דרישה/חושן משפט/צא

דרישה ‏ חושן משפט צא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

חנוני על פנקסו נשבע ונוטל כו' ר"פ כל הנשבעים חנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר כתוב על פנקסי שאתה ח"ל ר' זוז אלא א"ל תן לבנו סאתיים חיטין תן לפועלי סלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו שניהן נשבעי' ונוטלין אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא שניהן נוטלין בלא שבועה עכ"ל והלכה כת"ק וכתב הר"ן ז"ל והא דקתני המשנה הדין דחנוני בפועלים ובנו רבותא אשמועינן דל"ת הא דמיחייב חנוני שבועה היינו כשהמחה פועלי' אצלו שהבע"ה צריך ליתן לפועלי' אבל היכא דאינו חייב לשלם אלא לחנוני בלבד סד"א שיטול חנוני בלא שבועה קמ"ל עכ"ל ורבינו כתב מתחלה דין חנוני ופועלים לחוד ללמדנו שהדין כת"ק דשניהן נשבעים ונוטלין ולאפוקי מבן ננס הנ"ל משא"כ בבנו וחנוני דאין נשבע אלא החנוני ונוטל וגם דין בנו נלמד במכ"ש ממ"ש אחר זה בשם הרמ"ה דאף כשמת הפועל מ"מ החנוני אינו נוטל אלא בשבועה ואפילו הרמב"ם דחולק שם מודה בבנו דגבי בנו יכול לומר האב מה שלא נתת לבני הוי כאילו חסר לי דברא כרעא דאבוה הוא משא"כ בפועל דהחנוני יכול לומר לו לב"ה אין לך נפקותא אי פרעתי לפועל אי לא ולכן א"צ לישבע ובסמוך ס"ו כ"ד תשובת הרא"ש וכתב בו גם דין דבנו וחנוני וק"ל:

ה

והר"ר ישעיה כתב כו' עד ולא נהירא הב"י הביא כאן דברי המרשים שכתב אדברי רבינו שכתב ול"נ טעמו דדין מעמד ג' ל"מ אלא כשיש לו מלוה אצל חבירו וא"כ הכא כשהוא בהקפה חוזרי' הפועלים אצל בע"ה אע"פ שהמחם אצל החנוני מתחלה וכן מ"ש ר"י ונוטל מבע"ה בלא שבועה לא נהירא לרבי' אפילו לפי סברתו דר"י שאין הפועלים חוזרים אצל בע"ה לפי דעת הרמ"ה הנ"ל בס"ג שכתב דאפי' מתו פועלים אין נוטל החנוני אלא בשבועה (ורבינו ס"ל כוותיה כנ"ל) אבל לפי דעת הרמב"ם שלשם אין עליו תפיסה בזה לפי סברתו דר"י עכ"ל המרשים ומקיצור דבריו משמע דר"י ס"ל מעמד ג' מהני אפילו אין לו לממחה כלום אצל המומחה וז"א דא"כ הו"ל לרבינו להביא דעתו בסימן קכ"ו לפלוגתא. ועוד דכיון דהרי"ף והרא"ש הביאו ראיה ברורה לזה מהגמרא והרמב"ם ג"כ פסק כן בפשיטות משמע דליכא מאן דפליג עליה. ודוחק לומר שלקח שיטה אחרת לעצמו ופסק כרב ששת דפליג שם עם רבה וס"ל דאינו חוזר הפועל ע"ש. ועוד דא"כ לא הו"ל לרבינו לסתום ולכתוב ול"נ כאילו מסברא בעלמא כ"כ אלא הו"ל לפרש ולכתוב דדבריו דחויים הם ממ"ש כל הני רבוותא הנ"ל וראייתם כתובה בגמרא. לכן נראה טעמו דר"י כמ"ש בפרישה. ומ"ש המרשים עוד דגם פליג עמו במ"ש דנוטל מבע"ה בלא שבועה לפי דרבינו אזיל לטעמיה דס"ל לעיל כדעת הרמ"ה כו' לכאורה נראה דל"ד די"ל דהכא שנתרצו בפירוש להסתלק ממנו אפילו הרמ"ה מודה דהוי כאילו מעולם לא היה חייב כלום לפועלים וכן אין לו שום שייכות לחנוני דבשעת מעמד ג' נסתלקו זה מזה לגמרי אבל סתימת ל' ל"נ דכתב רבינו משמע דקאי אכל מ"ש לפני זה וכדברי המרשי' וכמ"ש בפרישה ודו"ק:

ו

מדתנן במתניתין כו' עד ומיהו לא הוי פנקסו הוכחה כו' דברי התשובה כפי מש"ר כאן הם מגומגמי' במ"ש ולא קתני והחנוני אומר לבע"ה כו' דהרי במשנה קתני הכי. ועוד דהול"ל ולא קתני אתה אמרת לי ליתן כו' ונתתי וכמ"ש אח"כ שהרי הכל תלוי במה שטוען ואומר נתתי. וגם מ"ש ומיהו לא הוי פנקסו כו' אין לו שייכות לענין תשובה זו דהא כל עיקרו לא בא אלא ללמדנו מאי דמסיק וכתב ומתוך זה פסק כו' וזה קאי אמ"ש הרא"ש בריש דבריו. ועיין ל' המשנה שהבאתי בתחילת סי' זה ומתוכו יתיישב קישור הדברים. והנה כדי שלא נטעה בפי' המשנה ולומר דה"פ לא שיאמר כתוב על פנקסו כו' פי' שיטעון בספק ע"פ פנקסו שכתוב בו שח"ל שזה ל"מ עד שיטענו בברי וא"ל אתה אמרת לי ליתן לבנך ולפועליך וקמ"ל הרא"ש דז"א דא"כ לא הול"ל החנוני על פנקסו כיון שצריך לטעון ברי אלא מ"ש במשנה אלא אומר ליתן לבני ולפועלים ר"ל שאומר כך כתוב בפנקסי שאתה אמרת לי ליתן לבנך או לפועליך ומ"ש ברישא לא שיאמר לו כתוב על פנקסי ר"ל מ"ש שהחנוני נשבע ענ פנקסו לא בכל ענין נאמן החנוני על פנקסו שודאי אם ראה כתוב בפנקסו אתה ח"ל ר' זוז ל"מ ליטול ממנו בשבועתו אלא דוקא היכא שכתוב בו תן לבני או לפועלי כו' שלזה יש רגלים לדבר. והשתא א"ש ל' התשובה וה"ק מדקתני והחנוני על פנקסו כו' דתלה הדבר בפנקס ואם היה צריך לטעון ברי אפילו לא היה כתוב בו בפנקס אלא טוענו אתה אמרת לי ליתן ונתתי נמי הוי דינא הכי דהא מיירי כאן דאין הבע"ה מכחישו באמירתו לו אלא שהחנוני מחולק עם הפועלים וקיצר בלשונו משום דקאי אמ"ש והחנוני על פנקסו וכו' דבהאי וכו' רומז לכל הענין וכתב עליו דלא הו"ל לתלות זה בפנקס וק"ל:

ט

ונוטל. מב"ה בלא שבועה כו' ז"ל מ"ו ומ"ש לעיל [בס"ג] דהחנוני נשבע דוקא ונוטל אפילו מתו הפועלים היינו היכא דלא ברירא לן אי נתן לו כלום אבל הכא איירי כשידוע שנתן להם לפועלים אלא דלא ידיע כמה עכ"ל. ונראה דזה דוחק דהיכא נזכר דידוע שנתן להם. וגם הוא דוחק שידוע לו שנתן ולא ידע כמה. וגם דוחק למה כ"ר (בבע"ת) [והב"ת] בידע שנתן לו הא גם בלא ידוע שנתן לו דינו כן וכ"כ (צ"ל) [בפי'] ועיקר דינו כאן הוא זה דצריך ליתן לו ולא אמרי' דלא סמכה דעתו וכמ"ש בפרישה ל' ב"ת לכך נראה כמ"ש בפרישה:

יא

בע"ה שאמר לחנוני תן לי בדינר פירות כו' מקור דין זה הוא ממשנה וגמרא דר"פ כל הנשבעים ויש בפירושה שלשה שיטות. הא' שיטת רש"י. הב' שיטת הרי"ף ע"פ פי' הר"ן. הג' שיטת התו' והרא"ש ורבינו. והראב"ד יש לו בקצת דברים שיטה בפני עצמו אבל במקצת היא שיטת פירש"י וכמו שיתבאר בס"ד. ומפני שראיתי שכמה מעיינים שגו בפירושן וגם הרב הגדול המחבר ב"י כתב שדעת הרא"ש ורבינו הם כדעת הרי"ף והר"ן ושיש להתוס' שיטה אחרת ולעד"נ דז"א לכן אציע לפניך המשנה עם פירושיה ואפרשם לפי הנראה מוכרח לע"ד וה' יצילנו משגיאות. [ועיין ל' המשנה בב"ח] (וכן היא גירסת הרי"ף והרא"ש במשנה) וז"ל הגמרא תניא אר"י אימתי (פירש"י אימתי צריך ב"ה לישבע) בזמן שהפירות צבורין ומונחים ושניהן עוררין עליה אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המע"ה עכ"ל וכל זה הביא הרא"ש וסיים וכתב ע"ז ז"ל המע"ה ומודי ליה (נ"ל דצ"ל לי וכן הוא בתוס') רבנן דלא ישבע ב"ה והלכה כרבנן בצבורין ומונחין דישבע ב"ה עכ"ל הרא"ש ונראה דמדלא הוסיף הרא"ש על לשון המשנה והברייתא הנ"ל כ"א מלות הללו ש"מ דס"ל דדברי המשנה והברייתא נכתבי' כמשמעותן והיינו דרישא מיירי דב"ה נכנס לתוך החנות וא"ל לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו פי' מדדן לו והניחן לפניו בחנות כמשמעות סתם ל' ונתן לו וכמ"ש ר"י בברייתא הנ"ל פירושו שהן צבורין ומונחים לפניו פי' בתנות ותובע הדינר מב"ה וב"ה טוען שכבר נתן לו הדינר קודם שהניח הפירות לפניו ובזה בין ת"ק בין ר"י ס"ל דעדיפא טענתי' דב"ה דמסתמת אין דרך החנוני למדוד הפירות ולערם מתוך כלי המדידה ולהניחם לפני ב"ה אם לא שקבל הדינר אלא דת"ק ס"ל דב"ה צריך לישבע בנק"ח שכבר נתן לו הדינר הואיל והפירות אינם ברשות בע"ה לגמרי אלא מונחים עדיין בחנות ור"י ס"ל דאפילו שבועה בנק"ח א"צ דכיון דמדדן והניחן לפני בע"ה הו"ל כאילו הן בידו לגמרי וידו על העליונה וע"ז קאי הברייתא דקאמר ר' יהודה אימתי פליגי חכמים עלי ומצריכים שבועה בנק"ח בצבורין ומונחים פי' בחנות אבל הפשילן בקופתו לאחריו מודו ליה חכמים דהמע"ה וזהו שסיים הרא"ש ע"ז וכתב ז"ל ומודו ליה רבנן דלא ישבע בע"ה וק"ל ובסיפא דמתניתין איירי דהפירות הן עדיין ברשות החנוני לגמרי והב"ה נתן לחנוני הדינר וג"כ מיירי דלא נתנו לי' ממש תלא הניחו לפניו ומבקש ממנו בפנינו שיתן לו פירות בעד אותו דינר והחנוני משיבו שכבר נתן לו פירות בעד אותו הדינר ובזה טענת החנוני טובה דאין דרך הבע"ה להוציא הדינר (כ"כ) מרשותו להניחו לפני החנוני עד שימדוד לו הפירות ואז כשהפירות מדודין ועומדין בכליו של חנוני נותן הדינר לחנוני כדי שיתן הפירות מכליו לכליו דב"ה או יניחם לפניו בחנות והוא יקחם משם בתוך כליו ומ"מ כיון שאין הדינר ברשות החנוני עדיין לגמרי מש"ה צריך החנוני לישבע בנק"ח ליטול הדינר לרשותו לגמרי והפירות פשיטא דישארו בידו שהרי לא הוציאן עדוין מרשותו כלל ואפשר דבהא נמי פליג ר' יהודא וס"ל דהחנוני נוטל הדינר בלא שבועה בנק"ח כיון דטענתו טובה כמו ברישא בב"ה לענין הפירות ולא הוצרך המשנה לכתבו דמרישא נשמע לסיפא מיהו אפשר לחלק ולומר דדוקא ברישא פליג ר"י משום דסברא זו דאין דרך החנוני להוציא הפירות מרשותו עד שיקבל הדינר אלימא מסברא דאין דרך הבע"ה להוציא הדינר מתחת ידו וכ"כ הראב"ד ע"פ שיטת פירושו ז"ל ר' יודא פליג דוקא ברישא בחנוני שהוא תגר ובקי באומנתו ונזהר שלא יבא לידי הפסד ורבי יהודא לטעמיה דאמר אין לתגר אונאה מפני שהוא בקי משא"כ בע"ה עכ"ל ואיך שיהיה הלכה כת"ק דס"ל דכאן וכאן אין שומעים להן כ"א אחר שישבעו בנק"ח זהו נ"ל ביאור דברי הרא"ש והן הן דברי רבינו שבכאן וכמו שכתבתי בפרישה. אבל להרי"ף יש שטה אחרת בפירוש המשנה והברייתא מ"ל הרי"ף הא דאר"י אימתי בזמן שהפירות צבורין ומונחים בר"ה לאו אליבא דידיה בלחוד קאמר אלא בין אליבא דידיה בין אליבא דרבנן האי דינא דאפליגי ביה (ור"ל בסיפא דפליגי בה לחוד דת"ק ס"ל דהחנוני נשבע ונוטל הדינר ומעכב גם הפירות בידו ור"י ס"ל דבע"ה נשבע ונוטל הפירות כמו ברישא וכאשר יתבאר בסמוך) בזמן שהפירות צבורין ומונחין בר"ה הוא דאפליגי ביה אבל אם השפילן בקופתו לאחריו המע"ה לד"ה בין לר"י בין לרבנן דקיי"ל כל היכא דאר"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ולפום הדין פירושו הא דאר"י כל שהפירות בידו ידו על העליונה אבע"ה קאי דקסבר ר"י דבתרי בבי ישבע בע"ה כדקסבר בשולחני (פי' בבבא שאח"ו שם במשנה) עכ"ל הרי לפנינו דהרי"ף פי' דרישא וסיפא דמתניתין מיירי דהפירות אינן ברשות החנוני אלא מונחים בר"ה ונראה מלשונו דגריס בברייתא בהדיא שצבורין ומונחין בר"ה והברייתא אסיפא קאי לפי' הרי"ף וכ"כ הר"ן שם לפי מ"ש הרי"ף כולי מתני' מיתוקמא כשהפירות מונחין בר"ה וכדתניא בברייתא וישבע ב"ה דקתני היינו שהוא נשבע ונוטל את הפירית שמונחים בר"ה וה"ט דשדיוה רבנן נשבועה אבע"ה ולא אחנוני משום דטענת ב"ה מעליא דחנוני גופיה מודה שמכר לו הפירות ואינו תובע ממנו אלא דמיהן ומש"ה ב"ה נשבע ונוטל ולא חנוני ובתר הכי אמר נתן לו את הדינר וא"ל תן לי את הפירות וא"ל נתתים לך והולכתם לתוך ביתך פי' שהחנוני טוען שהמעשה שהיה כך היה שבא אליו הב"ה ואין בידו דינר וא"ל תן לי בדינר פירות ועכשיו אביא לך הדינר ונתן לו את הפירות והוליכם לתוך ביתו ואח"כ חזר אליו ופרע לו את הדינר ובע"ה טוען לא כי אלא קודם שנתתי לך הדינר לא לקחתי פירות מעולם ולא נתתי לך הדינר אלא בשביל אלו הפירות שהן בר"ה וקאמר ת"ק דישבע חנוני שלא נתן ב"ה הדינר אלא בשביל הפירות שלקח כבר והוליכם לתוך ביתו ונוטל החנוני אלו הפירות שהם בר"ה משום דטענתו דחנוני מעליא טפי דהרי לכי טענתו אין לב"ה בהן שום דררא דממונא והב"ה מודה לחנוני שהן שלו אלא שנתן לו הדינר בשבילן ופליג ר"י בסיפא ואמר דכי היכי דברישא נשבע ב"ה ונוטל ה"נ בסיפא לפי שאין דרך חנוני להניח פירותיו בר"ה עד שימכרו וכיון שמצאנו אותן בר"ה ודחי בע"ה זה קנה אותם ומאי דקאמר כל שהפירות בידו אע"פ שאינם בידו ממש מ"מ כיון דאין דרך להניחם בר"ה בידו מקרי והמע"ה שהזכיר ר"י באם הפשילן לאחוריו היינו לומר שאין כאן שבועת המשנה ומיהו היסת איכא לבתר דאתקנה ר"נ עכ"ל הר"ן וכלל דבריו הוא דלחכמים ברישא ב"ה נשבע ונוטל ובסיפא החנוני נשבע ונוטל ולר"י בין ברישא בין בסיפא ב"ה נשבע ונוטל הפירות ובמפשילן לאחוריו בין לחכמים בין לר"י ב"ה נוטל בלא שבועת המשנה. וכ' הב"י דגם הרא"ש ורבינו ס"ל כפירוש הרי"ף אבל לעד"נ דא"א לפרש כן דעת הרא"ש מכח שתי הוכחות גדולות ודברי רבינו א"א לפרש כן מכח ד' הוכחות וכאשר אבאר. ושתי הוכחות דהרא"ש הן אלו דלהרי"ף והר"ן כיון דל"פ אלא בסיפא דרבנן סברי דהחנוני נשבע ונוטל ור"י ס"ל ב"ה נשבע ונוטל אבל עכ"פ תרווייהו ס"ל דאין א' מהן נוטל בלא שבועה וע"ז קאמר ר"י אימתי אנו אומרים דאין א' מהן נוטל בלא שבועה היינו דוקא בצבורים ומונחים בר"ה אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המע"ה לד"ה (א"נ) [א"כ] ק' למה כתב הרא"ש ומודו ליה רבנן דלא ישבע ב"ה כו' מאי הודאה היא מדרבנן לר"י בזה הא במונחים תרווייהו מצרכי שבועה ובמפשילן תרווייהו ס"ל דנוטל ב"ה בלא שבועה והול"ל אבל במפשילן לכ"ע פטור הבע"ה בלא שבועה ועוד מדכתב הרא"ש דהלכה כחכמים בצבורין ומונחים דישבע ב"ה ואי כהרי"ף ס"ל דישבע חנוני מיבעי ליה דהא פלוגתת ר"י עם רבנן היא אשבועת חנוני דבסיפא אבל בשבועת ב"ה דברישא ליכא פלוגתא ולא שייך למפסק ביה הלכתא ועוד דא"כ לא הו"ל להרא"ש לסתום את דבריו אלא לפרש. והד' הוכחות מדברי רבי' הן אלו הא דהרי"ף והר"ן כל פירושן תלוי במה דהפירות מונחים בר"ה ורבינו לא הזכיר ר"ה ואדרבה בת' והניחם לפניו בחנות ודוחק לומר דר"ל שהוא עומד בחנות והניחן לפניו חוץ לחנות קאמר וכן בסמוך כתב ונתנו לפני החנוני משמע בחנות ולא בר"ה. השני דהר"ן פי' טעם דרישא דבע"ה נשבע ונוטל כיון דהחנוני מודה שמכר לב"ה הפירות ורבי' מפרש הטעם משום דאין דרך החנוני להוציא הפירות מרשותו עד שיקבל מעותיו והר"ן ג"כ א"א לפרשו כן דא"כ אין טעם לרבנן בסיפא דס"ל דחנוני נשבע ונוטל כיון דחזקה הוא דאין חנוני מוציא תדע לך דהרי ה"ט דר"י דפליג בסיפא וס"ל דב"ה נשבע ונוטל כמו ברישא כמ"ש הר"ן אבל לפי מה שכתבתי בפירוש דברי רבינו דבסיפא איירי דלא הוציא החנוני הפירות מתחת ידו א"ש דפי' נשבע ונוטל דסיפא קאי אדינר ולא אפירות כמ"ש והג' דהר"ן פי' נשבע ונוטל דסיפא נמי אפירות ורבי' מפרשו אדינר. הד' דלפי' הר"ן מיירי בסיפא שכבר נתן הב"ה הדינר ליד החנוני ורבינו כתב בהדיא שמיירי שהניח הדינר בחנות לפני החנוני. אלא מחוורתא דפי' הרא"ש ורבינו הוא כמ"ש לעיל ובזה מדוקדקים דברי הרא"ש ורבינו וק"ל. ואף שהב"י כתב דמ"ש הרא"ש ומודי ליה חכמים ל"ד קאמר ואשגרת לישן הוא אני אומר דלא היה ק' לב"י מה שהקשיתי דא"כ לא היה מעלה על דעתו לפרש ולכתוב דהרא"ש ס"ל כהרי"ף וכ"ש במ"ש דרבינו ס"ל כפירוש הר"ן וזה נתבאר ביטולו מכל הני הוכחות הנ"ל. וגם ר"י נ"ג אזיל בשיטתו וידוע שתלמידו של הרא"ש היה ודבריו כדברי הרא"ש וגם בקיצור פסקי הרא"ש כתב כשיטתם לכן העיקר כמ"ש וגם מדברי התוספות מוכח דפירשו השיטה כמ"ש בשם הרא"ש ורבינו דאזלי בשיטתייהו כדרכם על הרוב בסוגיית התלמוד ודיניו כי התוס' דף מ"ח בד"ה נשבע בע"ה כו' כתבו מתחלה דהך שבועה מיירי בהיסת (וכמ"ש רש"י שאכתוב בסמוך) ואח"כ כתבו ז"ל ועוד מפרש ר"ת דאיירי ברישא שמודד החנוני הפירות לכלים של ב"ה ועודם ברשות החנוני ובסיפא נתן בע"ה דינר בחנות ועדיין לא נטלו החנוני והוי חידוש שנוטלין בשבועה וכולה מתני' איירי בנשבעין ונוטלים כו' וטעמא דנשבעים ונוטלין הואיל ויצאו קצת מחזקת שכנגדו וטעמא דר"י דאין חנוני מודד פירות אא"כ קיבל הדינר ולוקח בע"ה בלא שבועה וכן בנתן לו דינר בסיפא אר"י שצריך ליתן לו הפירות דדרכו ליקח דינר ולמדוד לו הפירות דמיירי בחנוני שאינו מקיף ולפ"ז ה"פ דהברייתא אימתי נחלקו חכמים עלי בזמן שהן צבורין כו' וק' דהאי אימתי לא הוי כשאר אימתי דעלמא עכ"ל הרי לפנינו דכתבו דרישא מיירי שהפירות עדיין ברשות חנוני ולא כמ"ש הרי"ף שהן בר"ה וגם כתבו דאימתי דאר"י ר"ל דפליג על חכמים ומש"ה כתבו דאינו כשאר אימתי וכל זה הוא כשיטת כי' הרא"ש הנ"ל ולא כשיטת פי' הרי"ף והר"ן ואף דכתבו התוס' ז"ל וכן בנתן לו דינר בסיפא אר"י שצריך ליתן לו הפירות דמשמע דמפרש ר"ת דגם הסיפא מיירי כשהוציא החנוני הפירות חוץ לרשותו ופליג ר"י אף בסיפא את"ק נראה דכ"כ כיון דרבינו הקדוש סידר דברי ר"י אחר בבא השניה משמע דחולק ר"י ג"כ עליה ועוד מדלא התחיל בסיפא ענין בפני עצמו לומר לא היו הפירות מונחים לפניו והבע"ה אומר תן לי את הפירות כו' משמע דגם הסיפא אדלעיל מיניה קאי דהפירות מונחים לפניו בחנות אלא דברישא דמודה החנוני שפירות הללו מדדן והניחן לפניו בשביל זה הבע"ה שקנאם ממנו אלא שלא נתן לו עדיין הדינר מש"ה ס"ל לת"ק דנשבע הבע"ה ונוטל משא"כ בסיכא דמודה בע"ה שדינר זה הניח וטוען שהפירות הללו החנוני הניחן לפניו בשביל המקח אלא שעדיין לא נתן לידו הפירות והחנוני טוען שכבר מסר לידו הפירות ופירות הללו לא בשבילו הניחן לפניו בחנות ובע"ה הוא בא להוציא הפירות מיד החנוני מש"ה ס"ל לת"ק דהחנוני נשבע ונפטר מהפירות שמודה בו הבע"ה שהניחן בשביל המקח ור"י ס"ל בשניהם כיון שכבר הפירות מונחים בחנות ויצאו קצת מרשות החנוני מש"ה הבע"ה נוטל בלא שבועה ונראה דגם הרא"ש ורבינו ס"ל שדינם כן גם בסיפא לת"ק וכדברי ר"ת אלא שמחולקים עם ר"ת בפי' המשנה וק"ל. והשתא א"ש דהרא"ש ורבי' נמשכו אחריו כדרכן בכל מקום ואף שלפי הנראה הם מחולקים במה שר"ת מפרשו דמיירי במדדם לכליו של בע"ה ורבי' סתם וכתב והניחם לפניו בחנות נראה דס"ל לרבי' דמ"ש התוס' ומדדם לתוך כליו של בעל הבית ל"ד אלא ה"ה במדדם והניחם בחנות לפני בע"ה ומטעם דאין דרך חנוני למדוד ולהניחם לפני בע"ה אפילו בחנות אם לא שקבל כבר המעות דומיא דסיפא כשנתן בע"ה הדינר לפני החנוני דהיינו בחנות ולא כתבו מדדן בכליו דבע"ה אלא לרבותא דאע"ג דמדדן לתוך כליו אפ"ה צריך שבועת המשנה כדי ליטול עד שיפשילן לאחוריו בתוך כליו ודקדק כן מל' ר"י דברייתא דקאמר אימתי כו' עד אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המע"ה דמוכח מיניה דמ"ש ברישא צבורין ומונחים מיירי אפילו במונחים בתוך כליו דבע"ה כל זמן שלא הפשילן גם כן לאחוריו צריך שבועה כדי ליטול ומ"מ מדנקט ברישא סתם שהם צבורין ומונחים ולא כתב בתוך כליו ש"מ דלא בעינן שיהיו מונחים בתוך כליו אלא לעולם בעינן שבועה ונוטל בשבועה ומש"ה קיצר רבי' ג"כ ולא הזכיר שמדדם בתוך כליו או לא. והרי לפנינו ב' שיטות בפי' סוגיא ז'. ועוד יש בה שלישיה והיא שיטת רש"י ואציגה לפניך בביאור לשונה וכדי ללמוד ממנה למקומות אחרים ובפרט למ"ש לעיל בדרישה בר"ס ע"ד והוא זה כי שם אמ"ש המשנה ישבע בע"ה שנתן לו הדינר פירש"י ז"ל ישבע בע"ה שבועת היסת ובגמרא דף מ"ח אדברי ר"י שבברייתא דלשם שאמר אימתי כו' פירש"י אימתי צריך בע"ה שבועה בזמן שהן צבורין ומונחים כר עכ"ל ומדלא כתב רש"י אימתי פליגי רבנן עליה ומצרכי שבועה לבע"ה בזמן כו' כמ"ש התוס' שם וגם הרא"ש הנ"ל מוכח מזה דרש"י ס"ל דפלוגתא דת"ק ור"י היא כשהבע"ה הפשיל הפירות בקופתו לאחוריו ור"י בא ליתן טעם לדבריו למה חלק את"ק וס"ל דמי שהפירות בידו ישלם בלא שבועה וע"ז אומר אימתי הזקיקו חז"ל לבע"ה לישבע וליטול היינו דוקא כשהפירות צבורין ומונחים לפניהן אבל כעין נדון דידן דפליגי כשהבע"ה כבר נתן הפירות לכליו והפשילן לאחוריו לא אמרו דצריך שבועה אלא נוטלן בלא שבועה ומש"ה נמי פירש"י דגם לת"ק א"צ שבועה בנק"ח דלא נתקנה אלא להנשבעין ונוטלין וזה נשבע ונפטר כיון שכבר מופשלים בכליו לאחוריו ור"י פליג וס"ל דאפי' היסת א"צ לישבע בכה"ג וכן מוכח נמי מלשון התוס' שם דכתבו אשיטת פי' רש"י ז"ל דר"ת מפרשה דאיירי ברישא שמדד החנוני הפירות לכליו של בע"ה ועודם ברשות החנוני כו' ור"ל לאפוקי מפירש"י דמיירי שלקחן הבע"ה בכליו מרשות החנוני והפשילן לאחוריו וק"ל וע"ש בתוס' שהקשו על פירש"י ז"ל וק' הא שבועת היסת עדיין לא נתקנה אלא בימי ר"נ וי"ל דמיירי כגון שלא נתן לו עתה כלום אומר כבר נתתיה לך קודם שנתת לי הפירות מקודם עכ"ל ונראה דר"ל דודאי אילו הוי אמר נתתי לך הדינר עתה מקודם שמדדת לי הפירות לא הוי צריך לישבע כלל קודם תקנת ר"נ דכיון דאין דרך החנוני להוציא הפירות מרשותו בלא נתינת דינר והוא אומר שנתן לו עתה הדינר מש"ה הבע"ה נאמן אבל כאן מיירי שהודה הבע"ה שלא נתן לו עתה בעד הפירות כלום אלא שאמר לו מקודם לכן נתתי לך וכה"ג גם בימי המשנה ס"ל לת"ק דחייב שבועה לישבע וליפטר דהיינו שם היסת וזה כתבו התוס' לפי דברי רש"י ומסקי וכתבו שם דלפירש"י א"ש ל' אימתי דאר"י דהוי כשאר אימתי דעלמא דקאי אמ"ש ת"ק והכי נמי אתי לפרושי דדברי ת"ק אינן אמורין אלא כשצבורין ומונחין כו' וכמ"ש מה שאין כן לפי' התוס' דלא בא אלא לומר דהת"ק לא בכל ענין פליג עליה דר"י וק"ל. ורי"ף שכתב אהאי אימתי דהברייתא ולשון האי אימתי דאר"י לאו אליביה דידיה בלחוד קאמר ר"ל לאפוקי מפירש"י דפי' דבאימתי זה בא ר"י ליתן טעם לדבריו לאפוקי מדת"ק וכנ"ל והרי"ף ס"ל דאתרווייהו קאי וכמ"ש לעיל וק"ל. ודע דגם הראב"ד אזיל בשיטת פירש"י וכמ"ש הר"ן שם בשמו דפי' ג"כ רישא דמתני' במדד החנוני הפירות ונתנן בקופת והפשילן לאחוריו ואפ"ה ס"ל לת"ק דבע"ה צריך לישבע ולהפטר אע"ג דבעלמא כה"ג פטור קודם תקנת ר"נ שאני הכא הואיל ולא הסכים בע"ה להוליכן לביתו ובעודם בחנות היה טענתו עמו מש"ה תקנו חכמים שבועה בזה אבל סיפא דמתני' אינו מפרש כרש"י ע"ש בר"ן שכתב כל פירושו בביאור ואף שלכאורה יש נ"מ בינייהו לדינא מ"מ כיון דלת"ק דקיי"ל כוותיה ליכא נ"מ גדולה בינייהו לדינא לא רציתי להאריך בהעתקתו והרוצה לעמוד על דבריו יעיין בדברי הר"ן ולא כתבתי זה אלא ללמוד ממנו דגם בימי חכמי המשנה ס"ל לרש"י ולהראב"ד דנשבעים היסת לפעמים לכל חד לפי סברתו ודוק היטב ותמצא כדברי:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.