פתחי תשובה/חושן משפט/צא
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) הלויני מנה. עבה"ט ועיין בת' בית אפרים חח"מ סי' י"א בראובן שאמר לשמעון שיקח אצלו מעות בהלואתו ולא פירש סכום כמה ואמר שישלח משרתו עמו שיקח המעות וכן נעשה ובא המשרת והביא ללוה ק' זהובים שמסר לו המלוה ושוב בא המלוה ואמר שנתן להמשרת מאה וחמשים זהובים והמשרת מכחישו ואומר שלא קיבל ממנו רק ק' זהובים מה דינו. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו דאין ללמוד דין זה ממ"ש בש"ע סי' קכ"א סי"ב לוי שבא בשליחות ראובן כו' והוא ל' הרמב"ם ופירשו הב"י (והובא בבאר הגולה שם) דמיירי בראובן ששלח ללות משמעון כו' ראובן נשבע ש"ד כו'. והש"ך שם ס"ל דא"צ רק קב"ח ונימא דה"נ הדין כן שישבע הלוה (או יקב"ח לדעת הש"ך) שלא הביא לו רק ק'. דז"א דלא דמי כלל דהתם מיירי שראובן טוען שלא שלחו ללות רק כ' וא"כ לא איכפת ליה במה שנטל השליח יותר משא"כ הכא שלא נתן קצבה כמה ילוה ולכן כתב התם שישבע (או יקב"ח לפי' הש"ך) שלא שלחו ללות רק נ' משום דאם היה מודה ששלחו ללות נ' אף שישבע שקיבל משלוחו רק כ' לא נפטר בזה כיון שהרשה שיתן לשלוחו נ' וזה טוען ברי שנתן לו הרי הוא מתחייב אף שהשליח מעל בשליחותו ולא נתן לו רק כ' וכן נרא' ממ"ש הש"ך שם שאם שמעון טוען ברי ששלחו ללות נ' ישבע ראובן ש"ד כו' מבואר דבהך ברי לחוד ששלחו נ' מתחייב ראובן בדין מוב"מ אף שאין שמעון יכול לטעון ברי שנתן לראובן נ' כו' (עמ"ש לקמן סי' קכ"א סי"ב סק"ו) וגם אין ראיה משם דנימא דהכא כיון שהלוה מודה שעשאו שליח באין קצבה והרשה למלוה ליתן לשליחו כמה שירצה יתחייב בכל מה שיאמר המלוה שנתן לשלוחו דשאני התם דמיירו שהשליח מסייע להתובע ואומר שקיבל נ' משא"כ הכא כו': (שם הל' מגומגם קצת וצריך תיקון) ולכאורה דין זה דמי לחנוני על פנקסו באמר לחנוני תן לבני כו' ומבואר בפוסקים דאף אם אין חייב לשלם לבנו כלום מ"מ כיון שצוה לחנוני לתת לו והחנוני אומר שכן עשה הוא נשבע ונוטל כו' אך באמת נראה דכאן גרע מחנוני רק כאן הוי טענת הלוה כא"י אם הלויתני דהנה דעת הר"י בן פלט שבבעה"ת הביאו הש"ך סקי"ב שכתב בטעמא דחנוני נשבע ונוטל ולא הוי כמנה לי בידך והלה אומר א"י דקי"ל דפטור דאוקי ממונא בחזקת מאריה דשאני הכא דאיכ' נמי חזקה שליח עושה שליחותו ומדחיא לחזקת ממונא כו' ולכאורה תמוה כמו שתמה בתומים דהא קי"ל דחזקה שליח עושה שליחותו לא אמרינן לקולא בשל תורה וגם לא אמרינן הכי כשהשליח נוגע בדבר שבממון כו' אך נראה דודאי לא מסתבר שנאמר חזקה שליח עושה שליחותו וחזקה שכבר נתן החנוני לבנו או לפועלים כאשר צוהו רק אנן הכי קאמרי' כיון דהבעה"ב צוהו ליתן ועשאו שליח לעשות כן וסמך על אמונתו בזה מתחלה ע"ז שישלים חפצו ונשתעבד לו מיד מה שא"כ בלוה ששלח ללות ממלוה וכתב לו או הרשהו בע"פ שיתן לזה אין על המלוה שם שליח רק הוא מורשה מאתו ליתן זה כו'. וכיון שאינו שלוחי של הלוה נראה דאין כאן לא דינא ולא תקנתא ושפיר הוי טענת הלוה א"י אם נתחייבתי כו' (שהאריך יותר בזה להסביר בטוב והביא ראיה לחילוק זה) וגם נראה דהתם גבי חנוני טענת בעה"ב הוא טענת שמא והחנוני טוען ברי ובכה"ג דהאי ידע והאי דלא ידע משתבע האי דידע ושקיל ואף על גב דמצי הבעה"ב לומר הפועלים מהימני לי ואני טוען ברי על פיהם לאו כל כמיניה כמבואר בסי' ע"ה שאין טענת ברי על פי אחר היכא שהאחר נוגע ודי בזה שאנו מצרפים טענת הפועלים לחייב החנוני שבועה וכן להיפך מועיל ברי של החנוני לחייב הפועלים שבועה אף על פי שהחנוני נוגע אבל בלוה ששלח שליח למלוה אין השליח שאומר שלא נתן מחשב נוגע דהא אית ליה מגו דאמר נתתים ללוה יכול לומר לא לקחתי מהמלוה ואף דהשתא דתיקנו היסת לא חשיב עד מטעם שהוא עד הצריך שבועה מ"מ נוגע לא מקרי לפסול ברי שלו דהא בין כך ובין כך יצטרך לישבע ואם כן שפיר יכול הלוה לטעון ברי ע"פ שלוחו ובכה"ג שיש לחשוב טענת הנתבע לטענת ברי אע"פ שהוא אחר נראה דלא תיקנו ולא מבעיא להר"י בן פלט שכל יסוד דין חנוני הוא מחמת ברי ושמא ונגד חזקה דממונא איכא חזקה דשליח עושה שליחותו אלא אפילו להרמב"ן דמה שנשבע נוטל הוא מצד התקנה מכל מקום נראה דהבו דלא לוסיף עלה כו': ועוד נלע"ד דכאן לא שייך לומר שהמלוה ישבע ויטול מטעם חזקה שליח עושה שליחותו שנעשה שלוחו של הלוה למסור ליד שלוחו דזיל בתר אפכא שהרי השליח שעשה המלוה לקבל המעות ולמסור לידו אומר שלא נטל ממנו ולא מסר ליד הלוה ואם איתא שנטל ממנו אית לן למימר חזק' שליח עושה שליחותו שהיה מוסר המעות ליד הלוה כו' ואם כן הדרינן לדינא דא"י אם נתחייבתי לך פטור. ועוד נראה דע"כ לא שייך חזקה שליח כו' אלא היכא שהבעה"ב נתן קצבה שיתן לו כו"כ או שתלה הדבר במאמר הפועלים שיתן להם מה שיצטרכו כו' ואיכא למימר נמי הכי במוציא הוצאות על נכסי חבירו שהרשהו צהוציא מה שיצטרכו הנכסים כו' אבל היכא שתלה הדבר ברצון השליח שאמר לו תן לפלוני עבורי כמה שתרצה או כמה שיש בידך וכל כה"ג פשיטא דלית דין ולית דייי שיאמר שיש בזה חזקה שליח כו' להאמינו שנתן כפי מאמרו ויהיה נשבע ונוטל כשהשליח מכחישו דמה חזקה יש כאן שנתן כ"כ דהא ברצון עצמו תליא מלתא ולא רצה יותר או לא היה לו יותר וזה מבואר להדיא בל' בעה"ת שכתוב הואיל ותלה הדבר במאמר הפועלים ושמע החנוני וקיבל כו' מבואר שאילו תלה ברצון החנוני ולא קצב מה שיתן לא שייך בזה חזקה כו' ואם כן לא מבעיא להר"י בן פלאט שבבעה"ת שהסכים עמו הש"ך דטעמא דחנוני מדינא שקיל בלא שבועה משום חזקה כו' אם כן בהא ליכא חזקה כלל אלא אפילו להרמב"ן ודעימיה דגבי חנוני תקנתא היא כבר כתבתי דגם להרמב"ן טעמא דתקנתא משום חזקה כו' ואם כן הבו דלא לוסיף עלה דבמקום דלא שייך חזקה זו ליכא תקנתא כלל ואפילו תימא דלהרמב"ן אין טעם התקנה משום חזקה מ"מ ברור דלא תיקנו כ"א במקום שנעשה שלוחו ליתן וכלישנא דהש"ס אנא שליחותא דידך עבידנא כו' אבל היכא שלא נעשה שלוחו אף על פי שנתן לו רשות ליתן לזה מ"מ כיון שא"י לתבעו שעשה זה בשליחותו ונתחייב מיד כשנעשה שלוחו לא תיקנו וחזרנו לדין תורה ששורת הדין שילך בפחי נפש כדין האומר א"י אם נתחייבתי לך כו' עכת"ד ע"ש עוד באריכות:
(ב) והפועלים נשבעים לבה"ב. ע' בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב סימן י"ז שנשאל במעשה שהיו קהל חייבים שכירות לחזן ונתנו לו כתב להנאמן שהיה בידו מעות הקהל שישלם להחזן סך כך וכך ואחר זה מת הנאמן ומצאו בפנקסו כתוב שנתן להחזן ע"פ פקודת הקהל סך הנ"ל וגוף כתב הקהל עדיין ביד החזן אך נכתב שובר עליו איך שקיבל החזן סך הנ"ל מיד הנאמן ועתה טוען החזן שמתחלה רצה הנאמן לשלם לו וכתב קבלה על הכתב ושוב דחה אותו מיום ליום והחזיר לו הכתב וכן העידה אשת הנאמן שאמת הדבר שהחזיר בעלה לידו הכתב ועתה תובע החזן השכירות מן הקהל והקהל משיבים אנחנו פטורים ומסולקים כיון שכבר נכתב שובר עליו כתבנו סדין עם מי והשיב שדין זה הוא ממש דין המבואר בח"מ סי' צ"א ס"ג בחנוני ופועלים דאם שלא במעמ"ש המחם אצל חנוני נשבע חנוני כו' והפועלים נשבעים כו' ואם כן בנ"ד שלא היה במע"ש נשבע הפועל שהוא הש"ץ שלא קיבל מהנאמן ונוטל מבעה"ב שהוא הקהל וגדולה מזו נראה שאף אם היה במעמ"ש והיה הנאמן חי וטען שפרע להש"ץ והש"ץ מכחישו היה הש"ץ נאמן כיון שהכתב של הקהל עם השובר בידו ותלמוד ערוך הוא סופ"ק דב"מ ובח"מ סי' ס"ה סעיף י"ח בשובר היוצא מתחת יד מלוה כו' דמבואר שם דאינו כלום לגרוע כח השטר אפילו אם הוא כתב יד הלוה (קצת תימה שלא הזכיר דברי הש"ך ס"ק נ"ב שחולק וס"ל דבכת"י הלוה השובר כשר אך ע' בתומים שם) וה"נ האי כתב מן הקהל שציוו להלוה שלהם ליתן ליד הש"ץ הוי כשובר שנמצא ביד המלוה כיון שעדיין הוא ביד הש"ץ כו' וק"ו בנ"ד שאין הנאמן טוען ברי שנתן ליד הש"ץ אף שמצאו כתוב בפנקסו מ"מ אין זה כטענת ודאי די"ל האמת כן הוא כדברי הש"ץ דמתחל' מסר לידו השובר והאמין לו שישלם לזמן מועט וכתב בפנקסו כן ואחר שהיה דוחה להש"ץ מיום ליום החזיר לידו השובר הנ"ל ובפרטות שגם אשת הנאמן מעידה על זה ואף שאשתו אינה נאמנת כמ"ש לעיל ס"א בהגה מ"מ אומדן דעת הוא שאמת הדבר ודומה לזה השיב הרא"ש הביאו הטור סי' ס"ה לענין שטר הנאבד כו' ה"נ ידים מוכיחות שלא פרע הנאמן כיון דכתב שובר ביד הש"ץ ואף היכי דליכא אומדנא והחנוני טוען ברי שנתן להפועל דעת י"א שאין הפועל נשבע רק היסת ק"ו בנ"ד שאין החנוני טוען ברי ושובר ביד הפועל וגם אשת הנאמן מסייעת להש"ץ שאין להקהל על הש"ץ אלא שבועת היסת שלא קיבל מיד הנאמן וישלמו לו השכירות עכ"ד ע"ש עוד בענין אם הקהל יכולים לגבות מיתמי הנאמן ויובא לקמן סי' ק"ח ס"ד סק"ה:
(ג) מי שהוציא הוצאות כו'. עיין בת' חוט השני סימן ל"ח אודות שמעון שהיה לו חוב אצל עו"ג והחוב נכתב על שם ראובן וביקש מראובן שילך לדון עם העו"ג על הוצאותיו ונתרצה ראובן וירד לדין והוציא הוצאות רבות יובא החוב לידי פרעון ובכלל ההוצאות מראה ראובן מה שאחד מן העירונים שהיה מן הפשרנים היה חייב לו לעצמו איזה סך ובשביל שטרח בדבר אינו פורע לו וטוען שמעון שאינו מחוייב ליתן מה שהעירון מעכב משלו כדין. ילך ויתבע את העירון וגם טוען שהעירון אמר שהוא מעכב בשביל שהי' עושה לו טובות הרבה בכל השנה והביא ע"א שאמר העירון כן וראובן משיב שהעירון עיכב רק בשביל מה שעשה טובה בחוב זה והשיב על זה וז"ל ובדבר ההוצאה דבר פשוט הוא שאין ראובן מחוייב להקניט את העירון ודבר זה מפורש בת' הרא"ש שהובא בב"י סי' קע"ו מחודש מ"ז (ובש"ע שם סעיף מ"ז) ואילו לא היה שוה בכדי ההוצאה והיה לראובן טובות אחרות מן העירון בשביל ההוצאה ההיא היו שמין שיעור ההטבה כמבואר באותה תשובה אך כיון שטוען ראובן ברי שהעירון עיכב לו בשביל חוב זה יקבל עליו ראובן בחרם שבן הוא ודברי העד לא מעלין ולא מורידין כי אולי העירון כיחש לו עכ"ל ולע"ד צ"ע מה שיראה מדבריו דשמעון מחוייב ליתן כפי כל החוב שהיה לראובן אצל העירון ובאמת נראה דיש לשום החוב כפי שווי לפי נכסי העירון ואלמותו עיין לעיל סימן ס"ו סמ"א וכזה יתן לו. וגם מ"ש כיון שטוען ראובן ברי יקבל עליו ראובן בחרם שכן הוא לכאורה נראה דצריך לישבע על זה וצריך עיון:
(ד) נשבע התובע. ע' בת' חתם סופר חח"מ סימן ע"ח אודות אחד שהיה פרנס הקהלה ע"פ המלך והוציא הוצאות לצרכי הצבור ועתה אחר זמן רב שכבר ירד מהתמנות שלו תבע מהקהל סך רב שעדיין מגיע לו מחמת הוצאות שהוציא עליהם ופסק הרב השואל מאחר שאין לו עדים שתבע כן בשעה שירד מהתמנות שלו אם כן אחר שכבר עבר זמן רב ולא הזכיר כלום אינו נאמן ואפי' בשבועה לא יטול והוא ז"ל השיב כי יפה דן ויפה הורה דאל"כ לא שבקת חיי כל מי שהיה עוסק ומוציא הוצאות על נכסי חבירו פ"א שוב לעולם יתבענו ויוציא ממונו בשבועתו ועיין ביו"ד סי' רנ"ז בט"ז סק"ד כו' אע"ג דהתם בלא שבועה והכא בשבועה פשוט שאין סברא לחלק אמנם אם זה שהי' פרנס טוען על אנשים ידועים שיודעים שהגיד ככה בשעת מעשה ישביעם היסת על חלקם המגיע לפרעון ההוא ואם ישבעו שלא ידעו מזה כלום פטורים גם הם ואמנם אם יעידו כדבריו אם הם שני עדים כשרים הם יתנו חלקם ומחייבים כל הקהל בעדותם אך אם ידע זה אנשים ידועים שיודעים מזה יכול להחרים בבה"כ על עדות וכשלא ימצא עדות נפטרו הקהל מטענותיו ע"ש. והנה מדבריו מבואר דפרנס הקהלה יש לו דין שאר מוציא הוצאות ברשות דצריך לישבע (מיהו י"ל דשאני נידון הנ"ל שנתמנה פרנס ע"פ המלך ולא ע"פ הצבור) אכן בת' עבודת הגרשוני סימן י"ט כתב על שם תשובת מהרי"ו סימן קע"ג דפרנס שנתמנה על הצבור מדעתם א"צ ליתן חשבון כיון דהימנוהו עלייהו (וכן מבואר ביו"ד סימן רנ"ז ס"ב בהג"ה שכתב שם וה"ה בכל ממונים על הצבור ע"ש) וכתב עליו דנ"ל דה"ה שנאמן בלא שבועה אפי' להוציא מן הקהל אם דרך הפרנס להלוות לכיס הקהל דהא מהרי"ו שם מביא ראיה מפ"ק דב"ב ת"ר אין מחשבין עם גבאי צדקה כו' אם כן הא ג"כ נאמן בלא שבועה אפי' להוציא מן הקהל כדאיתא במרדכי שם כו' (וביו"ד שם ס"ו) והטעם נ"ל אף דשארי מוציאין הוצאות ברשות אמרינן משתבע האי דידע מ"מ גבי ג"צ פרנס חששו אם צריכין שבועה ממנעו ולא עבדו כמ"ש גבי אפטרופוס שמינהו אבי יתומים (ע"ל סימן ר"צ סט"ז בהגה וצ"ע) לכן האמינום בלא שבועה ונ"ל דה"ה גובה מסים כיוצא בו אם נתמנה על הצבור מדעתם ודרך הגובה להלוות מכיסו נאמן בלא שבועה אפי' להוציא מן הקהל עכ"ד. וע"ש עוד אודות ראובן שהיה גובה מסים כמה שנים בעיר טבריא והיה המוציא והמביא דקהל הנ"ל ואחר כך נתגרש משם מחמת המושל ובקשו הקהל ממנו חשבון והביא ראובן פנקס כתוב בו יציאתו וקבלתו ונמצא איזה פרטי הוצאות באיזה דפים כתובים באמצע ובסופי שיטות גם הסך הכל הנרשם למטה בכל שולי הדפין הוא מכוון לאותן הכתובים באותו דף בראשי השיטות חוץ מאותן הוצאות הכתובים באמצע ובסופי השיטות הנ"ל והנה ראובן תובע מהקהל כמה מאות המגיעים לו ע"פ פנקס ההוא והקהל השיבו מאחר שנראים הדברים שראובן זייף אותן הוצאות הכתובי' באמצע השיטות גם הסך הכל מוכיח על זה ממילא אזדא נאמנתו ואבד חזקתו כו' וראובן מתרץ עצמו שזה היה לסיבה שלא היה מזומן אצלו הפנקס תמיד רק היה סגור בחדר הקהל כו' ושאל השואל מה דינם והשיב באורך שהדין עם הקהל דאע"ג דגובה מסים שנתמנה על פי הצבור מדעתם נאמן בלא שבועה אפי' להוציא כו' (כמ"ש לעיל) מכל מקום בנ"ד דאיתיילד ביה ריעותא בפנקסו אע"פ שהוא מתרץ ונותן אמתלא למה נשתנו זו מזו מ"מ מידי ריעותא לא נפק כי ודאי שערי תירוצים לא ננעלו ובפרטות מה שנמצא סך הכל של הדפים מכוון אל ההוצאות שנכתבו כסדרן הוא ריעותא גדולה א"כ י"ל אנן סהדי שאדעתא דהכי לא הימנוהו אותו הקהל עליהם ולע"ד זה דמיא למ"ש הטור בסימן ע"א סכ"ג בשם תשו' רבינו קלונימוס (בש"ע שם סי"ג) שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בדבר אחד ע"י עדים לא מהני ליה הנאמנות כו' והוח גם כן מטעם זה דאנן סהדי אילו הוה ידע הלוה שיהא המלוה מוחזק כפרן לא הוה יהיב ליה נאמנות והגם דשם נקט ע"י עדים לע"ד לאו דוקא הוא אלא אפי' אם הוחזק כפרן על ידי דבור מה שאנו מחזיקין אותו לכפרן מסתייע לבטל הנאמנות כו' והגם שיש מקום לבע"ד לחלוק ולומר שאין האמדנות בנ"ד עדיפי שיתבטל הנאמנות של הגובה על ידם כו' מ"מ י"ל אף אם יהיה כדבריו שהנאמנות שהאמין הלוה למלוה לא יתבטל אלא ע"י חזקה מעליא היינו משום שי"ל כי הלוה מקיים במלוה תומת ישרים תנחם כמ"ש בריש המפקיד אבל בנ"ד דליתא האי סברא אנו אומדין דעת הקהל אילו היו יודעים שום שמץ דבר בהגובה לא ביררו אותו להיות נאמן. כללא דמלתא נלע"ד שאין הגובה הנ"ל גובה כלום מן הקהל אפי' בשבועה לא מבעיא שכל ההוצאות שכתובות בפנקס שלא כסדרן פשיטא שאינו עולות לחשבון כלל אלא אפי' אם ימצא ע"פ החשבון של הוצאות שנכתבין בפנקס כסדרן עולות יתרות על הקבלות באופן שמגיע להגובה סך מה מן הקהל מ"מ אין הגובה מוציא מן הקהל כלום מכמה טעמים כו' עכ"ד עש"ב:
(ה) התובע ונוטל. עבה"ט עד וכתב עליו הש"ך דלא כוון יפה בתרתי כו' וע' בת' עבוה"ג סימן קי"ט ובתשובת בית אפרים חח"מ סימן י"א מ"ש בזה.
(ו) נשבע האי דידע. עי' בתשו' נחלת שבעה ח"ב סי' ס"ז:
(ז) ויש רגלים לדבר. עבה"ט מ"ש ומשמע דלא סמכינן כלל אפנקסו בזה וא"כ א"י להשביע כו' ובתומים מסיק דלענין דלהשביע כל הפנקס יש לו טענת ברי רק הכא שנוטל ע"פ פנקסו צריך רגלים לדבר וכתב שכן מורין כל בעלי הוראה ע"ש והביאו ג"כ בנה"מ:
(ח) רגלים לדבר עבה"ט עד מיהו כתב שם דהרא"ש לא מיירי אלא באדם שכותב עסקיו מיד בפנקס כו' ועי' בתשו' רע"ק איגר ס"ס ק"נ:
(ט) הוא אמת. עבה"ט שכתב וכל זה בפנקס המחייב א"ע אבל לא המחייב את חבירו כו' וכ"כ בת' נו"ב תניינא סימן ט"ו וכתב שם שאין חילוק בין פנקס לפנקס אפי' מה שקורין אצל הסוחרי' (הויבט בוך) שהוא מדקדק בו מאד שלא ירע אומנתו אין לו שום יתרון בדיני ישראל וזהו הפי' מה שאמרו בירושלמי על המשנה בפ' כל הנשבעין חנוני על פנקסו לא במקיף אמרו כו' וכן מבואר בתשובת הרא"ש כלל פ"ו ע"ש:
(י) נשבע בעה"ב. עבה"ט וע' בקצה"ח ובנה"מ מזה וע' בתשובת בית אפרים חח"מ סי' י"א מ"ש בזה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |