תומים/חושן משפט/לב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תומיםTriangleArrow-Left.png חושן משפט TriangleArrow-Left.png לב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
נתיבות המשפט - חידושים
סמ"ע
קצות החושן
פתחי תשובה
ש"ך
אורים
תומים
באר הגולה
ביאור הגר"א


ערוך השולחן


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


(א) אבל עובר על מדבר שקר תרחק. כן הוא בנ"י ולא הבנתי הא עובר על לאו דאורייתא לפני עור לא תתן מכשול דהכשיל לעדים להעיד שקר בב"ד ולעבור על לאו דל"ת ואפילו נימא דסבירא ליה לרמ"א כמ"ש בי"ד סי' קנ"א דלא עבר רק בקאי בתרי עברי דנהרי אבל אם איסור מצוי להם במקום אחר לא קעבר משום לפני עור מ"מ הא כאן דלא העידו אלא בשכירות ומי היא אשר ישכירם ויתן להם ממון לעבור פי' ה' וצ"ע לכאורה ואפשר לומר דהא דקתני חייב בד"ש היינו לשלם לחבירו כמ"ש הש"ך דאינו יוצא ידי שמים עד שישלם כי חבירו יש לו תרעומות עליו ודבר חק ומשפט שהזיקו וע"ז קאמר דאם הדבר בעצמותו אמת אין לחבירו עליו תרעומות וא"צ פיוס לחבירו כי אם שעבר נגד חבירו על מדבר שקר תרחק ועל זה לא מחייבים לי' אפילו בד"ש לשלם ממון לחבירו רק צריך לפייסו שימחול לו על שעבר מדבר שקר ודברי הנ"י בלשון שלילא נאמר דאם הדבר אמת א"כ לא גרם רעה לחבירו רק עבר נגדו מדבר שקר תרחק וע"ז לא נאמר שבשביל כך יתן לו מעות ולכך פטור ועבד איסורה אבל הך לאו דלפני עור וכו' לא שייך לחבירו ואין ענין לתשלומים כלל דאף דיתן כל הון מ"מ הכשיל לעדים שהעידו בשקר ומה עבידת' דחבריה בזה ואין זה ענין כלל להמתחייב בד"ש לחבירו כי זהו מה שיש בינו לבין העדים שהכשילן בדבר איסור אבל לחבירו אין לו פתחון פה זולת הך איסור מדבר שקר וכו' דזה שייך לחבירו דגרם להוציא ממון ממנו על דרך כיזב ושקר וצ"ע:

(ב) וכן אם לא שכרן כו'. הש"ך בס"ק ג' תמה דאמרינן בקידושין דף מ"ג האומר לשלוחו צא הרוג הנפש השליח חייב והמשלחו פטור שמאי הזקן וכו' אומר חייב ומוקמו לה מה חייב בד"ש ופריך אלא ת"ק דפטר אפילו מד"ש אלא דינא רב' ודיני זוטא איכא בנייהו ע"כ הרי מבואר דאפי' שליח בעלמא יש למשלחו עונש בידי שמים רק הוא דינא זוטרא ואין זה קושי' דפירוש של דינא רבה היינו דנחשב כאילו הוא עושה מעשה וכו' העונש שיש להעובר יש עליו והשופך דם העונש שיש לו כן יש למשלחו וכמו דילפינן מקרא אותו הרגת בחרב בני עמון דהיה לדוד עונש בד"ש כאילו הוא שפך דם אוריה וזהו דינא רבה ודינא זוטרא היינו דיש לו עונש אבל לא כמו העושה מעשה וכאן דאמרי' מתחייב בד"ש היינו לשלם לחבירו והעד שקר גופי' שהעיד שקר אין לו עונש רק שמחויב לשלם ואפי' עד זומם משלם ואינו לוקה והיינו דינא רבה דהוא בעונש כ"כ כמו אילו העיד שקר בעצמו דג"כ מחייב בד"ש לשלם לחבירו וירצוהו ואף השוכר כן והיינו דינא רבה ולכך נתקשו בו הא בדינא רבה פטור דקי"ל כהך תנא כמ"ש הנ"י ראי' דהמשלח הבער' ביד פקח משלח פטור ולכך מחלק בין אומר לשוכר דבזהו לכ"ע בד"ש חייב כמו העד בעצמו ולק"מ וכן נראים הדברים בתשובת חות יאיר אלא שדברים שם מעורבים ומבלבלים הכוונה למעיין שם ודברים ברורי' כמ"ש. וזהו לפי דברי הנ"י והתו' דהביאו ראי' מהך דשלח ביד פקח אבל לפי דברי חדושי רשב"א לב"ק יש לומר באופן אחר דרשב"א דייק לי' מדקתני שוכר ש"מ הא בדברים לא וכתב דל"ל דלכך נקט שוכר דקמ"ל דמ"מ בדיני אדם פטור פשיט' דהוא רק גרמא בעלמא עכ"ל וקשה מה פשיטא ליה הא לחד אוקומת' בקדושין דלב"ש חייב המשלח אפי' בדיני אדם דה"ל שני כתובי' וסבירא ליה מלמדין ואם כן הא בשוכר לכ"ע אמרינן דחייב דקעביד מעשה ומה פשיטא ליה כ"כ אלא דסבירא ליה לרשב"א בשלמא כשהשליח עושה מעשה גמורה שהרג הנפש וכדומה בזו יש מקום לומר שמשלח ג"כ חייב ומכ"ש שוכר אבל עד שקר בעצמו לא עביד מעשה רק גרמא בעלמא ולרבנן דלא ס"ל כר"מ דלא דנין ד"ג פטור ואפילו לר"מ דעת התו' וריצב"א דהוא רק מדרבנן וא"כ בזו ודאי הבו דלא לוסיף שנתחייב המשלחו דזהו ודאי לא ברי הזיקו והוי גרמא בעלמא דאף דשכרן מ"מ אולי יכפרו בשעת האיום וחיקור הדין ולא יעידו ולא יכוונו עדותן אם כן אין כאן אלא גרמא ובזו לכ"ע פטור ולא ס"ד לחייב בדיני אדם וזהו ברור בכוונתו וכן משמע בסמ"ע ס"ק ג' במ"ש ועוד העדים כו' וא"כ אף בזו י"ל דכאן הואיל ובלא"ה הוא רק גרמא בעלמא בזו בעינן שוכר אבל בעלמא דהוא היזק גמור ומוחלט אפילו אומר חייב ולכך קתני השוכר עדי שקר וכו' ולא קתני השוכר להזיק חבירו כו' אלא דקמ"ל בעדות דלא הוי אלא גרמי דגרמי מ"מ בשוכר חייב בד"ש וטובא קמ"ל ולק"מ. אמנם מדברי התו' והנ"י דלמדו זאת מהשולח הבער' ביד פקח ש"מ דסבירא ליה אפילו בנזק גמור פטור מד"ש היינו לשלם כי הוא דינא רבה כמ"ש ונכון הוא ולדעת הריטב"א דסבירא ליה באמת אף פיתה בדברים חייב צ"ל דסבירא ליה דזהו שישלם לחבירו לאו דינא רבה מקרי ודינא רבה פי' בד"נ שיהיה עונשו כאילו שופך דם אשר עונשו קשה למאוד ולארץ לא יכופר דם כו' וכל אילי נביות לא יספיקו לו אבל לשלם ממון עונש זוטרי מיקרי ולכן לא ידעתי מ"ש הש"ך עזר כנגדו מהך דנחש דהיה לו לטעון דברי הרב ודברי התלמוד דשם היה עונש רבה כי נענשה למאוד כנאמר בקרא וניטל ממנה כל הדרה ובעונש רבה מבואר בגמרא לחכמים פטור ועוד כבר נכנסו התו' בחלוק דלכך משלח חייב דנחנו נצטונו לבל נגרום רעה לחברינו והוא בגדר ואהבת לרעך כמוך וכדומה אזהרות בתורה מבלי לגרום רעה לחבירו אם בגופו אם בממונו ואדרבא הזהירה התורה לעזור לחמור שונאו ולבל יתעלם מאבידתו ואם כן איך יהיה ידו במעל לגרום רעה לחבירו אבל הנחש עדיין לא נצטוה כלל. אך על זה יש לפקפק דמצינו במדרש רבה פ' נח דהלכות בן נח דחייב ע"י שליח ולא קשי' מי איכא מידי דכיון דבישראל עכ"פ אסור כמ"ש התו' בכמה דוכת' אם לא שנאמר דלנח נאמרה אזהרה זו ולא בימי אדם ודחוק איברא חטא אדם היה באכילה או שאר הנאה כמו דכתיב נחמד למראה וכבר אמרינן שם בקדושין הכל מודה בנהנה בחלבי' ועריות דאין שליח לד"ע דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ואף זה כמוהו וגם נראה דאף למ"ד בד"ש יש שליח לד"ע והיינו משום דשלוחו של אדם כמותו היינו אם משלח בר חיובא ונצטוה בו ואם כן כיון דשליחו כמותו היינו הוא דעביד איסורא אבל אם הוא לא נצטוה מה מהני שליח כמותו לו יהיה דהוא עביד איסורא וזה ברור ולכך וכי נצטוה הנחש מבלי לאכול מעץ הדעת רק אדם וחוה ואם כן מה בכך דבד"ש לא שייך דברי הרב שם לא שייך שלוחו וכו' וא"ש. ונראה דדוקא בשוכר אבל מי שיש לו משרת בשכר ונוטל פרס ממנו וארוחתו תמיד ומצוה לו שיעיד שקר אין זה בכלל שוכר אף דהוא כשכיר יקוה פעולתו מ"מ הואיל ולא פרט לו שכר בזה לא מקרי שוכר והראי' הא דילפינן משלח חייב בד"ש מן דוד גבי אוריה שצוה ליואב לשום אותו בראש הלוחמי' אף דיואב היה על הצבא ונוטל פרס מהמלך ולחסד המלך יוחיל להמשיך עליו חסד ובקצפו חמת המלך מ"ה אלא הואיל ולא קצב לו בשביל כך פרס ושכר אינו בגדר השוכר וכן התם ילפינן מקרא על כל דבר פשע לחייב בשליחות יד על עבדו ושלוחו וקשה שלוחו מנ"ל דילמא דוקא עבדו שהוא בא בשכרו אלא כמ"ש ובתשובת ח"י משמע דביקש לומר דגם שלוחו היינו בשכר וזהו דוחק כמבואר בגמרא שם איברא הדבר ברור לחלק כמ"ש ובאמת לולי דמסתפינא הייתי אומר הך השוכר עדי שקר דנקיט שוכר ולא פתה לא איירי שעשוהו שליח להדיא לומר לך והעיד רק אמר להם אם תרצו להעיד תקבלו כך וכך שכר אם כן אין זה בגדר השליח' דלא אמר להו לכו והעידו רק אם תעידו הא לכם שכר וכן אמרו בריש המדיר ופרנס לאו שליח' קעביד ומשני דאמר כל הזן אינו מפסיד ועיין שם ברש"י ולכך בעינן דוקא שוכר ולא אומר ומה שהביאני הוא דברי המדרש רבה פ' נח דיליף מקרא שופך וכו' מיד איש אחיו השוכר את אחרים להרוג את חבירו ואחר כך יליף מקרא דמו ישפך אפילו בהורג ע"י שליח ונתקשו בו היפ"ת וכל מפורשים למה נקט מתחילה השוכר ולא השולח אלא כל א' ענין בפ"ע דשוכר לא אמר ליה בתורת שליחות הנ"ל רק אם תהרוג תקבל פרס ושולח הוא בתורת שליח' לך הרוג פלוני ולכך צריך תרתי קרא ואם המשפט בדא"ה כהנ"ל בסי' כ"ו דאתי בגבר אלם ושכר לגוי' שיעידו שקר אפשר לומר דחייב בדיני אדם כיון דלפי מה דפסק לקמן רמ"א בסי' קפ"ב דהיכי דשליח אינו בר חיובא אמרינן בי' שלוחו של אדם כמותו אפילו בדבר עבירה ולא מצינו שגוי מצווה על עדות שקר אם לא שנאמר שנכלל בכלל דינים שב"נ מצווה וזהו לא אפשר לדון דין אמת רק עפ"י עדים ואם אין עדים הם מוזהרים שלא להעיד שקר וכזב וגם כיון דקי"ל אין שליחות לגו לא שייך בהו שלוחו של אדם כמותו וכמ"ש הש"ך לקמן בסי' קפ"ב באריכות:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.