שרשי הים/נערה בתולה/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ נערה בתולה ב

י - יא

שורש דין בושת ופגם

כל בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם כו' וכל בת שאין לה קנס כך אין לה בו"פ אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת. כיצד האונס את הבוגרת ואת הממאנת אע"פ שאין להן קנס יש להן בו"פ וצער והאונס שוטה או חרשת משלם צער בלבד אבל המפתה את כולן פטור מכלום. ע"כ. הנה הטור בא"ה סימן קע"ז ומרן שם בב"י ובכ"מ תמהו על דברי רבינו שתלה הצער והבו"פ בקנס דמה ענין זה אל זה דאע"פ שאין להם קנס למה לא יהיה להם צער ובו"פ יע"ש ואנכי לא ידעתי למה לא תמה עוד על דבריו דלדעתו ז"ל למה נשתנו בוגרת וממאנת מהשאר שבשתים אלו כתב דאע"פ שאין להם קנס יש להם בו"פ והשאר פטרן מכל ועוד קשה דהיכא אשכח רבינו בגמ' דהממאנת יש לה בו"פ אע"פ שאין להם קנס וגבי בוגרת דוקא אשכח בפרק א"נ דל"ב ע"א דקאמר בגמרא דמחייב בבו"פ דעלה דמוקמינן למתני' דהבא על אחותו בבוגרת פרכינן והא אית לה בו"פ ומשנינן בשוטה כו' יע"ש אבל ממאנת אפשר דכי היכי דלית לה קנס ה"נ לית לה בושת ופגם לדעתו ז"ל דתלוי זה בזה ועוד יש לתמוה דממאנת ומגורשת מן הנשואין חד טעמא אית להו דכיון שנשאו בחזקת בעולות עומדות ולמה הוציא את הממאנת מן הכלל והניח את המגורשת מן הנשואין ודוחק לומר דחדא מינייהו נקט ואף אם נדחוק עצמינו בכך מה נשתנו אלו מהגיורת והשבויה ומשוחררת דאין להן בו"פ דכל הנך בחזקת בעולות עומדות ומה"ט פטורות מהקנס כממאנת ומגורשת מן הנשואין ומה מקום יש לחל' ביניהם ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה בדברי רבינו במקום הממאנת האיילונית ומשום דבוגרת ואיילונית בתולות הן אלא שמפני גזרת הכתוב דאמר נערה הוא דממעטי' להו ומשמע ליה לרבינו דכי היכי דבוגרת מצינו בגמ' דאית לה בו"פ ה"נ אית לה לאיילונית דחד טעמא אית להו אבל שאר הבנות דאין להם קנס משום דבחזקת בעולות עומדות משמע ליה לרבינו דכי היכי דפטרן הכתוב מקנס ה"נ פטרן מבו"פ וצער:
ודע דאף לדעת רבינו דפטר לנשים האלו מבו"פ וצער לא פטרן אלא בדין זה דאונס ומפתה אבל בעלמא בדין חובל את חבירו שחייב בה' דברים אין ס' דהנשים הללו לא יצאו מהכלל והמבייש אותן והחובל בהן מחייב בבו"פ ובה' חובל פ"ג כתב רבינו דהמבייש את החרש חייב בבושת וכ"כ שם דהמבייש את הגר חייב בבושת ושם בפ"ד ג"כ כתב דהמבייש למי שחציו עבד וחציו ב"ח אם הוא ביום שהוא של רבו לרבו ואם הוא ביום שלו שלו ושם בדי"ו כתב דאשה נשואה יש לה בו"פ יע"ש ודוקא הכא בדין אונס ומפתה הוא דפטרן רבינו דמשמע ליה דבו"פ וצער זה אינו אלא מפני השרת הבתולים וכל דמוקמי' להו בחזקת בעולות לא מחייב בהן אמנם הטור ומרן ז"ל משמ' להו דבושת וצער אינו תלוי בבתולים אלא בשכיבה בעלמא אשר שכב עמה ויעניה מיחייב ומ"מ אף לדברי הטור ומרן ז"ל בנשים העומדות בחזקת בעולות לא מחייב בפגם דהא פגם אינו משלם אלא בשביל שעשאה בעולה וכל שעומדת בחזקת בעולה ודאי דלא מחייב בפגם ומ"ש הטור למה לא יהיה להם צער ובו"פ אין ספק דפגם לגררא נקטיה א"נ לחלוקה דאיילונית שעומדת בחזקת בתולה נקט לה ובשוטה ג"כ מבואר הדבר שאף לדברי הטור ומרן אין לה בושת שהרי לענין בושת דעלמא קי"ל דאין לשוטה בושת וכמו שפסק רבינו בפ"ג מה' חובל ומבואר בפ' החובל וכ"כ הטור בח"מ יע"ש:
תו איכא למידק במ"ש רבינו דהאונס את השוטה ואת החרשת יש להן צער דלמה בהנך תרתי לבד מחייב בצער טפי משאר דלדבריו ז"ל הבושת והפגם והצער תלוי בבתולים וכל העומדת בחזקת בעולה לא מחייב בצער ובו"פ ומה"ט פטר לאונס את המגורשת מן הנשואין וכל הנך מהנך מילי וא"כ למה בהנך תרתי מחייב בצער כיון דבחזק' מוכת עץ קיימי ואולי מוכת עץ שלא נבעלה ע"י אדם בבעילה ראשונה אית לה צער והדבר צ"ת מנ"ל לרבינו הך מילתא איברא דבשוטה אשכחן דקאמ' תלמודא בפ' א"נ דל"ב ע"א דאית לה צער כדאיתא התם אבל ק' מנ"ל לרבינו לחלק בין שוטה וחרשת לכל הנך והדבר צ"ת:
ונשאלתי מחד צורבא מרבנן לדעת רבינו שפטר את השוטה ואת החרשת מבו"פ למה זה כשהקשו שם בפ' א"נ דל"ב ע"א דאוקי' למתני' בבוגרת הא אית לה בושת ופגם ומשנינן בשוטה אמאי לא משני בחרשת דהוי רבותא טפי דאע"ג דבעלמא גבי חבלה אית לה בושת הכא לית לה ולפחות היל"ל בשוטה וחרשת דהכי הוי אורחא דתלמודא למיתנינהו גבי הדדי ומדשבקי הכא לבר זוגיה משמע דהכא נמי אית לה בו"פ לחרשת, וכה היתה תשובתי אליו הא לאו מילתא היא דמשמע ליה לרבי' דתלמודא מילתא פסיקתא נקט אליבא דכ"ע דאפי' לתנא דמייתי תלמודא לקמן דל"ה דתני חרשת ושוטה יש להן קנס ולדידי' אית להו נמי בו"פ אפי"ה בשוט' אזיל ומודה דלית לה בושת שהרי לגבי בושת דעלמא גבי חבלה לית לה כדאיתא בפ' החובל דפ"ו כנלע"ד ודוק:

יב

אין אדם משלם קנס בהודאת פיו אלא ע"פ עדים לפיכך האומר אנסתי או פיתיתי בתו של פ' אינו משלם קנס. ע"כ. הנה הרדב"ז ז"ל בתשו' השניות ח"א סי' י"ט נשאל במי שאנס נערה והודה דקי"ל דמודה בקנס פטור אם פטור ג"כ מלישא אותה כיון שפטור מן הקנס א"ד כופין אותה לישא אותה והשיב הרב ז"ל וז"ל דבר זה לא ראיתי באחד מן המפרשים ומסתברא לי שכופין אותו וישא אותה וישתה בעציצו תדע דשתי מצות עשה נינהו א' ליתן הקנס וא' לישא אותה וכן מנאן הרמב"ם משמע דלאו הא בהא תלייא דמודה בקנס פטור אמרינן והא לאו קנס הוא אלא ממון נתחייב בשאר כסו' ועונה ואפילו תימא עונש המוד' בעונשו אינו נפטר ממנו והאומר עברתי עבירה פ' שאין מלקין אותו היינו משום דאין אדם מע"ר כו' ותו דחידוש הוא שחידשו חכמים ואין לך בו אלא חידושו גבי קנס של ממון דוקא ותו דחידוש גדול כזה לא לישתמיט חד מהפוסקים שישמיענו אותו ובשלמא גבי מפתה שאם רצה לפרוע הקנס אינו נושא אותה כיון שהודה בקנס ונפטר ממנו נפטר נמי מליש' אותה כאלו נתן את הקנס אבל גבי אונס שחייב תרתי לישא אותה ולתת הקנס אפילו אם הודה בקנס ונפטר עדיין נשאר החיוב השני דכמו שחייב בבושת ופגם שהן ממון ה"נ חייב לישא אותה וכופין אותו על ככה ואפשר כי מרוב פשיטו' הדבר לא דברו בו הראשונים עכ"ל ועיין עוד שם בסי' ס"ג:
ולע"ד נר' לי דדעת רבינו דעשה זה אינו אלא קנס בעלמא וכל דמפטר מקנס הן' כסף מפטר נמי מעשה זה ואמינא לה ממ"ש רבינו ז"ל לקמן פ"ג ה"ט גבי קדש נערה וגרשה וחזר וקדשה והוציא עליה ש"ר והביא עדים שזינתה תחתיה בקדושי' הראשונים ונמצאו זוממין הר"ז פטור כו' וסיים וכל הרוצה לגרש יגרש עכ"ל והנה דין זה דמוציא ש"ר על הנשואין הראשונים אי מחייב בקנס בעיא דלא אפשיטא היא בפ' נערה דף מ"ז וכתב מרן כ"מ דמשום דלא אפשיטא פסקה רבינו לקולא יע"ש והשתא אי ס"ל דעשה זו דולו תהיה לאשה אינו אלא קנס בעלמא כעשה דק' כסף ניחא מ"ש דכל הפטור מתשלום אם רצה לגרש יגרש דס"ל דעשה זה נמי כיון דאינו אלא קנס מספקא לא קנסינן ליה אע"ג דאיכא עשה דומיא דק' כסף אבל אי ס"ל דעשה לחודיה קאי ואינו קנס ק' כסף איך יכול לגרשה והלא ספיקא דאורייתא היא ופשיט' דאזלינן לחומרא וכמו שתמה ע"ז הרב מ"ל ז"ל שם יע"ש ואין ספק דאין לחלק בזה בין מוציא ש"ר לאונס ומפתה דמה טעם יש לחלק ביניהם ולמה שצידד הרב ז"ל לומר דעשה זה עונש הוא יש לדחות ראיה זו דגבי עונש נמי מספיקא לא ענשינן ליה אבל ממרוצת לשונו משמע דס"ל דאין זה אונס אלא ממון יע"ש:
והנה מוהריט"ץ ז"ל בתשו' סי' ק"ח דצ"ט ע"ב כתב וז"ל ונשאלתי מבעלי ההוראה אם האונס את הבוגרת חייב לקחתה לו לאשה אע"פ שאין לה קנס א"ד כיון דפטרי' ליה מקנס מטעמא דנערה ולא בוגרת א"כ גם לקחת' לו לאשה בע"כ אין לו דקרא כתיב ונתן לאבי הנערה ן' כסף היכא דאיכא ן' כסף לו תהיה לאשה היכא דליכא ן' כסף כמו בוגרת אינו חייב לקחת' ובאמת חפשתי בסוגיית הגמ' ובפוסקים ולא מצאתי גילוי לזה, ובעיני יפלא איך אישתמיט מינייהו דברי רבינו ז"ל שכתבנו גם עיקר ספק זה לא שמיע לי דמהיכא תיתי לחייב האונס את הבוגרת בעשה זה כיון דנערה מלא דבר הכתוב ועליה קאי עשה זה ואף הרדב"ז ז"ל לא נסתפק בזה אלא במודה בקנס דוקא כנר' דבבוגרת מפשט פשיטא ליה והסברא נוטה לזה:
וראיתי עוד למהריט"ץ ז"ל שכתב וז"ל ומתוך דבור התוס' דפ' א"נ המתחי' אין לי אלא אביו מצאנו שסוב' התו' שאין לבוגרת גם בו"פ מדכתבו התו' ואי דאין לה אב או שבגרה אח"ך ומדנקטו אח"כ משמע דבוגרת אין לה עכ"ל ושותיה דמר לא ידענא דמהיכן משמע ליה מדברי התוס' הללו דס"ל דאין לבוגרת גם בושת ופגם שהתוס' שם בדבור הנז' אין להם עסק שם בענין בו"פ ואיך יתכן לומר דבר זה דאין לבוגרת בו"פ דתלמוד ערוך הוא בר"פ א"נ דל"ב ע"א ובריש פרק נערה דמ"ב דבוגרת אע"ג דאין לה קנס יש לה בו"פ וכמ"ש רבי' בדין הקודם ואף אם נאמר דטעות נפל בדבריו וצ"ל דאין לבוגרת עשה דולו תהיה לאשה או שהרב ז"ל קורא לעשה זו בו"פ כמו שנר' מדבריו שכתב אח"ך אכתי לא ידעתי מה הכרח מצא מדברי התוס' הללו דקיימי במפות' דודאי כל שהיתה בוגרת בשעה שנתפתתה פטור הוא מעשה זה שהרי אחולי אחילתא וכמש"ל ע"ש הרדב"ז ומש"ה הוצרכו התוס' לומר או שבגרה אח"ך דכיון דבשעה שנתפתתה לא היתה בוגרת וקנסה לאביה לא היתה יכולה למחול וספק בעלי ההוראה אינו אלא באונס את הבוגרת:
עוד ראיתי לו ז"ל שם שכתב וז"ל אמנם הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב דבוגרת ואיילונית מפותה אין להם בו"פ כיון שאין להם קנס ובודאי שהדבר תמוה מה לבו"פ עם הקנס והטור ז"ל גם כן כתב שאינו מבין דבריו דאע"פ שאין להם קנס למה לא יהיה להם שאר דברים וכתב מוהרי"ק שגם בעיניו יפלא ולענין בוגרת מפותה דאין לה בו"פ סברא היא דמחלה וכ"כ מוהרי"ק וכ"כ הרי"ף והרא"ש והנה תמיהת הטור כפי הנר' על בוגרת נמי מתמי' דהא הרמב"ם נקט בוגרת ואיילונית שאין להם בו"פ במפותה והטור תמה למה לא יהיה להם בו"פ דמשמע דעל שניהם תמה מדקאמר להם משמע דקאי אשתים שהזכיר הרמב"ם וק' ע"ז שחילק על הרא"ש אביו ולא יפרש אשר ע"כ צ"ל דלא חילק אלא על איילונית ולא על בוגרת דבוגר' מפותה שייך מחילה כיון דמדעתא עבדה עכ"ל אמת יהגה חיכו שאם הדברים ככתבן דלית בהו חסיר חליף או יתיר אנכי לא אדע שכו"ל מה הלשון אומרת דהיכן ראה להטור ז"ל שחולק עמ"ש רבי' דבוגרת מפותה אין לה קנס ואחד הרוא' דברי הטור על מקומן יראה שלא חלק על רבינו אלא בדין האונס את הבוגרת והאיילוני' וכל הנך שכתב רבי' דכל הנך שפטורות מהקנס פטורו' מבו"פ אבל במפתה את הבוג' והאיילונית וכל דלית להו אב פשיטא טובא דכיון דקנסא לעצמה אזיל ומודה הטור דלית להו בו"פ, והדבר ברור מאליו ועיין עוד שם במה שתמה על דברי רבי' שפטר את הבוגרת מפותה מדין בו"פ מההיא דר"פ א"ן דל"ב ע"א יע"ש והס כי לא להזכיר ולדעתי בתשו' זו הוסיפו בה דברים שלא יצאו מפי קדוש מהריט"ץ ולאו מר חתים עלה יע"ש:

יד

ג' דברים של מפתה כו' של אונס הרי הן של אב שכל כו' ואם אין לה אב הרי הן של עצמה. כתב הרב מ"ל ז"ל דכשאין לה אב אינן לעצמה אלא באונס אבל מפותה לא שכבר מחלה דע"כ אין לה אב שכתב רבינו היינו כשנתפתתה דאם בשעת תביע' קאמר היינו בבא דבסמוך עכ"ל ולפי מ"ש התוס' ז"ל בפרק בן סורר דע"ג ע"ב ד"ה במפות' דאפילו במפות' מחייב אי אמרה בשעה שבא עלי' שאינה מוחלת הקנס יע"ש וזה נר' דעת רבינו לקמן בהל' ט"ז כמו שאכתוב בע"ה ניחא טפי דאפשר דאף מפותה נמי אמר דכשאין לה אב קנסא לעצמה וכאשר יהיה האופן שלא נתפתתה אלא ע"מ שישלם לה הקנס ובו"פ ועיין במ"ש לעיל פ"א ה"ג ע"ש מוהרי"קו זלה"ה:

יז

שורש דין קדשה

אני אומר שזה שנאמר בתור' אל תחלל את בתך להזנותה שלא יאמר האב כו' הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבא עליה בכל ממון שארצ' או אניח זה לבא בחינם כו' שזה שחייב תורה לאונס ומפתה בשאירע הדבר במקרה ולא הכינה עצמה לכך, אבל אם הניח בתו הבתול' מוכנת לכל מי שיבא עליה גורם שתמלא הארץ זימה כו' והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא יהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא חייבה תורה אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה. עכ"ל. לכאורה דברי רבינו קשה דיוקא אדיוקא דמתחילת לשונו שכתב שלא יאמר האב הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבא עליה בכל ממון שארצה משמע דאפילו לא הכינה אלא לא' המיוחד הרי זה בכלל לא תחלל כו' ואלו ממה שסיים וכתב אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל משמע דוקא במכינה לכל הוא דמוזהר בלאו זה אבל אם הכינה לא' דוקא לא ועוד קשה מה שהקשה מרן כ"מ ז"ל דמדברי רבינו הכא משמע דאינו לוקה משום קדשה אא"כ היא מוכנת לכך ובפ"א מה' אישות כתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה. לפי שבעל קדשה יע"ש ומ"ש שצריך לדחוק שסמך שם אמ"ש כאן אין לך דוחק גדול מזה ולא זו הדרך לסמוך אמה שיכתוב לקמיה:
וראיתי לרבינו בס' המצוות מצוה שנ"ה שכתב כלשון הזה הזהירנו שלא לבא על אשה בלא כתובה ובלא קדושין והוא אומרו לא תהיה קדשה מבנות ישראל וכבר נכפלה אזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא אומרו אל תחלל את בתך להזנותה ולשון ספרי אל תחלל את בתך להזנותה זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה הלשון ואין זה ענין נוסף בו וזה כבר קדם שהבא על הבתולה בין שיהיה מפתה או אונס שאין חייב שום עונש מן העונשין אלא קנס ממון ולקחת אותה כמו שיתבאר והיה עול' במחשבתינו שאחר שזה הדבר אין בו אלא קנס ממון שיהיה דינו כדין כל דבר שבממון וכמו שיש רשות לאדם ליתן לחבירו ממון כמו שירצ' ויפטרהו במה שיש לו אצלו שיהיה לו כמו כן התר שיקח בתו נערה ויתננה לאיש שיבעול אותה ויפטרהו מזה אחר שזה זכות מזכיותיו ר"ל הן' כסף שהם לאבי הנערה או ג"כ יתננה לו ע"מ שיקח ממנו כך וכך דינרים על כן הזהיר מזה ואמר אל תחלל כו' לפי שזה שדנתי לעונשו ממון לבד הוא בשיקרה שיפתנה איש או יאנס אותה אבל כשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמ' אחת אין דרך לזה והראיה בזה הטעם באומרו ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט אבל כשיהיה הענין בבחיר' והסכמ' ירבה זה ויתפשט בארץ וזה טעם יפה ומשובח בזה הפסוק וזה לאו דפנויה לוקין עכ"ל:
והנה מדבריו הללו השומע ישמע שדעת שפתיו ברור מללו דאפי' בשלא הכינה לכל אלא לזה האיש לבד הר"ז עובר על לאו דקדשה ולאו דאל תחלל כמבואר אלא שבטעם הכתוב דלא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה פירש שהכונה לומר כי האיש העושה זה יבא להרבות זמה בארץ דכשם שבחר והסכים להשכיר את בתו לאיש הזה יבא לשוכרה לאחר ולמחר אחריני ויבואו לידי זמה שהאב יקח את בתו ואח את אחותו וע"פ דבריו הללו הנה דברי רבינו בדין זה מבואר יפה דמתחי' כתב דקרא דאל תחלל הזהיר על האב שלא ישכיר את בתו הבתולה לבא עליה ואפי' לאדם אחד מיוחד מפני שאין האב רשאי בבתו לשוכרה בשביל ממון ומה שזכתה לו תורה ממון קנסה אינו אלא כשבא הדבר דרך מקרה ולא מפני שהוא רשאי לשוכרה וע"ז נתן טעם שאם יש רשות לשוכרה למי שירצה יבא הדבר לידי זימה שכשם ששוכרה לאחד ישכור אותה לאחרים וז"ש אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל גורם שתמלא הארץ זימה והוא הטעם האמור בסיפיה דקרא דאל תחלל ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה וכמו שביאר הרב עצמו בס' המצוות דכשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמ' אחת ירבה זו ויתפשט בארץ ויבא הדב' לידי זימה וע"ז סיים והמכין בתו לכך הרי היא קדשה כו' ולוקה הבועל והנבעלת כו' כלומר דהמכין בתו אפי' לאדם אחד שלא בא הדבר דרך מקרה אלא שברצון ובהסכמת שניהם היה הדבר הרי זה לוק' משום לא תהיה קדשה כו' מעתה דברי רבינו שבדין זה ודבריו שבפ"א מה' אישות הן שפה א' ודברים אחדים ומפני שהראב"ד ז"ל הבין כן השיגו שאין קדשה אלא בעומדת בקוב' של זונות כו' ולאו דוקא שעומדת ממש בקובה של זונות אלא שתהיה מופקרת לכל קאמר ומפני דלדעתו ז"ל בעינן שתהיה מופקרת לכל דמהיכן נדע שהפקירה עצמה לכל ואפשר כי זה הבכו'ר על כן פירש דבריו ואמר שכשתהיה עומדת בקוב' של זונות מיד הרי היא נעשית קדשה והבועל אותה אפי' יהיה ראשון לפורענות ילקה מיד ודברי הראב"ד ז"ל שבכאן ושבפ"א מה' אישות הם דברים אחדים ושלא כדברי מרן כ"מ ז"ל שהבין בדעת הראב"ד דבעינן שתהיה היא יושבת דוקא הא לא"ה אע"פ שידענו שהיא מופקרת לכל לא הוייא קדשה:
ולבבי לא כן יחשוב דודאי כל שהפקיר' עצמה לכל והיא מוכנת לכל הבא עליה הרי היא קדש' כיון שידענו שזנת' עם אנשים הרבה ועדיין היא מופקרת אלא שמפני שלא יודע דבר זה בעומד' בחצרה וקרפיפה דיתכן דחזרה בה מיד אבל כשיהיה לה בית מיוחד' להכין עצמ' לבאין אליה אז יודע שהיא מופקרת אפי' היא מוכנת לדבר זה כדרך תמנתה ונקט הראב"ד קוב' של זונות כי כך היא הדרך להיות מופקרת לכל כנ"ל ועיין להרד"ך ז"ל בבית ט' חדר ז' ומ"מ עיקר השגת הראב"ד ז"ל על רבינו הוא זה דמשמע ליה בדעת רבינו דאפי' שאינה מופקרת לכל אלא שזנתה ברצונה בלי פיתוי עם איש אחד לוקה משום קדשה וכמ"ש בספר המצוות בהדיא ע"ז השיגו שלדעתו ז"ל אין קדשה אלא המופקרת לכל באופן שדברי רבינו והראב"ד בדין זה הן הן הדברים שבפ"א מה' אישות מר כי אתריה ומר כי אתריה יע"ש:
ואין ספק שזה הבין ה"ה בדעת רבינו בדין זה כי שם בפ"א מה' אישות משמע ליה בדעת רבינו דאפי' בזונה שאינה מופקרת לכל לוקין משום קדשה ואם דברי רבינו שבדין זה הם כמו שהבין מרן כ"מ יש לתמוה על ה"ה שם שלא העלה בזכרונו דברים אלו שהם הפך דבריו ועיין ג"כ למרן כ"מ בפ"ד מה' מלכים שהסכים בדעת רבינו דאפי' בשאינה מופקרת לכל היא קדשה והם הפך דבריו שכתב כאן ואין ספק דהדר ביה הרב ז"ל כי הנכון כמ"ש ועיין בפתיחת הספר להרב ע"י שהשוה דעת רבינו עם דעת הראב"ד ממ"ש רבינו כאן בדין זה יעו"ש ולדעתי הקצרה לא כיון יפה ואשתמיט מיניה דבריו שבס' המצוות שכתבנו ולדעתו השגת הראב"ד על רבינו היא על הדרך שכתב מרן כ"מ ואין בזה טעם:
וראיתי לה"ה ז"ל שם שכתב ע"ש הראב"ד שהשיגו לרבינו שאם כדבריו דאפי' בבא על האשה שאינה מופקרת לכל כל שבא עליה שלא בכתובה ושלא בקדושין לוקה משום קדשה א"כ המפותה היאך משלם עליה ממון והלא לוקה אלא ודאי מדהוצרך לפיתוי אינה קדשה עכ"ל וכונתו לומ' דבשלמא לדעתו ז"ל מש"ה משלם קנס ולא אמרינן מדנתפתתה הרי הפקירה עצמה לכל דזה אינו דמדהוצרך לפתותה ש"מ שזו אינה ברצונה להבעל לו כמו הקדשה שברצונה מפקרת עצמה לכל מה שא"כ לדעת רבינו דמיד שנתפתתה ובא עליה שלא לשם קדושין ילקה עליה משום קדש' ולא ישלם וזו ודאי אינה קושיא כלל לדעת רבינו שהרי ביאר דעתו בספר המצוות שהאונס והפיתוי כיון שאינן באין אלא דרך מקרה לא יהיה בזה שם קדשה דקדש' היא שמכינה עצמה לכך בלי פיתוי כלל דמיד שדברה עמה הסכימ' דעתה או דעת אביה לזה ומפני שכשיהיה הדבר בהסכמת שניהם יבא הדבר לידי זימ' שיתפשט וירבה כן כמ"ש בספר המצוות ולהכי אינו לוק' עליו כי לא היתה בזה קדש' והדבר מבואר ומרוב פשיטותו לא חש ה"ה ז"ל לישב דבר זה ועיין בס' עץ החיים בלשונות רבינו ד"א ע"א ודוק ומה שיש לעמוד עוד על דברי רבינו דכאן הסכים לומר שכל הנבעלת בלא כתוב' וקדושין אנו קורין עליה אל תחלל את בתך להזנות' הרי שקראה זונ' לבא על הפנויה ואלו הוא ז"ל פסק כרבנן דר"א דאין זונ' אלא למי שנבעלת למי שאין קדושין תופסין בה עיין בדברי הרא"ם בפרשת קדושים בפסוק זה דאל תחלל את בתך להזנות' ועיין שם בדברי הרמב"ן בפי' התור' ובמ"ש בספר המצוות בשורש החמישי ובמצוה שנ"ה ועיין בס' ת"ר שלא הבין כונת הרמב"ן ותמה עליו מסוגיא דסנהדרין דע"ו:
ועל מ"ש רבינו ואין קונסין אותו שלא חייבה התור' קנס כו' אבל זו שהכינ' עצמה לכך הר"ז קדשה כתב הראב"ד ז"ל וז"ל ועוד שגם היא מפותה ומדעתה עשה עכ"ל ונ"ל שדעת רבינו הוא כמ"ש התוס' בסנהדרין פ' בן סורר דף ע"ג ע"ב ד"ה במפות' כו' דמפות' שאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו הקנס חייב לשלם לה יע"ש והשתא מש"ה פטר רבינו לקדשה מטעם קדשה ולא מטעם שהיא מפותה דאי מטעם מפות' משכח' לה שיתחייב אפי' שהיא מפותה בשאמרה בעת הפיתוי שאינה מוחלת הקנס וע"מ כן נתפתתה וכן מבואר מדברי רבינו שכתב בתחילת דבריו שלא יאמר האב הריני שוכר בתי הבתולה בכל ממון שארצה כו' וע"ז קאמר דכל שבא הדבר בהסכמת שניהם שלא בדרך פיתוי והכין בתו לכך אפי' שפי' שהוא שוכרה ע"מ שישלם הקנס אין קונסין אותו אפי' ממון הקנס שאין אדם לוקה ומשלם ואפי' לא התרו בו נמי שאין כאן מלקות אינו משלם שאין זו אנוס' ומפותה שאמרה תורה והר"ז קדשה דהשתא אין לפוטרו מהטעם שכתב הראב"ד דמדעתו עבד דאף דמדעתו עבד מ"מ הרי פי' שאינו מוחל לו הקנס ומ"מ נראה שהראב"ד חלוק ע"ז וס"ל דאע"פ שאמרה בפי' דאינו מוחל לו כיון דס"ס הרי נתפתתה ומדעתו עבד אין לו קנס דכיון דעיקר המעשה היה ברצונו או ברצונה אע"פ שאמרה שאינה מוחל' לו הקנס אין לו עליו כלום שלא חייבה תורה אלא לאונס או על המפתה שלא מדעת אביה שעיקר המעשה היה באונס אבל כשהיה מדעת שניהם אין כאן קנס:
ויש להסתפק בבא על המפותה ונתחייב לתת לה כו"כ ולא קנו מידו אם נתחייב במה שאמר לתת דנהי דקנס ליכא במפותה אבל במה שנתחייב בהנאת ביאתו חייב ואף למ"ש התוס' בסנהדרין דמפותה שאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו הקנס דחייב לשלם יש לומר דדוקא בכי האי גוונא שאמרה שאינה מוחלת לו הקנס מחייב דכיון שלא נתפתתה אלא בהכי הו"ל כאנוסה דהשתא לאו מדעתה עבדה שהרי פירשה שלא מחלה נרא' דהה"נ כשנתפתתה ע"מ שיתן לה כו"כ אפשר שהוא חייב לתת כיון דבשביל הנאת ביאתו הוא מתחייב ומדברי מוהריק"ו ז"ל שכתבנו לעיל פ"א הל' ג' שכתב בשורש קכ"ט דמפתה שפיתה אותה ע"מ שישא אותה לא מחייב לנושאה ולא לשלם לה קנס ובו"פ נר' דה"ה פיתה אותה ע"מ שיתן לה כו"כ וזה נראה הפך מ"ש התוס' בסנהדרין כנז"ל ואולם יש לחלק דדברי התוס' הם בשאמרה שאינה מוחלת לו הקנס דהו"ל כאנוסה שהרי גילה דעתה שלא מחלה אבל כשמחלה הקנס ונתפתתה על תנאי שישאנה כל שלא קנו מידו אין כאן חיוב וכן נראה מדברי מהרימ"ט בתשו' חח"מ סימן כ"ג שכתב עמ"ש בגמ' בע"ז ר"פ השוכר את הפועל דס"ג גבי אתנן בא עליה ואח"ך נתן אתננה מותר ומוקמי' לה בישר' זונה שאמר לה הבעלי לי בטלה זה דלא קנאתו דבעי משיכ' וכתב ע"ז הרב הנז' ושמא דאפילו חיוב אין כאן דכיון שאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה בטלה ליכא נמי חיובא יע"ש:
שוב ראיתי להרא"ש בפסקיו שם באותה סוגיא דפ' השוכר שכתב וז"ל טלה זה הא קמחסרה משיכה ק' לן הא שכר פעולה לא בעי קנין דפועל העושה עם בעה"ב במה קנה שכרו וביאה דבר שנותנין שכר עליה הוא ואמאי לא נקנה הטלה לה בביאה ומכאן נ"ל לדקדק דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואני אתן לך חפץ פ' בשכרך יכול ליתן לו דמי החפץ אבל ודאי נתחייב לו החפץ או הדמים אבל גוף החפץ א"א לו לקנות אלא במשיכה או שיהיה ברשות הפועל בשעת עשיית מלאכה עכ"ל הנה מבוארי' דבריו דהבועל לשם זנות ונתחייב בכו"כ חייב לתת דהו"ל כשכירות פועל דלא בעי קנין ודברים אלו הם הפך דברי מהרימ"ט שכתב ושמא כו' וכבר עמד על דבריו המ"ל בפ"ד מה' איסורי מזבח די"ג גם על דברי מוהריק"ו בתשו' קכ"ט שכתבנו יש לתמוה דאמאי לא יתחייב לנושאה ולתת לו שאר כסות ועונה כיון שפיתה אותה ע"מ כן דתיפוק לי משום שכירות בעלמא וכמ"ש הרא"ש ז"ל דבמה שנתחייב לה הוא חייב ולא בעי קנין וכעת לדידי צריך ישוב:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.