תומים/חושן משפט/לא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט לא

(א) המכחישי' וכו'. כתב הש"ך בס"ק א' דחכמי בריסק ז"ל נסתפקו באם עד א' אומר לוה ושני מכחישו אי נימא ג"כ דאין מצטרפין יחד לעדות א' דחד מינייהו משקר או לא הואיל ולא הוכחש מפי שנים עדים והנה הש"ך הכריע מדברי הר"ן והרמב"ן דפסולי' ע"י צירוף ויפה הכריע כי כן נראה מדברי הראב"ן דף י"ח ע"ש ג"כ וכן מדברי התו' אבל מ"מ נראה כי יש לחכמי' הנ"ל מקום לסמוך כי נראה כי דעת רש"י ורמב"ם כוותייהו דהא שם בפרק כל הנשבעין פריך הגמ' לר"ח דאמר סהדי שקרא ל"ל מהא דתנן א' אומר גבוה ג' וא' אומר גבוה ה' מרדעות עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו מאי עדות אחרת ממון אמר רבא עדות אחרת של ר"ח דאחר מצטרף עמו דה"ל תרי ואין דבריו של חד במקום שנים עכ"ל וזהו לפי דאמרינן בהדי סהדי שקרא ל"ל אבל לפי דקי"ל כר"ה דכשרים לעדות אחרת דזו באה בפ"ע וזו באה בפ"ע א"צ לתי' זה רק י"ל כפשוטה דכל א' מצטרף לעדות אחרת ובזו הקשו התו' בר"ה דף כ"ד דפירש"י על הך דמצטרפין לעדות אחרת כאוקומתא דרבא לעדות אחרת של ר"ח והתוס' הקשו דזהו דוחק וכוונתם דזהו תי' הגמרא לר"ח אבל לפי דקי"ל כרב הונא א"צ לפירוש הזה וכן קשה קושי' התו' על הרמב"ם בפ"ב מהל' קדוש החודש דין ה' אחד אומר גבוה ג' וא' אומר גבוה ה' מרדעות אין מצטרפין ומצטרף אחד מהן עם ב' שיעיד כמותו וכו' עכ"ל הרי דמפרש כפירש"י והקושיא מהתו' במקומו ונראה ליישב דבריהם דלפי דעת חכמי הנ"ל דבעד אחד המכחיש זא"ז ס"ל ר"ה דאפילו בצירוף יכולים להעיד הואיל ולא הוכחשו מפי שני עדים א"כ מכ"ש לר"ח דמחמיר וס"ל דאפילו בפ"ע א"י להעיד פשיטא דבכה"ג דיכול הוא להעיד בפ"ע דאם לר"ה מעידים בצירוף מכ"ש לר"ח בפ"ע וא"כ לשיטתם מה פריך הגמ' מן אחד אומר גבוה ב' וכו' דמצטרפין לעדות אחרת הא אין כאן הכחשה רק מע"א ולשיטת חכמים הנ"ל לא שייך בהו פסול ואין מקום לקושי' הגמ' וצ"ל דבלא"ה יש לדקדק הא דמשני רבא לעדות ר"ח דהא רבא לא צריך להך שנויא דהא רבא ס"ל בפ' חזקת וכו' כר"ה וא"כ לדידי' לק"מ וא"צ לתי' הזה ומ"ש התו' בד"ה בהדי וכו' דרבא אליבא דר"ח משני ולי' לא ס"ל דחוק כנודע א"ו דהך לשון מצטרפין לעדות אחרת אין פירושו דשניהם יחד יעידו דא"כ הל"ל כך ומעידין עדות אחרת אלא ברור דפי' שכל אחד מהן מצטרף עם השני אחר הכשר שלא היה בהכחשה זו וכן פירש"י להדיא על מילת ומצטרפין וכך היא בתוספתא לר"ה א' אומר גבוה שלש וא' אומר גבוה חמש מרדע' אין מצטרפין זע"ז אבל מצטרף הוא עם אחרים עכ"ל הרי הדבר כמ"ש והגמ' קיצר בברייתא כדרך הגמ' ומ"ה העיקר כמ"ש ולפ"ז להס"ד דלא מיירי באותו עדות ר"ח רק לעדות אחרת דממון ע"כ מוכח דלא כחכמי בריסק דאי כדבריהם למה אמרינן דדוקא מצטרפין אבל ביחד לא יעידו למה הא לא נפסלו כלל כיון שלא הוכחשו מפי ב' עדים ועכצ"ל דליתא לסברת חכמי בריסק ואפילו בא' מול א' ג"כ מיפסל להעיד ביחד אבל לצרף כשר וא"כ תיובתא לר"ח דליכא לחלק בין הכחשה לע"א לשנים בס"ד וא"כ רבא דידע קושטא דדינא הנ"ל בא' המכחיש א' לא נפסל כדעת חכמים הנ"ל אף דס"ל כר"ה מ"מ לא ה"ל לפרש בעדות אחרת דא"כ אף הם ביחד יכולים להעיד. ולכך משני לאותו עדות ר"ח וא"כ שפיר קתני דאין יכולים להעיד ביחד דהא הם מכחישים זא"ז אבל כשיצרף לאחר עמהם ה"ל חד לגבי תרי אבל לעדות אחרת אפילו שנים ביחד יכולים להעיד ולפ"ז רבא דמשני לאותו עדות ר"ח לדינא קמשני אף דס"ל כר"ה משום דלעדות אחרת אפילו ביחד יכולים להעיד וא"צ צירוף לאחר וע"כ יפה עשה רש"י וכן הרמב"ם דהעתיקו הך ומצטרפין לעדות אחר היינו לעדות החודש כאוקומתא דרבא אף דקי"ל כר"ה משום דאילו לעדות אחרת אפי' ביחד יכולים להעיד וא"ש. וכן מורים דברי רש"י ורמב"ם בהך דא' אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה דאמרינן תרווייהו בא"א הם מעידים דלא פירש"י בהן דמיירי דמחולקים בקרוב לו או לה ש"מ דסתמא ג"כ אמרינן דאם נשאת תצא וכ"כ הרמב"ם להדיא פי"ב מהל' גירושין מי שהיתה בחזקת פנויה ובא א' ואמר א"א היא ונתגרשה וא' דאמר לא נתגרשה אם נשאת תצא שהרי הוחזקה א"א עפ"י דבריהם ולא כתב כלל דברי הר"ן דצ"ל שניהם יודעי' בגירושין רק מחולקים בקרוב לו ולה ש"מ דבכ"מ אמרינן כן וכ"כ הב"ש בסי' קנ"ו בא"ע דלרמב"ם בכ"מ תצא וא"כ דלא כר"ן דע"א בהכחשה לא מיפסל כלל והוא הדבר שכתבתי וא"כ יש לחכמים הנ"ל רש"י ורמב"ם דמסייעים ותמהני מהרב הש"ך דהביא ראיה מר"ן ולא הביא מתו' דהשיגו על פי' רש"י לעיל וס"ל דבאמת אמרינן לאותו עדות ל"ד רק ה"ה לעדות אחרת א"כ ל"ל כמ"ש והדבר מוכח מן הגמרא דאפילו בעד א' שהכחיש אחד אמרינן דפסול כהנ"ל כיון דהך מצטרפין צ"ל דלאו דוקא ולדינא כיון דש"ע א"ע סי' קנ"ז העתיק בלי חולק דינו של הר"ן בא' אומר נתגרשה דאם חולקים בגוף הגירושין דאם נשאת לא תצא ש"מ דס"ל לדינא דאף בע"א יש הכחשה ופסול והכי קי"ל:

(ב) שהרי בודאי כו'. כתב הב"י כתב במשרי' נ"ב ח"ו אם אינם מכחישים זא"ז אלא במקצת עדות ובקצת אינם מכחישים נתקיים אותו קצת ע"כ וכתב עליו הכה"ג גמ' היא בפ' חזקת הבתים זה אייתי סהדי דאבהת' היא ואכלה שני חזקה וזה אייתי סהדי דאכלה אותן שני חזקה אמרינן נהי דאתכחוש בשני חזקה באבהת' לא אתכחש וכשרי' לר"ה ויפה כתב בזה אלא שאני תמה על הראב"ן דף י"ח דכתב בא' אומר מנה וא' אומר מאתי' דלא מפסל שום א' מהן הואיל וה"ל בדיקות דאי מיפסלו א"כ בשנים או' מנה ושנים מאתים נמי א"כ הא דקתני בהך דלב"ה גובה מנה ור"ה ור"ח דלא כמאן דאפילו ר"ה פסל להו בחד לוה ומלוה והכא חד לוה וחד מלוה וכו' אלא צ"ל דלא מיפסלי וכו' ע"ש ולכאורה קשה הא כמה דלא אתכחש בהך דהוא של אבותיו מודה ר"ה דכשר וכאן נמי על מנה לא אתכחש רק על מנה השניה יש הכחשה זה אומר לוה וזה אומר לא לוה ובהו י"ל דהוי עדים מכחישים אבל על הך מנה לא אתכחש וביותר יש לתמוה במה דקאמר היינו חד מלוה ולוה דהא אמרינן בגמ' להדיא חד מלוה ולוה ושני שטרות זה במנה וזה במאתים הממע"ה ונוטל רק מנה ואף כאן כת זו אומרים מנה וכת זו אומרים מאתים ולכן צ"ל דנתכוון הראב"ן לקושי' התו' שם בפז"ב דף ל"א ד"ה ב"ש דהא על מנה כולם מעידים רק נחלקו במנה הנוספת וא"כ על מנה יש כאן ד' עדים ונמצא א' מהן קרוב או פסול כל העדות בטלה וא"כ כל העדות בטל וס"ל לראב"ן תי' ראשון של תו' דב"ש ס"ל כר"י דבד"מ תתקיים עדות בשאר וכן שארי תי' לדוחק רק ס"ל דאף לב"ש דאמר בא' אומר מנה וא' אומר מאתים דנחלקה עדותן לא מטעם פסול רק דס"ל דאין העדות מוכשר עד שיעידו בשוה דכתיב עפ"י שני עדים דמעידים בשוה וא"כ יפה הקשה אילו שם פסול בהו א"כ למה גובה מנה בהא אף ר"ה מודה דס"ל כחד מלוה ולוה בחד שטר' דהא כולם מודים ומעידים על מנה וה"ל כנמצא אחד מהן קרוב או פסול דכל עדות בטל ולא דמי כלל להתם בב"ב בהא דאמרינן באבהתא לא אתכחש דהתם לא העידו רק כת אחת ומוקמינן בחזקת כשרות כר"ה אבל אילו העידו כל הד' עדים אף באבהתא לא היה מועיל דה"ל א' מהן קרוב או פסול וכן בשני שטרות דאין כל ד' עדים מעידים על כל שטרות רק ב' בזו וב' בזו ולכך כשר משא"כ במנה מעידים כל ד' כתות (ובאמת היה יכול הראב"ן להקשות לאחד אומר מנה וא' ר' לב"ה דסבירא לי' כשר למנה רק עדיף לי' להקשות מכ"ע אפילו לבית שמאי דמודה בשני כיתות עדים דגובה מנה וזה מבואר בכוונתו שם) ולכן נראה דלזה נתכוון רבינו ב"י בכוונת משרי' דטובא קמ"ל דודאי אם במה דלא הוכחשו אין כאן כל ד' עדים פשיטא גמ' ערוכה היא. וכן פסקינן לקמן בסי' קמ"ו להדיא רק מיירי דעל אותן מקצת עדות שלא הוכחשו כל ד' עדים מעידים וא"כ הרי יש כאן מקום לפסול כסברת הראב"ן דה"ל נמצא א' מהן קרוב או פסול וכן תי' התו' לחד תי' דלכך כשר לב"ש דס"ל דאין טועין בבדיקות משום דס"ל כר"י דס"ל בד"מ תתקיים העדות בשאר א"כ לדידן דקי"ל כרבי והכחשה בחקירות דמיפסל בהו כל עדות בטלה אולם הוא רי"ו ס"ל כתי' התו' דבהכחשה לא אמרינן נמצא א' מהן קרוב וכו' ולכך מכשיר העדות במקצתו שלא הוכחש אף דמעידים כל העדים עלי' ודבר גדול דיבר בזה הרי"ו וטובא קמ"ל עד שאני נבוך אי הלכה כמותו כיון דהתי' לחד תי' וכן הראב"ן לא ס"ל כוותי' ועיי' מש"ל סי' ל"ו בפרט דין הלזה ביתר עוז ופנים מסבירות בהלכה:

(ג) וישבע על השאר. בנק"ח כבר השיג הש"ך על סמ"ע בזה כמ"ש באורים וגם תי' הש"ך דוחק דמיירי דלית ליה קרקע דלא ה"ל לסתום ולבאר ועיי' בזה לקמן סי' פ"ח אבל לענ"ד ברור שנעלם לשעה מהרבנים האלה דברי הרמב"ם בהל' אישות פרק ט"ז דכתב היא אומרת בתולה הייתי וכתובתי ר' והוא אומר אלמנה אין לה אלא ק' וישבע הבעל בנק"ח שאלמנה נשאה כדין מ"מ והשיגו הראב"ד דה"ל שיעבוד קרקעות ותי' המ"מ דהרמב"ם סתם דבריו לאחר תקנת הגאונים דמטלטלים משתעבדי א"כ תו לא הוי שטר שעבוד קרקעות וכו' עכ"ל ועיין לקמן סי' פ"ח דכתבתי דכן דעת הרא"ש בפ"ב דכתובות וא"כ כמו דסתם שם ונמשך אחרי תקנות גאונים כן סתם פה דעכשיו ב"ח גובה ממטלטלין דיתמי וחל שעבודא עליהן ולק"מ בשום פקפוק איברא מ"ם לפקפק ולפלפל בגוף הדין הזה עיי' בסי' פ"ח כי שם בררתי באריכות דין זה ועכ"פ אין כאן קושי'. ונסתפק הרב בעל גי"ת בשני שטרות שסכומם וזמנם ושעבודם שוה והוא המלוה תובע שניהם והלוה כופר בשניהם דפסקינן שישלם אחד אי מחויב לישבע על השני כיון דאחד מהם ודאי שקר ולא דמי לגדול ולקטן דשם אולי הגדול אמת ע"ש ודבריו בלתי מובנים ומה מקום ספק יש כאן וכי אמרינן דודאי הלואה שקר רק אנן אמרינן כת אחת פסולים לעדות בממ"נ וא"כ ליכא כאן עדות וה"ל כתביעה ע"פ וא"כ כשהוא המלוה תובעו בב' שטרות כל א' בק' והוא כופר בכולן ה"ל תבעו ר' והעדים מעידים על ק' דשטר אחד ודאי כשר וה"ל ר"ח קמייתא וחייב ש"ד בלי פקפוק כלל ונרא' דאי נשבע ואח"כ באו עדי השטר שנשבע עליו להד"ם והעידו שאמת היו כותבים שנעשה פסול לעדות ולשבועה ע"פ דהא זה הוי כבאים בפ"ע ומעידים דמעידים שנשבע לשקר וע"ז לית הכחשה משום עד דמה שב"ד אין מוציאין עליו ממון הוא דהואיל והמלוה הוציא ב' שטרות ה"ל כהודה דיש בשטר שלו כת א' פסולים ואין להוציא ממון מספק אבל בשביל הודאת המלוה לא נפסול העדים והם דמעידים ששקר העיד למה לא יפסול הא זה ענין בע"פ וכמ"ש לקמן בסי' ל"ד דאם נשבע להכחיש העד יכול העד אח"כ לצרף ולפסול אוסו דאף דנאמן בשבועה נגדו לגבי ממון מ"מ לא איתרע סהדות' ורואה אני הדבר במכ"ש לענין פיסול העדות. דהוה כזו באה בפ"ע ולכן יש לי ספק אם הכת החתומים על שטר של ר' חיים והוא מודה שהלוה רק טוען פרעתי אם נאמן במגו דלהד"ם דאולי ירא להכחיש דאם ישבע ויבואו העדים יהיה פסול ע"פ משא"כ בטוען פרעתי ונשבע אין כאן הכחשה מעדים וכה"ג כתבו התו' בפ' חזקת גבי נסכא דר"א ובפרט אי אמרינן כדעת הראש מגו להכחיש פסולי עדות ג"כ לא אמרינן ועיי' מש"ל בקונטרס המגו. ואיברא יש סברא להיפוך דכל הטעם שלא נאמן לומר על שטר פרעתי משום שטרך בידי מה בעי וזה לא שייך כאן דחשב הא שטר יש בו עדים פסולים. אך זהו באמת אינו דעדיין לא יפה עשה שהניח שטרו בידו וכי ידע הוא שיוציא שניהם כאחד ואולי יוציא זא"ז וכדומה ולכן לדינא צ"ע כי נ"ל דלית ליה מגו אם יש לחוש שיבאו העדים ויכחישוהו אמנם גם בגוף הדין הא דקי"ל אלו באים בפ"ע ומעידים אם רוצים להעיד על אדם מוחזק לכשרות שהוא גזלן וכדומה מפסולים אי נאמנים דהא הם בספק עדות שקר רק ר"ה ס"ל דאוקמינן בחזקת כשרות ואמרינן דכשרים היו וה"מ לעדות אחר אבל כאן שרוצים להוציא איש זה שהוא בחזקת כשרות מחזקתו אנן נימא מה חזית דאזלת בתר כשרות דעדים ניזיל בתר חזקת כשרות דאיש ההוא ונימא דעדים היו פסולים דהא יש בהו ספק פיסול ולא נוציא אותו מחזקתו ועיי' בתו' ור"ן פ"ב דכתובות בהך אלא ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו וצ"ע שוב ראיתי בתו' דכתובות דף כ"ב ד"ה תרי ותרי וכו' דכתבו בשני כיתות המכחישות זא"ז שהרי אם כת אחד מאלו מעידה על אדם אחר שהוא פסול לר"ח דחשיב ליה סהדי שקרא לא היו נאמנים אע"ג דאין אדם מכחישן וכו' הרי דכתבו להדיא דוקא לר"ח אינו יכול להעיד על א' שהוא פסול משא"כ לר"ה איברא דצ"ע בטעמא ואולי התו' בקושיא מילתא דפסיקא נקטו דלר"ח פשיטא דאינו יכול לומר שהוא פסול אבל לר"ה לא ברירה כ"כ ותו' בקושיא נקטו מילתא דברור וצ"ע:

(ד) וי"א דטוב לו שישרוף הקטן וכו'. עיי' אורים שכתבתי דכל דברי הסמ"ע הם אמורים עם הספר לבדק הבית לרבינו ב"י והסמ"ע לא ראה אותו וכוון לדעתו. אלא בלא"ה יש לתמוה איך יכול להטיל שבועה שלא יש בידו גדול הא אין כאן טענת ברי כלל ואף שראהו בידו דלמא רגע אח"כ שרפו וא"כ דליכא טענת ברי איך יטיל עליו שבועה וצ"ל דזהו הוי רגלים לדבר שלא שרפו הואיל וראה מתחילה בידו מסתמא יגנוז אותו לתובעו בו שנית בב"ד אחר והוי כמו סלע שראה שנפל משנים וכמו תיבה פרוצה דקי"ל דיכול להשביע אף שאין טענת ברי לגמרי מ"מ מחמת רגלי' לדבר יכול להשביע וא"כ המחבר דלא ס"ל לקמן בסי' ע"ה הך דינא דתיבה פרוצה ע"ש וס"ל דאין כאן חיוב שבועה רק בטענת ברי להדיא השמיט הך דינא דשבועה כאן דליכא ברי משא"כ הרמ"א אזיל לפי דפסק לקמן בסי' ע"ה דיכול להשביע וא"כ א"ש דכתבו בלשון וי"א דבמחלוקת שנוי לקמן סי' ע"ה ונראה לומר דאפילו אם שורפו ברגע שטוען עליו בב"ד רק הוא קודם שבועה נמי שפיר דמי דמה בכך דשורפו לאחר טענת הלוה עליו סוף כל סוף אין לו עליו רק שטר אחד ולא יבא לכלל פסידא ובזה מובנים דברי הטור דכתב אם הוא פקח יתבענו בב"ד זה בגדול ובב"ד אחר יוציא השני וטען עליו הב"ח אן חכמתו הלא יטיל שבועה וכי ישבע לשקר אבל לפי מ"ש ניחא דעכ"פ לא מפסיד וקרוב לרווח ורחוק להפסד דאולי לא יזכור בו הלוה ולא יטעון עליו השבע לי הרי יגבה בב' שטרות בשני ב"ד ואם יהיה לוה נזכר ויטעון עליו השבע לי לא מפסיד דהרי יכול תיכף לשרוף הקטן ויגבה בגדול ולא יפסיד כלום מה שא"כ אי אמרינן דלאחר הטענה אינו מועיל שריפה יפה הקשה הב"ח דהא מפסיד בזה שאין שורף הקטן קודם בואו לב"ד דאם יעיל עליו שבועה ודאי דיודה האמת דיש לו שני שטרות קטן וגדול שם הוא ולא יגבה אלא הקטן ומפסיד ולכן ברור כמ"ש:

(ה) שלא ישביעוהו הלוה כו'. נראה דוקא בבא לתבעו ראשון בשטר גדול בר' והלוה כופר שפיר י"ל דררא דממון וכפירת ממון דאם יהיה מראה לב"ד השטר מן ק' לא יצטרך לשלם רק ק' ובמה שגונזו מפסיד ק' דצריך לשלם ר' והוי תביעת ממון ויכול להשביעו אבל בהוציא שטר קטן מן ק' תחילה א"כ מה יטעון הוציא השטר מן ר' אין כאן אף לפי טענתו כעת הפסד ממון דעל כל פנים יתחייב לשלם ק' ואין כאן טענת ממון רק חשש שאולי עתה כובשו כעת ומחר תהיה תובע אותי בו ואפסיד זהו רק חשש בעלמא ועכשיו אין כאן דררא דממון כלל והשתא בתובעו בגדול נסתפק הרא"ש אי יש כאן חיוב שבועה רק הטור הכריע דחייב שבועה והיינו הכל בתובעו בגדול דהוי עכשיו דררא דממון כמ"ש אבל בתובעו בקטן תחילה אין כאן שבועה כלל והבו דלא לוסיף דלדעת הרמב"ם בכל גווני ליכא להשביעו וגם אילו ס"ל לטור דבכ"מ יש להשביעו ה"ל לכתוב סתם כשמוציא שטר אחד יכול להשביעו וכו' אבל הוא לא כתב רק כשמוציא גדול וכן הנכון והא דנתן הטור עצה שישרוף הקטן ולא נתן עצה שיגבה בשטר קטן תחילה ואין כאן שבועה חדא דמ"מ יוכל להחרים סתם ומי יהיה מייעץ לו לעבור ספק חרם ועוד אין זה עצה לגבות בקטן אולי בין כך יפסיד הלוה נכסי' ולכן לדינא נר' כמ"ש. וכתב הסמ"ע דלדעת הרא"ש בב"ד אחד אין מגבין לו בקטן אף שכבר גבה בגדול כ"א בב"ד אחר ואין להקשות לפי מה דהעלו כל הפוסקים דפלוגת' דרבוותא הוי כתרי ותרי ולקמן בסי' רס"ח הביא רמ"א דינו של ת"ה דהיכי דתפס כחד מרבוותא ואחר כן תפס כאידך רבוות' החולק מ"מ אמרינך אם כבר נפסק הדין קם דינא ולמה לא אמרינן ג"כ כאן קם דינא דהא התם ודאי דהוא תופס במעות בממ"נ בגזל מ"מ אמרינן קם דינא והטעם משום מחילה או הפקר ב"ד כמש"ל בסוף קונטרס התפיסה ולמה לא נימא ג"כ כאן דקם דינא וה"ל מחילה והפקר ב"ד וצ"ל אחד משני התירוצים או דשם הוא אף בפעם השני מוחזק ולכך אין מוציאין מידו די"ל קם דינא והוי מחילה אבל כאן שבא לב"ד בשטר השני לגבותו אין הב"ד מגבוהו דמי יאמר דקם דינא ומספיקא לא מוציאין ממון או די"ל בשלמא התם בשהב"ד פסקו לו מתחילה דזכה בתפיסתו מתורת קי' ליה ידעו הב"ד דהיא מחלוקת רבוותא ומ"מ פסקו א"כ הוי מחילה או הפקר ב"ד הפקר דהא ידעו דיש בזה ספק ומ"מ פסקו הדין אבל כאן דאילו ידעו הב"ד מתחילה כשבא לגבות בשטר גדול שיש עוד שטר קטן בידו לא היו פוסקין כלל לגבות בשטר גדול א"כ לא שייך קם דינא דהוא פסק בטעות ולא היה מחילה כלל ולא הפקר ב"ד וק"ל. וכתב הגי"ת אם שני מלוים ושני לוים ומלוה אחד הקנה שטרות בכו"מ להשני או ששניהם הקנו לאדם אחר וא"כ יש כאן מקום לומר דהוי כחד מלוה ושני לוים מ"מ אזלינן בתר גוף המלוה והוי כב' מלוים ואני לא ידעתי טעמו ומנלן דין זה כיון דהוא בעל שני שטרות ומוציא מן אחד שלא כדין מה איכפת לן אם מתחילה היה שני מלוין ול"ל דיטעון אי שתקת דלא שמענו טענה זו בשום מקום להוציא כי אם להחזיק שיטעון אי שתקת כדי להוציא מיד המוחזק לא שמענו ואולי בחד מלוה וב' לוין כיון דבלא"ה הוא תיקו בש"ס עד שאמרו אי גבה בזא"ז יכול לגבות א"כ י"ל כשאין מתחילה מלוה אחד לא אמרו אבל נראה בשני מלוים ולוה אחד אם השטרות הם נקנים לאחד לא אמרי' דגבי דהרי במלוה ולוה א' לכ"ע לא גבי דבממ"נ חד שטרא שקרא ניהו וא"כ אף הבא בכחן כיון שהוא יש לו ב' שטרות איך יוציא בב' שטרות וחד ודאי שלא כדין ולו יהיה דאינו אלא ספק הממע"ה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.