרו הרמב"ן אלא במכחיש בב"ד לחנוני רק מת קודם שבועה ולא זולתו וא"כ אין כאן סתירה מדברי רמב"ם לדברי רמב"ן ומש"ה שפיר קאמר. ואין כאן מחלוקת בין פוסקים כלל וזה נכון לדינא בכל אופן. אף כפי מה שאכתוב בס"ק שאח"ז י"ל אף בפועלים אין יורשים נוטלים וע"ש:

(ג) דלמא. לא נתן כלום הרב הש"ך בס"ק י"ב האריך להסכים עם דעת הרמב"ם ומחבר דגם החנוני נוטל בלי שבועה אם אינו משלם רק תשלום אחד ולהיות כי זה נחלק לשני אופנים כמ"ש בס"ק הקודם אופן אחד דכבר הכחישו הפועלים רק לא נשבעו ומתו ואין כאן יורש דהיינו דהבעה"ב הוא יורשו או דמחלו לו היורשים כל טענות אביהם. ואופן שני דמת פועל והלך לו ולא הכחיש החנוני כלל. צריך אני להאריך בזה כי הרב הש"ך טען במ"ש דלגבי חנוני שורת הדין אפי' בשבועה לא יטול דה"ל א"י אם הלותני וכתב ש"ך דבשלמא התם הטעם דאוקמי ממון בחזקת מרא משא"כ כאן סוף סוף האי ממון תיפוק מרשותיה ולא קאי בחזקתו. ובאמת כי דברים הללו וסברא זו כתבו התוס' והרא"ש ב"מ דף ל"ז בהא דס"ל לר"ע דגזל אחד מחמשה דחייב לשלם לכל אחד ולא תקשה מדר"ן דס"ל דל"א ברי עדיף היינו משום שיודע ודאי שחייב לאחד מהם אם לזה או לזה אבל במילתא דר"נ אינן יודע שחייב כלל עכ"ל והיינו סברת הש"ך דכאן יודע הוא ודאי שחייב דינר אחד שכר פעולה רק א"י למי או לחנוני שכבר שילם או לפועלים אם לא שילם החנוני א"כ לא הוי בכלל מילתא דר"נ דס"ל הממע"ה. אבל אדרבא זהו שכתבו התוס' להך דיעה דס"ל דר"ע דינא קאמר ואפילו בלקח דס"ל כן משא"כ לפי דקי"ל דוקא בגזל משום קנסא ס"ל לר"ע כן אבל בלקח מה' אדם וא"י מאיזה אינו משלם אלא אחת והטעם דה"ל הממע"ה וכמ"ש הרי"ף להדיא שם בב"מ דקי"ל כר"נ דל"א ברי ושמא ברי עדיף והא התם ודאי צריך לשלם מ"מ הואיל וא"י למי פטור כמ"ש הרי"ף וא"כ ה"ה הכא דא"י למי ישלם לחנוני או לפועלים ומ"ש חנוני ומ"ש לקח בשניהם שייך סברת הש"ך וא"כ סברא זו של הש"ך אין לה קיום באמת כי סברא זו לא קי"ל:
אך. מ"ש הש"ך והחזיק בסברת הגאון מהר"י אבן פאלט ז"ל אשר הביאו בעה"ת בשער כ"ט דהא גבי משארסתני נאנסתי דקי"ל דהיא נאמנת אף דהוי א"י אם אני חייב לך ופרכינן תיובתא דר"ן דאמר הממע"ה ומשנינן דבמקום חזקה חזקת הגוף מודה ר"נ ואף כאן הא איכא חזקה דשליח עושה שליחותו. והאריך בזה הש"ך וממש בלי חידוש רק מ"ש שם בבעה"ת ובאמת לפ"ז לא היה כאן ראיה מהא דהרמב"ן חילק במלחמותיו סוף שבועות דהא משמע מדברי רמב"ן בבעה"ת שער כ"ו ח"א דין ד' דגם גבי משארסתני דקתני נאמנת היינו בשבועה בנק"ח וי"ל דס"ל אף זהו מתקנה כמו שארי נוטלין כמו חנוני. וא"כ אזיל לשיטתו וזהו לא קאי לדינא דקי"ל א"ע סי' ס"ח דאין עליה שבועה כלל ודלא כרמב"ן ואף זהו בחנוני שוה לו. אך בזה יש כאן מקום עיון חדא דהא בגמ' איתא ב' תי' למה נאמנת אי משום דה"ל מגו או משום דחזקה מסייע ונ"מ באומרת מ"ע אני תחתך והטור והרמב"ם והש"ג תפסו תי' זה לחומר' דתובע דאם היא אומרת מ"ע אני תחתך דאינה נאמנת ול"ס אהך תי' דחזקה והממע"ה א"כ איך נוציא ממון מספק בזה ואף שיש לדחות כמ"ש במ"א דודאי חזקה מהני רק לתירוץ ראשון לא סמכינן אחזקה משום דחזקת כשרות מנגדתו וכ"ז צ"ע ועיין ב"ש סי' ס"ח ס"ק כ"ב ועוד איך בנה יסודו על הך חזקה הא מבואר בגיטין דף ס"ד ע"ב דלחומרא אמרינן חזקה שליח עושה שליחתו ולא לקולא ש"מ דספיק' הוי וא"כ בממון איך נוציא ממון מיד המוחזק הא ה"ל ספק וקולא לנתבע ואפשר דס"ל לר' פאלט ז"ל כדעת הר"ש דפוסק בעירובין דף ל"ב הלכה כר"ש אפילו בדאורייתא להקל וכ' הטעם שאם לא יעשה שליחתו יבא המשלח לידי איסור אמרינן ודאי עשה שליחתו וא"כ אף כאן דהרי בעה"ב יבא לידי גזל ועשק שכר שכיר אבל כבר כ' התוס' דבה"ג פ' כר"ן דל"א עשה שליחתו כלל בשל תורה וכן פ' הרמב"ם בהל' תרומה דבשל תורה להקל ל"א עשה שליח שליחתו וא"כ איך נוציא ממון מספק וצ"ע על הש"ך איך החליט הדבר ולא הרגיש דהך חזקה שליח עושה וכו' לא קאי בשל תורה להקל ועוד נראה כי אמרינן חזקה שליח וכו' היינו בדליכא חשד שהוא מעכב ממון בידו אבל בדאיכא חשד שמעכב ממון של חבירו איך שייך חזקה וראיה לזו מהא דאמרי' במקדש ע"י ב' שלוחים בכסף דדעת רוב פוסקים דלא הוי קדושי דאורייתא כלל דהוו נוגעי' בעדות כמ"ש הב"ש בא"ע סי' ל"ה ס"ק ה' ואי הך חזקה מעלי' היא דודאי עשה שליחתו למה לא יהיה קדושין הא ברור שעשו שליחתן ולמה נאמר דהוי כמקדש בלי עדים הא אנן סהדי דקושטא קאמרו וע"פ חזקה זו מוציאין ממון מיד המוחזק ואיך נאמר באמר' שנתנו דליכא עדות השתא אי יהבו משלהם הי' מוציאין מבעל שצוה לקדש כי קבלו המעות ואמרו דנתנו לאשה ודאי צ"ל נאמנים ואפילו קודם דתקנו היסת דאמרינן שם דנאמן השליח היינו משום דנאמן במגו אבל זולת מגו ודאי דא"כ ול"א חזקה שליח וכו' אלא ברור במקום נגיעה אזלה חזקה ועוד כל חזקה משום דשארית ישראל לא ישקרו א"כ אף חזקה זו בפועלים דלא ישקרו להכחיש ולומר דלא קבלו במקום דקבלו וחזקה אין אדם מעיז ג"כ חזקה ולמה הך חזקה אולמ' מהך חזקה. וביותר תמהני מהש"ך דהחליט הך חזקה דשליח עושה וכו' לחזקה אלימת' להוציא ממון א"כ איך החליט בפועלים דודאי גובים מהדין דה"ל א"י אם פרעתיך דגבי פרעון אמרינן ברי ושמא ברי עדיף לכ"ע דהא כאן ה"ל ברי וברי דהא יש כאן חזקה שליח עושה שליחתו וה"ל כברי דפרע חנוני ואי אמרינן דלא הוי ברי רק ספיקא א"כ איך נוציא ממון מיד בעה"ב בטענת חנוני וקשה בממ"נ והדבר צ"ע כי ארכביה אתרי רכשי'. ובאמת בתוס' כתובות דף פ"ז ד"ה ישבע וכו' כתבו להדיא דלא מנו בשבועות רק אלו דה"א אפילו בשבועה לא יטלו וכ"כ הר"ן משמע להדיא דלא היה מהדין ליטול אף בשבועה. וזהו דלא כהנ"ל. ואין לדקדק תינח למ"ד ברי ושמא לאו ברי עדיף אבל למ"ד ברי עדיף א"כ ודאי דחנוני מדין נוטל ומכ"ש פועלים וא"כ יקשה למה קתני ליה בשבועות. וזה אינו דהא כתבו התוס' בפרק המפקיד דף ל"ז ד"ה גזל דר"ט דס"ל גזל אחד מחמשה וא"י לאיזה דמניח גזלה ומסתלק לא יחלוק אמ"ד ברי ושמא ברי עדיף דשם שאני דטען ברי לי שאיני חייב רק לא' רק א"י איזו וא"כ אף זהו כמוהו דיטעון ברי לי שאיני חייב רק תשלום אחד או לחנוני או לפועלים ולכ"ע פטור וזהו אף לר"ע דהא קי"ל בלקח מודה ר"ע לר"ט ודוק. ולכן נראה ברור לדינ' כי ודאי אם אין כאן הכחשה לחנוני מפי פועלים כלל נראה דשורת הדין שיגבה חנוני כיון שאין כאן הכחשה מהכ"ת נימא דלא עשה שליחתו ובזו שייך שפיר סברת הש"ך דלא שייך כאן הממע"ה כיון דסוף כל סוף צריך לשלם ואין זה דומה למש"ל בלקח מה' בני אדם דשם שנים תובעים ויש כאן מכחישין זה אומר שלי וזה אומר שלי ואזלא חזקה וא"א לשלם לשניהם מה שאין כן בלא תבעו ולא הכחישו הפועלים כלל אין זה דומה לשם דאלו בא א' ואמר אני מכרתי לך ואין אחרים כלל האומרים מאתנו לקח פשיטא דמשלם לזה דתוב' ואין יכול לדחותו דלמא יתבעו אחרים וזה ברור לענ"ד לדינא. וכן השכל והסברא מחייב דאם יאמר אדם לאחד צא ופרע בשבילי ולא אמר לו פרע בעדים למח' כי יבא על תשלומו יטעון מי יימר דפרעתיו ויפשוט לו הרגל ולקתה מד"ה והרי זה חמור מדיני דגרמי כי גרם לו היזק למאוד ולכן בבעה"ת מ"ש בשם מהר"י פאלט ז"ל איירי הכל דאין כאן הכחשה מפועלים כלל וא"כ מהכ"ת לומר דלא פרע וסמכינן אחזקה כנ"ל ובזו נראה דאף הרמב"ן דס"ל גבי מוכת עץ אני דצריכה שבועה בזה מודה דא"צ שבועה דשם שור שחוט לפניך משא"כ כאן. וזהו דלא כרמ"ה בטור דנראה מלשונו אף דלא מכחשי ליה הפועלים כלל שורת הדין דאין נוטל. אבל אם הפועלים הכחישו רק מתו והבעה"ב יורשו או יורשיו מחלו. בזו נראה נכון דשורת הדין דאין חנוני נוטל כלום דה"ל א"י אם הלויתני והיינו כמו לקח מה' בני אדם דהא שניהם תובעים ומה בכך דא"צ לשלם רק תשלום אחד דהא מ"מ יש כאן הכחשה ואזלא כל חזקה הנ"ל דהא הם מכחישים וכמו שיש חזקה על חנוני כך יש חזקה על פועלים דלא יתבעו מה שאין חייב להם ואפילו ברי ושמא לא מיקרי כמש"ל דהוא יודע ודאי דאינו חייב רק לאחד והוא בא בטענת פועלים דמה שנא פועלים ומה שנא הוא ואומרים ברי שלא נתן והיינו ממש הך דומיא דלקח מה' בני אדם וכו' וחזקה שליח וכו' לא מהני להוציא ממון כמש"ל באריכות ומזה איירי הרמב"ן במלחמותיו כנראה שם דמוסב על המשנה והדין עמו דאין לחנוני על פי הדין דבר רק מכח תקנה. ובזה מיושב מה שכתב הש"ך דקתני במשנה חנוני על פנקסו כיצד הפועלים אומרים לא נטלנו ולא קתני סתם דאם חנוני אומר נתתי נשבע ונוטל דבמקום שאין הכחשה כלל ודאי נוטל בלי שבועה. וכמו כן ניחא למה נקט בחשבון שבועת המשנה חנוני על פנקסו ולא פועלים נמי דשניהם שקולין דמ"ש חנוני ומה שנא פועלים ולמה בחר בלישנא דמשנה חנוני דלפי מה שכתב' דנוטלין עיקר התקנה דנוטלין שלא מהדין כמו שכיר ונגזל וכו' וזהו דוקא בחנוני ולא בפועלים כנ"ל וזה ברור. ובהכי ניחא מה דאמרינן שם לרבי קודם חזרה טורח שבועה למה דפועלים יטלו וחנוני יפסיד ואם דין תורה ששניהם יטלו הי מינייהו מפקת למה נדחה חנוני מקמי פועלים הלא שניהם ראוי' ליטול ד"ת ומי נדחה מפני מי ודוחק לומר דכיון דראו חכמים לדעת רבי מפני הפסדו של בעה"ב לתקן שלא ישלם פעמיים ראו לתקן להפסיד לחנוני דיכול להזהר עצמו למוסרו בעדים משא"כ פועלים מה יעשו עמלים הללו דרך בעל הבית להמחות אצל חנוני וזה דוחק. ולפי הנ"ל ניחא ברווחא. ואמת כי לכאורה נראה דמחלוקת הזה תלוי בשינוי גיר' בגמרא כי גירסת רש"י וספרי' דידן בן ננס אומר כיצד אלו ואלו באים לידי ש"ש אלא אלו ואלו נוטלים בלי שבועה וקשה למה מעברין הדרך לב"נ על בעה"ב שלא כדין לשלם לחנוני שהדין נותן שאפילו בשבועה לא יטול ונפסוק שיתן לו בלי שבועה למה נימא חנוני לא יטול אלא בשבועה אבל פועלים שהדין ליתן להם בלי שבועה יניחו אותו כפי הדין ויטלו בלי שבועה ואין כאן ש"ש בבירור דהא אין כאן רק חד שבועה ועכצ"ל דשניהם הדין נותן ליטול בלי שבעה כמ"ש המחברי' והש"ך ולכך הי מנייהו מפקת לפוטרם משבועה ולכך פטורים משבועה שניהם אמנם גי' הרז"ה (וכתב שהיא גי' מדויקת וכן הי' גירסת הר"ן ועיין תי"ט) באמת הוא כך ב"נ אומר כיצד אלו ואלו באים לידי ש"ש אלא פועלים יטלו בלי שבועה וחנוני בשבועה וא"כ הוא הדבר כהנ"ל דזה נוטל עפ"י הדין וזה מכח תקנה והדבר תלוי בשינוי וחילוף הנוסחא' והש"ך לא הרגיש בהם כלל:
מיהו. י"ל אף לגי' דידן שהוא גירסת רש"י הוא להיפוך דשניהם אפילו פועלים אינם נוטלים מהדין אף דה"ל א"י אם פרעתיך חדא משום דהא כבר כתבתי לעיל סי' ע"ה באריכות דהא דא"י אם פרעתיך חייב היינו במקום דה"ל למידע וכאן הא לא ה"ל למידע דמה עבידת' דבעה"ב אצל חנוני לדעת אם פרע להם או לא והא דהמחו אינו פושע דכך סדרן של בעה"ב כמ"ש. וכן צריך לומר לדעת הרמ"ה ורמב"ן דהחליטו דהחנוני אין נוטל בדין ולא התנו דאם אמר תן סלע לפועל זה וסלע לפועל זה ופועל א' מכחיש לחנוני ופועל אחר מודה דחייב הבעה"ב לשלם לחנוני מדין דהא החנוני תובעו בב' סלעי' ובעה"ב מודה סלע א' מה שהפועל מודה לו וה"ל מודה מקצת ומתוך שאיל"מ ואיך לא הזכירו מזה דבר אלא ודאי בזה דלא ה"ל למידע כלל וכלל לכ"ע ל"א משאיל"מ ועיין ש"ך סי' ע"ב. או י"ל דס"ל לרש"י כיון דלחומרא אמרינן הך חזקה שליח וכו' וא"כ הפועלים הבאים להוציא מיד בעה"ב וחנוני מכחישן לא הוי א"י אם פרעתיך דחזקה מכחישו וה"ל כברי דחזקה טובה ה"ל כברי דהא מוציאין ממון בחזקה וסוקלין על החזקות רק חזקה הנ"ל לא כ"כ טובה וה"מ לאפוקי ממון אבל להחזיק ממון דאיכא בהדי' חזקת ממון נמי ודאי דאמרינן וא"כ אין זה דומה לא"י אם פרעתיך דכיון דחזקה שליח מנגדתו. והרי הבעה"ב בא במקום חנוני שטוען ברי פרעתיך כנ"ל וא"כ דשניהם אין גובי' מהדין רק מכח תקנה חזר הדבר לומר הי מנייהו מפקת. ולכן שניהם נוטלים בלי שבועה לדעת בן ננס. והנה לכאורה היה ראיה לדברי מהא דפרכינן בב"מ דף ו' אי אמרינן חשוד אממון חשוד אשבועת' הא דתני ר"ח שניהם נשבעים ונוטלים מבעה"ב נימא מגו דחשוד אממון וכו' והקשה רש"י למה לא פריך ממשנה ותי' התוס' דמתחילה עלה בלב רבי לומר טורח שבועה למה עד ששנאה ר"ח שניהם נשבעין ונוטלין ולכך נקט מילתא דר"ח. ולכאורה קשה מה בכך הא מתחילה היה דעת רבי שישבעו רק פועלים לבדם וחנוני יפסיד מ"מ קשה כיון דבנוטל לא שייך אשמוטי איך ישבע נימא מגו דחשוד וכו' ומה נ"מ אם שניהם נשבעי' והקושיא על שניהם או על אחד. ואיי לומר דס"ל לתוס' כמ"ש רש"י בשבועות על טורח זו למה ולא פי' לי רבי מאי ס"ל אי נוטלים בלי שבועה כב"נ או יפסיד חנוני בשבועת הפועלים עכ"ל וס"ל לתוס' כהך דרבי ס"ל קודם חזרה דנוטלים בלי שבועה כלל. דהא כבר הקשה ע"ז בגי"ת א"כ איך קאמר הגמרא הא דתני רבי פועלים נשבעים לחנוני ש"מ דלא חזר ביה רבי וקשה אי לא חזר בו הא אין כאן שבועה כלל וכי ס"ד דהגמרא מסתפק בכוונת רבי ובפי' דבריו ולכן נראה ברור דכוונת רש"י לפרש תרתי ברייתא טורח שבועה למה ואידך ברייתא פועלים נשבעים ל"ל ואי מאן דשנה הא לא שנה הא וא"כ איך פריך מיניה ולכך כתב רש"י דמתחילה סתם רבי דבריו טורח שבועה זו למה ולא פי' אי סבירא ליה דחנוני מפסיד ופועלים נשבעים או שניהם נוטלים בלי שבועה כב"נ ולכך נשנה ברייתא אחריתי לפרש דבריו וכוונתו וכ"כ רש"י בד"ה תא שמע וכו' כי פריש רבי מאי דס"ל בגווי' קאמר וכו' והדבר מבואר דרבי הנ"ל כוונת רש"י לרבינו הקדוש ולא לרבו של רש"י המלמדו חכמה (מילת לי ברש"י צ"ל לי' והוא שגגת המדפיס) וא"כ קושי' הנ"ל במקומו וכמו כן יש לדייק כיון דבנשבע ונוטל לא שייך אשמוטי ה"ל להקשות מכל נשבעין ונוטלין נימא מגו דחשיד וכו' ולמה בחר להקשות מהך דתנא ר"ח שניהם וכו' ולכן נראה דודאי כל הקושי' הגמ' נימא מגו דחשיד אממון וכו' היינו לדידן כיון דקי"ל גזלן פסול לשבועה א"כ בממ"נ אם אנו חושדים שגוזל חבירו איך מוסרים לו שבועה. אבל ודאי בעיני הבריות נח להם לחשוד חבירו שיעכב ממון משיחשדהו לישבע שקר דהא חזינן דתובעו במעות ומבקש שישבע לו ש"מ דדעתו בזה שלא ישבע ולפ"ז ברוב שבועות נשבעים ונוטל' הוא בגמרא רק להפסת דעת של בעה"ב כדאמרינן בהכות' וגם כאן כתב בבעה"ת שער כ"ט כנ"ל בשם ר"י פאלט ז"ל דשבועות פועלים הוא להפסת דעת ע"ש וא"כ ל"ק מגו דחשיד אממון וכו' דבאמת לנו ב"ד אין חשוד אממון והנכון אתו ולא גזל כלום ואף שבועה שלו יהיה באמת רק אנן מסרינן שבועה להפסת דעת ומתי קשיא נימא מגו דחשיד לדעתו של בעה"ב שבועה חמור ליה וכמ"ש ואין זה כלל בגדר הקושי' ולכך פריך גמרא מהך דתנא ר"ח שניהם נוטלים וגבי חנוני הוא מהדין אינו ראוי ליטול כלל כמ"ש רק חכמים תקנו ולא מתורת הפסת דעת דהא אינו נאמן כלל ואפילו אין משלם רק תשלום אחד צריך לישבע וא"כ אין צורך הפסת דעת דהא לא מפסיד מידי ומ"מ צריך לישבע וכמ"ש דלכך נקט במשנה חנוני ולא פועלים כנ"ל וצ"ל דחכמים תקנו ושפיר פריך נימא מגו וכו' וא"ש ודברים הנ"ל מוכרחים. אך יש לדחות ולומר דזה אמת די"ל דכיון דשורת הדין דנאמן רק מכח הפסת דעת תו לא שייך קושי' ונימא וכו' רק יש להבין בחכמים דסבירא להו שניהם נשבעין הא ה"ל שבועת שוא בבירור כטענת בן ננס וצריך לומר דאדרבא אנו מבקשים לברר האמת ולא נחשדו ישראל לישבע לשקר ולכך מוסרים שבועה לשניהם ועם מי שאינו הנכון אתו ודאי יפרוש ולא ישבע ולא יבאו לידי ש"ש וזהו התקנה ששניהם ישבעו ועי"כ יתברר האמת כי מכח שבועה יפרשו ואם באמת לפעמים יקרה שישבעו שניהם מי אחראין לפושעים אבל מתחילה לא היה התקנה לגרום ש"ש אדרבא עי"כ יפרשו רק זהו אם חשוד אממון אינו חשוד לב"ד אשבועה אבל אם חשוד לב"ד א"כ איך ס"ד דתקנו שבועה לברר האמת הא חזינן דחשודי' אממון ואין א' מודה וגם שבועה ישבעו ואיך יגרמו ב"ד שיהיה נעשה ש"ש בבירור וא"ש דמכל שבועות נוטלים לק"מ די"ל דלא נחשד לב"ד רק משום הפסת דעת אבל כאן קשה איך יגרום ש"ש וזהו נכון ומ"מ אין הכרעת הש"ך מכרעת וכמ"ש כן נראה לדינא ברור:

(ד) בחנוני. המקיף כו' כ' הב"ח אם מתחילה בשעת שכירות המחהו אצל חנוני ונתרצו לפרוע מהחנוני אין להם על הבע"ב כלום וש"ך ס"ק ט"ו הסכי' עמו לדינא ואני איני מבין תוכן כוונת' דאם התנה בשעת שכירות עם הפועלים תנאי גמור באופן המועיל שע"ת כן שוכרם שיהיה שכרם מחנוני ואין להם עליו כלום מה צורך בזה ראיה או דין והסכמה פשיטא כל תנאי שבממון קיים וכאן הבן שואל מה נשתנה זה מכל הדינים ותנאים בעולם ואם לא היה תנאי גמור רק סתמא בעת השכירות אמר לפועלים מחנוני תקבלו הפרעון ונתרצו עדיין יכולים פועלים לומר עכ"פ אתה חייב לנו שכר פעולה ואם פרע לנו החנוני טוב אבל כיון שאין פורע אתה חייב וע"ז לא נתרצו שיהיו מפסידים וזה ברור דאל"כ א"כ מה טרחו הרי"ף והרא"ש ליישב מילתא דירושלמי מ"ש אם העמידם אצל חנוני אין לפועלים על בעה"ב כלום דמיירי אליבא דרב ששת דס"ל אינו חוזר שהוא שלא אליבא דהלכתא כמ"ש שם ולא מפרשינן בפשוט דמיירי בשעת שכירות העמידום והמחו' אצל חנוני ובזה לכ"ע אין חוזר ואין לבעה"ב שום התחייבות כדעת הש"ך וב"ח אלא ברור דדא ודא אחת היא אין הבדל בין שעת שכירות לשעת פרעון ולכן דבריהם אינם מובנים לי כלל:

(ה) אין. לפועלים על בעה"ב כלום הקשה הב"י על הטור דהעתיק ג"כ זה ולקמן בסי' קכ"ו במ"ג הביא דעת הרא"ש דמ"ג הנמחה יכול לחזור אחר הממחה לעולם. ותי' הסמ"ע ה"מ כשזה הנפקד אין טוען שפרע להנמחה אבל כשטען שפרע תו לא מצי לחזור לכ"ע ואף הרא"ש מודה בזה. והש"ך בס"ק ח"י השיג דמה בכך הא יכול לחזור וראיה שלו דא"כ מה דוחקי' להרי"ף והרא"ש לפרש דברי ירושלמי דקאמר על המשנה דקתני פועלים נשבעים ונוטלים הדא דתימא בשלא העמיד הפועלים אצל חנוני אבל העמיד אין להם כלום על בעה"ב ואמרו דירושלמי כר' ששת דס"ל אין חוזר דלרבה דס"ל חוזר ליתא לדין זה והא יש לחלק דכי פליגי רבה ור"ש היינו בדלא טען החנוני שפרע אבל בדטען שפרע מודה רבה דאין חוזר ואפילו במקום דלא שייך מעמד ג' כגון בחנוני המקיף. וכמ"ש באמת הבעל עיטור דהך דירושלמי ככ"ע אתי ובטוען פרע שאני. ומלבד שיש לדחות דבריו כי ס"ל להרי"ף ורא"ש כיון דאיירי בחנוני המקיף וליתא כאן קנין מ"ג כלל מהכ"ת לא יהיה לפועלים טענה על בעה"ב בשביל שאומר החנוני דפרע ומה שייכו' יש לפועלים עם חנוני הא לא אגיד בם כלל משא"כ בחנוני שיש לו מעות של בעה"ב דאיכא גביה קנין מ"ג והרי חנוני לוה של הפועל רק יכול לחזור מ"מ כשטען דפרע לאו כל כמיניה לחזור ומהכ"ת נימא פלוגתא רחוקה בין הפוסקים דהא דעת בעל עיטור אפילו בדלית ליה גבי חנוני ומקיף דליכא לדינא דמ"ג כלל ס"ס ס"ל אם חנוני אומר שפרע לפועלים אינו חוזר ולמה לא נימא סברא זו להרי"ף והרא"ש במקום דחל קנין דמ"ג שיש ביד החנוני מעות של בעה"ב. אף גם אפילו נימא דהיה סברא לומר בטוען פרע לעולם אינו חוזר מ"מ ס"ל להרי"ף והרא"ש דהך דבעינן דוקא מעמד שלשה ביחד הוא הכל מכח הילכתא בלי טעמא אבל במקום דלא שייך הך תקנתא דמ"ג ומטעם אחר אתיין לפוטרו מה נ"מ אם היה שלשה ביחד במעמד אחד או לא וא"כ כיון דבהך משנה חנוני על פנקסו לא שייך קנין מ"ג דהא חנוני מקיף אלו הטעם של ירושלמי לפטור הואיל וחנוני טוען שפרע מה נ"מ אי העמידו אצל חנוני או לא העמידו הא בזה דחנוני מקיף לא תקנו מ"ג ותו אין מעלה ומוריד מה שהיה במעמד א' או לא. כיון דליכא תקנה כלל. ולא ק' א"כ השתא דס"ל כר"ש מ"מ למה צריך העמדה ומה יועיל העמדה וביותר כתב הרי"ף דהא דס"ל לר"ש דאינו חוזר היינו בהעמידו אצל חנוני דאי לא העמידו אף ר"ש מודה דחוזר ומה טיבו של העמדה כיון דליכא גביה דין מעמד שלשתן כלל. די"ל דהא כל טעם דלר"ש אין חוזר משום דהוי כמחל והקשה תוס' אטו בשופטני עסקינן החנוני יכול לחזור והם ימחלו וצריך לומר כתירוץ התוס' והרא"ש דחנוני לר"ש אין יכול לחזור ג"כ כיון דע"פ פטרו הוי כערב בשעת מתן מעות א"כ זהו כוונת ירושלמי באמרו שהעמידו אצל חנוני דצריך החנוני לומר לו לפועל ולקבל על עצמו לשלם לפועל וא"כ עפ"י דבורו פטר הפועל לבעה"ב ולכך א"י לחזור משא"כ בשלא העמידו לחנוני וחנוני לא קיבל על עצמו כלל הפרעון א"כ פשיטא דחנוני יכול לחזור וא"כ אף מחילת הפועל הוי בטעות דאטו בשופטני עסקינן ולכך בעי הרי"ף וירושלמי לר"ש העמדה אבל לפי מ"ש הש"ך דיהיה ירושלמי אתי' כרבה דיכול לחזור ולית ביה מ"ג כלל רק הואיל דטוען שפרעון א"כ העמדה זו מה טיבו דהא מ"ג ליכא ואפילו העמידו אצל חנוני יכול לחזור לשיטת רבה ואין לדבריו קיום כלל ואין כאן קושי' ברי"ף והרא"ש אם ס"ל זה. כי לדברי עיטור וכן בחד תי' בתוס' ד"ה חוזר שם ב"מ דף קי"ב ע"ש: צריכין לדחוק דיותר סמכה דעתם כשהעמידן אצל חנוני אבל זה היה נראה לדוחק בדברי הרי"ף והרא"ש.
והנה. כפי הנראה יש להטור בסברא זו הוכחה מדברי הרא"ש דכתב בס"פ המקבל בפי' ירושלמי דאתי' כר' ששת דכיון דס"ל דאין הפועל יכול לחזור אף החנוני א"י לדחות הפועל כי נתחייב מדין ערבות. ועיי' מש"ל בסי' קכ"ו מזה באריכות וזה קיימו וקבלו הרי"ף והרא"ש וכל הפוסקים דדינא דמעמד שלשתן דתקנו חז"ל הלכתא בלי טעמא דוקא בחנוני שיש בידו מעות של הממחה אבל לא בחנוני המקיף וקשה לר"ש הא אפילו בחנוני המקיף אין הנמחה יכול לחזור ומיניה אף מי שמקיף א"י לחזור וא"כ מה צריך לחכמים לתקן הלכת' בלי טעמא במי שיש בידו מעות הא אפילו במקיף וליתא כלל תקנתא דמ"ג מ"מ שורת הדין שאין הנמחה וחנוני המקיף יכולים לחזור והממחה פשיטא דאין יוכל לחזור כיון דחנוני א"י לחזור א"כ יטעון החנוני לבעה"ב אל תחזור כי לאו כל כמינך שאהיה ערב ואתה תחזור ודוחק לומר דמשום בע"כ דחנוני שאין רוצה לקבל המחאתו וא"כ לא שייך ערבות ולכ"ע בזולת מ"ג יכול לחזור. דזהו דוחק דבשביל כך לבד יתקנו חכמים כל התקנה ועוד הרא"ש בפ"ק דגיטין פלפל בזה אי מהני מה שכתוב בע"כ ולא הכריח דאיתא בעל כרחו משום דאם כן לר' ששת מה איכא תקנה כלל. וגם ליכא למימר דמשום מתנה נתקן דבזה לא שייך ערבות דהא מבואר לקמן בטור סי' קכ"ו תשובת הרא"ש דעיקר התקנה היה משום מקח וממכר ואגב תקנו במתנה אבל עיקר התקנה היה משום מו"מ וכן מוכח מדברי ריטב"א דקדושין כמש"ל סי' קכ"ו. ואם נאמר דבאמת בהא פליגי אי מ"ג דוקא בדאית ליה זוזי ביד חנוני או אפילו בחנוני המקיף ובזו פליגי רב ששת ורבה. יקשה חדא בלישנא דרב מורה להדיא דבעינן דוקא שיהיה מעות בידו כדאמר מנה לי בידך תן לפלוני משמע דוקא מנה לי בידך ואיך יחלוק ר"ש אמילתא דרב. ועוד אדמפלגי גבי שולחני ליפלגי בעלמא בכל מ"ג אי בעינן מנה בידך או אפילו בהקפה וכן הקשו התוס' אי נימא דר"ש ורבה פליגי אי מחילה צריך קנין. ולומר חילוק בין חנוני הרגיל להקיף ובין שארי אדם כמ"ש הנ"י בשם גאון דהרא"ש לא סבירא ליה דהא לא מחלק כלל שם בין חנוני לאינך דעלמא כנראה שם בפסקיו ועוד קשה הרא"ש ס"ל אפילו במעמד ג' גמור יכול הנמחה לחזור איך נעשה פלוגתא רחוקה לר"ש אפילו ליכא קנין מ"ג כלל דלית ליה זוזי דבעה"ב א"י לחזור ולר"נ דס"ל אפילו מ"ג גמור מ"מ יכול לחזור מנ"ל הך פלוגתא רחוקה לומר דס"ל יכול לחזור דלמא במ"ג גמור דהוי קנין מודה ר"נ דא"י לחזור ומהכ"ת נימא מחלוקת חדשה ובפרט דג"כ קשה ה"ל לפלוג במ"ג דעלמא אי יכול לחזור או לא. ולכן היה נראה לומר דהא דפליגי ר"ש ורבה. אי חוזר או לא לאו כשהשולחני מודה דלא פרעו דפשיטא דלא עדיף ממ"ג ברור דיכול לחזור לשיטת הרא"ש רק מיירי באופן דמיירי ירושלמי לשיטת ר"ש דאמר השולחני כבר פרעתיו ובזה במ"ג גמור לכ"ע א"י לחזור כמ"ש הסמ"ע לדעת הרא"ש רק כאן שאין מ"ג גמור דהא הוא חנוני המקיף בזה ס"ל לר' ששת כיון דנסמכין אצל חנוני וסמכה דעת בעה"ב וכן הפועל דחנוני יפרע אף בזו דעת פועל ליתן לו נאמנות דאם יאמר דפרע דיהיה נאמן ואע"ג דבערב דעלמא שאומר שפרע מ"מ חוזר הב"ח על הבע"ב כאן הוי כמחילה כמ"ש הרא"ש דמחל לו לבעה"ב אם יאמר החנוני שפרע וזהו שכתב הרא"ש דהוי כמחל לו ועדיף מן ערב דעלמא דחוזר על הלוה כשאומר הערב דפרע וכאן עדיף כמ"ש הסמ"ע והיינו מטעם הרא"ש דהוי כמחל לו אם יטעון פרע ולכך בחנוני המקיף ס"ל לרבה דכאן כיון שאין לו שייכות כלל עם חנוני דליכא קנין כלל אין נ"מ במה שאומר שפרע ור"ש ס"ל הואיל והעמידו וסמכה דעתו דיפרע בהא האמינו שאם יאמר שפרע אף דשקר בפיו מ"מ נמחל לבעה"ב וא"ש. ובהא אין מקום לקו' הש"ך מעיקרא דהא זה תורף מחלוקת' בטוען חנוני דפרע אי מצי לחזור או לא וא"כ ע"כ ר"ש היא ולא רבה דסבירא ליה דאף דטוען פרע מ"מ חוזר הפועל ובאמת ר' ישעיה בטור דס"ל הא דפליגי ר"ש ורבה כפי' התוס' לענין בל תלין א"כ שפיר י"ל דהך דירושלמי אתי' ככ"ע דאומר פרוע הוא לכ"ע שוב א"י הפועל לחזור על הבעה"ב כמ"ש אנן אליבי' דר"ש כן סבירא ליה הוא אליביה דכ"ע וכמ"ש הב"ע וכקו' הש"ך ולכך הביא הטור בשמו דסבירא ליה אף בחנוני המקיף אם נתרצו שניהם החנוני ליתן והפועל ליטול דאין להם על בעה"ב ונתקשה בו דהא קיי"ל כרבה חוזר והש"ך ביקש לומר דסבירא ליה כדעת הסוברים דכל מ"ג שייך בחנוני המקיף ומלתא דרבה ור"ש איירי בלא העמידו במ"ג דזה דוחק כמ"ש הרי"ף וגם ה"ל לטור להזכיר דעתו לקמן בכל מ"ג דס"ל דאפילו במקיף שייך מ"ג וכמ"ש הב"ח והדרישה ולפי מה שכתב' לק"מ דס"ל כבעל עיטור דבפרעון לכ"ע א"י לחזור הואיל וסמכו זע"ז ומחלוקת הגמרא איירי בבל תלין ובשלא טען שפרעו אבל בשטען שפרעו נאמן ולכך הביא הטור דעתו ופשוט ונכון. אלא אף שהסברא אמת ונכון לדינא כי מה לנו להרבות במחלוקת כמ"ש דהא ב"ע ס"ל כן בחנוני המקיף ולפמ"ש אף ר"י אומר כן ודעת הרבה מחברי' בלא"ה במ"ג א"י לחזור כלל וא"כ מהכ"ת נימא בדעת הרא"ש אפילו בשטוען פרעתי דיהיה יוכל לחזור מ"מ בדברי הרא"ש קשה ליישבו בלשון דהוא רחוק ולא ה"ל הרא"ש לסתום כולי האי לכן יותר נראה לומר בדברי הרא"ש דמ"ש הרא"ש בירושלמי דלר"ש אין הפועל יכול לחזור ומיניה אף החנוני א"י לחזור מתורת ערב היינו בפוטרו הפועל בפירוש לבעה"ב רק דה"א הא הוה מחילה בטעות וא"כ יוכל הפועל לחזור ולכך כתב הרא"ש דה"ל ערב דע"פ פוטרו וא"כ תו ליכא מחילה בטעות וזהו הכל באומר בפי' אני פוטרך אבל בשתק הנמחה ול"פ בפי' רק נתרצה להמחאתו פשיטא דיוכל לחזור וא"כ אף החנוני לא נתחייב מדין ערב וזהו בחנוני המקיף משלו אבל בשיש לו מעות של בעה"ב דה"ל מ"ג אפילו שתק הנמחה ול"פ להלוה שלו כלל מ"מ מתחייב החנוני וא"י לחזור בו וא"כ לק"מ מכל הנ"ל והא ל"ק דל"ל לחכמים לתקן מ"ג הלכתא בלא טעמא יתקנו דיפטור המלוה ללוה בפי' ויתחייב הנפקד מדין ערב דהא אין המלוה רוצה לסלק שעבודו מלוה שלו הראשון מכל וכל ואם ירצה יהיה רשות בידו לחזור וכמש"ל בסי' קכ"ו ע"ש:
ואמת. כי זה דוחק דהרא"ש סתם ולא הזכיר דפוטרו בפי' וגם קשה א"כ מנ"ל ירושלמי כר"ש דלמא כי פליגי ר"ש ור"נ היינו בדלא אמר אני פוטרו בפי' דלא נתחייב החנוני כלל ולכך ס"ל דאף הפועל יכול לחזור אבל אם פוטרו בפי' דחנוני אגיד ביה מכח ערב אף הפועל א"י לחזור ובפרט כשחנוני טוען פרעתי וגם דברי ירושלמי דקאמר על המשנה ה"מ בשלא העמידן אצל חנוני אבל העמידן אין לפועל על חנוני כלום מנלן לירושלמי זה דלמא מיירי המשנה שלא פטרו בפי' ואתיא לכ"ע כסתמא המשנה. אך מ"מ עיין מ"ש לקמן בסי' קכ"ו בישוב דברים הללו. איברא דמדברי הרא"ש דהוכיח דירושלמי אתי' כר"ש דל"ל מחמת מעמד שלשתן דהא הוא החנוני המקיף ולא קאמר ג"כ דמה בכך דהוי מעמד שלשתן הא יכולים לחזור ולמה פסיק ותנא דאין להם על בעה"ב כלום משמע כסמ"ע דפרעון א"י לחזור במ"ג גמור ויותר מזה מוכח מדברי תוס' שם דפי' במחלוקת רבה ור"ש שלשה פי' ופי' השני אם חנוני רוצה ליתן לפועל אי יכול הפועל לחזור על בעה"ב ולומר אני מבקש ממך בהא נחלקו רבה ור"ש ופי' שלישי לענין עובר ב"ת וכתבו התוס' דלפי' השלישי הזה נסתרים דברי הרי"ף דמפרש דברי ירושלמי הנ"ל כר"ש דהא לא פליגי בזה וקשה הא גם לפי' השני נסתרים דבריו דהא לפי' זה אם אין חנוני רוצה ליתן לכ"ע יכול פועל לחזור אבעה"ב והא התם בשבועות החנוני אין רוצה ליתן דאמר כבר נתתי ואיך לא יחזור הפועל על בעה"ב וצריך לומר דס"ל לתוס' הא בהא תלי' אם אין הפועל יכול לחזור על בעה"ב כשרוצה ליתן ה"ה כשאומר החנוני כבר פרעתי דא"י לחזור על בעה"ב רק באומר לא נתתי ואין רוצה ליתן הוא דיכול לחזור משא"כ לרבה דתמיד יכול לחזור א"כ לא אגיד ביה כלל וא"י לומר פרעתיו וחוזר על בעה"ב ולפ"ז מר"ש נשמע לרבה דהא זה סברא ס"ל לר"ש דאם אין פועל יכול לחזור אם החנוני רוצה לפרוע דתו כשאומר החנוני פרעתי א"י לחזור על בעה"ב ולא מצינו דיחלוק עליו רבה בסברא רק ס"ל שם אין הפועל אגיד כלל וא"כ במ"ג גמור דאף דס"ל הרא"ש דיכול לחזור מ"מ מודה אם החנוני רוצה לשלם דא"י לתבוע מבעה"ב כמבואר לקמן סי' קכ"ו להדיא א"כ אף באומר פרעתי תו א"י לחזור והדבר מוכרח ואין לנו לעשות פלוגתא חדשה. ובזה יפתח לנו שערי אורה בתוס' שם דתי' בפי' ראשון דאמר סתם אני סומך עליך דר"ש ס"ל לגמרי פטור וא"כ לעומת זה החנוני חייב מתורת ערב ורבה ס"ל לא פטרו רק אם יתן לו וכתבו התוס' דמזה מוכח דמחילה א"צ קנין דל"ל דהיה קנין דא"כ מ"ט דרבה דודאי לפוטרו הקנה לו דאל"כ מה צורך לקנין ובפי' השני תי' התוס' דמיירי דאמר להדיא שאם לא יתן שיחזור רק פליגי אם רוצה ליתן אי מ"מ יכול לחזור או לא וכתבו התוס' דגם לפי' הזה מוכח דמחילה א"צ קנין דאל"כ דאיירי בקנין מ"ט דרבה ע"ש וקשה דס"ל לתוס' דגם זה דפטרו באופן שאם ירצה ליתן לו החנוני שלא יכול לחזור בגדר מחילה הוא ולמ"ד מחילה צריך קנין אף זו צריך קנין. א"כ איך הוכיח התוס' לתירוץ ראשון דבלא קנין איירי דלמא בקנין איירי ומ"מ ס"ל לרבה דלא מהני לפטור בעה"ב אם חנוני חוזר והא דבעי קנין היינו אם החנוני רוצה לשלם דאין הפועלים יכולים לחזור דהוי ג"כ מחילה וצריך קנין אבל אם אין רוצה החנוני לשלם הוי מחילה בטעות. ולפי הנ"ל יש ליישבו דצריך טעם למה אמרינן כמש"ל דהואיל דאם חנוני ירצה לפרוע דא"י לחזור אם טען חנוני דפרעו אין לו על בעה"ב כלום וצריך טעם למה זה נשתנה מערב דטען דפרע דמ"מ יכול לתבוע לבעה"ב וצ"ל דבשלמא בערב אין כאן מחילה כלל ללוה ולכך ה"ל א"י אם פרעתיך וחייב לשלם משא"כ כאן דאם ירצה החנוני לפרוע דאין יכול לחזור על בעה"ב הוא מתורת מחילה כמ"ש התוס' רק אם אין רוצה לפרוע ע"ז לא מחיל וא"כ אם הבעה"ב מסופק אי החנוני פרע או לא ה"ל כא"י אם הלויתני כמ"ש הרשב"א בעובדא דגינאי כמש"ל בשמו סימן ע"ה במחל והדר מסופק אי הוי מחילה או מחילה בטעות לא הוי רק כא"י אם הלויתני ואף זו כיוצא בו דהא הספק אי מחילה חל דבאמת פרע או לא חל והיינו ממש כהך עובדא דגינאי וזה ברור אך זהו אם זהו בגדר מחילה אבל אם זה אינו בגדר מחילה כלל דהא לא מחל כלל ללוה רק אמר אם הוא ירצה לפרוע אקח מאתו ולא ממך אבל מעולם לא פקע שעבודו מלוה א"כ הרי זה דומה לערב דעלמא ולא מהני ליה לבעה"ב במה שחנוני טוען שפרע וא"כ א"ש דבתי' הראשון הוכיח התוס' בממ"נ אין מחילה צריך קנין דהתוס' נמשכו בזה הכל אחרי דברי הרי"ף כמ"ש להדיא שם בדבור ההוא ודחו פי' השלישי הואיל ואין מסכים לדברי הרי"ף וא"כ לתירוץ הראשון דמיירי דפטרו הוכיח דפליגי רבה ור"ש בלי קנין וש"מ מחילה א"צ קנין דאי בקנין פליגי א"כ צ"ל דהך דירושלמי דמוקי ליה הרי"ף כר"ש ג"כ בקנין איירי וק' בממ"נ אי במה שא"י לחזור על בעה"ב כשחנוני רוצה לשלם הוא בגדר מחילה וא"כ צריך קנין כמ"ש לעיל א"כ לפ"ז הסברא דאם אומר החנוני דפרע אין בעה"ב חייב לשלם כמש"ל דה"ל א"י אם הלויתני וא"כ מה צורך לרי"ף לומר דירושלמי כר"ש הא אף לרבה אתיא דהא טוען שם חנוני דפרע ועכצ"ל דאינו בגדר מחילה ולכך אין חנוני נאמן לרבה כמש"ל וא"כ קשה א"כ לרבה קנין למה ול"ל בשביל שלא יתבע מבעה"ב כשחנוני רוצה דהא אין זה בגדר מחילה ואף קנין א"צ והוכחת התוס' בממ"נ דמחילה א"צ קנין ולכן בתי' שני ג"כ החליטו דהוא בגדר מחילה ומחילה א"צ קנין ור"ש ורבה נחלקו אם יכול לחזור כשהוא רוצה לפרוע ולכך ירושלמי כר"ש דלרבה דיכול לחזור פשיטא דאין מועיל אמירת חנוני שפרע וא"ש ודוק. מכל זה ברור דהדברים נוטי' כמ"ש הסמ"ע וידים מוכיחות הוי ידים והש"ך גופי' לקמן בסי' קכ"ו ס"ק נ"ח כתב דבתשו' מהרי"ט נסתפק בזה למ"ד דיכול לחזור אי טען פרעתי אי יכול לחזור ולכן כן נראה עיקר לדינא כמ"ש פלוגתא רחוקה לא משוינן וכ"כ דנוכל למעט במחלוקת המחברים עבדינן:

(ו) שגם. זו היא היסת הקשה הש"ך בס"ק כ"א דהנך רבוותא חולקים ארי"ף במה דכתב בשלח שליח להביא לפלוני מעות בפרעון חובו ושליח אמר נתתי והמלוה אומר לא קבלתי דדעת הרי"ף דנשבע המלוה בנק"ח ונוטל והם חולקים וס"ל רק היסת וא"כ המחבר דסתם לקמן בסי' קכ"א ס"ט כהרי"ף דמלוה נוטל בנק"ח לא היה לו להביא כאן דעת החולקים דחד דינא הוא עם הך דלקמן וצ"ע. ונראה דודאי יש להבין במה יתחייב המלוה נק"ח הא אין כאן טענת ברי כלל ואי השליח שאומר שנתן הא השליח נוגע מבואר לעיל סי' ע"ה דאין אמירתו כלום אפילו להטיל ע"י שבועה. אך בלא"ה הקשו התוס' והר"ן השתא דמשתבע דנותנם למלוה הא תו ליכא נוגע דיש לו מגו דהיה מחזירם ללוה והיה ג"כ נשבע ותירוץ דגזרת הכתוב דעד דמשתבע לא יעיד ע"ש וזהו לענין עדות גמור אבל דיהיה בדבריו טענת ברי להטיל שבועה על מלוה ודאי דהוה דהא תו ליכא נגיעה ולכך כ' בעה"ת להדיא דשליח נשבע תחילה ואח"כ המלוה דע"י ה"ל טענת ברי והש"ך השיג בזה הסי' וכן לקמן בסימן קכ"א ואין דבריו מוכרחים דלהטיל נק"ח צריך טענת ברי אך תינח לקמן דלא א"ל תנו וא"כ יש להם מגו דהחזיר ואפילו אמר תנו יש לו מגו דנאנסה ואי דהיה צריך ש"ד מ"מ השתא דמשתבע היסת לא חשיב נוגע בשביל הבדל שבועה דסוף סוף משתבע ואם נחשד לשבוע בשקר היסת אף ש"ד חשוד כנודע משא"כ כאן דאמר לחנוני תן לפועלים וה"ל זכו ולא מצי טען אהדרת' דמ"מ יצטרך הוא לפרוע לפועלים וע"ל בש"ך סימן קכ"א ס"ק מ"ב ונאנסו ג"כ ל"מ לטעון דהא סלע שלו נתנו להוציא וליתן לפועלים מטבע אחר כמ"ש הסמ"ע ס"ק ט' וא"כ אין לחנוני מגו כלל בשום אופן ואף כי משתבע מ"מ נוגע הוא ואין אמירתו מחשב כלל לה"ל טענתו טענת ברי וא"כ ראה המחבר דלקמן דברי הרי"ף נכונים בלי פקפוק כמ"ש אבל בדין זה כיון דלא הוי טענת ברי כלל יש מקום לומר כהחולקים אהרי"ף דא"צ נק"ח וכאן מסתבר טעמם ולכך הביא דעתם פה ולא לקמן וא"ש:

(ז) מי. שהוציא וכו' עיין אורים ס"ק כ"א והנה יש לדקדק בר"ן דס"ל כדעת הרמ"ה אפילו אין הפועלים מכחישים כלל לחנוני מ"מ שורת הדין דלא יטול חנוני דה"ל א"י אם הלויתני למה במוציא הוצאות ישבע ויטול ול"ל דזהו גם כן מהתקנה אבל שורת הדין דגם זה אינו נוטל דהא הר"ן תי' בקו' התוס' דלמה לא מנה המוציא הוצאות במנין נשבעים ונוטלים בשבועות ותירץ כמ"ש התוס' דלא מנה רק מה שמהדין אין להם ליטול כלל מזה מבואר דס"ל הך מוציא וכו' הוא מהדין ול"ל דהתם ודאי הוציא פרוטה וא"כ ה"ל חמשין ידענא וכו' ומתוך שאיל"מ ואי דלא ה"ל למידע הא הר"ן ס"ל כהרמב"ם דמכל מקום משלם דא"כ באו' לחנוני תן לב' פועלים לכל א' סלע וא' אומר קבלתי והב' מכחישו יטול אף להר"ן חנוני בלי שבועה דהא הבעה"ב חייב לחנוני סלע עכ"פ וכגון דא ה"ל להר"ן לבאר וי"ל דכאן לא ה"ל למידע כלל וכי תמיד ידיו ועינו אצל חנוני ומודה אף הרמב"ם דלא הוי משאיל"מ משא"כ שם דיוכל לשער ולהבחין ולהכיר מתחילה כמה הוצאות יצטרכו ויותר נראה דבחנוני עיקר הטעם לפטור דה"ל ליתן בעדים כמו שכתוב הרמב"ן דמ"ש דלא אמרת ליה ליתן בסהדי זהו בכלל התקנה ולא מעצם הדין משא"כ במוציא הוצאות איך אפשר להעמיד עדים בכל פו"פ הוצאות הזה ולכך חייב מהדין וצ"ע:

(ח) הואיל. ויש רגלים לדבר אבל אם יאמר כך מצאתי על פנקסי שאתה חייב לי כך לא סמכינן אפינקסו עכ"ל הרא"ש ודייק הש"ך מניה דאפילו היסת א"י להשביע על פי פנקסו דאל"כ מאי ארי' דלא סמכינן אפילו נסמוך הא אין עדיף מאמירת פיו ובאמת לא ראיתי נוהגין כן ומעשים בכל יום כל הנו"נ בסחורות ומוכרי בשר ויין מקיפים וכותבים על לוח לזכרון ובשנה שנתים תובעים על פי פנקסי' ורשימה שלהם כי א"א להם לזכור בע"פ ומכל מקום הב"ד פוסקים שבועה להכופר בטענתם ואולי מפני תקון עולם ומנהג הזו עוקר הלכה איברא מצאתי ברמב"ם פי"ו מה' מלוה אמר חנוני לבעה"ב המקיפו כתוב בפנקסי שיש לי אצלך מנה ובעה"ב או' א"י נשבע היסת וכו' כדין כל טוען על חבירו ואין בזה משום תקנת חכמים וכו' עכ"ל הרי דמפרש על הך משנה דקתני לא שיאמר כך כתוב על פנקסי שאתה חייב לי דמזה יליף הרא"ש דינו להדיא דחייב היסת וקשה לומר שיחלוק הרא"ש אהרמב"ם ולכן היה נראה דמודה הרא"ש דיכול להטיל שבועת היסת רק אי תפס לא מהני דה"ל תפיסה מספק וכ"כ הש"ך לעיל סי' ע"ה גבי תיבה פרוצה דיותר מסתבר להטיל היסת משיהיה יכול לתפוס משל חבירו דה"ל תפיסה מספק וזהו כוונתו דלא סמכינן על פנקסו אלא דלפ"ז היינו צריכים לומר מ"ש הרא"ש שיכול לשבוע על פנקסו כמ"ש הרמ"א ובתשובת הרא"ש שם כלל ק"ג להחזיק המשכון צ"ל כמ"ש הש"ך לחלק בין פנקס לפנקס וזה דוחק דודאי מיירי הכל בפנקס המדוקדק היטב ויודע שאין כותב בו שקר רק לא ידעתי מה קשיא ליה להש"ך בדברי הרא"ש דהרא"ש לפרש המשנה קאתא דקתני חנוני על פנקסו לא שיאמר כך כתב על פנקסו ופי' הרא"ש דה"א הואיל וחנוני רגיל להקיף ואינו מגרע אמונתו לכתוב שקר יהיה נאמן להוציא מכל אדם בשבועה דהא הימנוהו חכמים וקמ"ל דלא דיאמר לאו כל כמיניה להאמין אותך ולא הימנוה חכמים רק באומר לו תן וכו' דהוי רגלי' וכו' וזהו מבואר שם בהרא"ש כלל פ"ו וכן הם דברי הטור ומיהו לא הוי פנקסו הוכחה אצל כל אדם כגון אם יאמר וכו' והיינו דה"א דנאמן וחכמים המנוהו וכ"כ הרא"ש להדיא בתשובה דה"א דחנוני נאמן הואיל ואינו מגרע אמונתו וכצ"ל במשנה דהא אז לא היה היסת רק ס"ד דחנוני נשבע ונוטל מכל אדם וכן עמא דבר וכן מבואר בסמ"ע דפי' דהוי כברי ואם כופר בעה"ב שלא צוהו ליתן כלל ישבע היסת ולדברי הש"ך הא אין כאן רגלי' דהא הבעה"ב אמר שלא צוהו כלל:

(ט) נשבע. בעה"ב וכו' והא דמחייב שבועה הא אף אם יודה לא יתחייב ממון דאין נוטל אלא בשבועה כ' הסמ"ע דמכל מקום ה"ל ממון ודבריו דחוקים אם לא דקאי לשיטת הרמב"ם לעיל דסבירא ליה דשורת הדין היה חנוני נוטל בלי שבועה רק להפסת דעת בעה"ב הטילו עליו שבועה א"כ דינו של תורה קאי לענין זה דה"ל תביעת ממון גמור אבל לדעת הטור שהסכים לרמ"ה דמהדין אפילו בשבועה לא היה לו ליטול אם כן ודאי דהקו' במקומו דאין כאן כפירת ממון ולכן צ"ל או כמו שכתוב בדרישה דיש עדים דנתנו לפועלים או דמודים פועלים שהיו מקבלים ממנו הפרעון כמ"ש הש"ך רק הבעה"ב טוען איני חייב לפועלים כלום ומעולם לא צוויתיך ואם כן אם יודה שצוהו יטול ממון להדיא בלי שבועה ויפה תי' אלא שצריך תוס' ביאור דאם כן איך סיים הטור דנשבע היסת ונפטר וחנוני יעשה דין עם פועלים מה יכול לדון הא כל הסכסוך דלא נתחייב לפועלים והא חנוני מודה דבעה"ב אמר לו לתת לפועלים ואם כן ברור דחייב ולדברי חנוני כל דברי הבעה"ב שקר הם ועלילה בעלמא ומה ידון חנוני עם הפועלים ולכן צ"ל כך דהוא חנוני טוען אמרת לי אם יבא פועל פ' ויאמר שעשה לי מלאכה כך ושכרו סלע תן לו וכן נעשה ובעה"ב אמר לא צוויתיך והפועל לא עשה לי דבר דאילו עשה מכל מקום חייב ובפרט לדעת הטור דסבירא ליה פורע חוב שלא מדעתו חייב לשלם והפועל צועק עשיתי וקבלתי שכרו אם כן אם אמת כדברי חנוני חייב לשלם בלי שבועה אבל עכשיו שהוא בעה"ב כופר ישבע ומכל מקום יש לחנוני טענה על פועל דלמא באמת לא עשית מלאכה ואם כן אין מגיע לך כלום ולמה אפסיד שלי ואי דבעה"ב צוה להאמינך בשלי אין אתה נאמן ולכן הדין של חנוני עם הפועל וא"ש:
והנה. עוד תירץ בפרישה דפועל מכחיש ואומר שלא קבלו רק בזה הבעה"ב מאמין לחנוני שנתנם. וגם זה לא יתכן דא"כ למה הוי מתוך שאיל"מ הא אין בעה"ב מחויב כלל שבועה דמגו דלא היה מאמין לחנוני לא היה בעה"ב מתחייב שבועה כלל דה"ל אין כאן כפירת ממון כהנ"ל אם כן אף דמאמין ואמר צויתיך אין כאן שבועה דה"ל מגו וסבירא ליה לטור מגו לפטור משבועה אמרינן במקום דלא הוה העזה אם לא דנימא דכוונתו דכך טוען החנוני מתחילה אמרת ליתן לפועלים ונתת לי נאמנות שאהיה נאמן בלי שבועה ואם כן אם יודה יתחייב ממון. ודוחק:

(י) אם. לא נתן וכו' קצבה וכו' הטור נמשך בזה אחר דברי בעה"ת דנתן טעם חזקה שליח עושה שליחתו והקשו דבשלמא בעה"ת לשיטתו דסבירא ליה בחנוני לבדו תובע אין מגיע לו שבועה דשורת הדין דנוטל בלי שבועה מטעם חזקה הנ"ל וכנ"ל באריכות ואם כן אף כאן חזקה זו מהני אבל הטור דהכריע כרמ"ה לעיל דלעול' אין בעה"ב משלם לחנוני רק בשבועה דאין בעה"ב חייב משורת הדין לחנוני כלום אם כן קשה איך פסק בזה דנוטל בלי שבועה וקאמר הטעם חזקה שליח וכו' מה דלא סבירא ליה והנה הב"ח והסמ"ע והש"ך העלו בשם מהרש"ל דכאן מיירי דידוע דנתן לו מקצת רק לא נודע כמה נתנו ובזה הטור מודה דנוטל בלי שבועה. ואני איני מבין טעם לחלק דסוף כל סוף על הנשאר הא ה"ל א"י אם הלוויתני ואי דה"ל מתוך שאיל"מ הא בזה לא ה"ל למידע כמ"ש בעה"ת להדיא שער נ"ט ח"ב ד"ח. וכמש"ל וכבר כתב בדרישה דתירוץ זה דחוק וגם הקשה הט"ז דלא ה"ל למנקט הך לשון דחזקה שליח וכו' ומה שנראה הוא מה שכתוב לעיל בישוב דברי הר"ן דודאי אף הטור סבירא ליה דיש כאן סברא חזקה שליח וכו' רק סבירא ליה כמה שכתב הרמב"ן דקלקל בשליחות דה"ל ליתנם בסהדי ואיך שייך חזקה עושה שליחתו הוא קלקל בשליחתו דלא יהיב ליה בסהדי והא דאמרינן בגמרא דב"מ דלא אמר להו ליתנו בסהדי הוא מכלל התקנה ועולה מצאו חז"ל לחייב לבעה"ב. וס"ל לטור ה"מ בפירש ואמר תן לפועלים סלע דלא מהימן ליה הבעה"ב לפועלים. ואם כן אף הוא חנוני אין לו להאמין כי כך דרכו של פועלים עמילי הנפש לתבוע פעמיי' וה"ל ליתנו בעדים. אבל באומר לחנוני תן לפועלים כל מה שיתבעו ממך ואם כן ע"כ דהימן להו בעה"ב והם אצלו בחזקת נאמנים דאולי יטלו יותר ויותר מכדי שכרן ויאמרו קצצת לנו ביותר או חייב אתה לנו מקדם או החזרנו לך ולא ע"ז יתן אדם מעותיו וע"כ דהם בחזקת נאמנים גבי' אם כן ודאי דאין על החנוני אשמה דלא מסר ליה בעדים כיון דחזא דהוא מהימן ליה ולכך סבירא ליה דחזקה במקומו ונאמן בלי שבועה וא"ש ודוק כי נכון הוא:

(יא) בלא. שבועה היינו אפילו היסת א"צ דאין כאן טענת ברי כלל ודלא כסמ"ע והקשו מה שנא מהוציא הוצאות הא כל דהאי ידע והאי לא ידע משתבע הך דידע בנק"ח. וכתב הש"ך דבעה"ת והטור נתנו טעם הואיל ותלה הדבר במאמר הפועלים כקצץ דמי ועדיין לא הבנתי מ"ש האומר צא והשביח השדה בכל צורכי' ומה שנא האומר תן לפועלים מה שירצו ומה הבדל יש בסברא בינייהו. וכן הקשה בט"ז. ולכן צריך לומר דכאן ידוע לו שכירות פועלים רק שלא פרט לחנוני כמה יתן דלא ידע אם יטלו הכל ואם כן הוא אמר שנתן כדי שכרן חזקה שנטלו דמהכ"ת יהיו הפועלים מוותרים כל שהוא וגם למה לא חזרו על בעה"ב וגם אין הבעה"ב מפסיד דהא תשלום זה באמת חייב משא"כ שם בשדה אולי לא צריך יותר בשבח השדה ואם כן אין כאן חזקה ולכך רמיא רבנן עלי' שבועה. ולפ"ז נראה אם בעה"ב טוען שנתן יותר מכדי שכרן אם כן יש כאן ספק אם נטלו הפועלים יותר מכפי המגיע ודאי דצריך שבועה. והוי כמו מוציא הוצאות. וכן האומר תן להם לפועלים אוכלים ומשקי' מה שיצטרכו והוא אמר שנתן בדינר חייב לישבע כמו מוציא הוצאות דאולי לא אכלו כ"כ ומפסיד בעה"ב מביתו והרי זה דומה ממש למוציא הוצאות על נכסי אשתו דלא שקיל אלא בשבועה ואין כאן הבדל כלל. ובזה היה אפשר ליישב לישנא דרמ"א בהגה דכתב וי"א דאף אם הפועלים וכו' דלישנא דאף לא יתכן דמשמע דגם אם הפועלים אינן כאן צריך לישבע וזה אינו ולפי הנ"ל ניחא דהא כתב הרמ"א דטוען דנתן להם יותר מכפי הראוי ואם כן אף דאין הכחשה צריך לישבע כמ"ש דהוי כמו מוציא הוצאות ולכך קאמר אף במכחישו וה"א דאין החנוני נוטל כלל כס"ד שם בבעה"ת קמ"ל דנוטל בשבועה על כל פנים. וזהו נכון בסברא אלא דבעה"ת שם סוף ד"ח משמע דנוטל בלי שבועה אפילו יהיב יותר מכפי המגיע להם. ואולי יש לומר דבמוציא הוצאות מתחילה כי נחית אדעתה דשבועה נחית דלא סגי בלא"ה דיצטרך לישבע אם ירצה ליטול אבל בזו הוא לא נחית אדעתא דשבועה כי הוא חשב הואיל ובעה"ב לא נתן קצבה ש"מ דנאמנים הם הפועלים ולא יטלו יותר מכפי הראוי ולא נחית אדעתא דשבועה כלל וצ"ע. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבעה"ת סבירא ליה הא דתנן המוציא הוצאות ישבע כמה הוציא היינו שלא אמרה לו אשתו לך והוציא הוצאות רק הוא מעצמו ובא ברשות חכמים כי יש רשות לבעל להוציא בזו צריך שבועה כי אדעת' דהכי נתנו לו חכמים רשות אבל כאן שהוא צוה לתת מהכ"ת ישבע וכי על כך צוהו להתגולל עליו ולהטיל שבועה אחר כך עליו ומהכ"ת ישבע וצ"ע:

(יב) אמר. לחנוני וכו' רבו בזה הפי' והש"ך האריך להשיג ולהקשות על כל הפי' ובאמת כל קושיתו אין בהם כדאי שצריך להשיג עליהם כי כל דקדוקו הם דקדוק עניות וח"ו לדייק כולי האי לדחות דברי קדמונים ואולי דייקת כולי האי ממש לא תנאי ולא מצינו הלכה ברורה בש"ס. ואולם כי חשב לפרש פי' אחר ועינה מלבו וכבר עמד הגאון חכם צבי ז"ל בהגהתו לט"ז והקשה עליו קושי' חזקה עד שנדחה פי' ואין ראוי לאומרו כלל. ע"ש ואין לנו שיור בזה רק לישב קושית הש"ך על סמ"ג דסמ"ג פי' ודעתו כשהפירו' מונחים בר"ה והחנוני תובע המעות והבעה"ב טוען פרעתיך כבר ישבע הלוקח בנק"ח ויטול פירות וכשהפירות ברשות חנוני ודינר בר"ה וחנוני טוען כבר נתתי עבורו פירות והלוקח טוען לא כי עדיין לא קבלתי פירות ישבע החנוני ועל זה הקשה הש"ך מ"ש מרישא ולמה בזה יד חנוני יותר יפה מיד לוקח עד שישבע ויטול. ונראה דלק"מ דבכל מקום רואין על מה הטענה כשהפירות מונחים בר"ה שניהם מודים דפירות הללו הם מונחים לכדי שיטלם הלוקח ואין כאן טענה על הפירות ובפרט לפי מה שכתב המ"מ דהגביהן הלוקח וקנאם בדרכי קנין וא"כ כל התביעה רק בדמי מעות והרי זה כתביעה בפ"ע וכל התביעה רק על המעות א"כ הלוקח נשבע ונפטר וכמו כן שהדינר בר"ה ולא נחלקו כלל על הדינר שראוי ליתן לו לחנוני רק כל הפלפול כי לוקח תובע פירות וזה אומר כבר נתתי פירות ואם כן הסכסוך בפירות החנוני מוחזק והממע"ה ולק"מ. אמנם סמיכת הש"ך בדברי ירושלמי דקתני באם יוצא מתחת יד אחד מהן עדיין היא במחלוקת ומזה מבואר דאפילו תחת יד הלוקח מ"מ נחלקו ת"ק ור' יהודא זהו דלא כפי' הרי"ף ותוס' וסייעתם דסבירא להו אם הוא ת"י אחד א"צ כלל שבועה וזהו מהטענה באמת אלא שאף שאין ראיה כלל מירושלמי כי הגהה והגי' משונה כנודע אף גם כאשר עיינתי בירושלמי מצאתי ראיתי שכתב כך על משנה אר"ח במחלוקת אר' יהוד' אימתי בזמן שהקופה מונחת בין שניהם אבל אם היא יוצאה מת"י א' מהן עוד היא במחלוקת עכ"ל ולפי' הש"ך פי' מחלוקת היינו הך ר' יהוד' ורבנן וזהו אינו מסדר הלשון שיהיה ר' יהודה אומר על עצמו עוד היא מחלוקת ויהיה מכוון שהוא פליג והל"ל ביוצא מתחת יד אחד מהן חכמים אומרים כך ואני אומר כך ומה שאמר ר"ח מתחילה במחלוקת אין לו מובן כלל דאם נתכוון דפליגי חכמים ור"י מה קמ"ל הא משנה לפניך דפליגי חכמים ור"י ואם כוונתו לומר שאפי' יוצא מתחת יד אחד מהן ג"כ פליגי זהו לא נזכר כלל בדבריו ועיקר חסר ולכן נראה דידוע בכל הש"ס במקום הספק לב"ד ס"ל לחכמים הממע"ה וסומכוס יחלוקו ואם כן קאמר ר"ח הא דתנן במשנה דישבע חנוני ויטול או בעה"ב כמבואר במשנה זהו הכל לחכמים דס"ל דהממע"ה ולכך מי שהוא יותר מוחזק נוטל רק מכל מקום החמירו עליו שישבע שבועת נק"ח אבל לסומכוס דסבירא ליה בעלמא יחלוקו אף כאן אין זה שחזקתו יותר משל חבירו נוטל הכל רק יחלוקו וזהו כוונתו במחלוקת ור"י פליג וסבירא ליה דאם בר"ה הרי זה ודאי בחזקת מרא קמא ואין כאן ספק לב"ד רק ביוצא מת"י השני בזו במחלוקת דחכמים סבירא להו לעולם הממע"ה וסומכוס ס"ל הואיל יש לשני יד בו הוי ליה דדרא דממון ויחלוקו לסומכוס וזהו מאמרו עוד היא במחלוקת היינו מחלוקת הידוע בש"ס בכל דוכתא והבקי בלשון ירושלמי תלמודו בלשנא קלילי דנקט יראה שנוטים הדברים אל מרכז האמת ודבריו כך הם עניים במקום הזה ועשירים במקום אחר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.