אורים/חושן משפט/צא

אורים ‏ חושן משפט צא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) תן לפועלי סלע. וה"ה באומר תן לזה מתנה באופן שאם לא היה נותנו אינו מחויב ליתנו וזה המקבל אמר לא נתן לי חנוני חייב חנוני לישבע בנק"ח וליטול אע"פ דאין בעה"ב משלם רק תשלו' אחד מ"מ הבעה"ב מפסיד דאם לא נתן החנוני אין עליו חיוב כלל ולכך ישבע סמ"ע וש"ך:

(ב) והוא מודה וכו'. ואם מודה במקצת עיין לקמן סעיף ו':

(ג) שניהם נשבעים. אע"ג דאחד בא בבירור לידי ש"ש מ"מ ראו חכמים לתקן כן כי כל אחד צועק החנוני אמר למה לא אמרת לי ליתנו בעדים והפועלים אומרי' מה לנו בחנוני אתה נתחייב לנו בשכרנו ושישלם בעה"ב בלי שבועה כלל יהיה הבעה"ב צועק ככרוכיא לכך תקנו ששניהם ישבעו סמ"ע וגמרא ואפשר שאין כאן ש"ש דאולי החנוני אומר אמת רק בעה"ב חייב לפועלים ממ"א ולכך אומרי' לא נטלנו פירושו על שכירות כי מה שנטלנו שלנו הוא מקדם ואין כאן שבועת שקר בבירור:

(ד) נשבעים. ואם אחד מהם החנוני או הפועלים גוי כתב הש"ך דהישראל נשבע ונוטל ועיין תומים דכתבתי דאם חנוני גוי והפועלים הישראלים נוטלים בלי שבועה ואפי' היסת ליכא אבל אם הפועל גוי י"ל כמ"ש הש"ך דאין החנוני ישראל נוטל אלא בשבועה ע"ש מ"ש בצ"ע:

(ה) בפני חבירו. ואם נשבע שלא בפני חבירו דעת הב"ח דא"צ לחזור ולישבע והש"ך חוכך בו ובזו ג"כ נראה לחלק כמ"ש מקדם בין חנוני לפועל דפועל אין צריך לישבע שנית משא"כ חנוני:

(ו) חנוני בפני פועלים. החנוני צריך לישבע ראשון דחיובו דפועלים יותר ברור וא"כ כל כמה דלא נשבע חנוני אין כאן חיוב שבועה על הפועלים ש"ך ונכון:

(ז) בדאיתנהו לתרווייהו. דאל"כ יטעון אני אשבע הביאו ואשבע בפניו וכי אני צריך להמתין יום בואו ומיירי דהיו מתחלה מכחישין זה את זה בב"ד דנתחייבו שבועה וטרם שהיה נשבע אחד הלך לו משא"כ כשלא הכחישו זה את זה בבית דין א"כ אין כאן שבועה כלל כדלקמן ש"ך:

(ח) וה"ה אם אמר וכו'. דל"ת כדעת האומרי' דוקא בחנוני הרגיל להקיף ובעה"ב רגיל להמחות פועלים אצלו תקנו חז"ל אלא בכל כיוצא בזה כעין חנוני ופועל תקנו:

(ט) בזא"ז. משום דאין מחזי כ"כ שבועת שקר משהיו נשבעים במעמד אחד דמחזי ביותר לש"ש:

(י) שהרי אין וכו'. הא דלא נקט הטעם דאין כאן מי שתבעו וטוענו בברי ואיך ישבע על טענת שמא כת' הש"ך דמיירי דמתחלה הכחישו הפועלים לחנוני וקודם שבועה מתו והלכו להם. או י"ל דס"ל להרמב"ם כדעת הפוסקים דס"ל דחנוני לעולם אינו נוטל אלא בשבועה אפילו אין כאן טענת ברי. ועיין תומים שנראה פי' זה כי נראה אם הפועלים הכחישו והלכו להם נהי דאין חנוני נשבע שבועת המשנה הואיל ואין משלם רק תשלום אחד מ"מ היסת צריך לישבע ע"ש:

(יא) תשלום א'. ודעת הש"ך להסכים עם הרמב"ן דאם מתו פועלים יורשיו נשבעים שבועת יורשים שלא פקדם וגובים רק כאן מיירי באין לו יורשים פי' דמיירי דבעה"ב הוא יורש שלו דפשיטא דאין לך אדם שאין לו גואלים ועיין תומים שכתבתי אף הרמב"ן לא אמרו אלא בהכחישו פועלים בחייו ולא הספיקו לישבע עד שמתו אבל אם לא הכחישהו כלל בחייו ודאי לאו כל כמיניה דיורשים לטעון וליטול ע"ש:

(יב) ולא ידע אי פרע וכו'. וה"ל א"י אם פרעתיך ומהדין היה ליטול בלי שבועה רק להפסת דעת של בעה"ב דמשלם פעמיים תקנו שבועה וכאן הא אין משלם פעמיים. ועיין תומים מ"ש בזה לגי' רש"י:

(יג) דילמא לא נתן כלום. וה"ל א"י אם חייב לך וא"כ לולי תקנה אף בשבועה לא היה לו ליטול וא"כ מהכ"ת יטול בלי שבועה והש"ך האריך להכריע כדעת האומרי' דאף זה שורת הדין דנוטל בלי שבועה ועיין תומים שכתבתי שאין הכרעתו מכרעת כלל וה"מ כשהיה לחנוני הכחשה מפועלים אבל אם לא הכחישו פועלים מעולם ומתו נראה נכון לדינא כמ"ש הש"ך דנוטל מדינא ואין צריך שבועה ע"ש:

(יד) בחנוני המקיף. כ' הש"ך והב"ח דאם בשעת שכירות המקום אצל חנוני ופועלים נתרצו שוב לכ"ע א"י לחזור על בעה"ב ועיין תומים דכתבתי דלא נהירא אם לא שהתנה בפי' בתנאי המועיל דאין להם על בעה"ב כלום והוי בכלל כל תנאי שבממון קיים ע"ש:

(טו) ואמר לו תן לפועלים סלע. לקמן בסימן קכ"ו יש מחלוקת אי צריך לומר תן סלע מה שיש בידך או די בשאומר תן סלע ע"ש דה"ה הכא ש"ך:

(טז) והפועלים נתרצו. דעת הסמ"ע אפילו ל"א דבר רק ששתקו ה"ל קנין מ"ג וע"ל סימן קכ"ו ומ"ש בתומים:

(יז) אין לפועלים על הבעה"ב כלום. כתב הסמ"ע אפילו לדעת הראש דסבירא ליה לקמן סימן קכ"ו דמ"מ יוכל לחזור על המלוה הראשון ה"מ כשאין אומר החנוני שפרעו כבר אבל אם החנוני טוען כבר פרעתי לכ"ע אין לו על מלוה ראשון כלל והש"ך השיג עליו וכתב דלהך דיעה מ"מ יכולים לחזור על הבעה"ב אם לא שפטרו בפי' לבעה"ב כמש"ל סי' קכ"ו וע"ת שהארכתי וישבת כל קו' הש"ך ובררתי בראיה מתוס' ורא"ש דנראה נכון כמ"ש הסמ"ע וכן עיקר:

(יח) נשבע היסת. לפועלים שהדין שלהם עמו דעל בעה"ב אין להם תביעה כלל וגם בעה"ב אין לו תביעה עליו סמ"ע:

(יט) נשבע חנוני לבעה"ב. תחלה נשבעים פועלים דכל כמה דלא נשבעו פועלים הא אין לבעה"ב תביעה עליו כלל ולכך צריכים להם שבועה תחלה ש"ך ואין דבריו מוכרחים כי הבעה"ת כ' להדיא דנשבע תחלה החנוני ועיין תומים ס"ק ו':

(כ) שגם זו היסת. כיון שעכשיו אין משלם רק תשלום אחד וספק לו אם פרע לפועלים או לא אין צריך רק היסת והש"ך הניח בצ"ע דלקמן סי' קכ"א ס"ט בשלח שליח לפרוע למלוה שליח אמר נתן ומלוה אמר ל"ק סתם המחבר דישבע בנק"ח ועיין תומים מ"ש דכאן יותר י"ל היסת משם:

(כא) נשבע התובע. הסמ"ע חשב לדמות דין זה להך דלעיל ס"ב דמאן דס"ל גבי חנוני כשאין פועלים תובעים שכרם דאין נצרך לשלם ב' תשלומין פטור משבועה אף כאן אין נשבע רק היסת ולמאן דמחייב מ"מ לחנוני שבועה אף כאן צריך נק"ח והשיגו הש"ך דהא לעיל מאן דפטר אפילו מהיסת פטור אלא מבואר בבעה"ת דלא דמיא להך דשם בחנוני יש תרתי ברי ושמא וחזקה שליח עשה שליחתו משא"כ כאן דליכא חזקה וכו' ולכך לכ"ע בנק"ח ונכון הוא והנה לכאורה יש ללמוד מדבריו דאם נתן רשות לא' לילך להשתדל דבר ולהוציא עד מאה זוז והשתדל ותובע הק' זוז דנוטל בלי שבועה וא"י הנותן להטיל שבועה עליו דהא איכא ג"כ חזקה שליח וכו' איברא באמת יש לחלק דשם ודאי הפועל לא ימחול דבר משכרו והוא צוה לשלם הכל וחזקה שעשה כמו שליחתו משא"כ בזו השליחות אם לא היה נצרך כי היה מגיע להשתדלות בפחות ע"ז לא עשה שליח שיתן יותר ול"ש חזקה זו ועמ"ש בתומים:

(כב) בכל מידי דהך ידע וכו'. פי' הסמ"ע דוקא לטובתו אבל בסרבן שהוציא שכנגדו הוצאות א"נ ליטול בשבועה דהא לא נעשה לטובתו וש"ך תי' דכאן הוציא ברשות חבירו משא"כ התם לא היה ברשות חבירו אף שהיה ברשות ב"ד ועמש"ל בסימן צ"ג סי"ג בזה:

(כג) הואיל ויש רגלים וכו'. מזה חשב הש"ך ללמוד דבמקום שאין רגלים כזה אפילו היסת א"י להשביע ע"פ פנקסו דלא הוי כברי כלל אם לא בפנקס ידוע לו שמדוקדק למאד דהוי רגלים לדבר לפ"ד אם מכחישו בעה"ב ואמר שלא צוה לו ליתן לפועלים א"י להשביעו בסתם פנקס דהא אין כאן טענת ברי אבל כתבתי בתומים דל"נ לדינא כלל ואין לחלק בין פנקס לפנקס ולעולם ה"ל ברי אם יודע שאין מעלה דבר שקר על פנקסו רק כותב הכל על נכון ויכול להשביע ע"כ ואם תפוס יוכל לישבע שברור לו שהאמת אתו מתוך פנקס ורק הא דקאמר הואיל ורגלים לדבר שעי"ז נוטל משא"כ על פנקסו גרידא אינו נוטל ולא אמרי' דיש לחנוני נאמנות דאין מגרע אמונתו וכמו שבאמת דיני א"ה שחנוני על פנקסו נשבע ונוטל קמ"ל דלא אבל יש לו דין טענת ברי וכן מורים כל בעלי הוראה היושבים על מדין:

(כד) על פנקסו. מעשה שם שהלוה אמר שלא משכן לו רק ביו"ד והוא מצא בפנקסו שהלוה ט"ו כתב הרא"ש דיוכל לישבע שהלוה ט"ו כפי פנקסו אע"פ שאין זוכר עוד כמה הלוה ולדעת הש"ך לעיל צריך להיות פנקס המדוקדק היטב וכבר כתבתי דאין צריך לזה:

(כה) להוציא מיתומים קטנים. פי' אם כ' בפנקסו דבר זה שייך לפלוני ומת נוטלים אותו דבר ונותנים לפ' אבל אם כ' בפנקסו שפלוני חייב לו ופלוני מת אין נוטלים מיתומים לשלמו כי לאו כל כמיניה לחייב בפנקסו לאחרים ופשוט:

(כו) דמה שכ' בפנקס אמת. ומי שרגיל ליכתוב כל עסקו על הפנקס בלי העלם דבר אם א' תובע בק' והוא אינו מוצא בפנקס רק נו"ן יוכל לישבע שאין חייב לו רק חמישים דאלו היה חייב ק' היה מעלהו ק' והכל לפי ענין וטיב הפנקס והאדם וכפי ראות הב"ד:

(כז) נשבע בעה"ב היסת. ע"ת שכתבתי לדעת המחבר שהוא דעת הרמב"ם דסבירא ליה חנוני נוטל מהדין בלי שבועה א"ש דחייב שבועה דה"ל אם יודה יתחייב ממון דמה דחייב שבועה הוא רק להפסת דעת בעלמא אבל לדעת רמ"א שהוא דעת הטור ורמ"ה דאין מהדין ליטול אפילו בשבועה א"כ קשה הא אם יודה לא יתחייב ממון ע"ת כתבתי בזה תי' רבים או דטוען חנוני דמתחלה היה מאמינו ופוטרו משבועה או די"ל דיש עדים או פועלים מודים דנתנו להם רק מיירי דחנוני טוען דבעה"ב א"ל תן לפועלים אם יאמרו שגמרו מלאכתן ובעה"ב מכחיש אמירה וגם לא גמרו מלאכתן ולכך אלו יודה היה מתחייב ממון וע"ש:

(כח) נאמן. וע"ת שהקשו לדעת רמ"א לעיל ס"ב שהוא דעת הטור דסבירא ליה אפילו ליכא הכחשה כלל מ"מ אין חנוני נוטל אלא בשבועה ולמה בזה יטול שלא בשבועה ותי' אחרונים בשם מהרש"ל הואיל וידוע דנתן דבר לפועלים רק א"י כמה וכתבתי דיותר נראה דכל פשיעה של חנוני דה"ל ליתן בעדים וכאן האמין בעה"ב וצוה שיתן להם מה שירצו ע"ש:

(כט) בלו שבועה. דעת הסמ"ע דמ"מ היסת חייב דקשה ליה ממוציא הוצאות דלעיל ס"ג וכבר השיג הש"ך דמשמע דאין כאן שבועה כלל ונכון ובגוף הקו' ע"ת מ"ש דזה ברור אם מודה בעה"ב לפי דברי החנוני ל"נ לפועלים יותר מכדי שכרן לא דמיא לדלעיל אלא שאם בעה"ב טען שנתן יותר בזה יש לספק אם דמי לדלעיל או לא ע"ש בתומים מילתא בטעמא אך זהו אשר נראה ברור דאם נתן לפועלים מזון ומשקין ואין הפועלים יודעים כמה אכלו ושתו דאין זה יוכל ליטול רק בשבועה כמה הוציא לפועלים ע"ש:

(ל) דאף וכו'. הש"ך כ' דט"ס הוא דמשמע דגם אם אין הפועלים כאן יטול בשבועה דוקא וז"א וכן מ"ש דנתן לפועלים יותר מכדי שכרן ה"ה בכדי שכרן ג"כ צריך שבועה אלא לרבותא אפילו נתן יותר נוטל בשבועה וע"ת ס"ק י"ד אפשר דדברי רמ"א מדוקדקים דאם הבעה"ב טוען שנתן לפועלים יותר מכפי הקצוב להם בכל גווני ישבע ע"ש:

(לא) שדינו שוה וכו'. לפי שיש בו הנאה לקטן וחנוני עשה כמצותו ונראה דמיירי דהגיע לעונת פעוטות דתקנו חכז"ל דמו"מ במטלטלין אף זהו כמוהו דהוא להנאתו אבל קודם לזה אין בדבריו ממש והוי כזרק ארנקי לים:

(לב) אבל לא החנוני. ונראה אפילו למ"ד לקמן לוה לקטן והגדיל חייב לשלם בזה פטור אפילו לדעת רמב"ם דס"ל דחייב מד"ת דהא אמרי' דלכך טען החנוני שלא נתן בעדים משום דאמר את אמר' לי ליתן סתם וזהו בשאר ב"א אבל בקטן וכי בשביל שדעתו קלישתה להאמין לכל אדם יטעה חנוני ויאמין בלי עדים אין לך פושע מזה וגם הא חנוני לא נתן דבר לקטן רק בשליחתו נתן ואין שליחות לקטן:

(לג) הלוקח נשבע. כיון שחנוני מודה שהפירות הם ראוים ליתנם ללוקח ובשביל זה מונחים בר"ה שקנאם הלוקח רק תובע מעות עבורם ולכך הבעה"ב שהוא לוקח נשבע והואיל ונוטל הפירות נשבע בנק"ח:

(לד) והולכתם וכו'. ופירות הללו מעולם לא מכרתים לך א"כ אלו היה מונחים ברשות חנוני היה נאמן בהיס' רק הואיל שמונחים בר"ה צריך שבועה וע"ת מ"ש בזה ע"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.