חידושי רבנו חיים הלוי/נערה בתולה/ב

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ נערה בתולה ב

פ"ב הי"ג

אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי ה"ז נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה. עכ"ל. ובהשגות ז"ל אין כאן תובע שהתשלומין אינן שלה וכמו מנה לאבי בידך הוא ואם טען אביה אפשר שיהיה זה הדין וכו'. עכ"ל. ובכ"מ הביא עוד נוסחא בהשגת הראב"ד וז"ל אני אומר שהצער לעצמה כעין שאר חבלות דצער דגופה לא זכי לי' רחמנא הילכך אין כאן מודה מקצת דהנך ג' דברים דאביה נינהו מה שהודה לאביה הודה ומה שכפר לה כפר וכו'. עכ"ל. והכ"מ כתב ע"ז וז"ל ואני אומר שאע"פ שהתשלומין אינן שלה מאחר שמה שזוכה בהן האב הוא על ידה שפיר מיקריא תובע עכ"ל.

והנה בדין זה אם יסוד הדין דתביעה ומודה במקצת הוא דאזלינן בתר דבר המחייב, ועל כן כיון דזכות האב הוא מכח הבת להכי חייל על תביעת הבת דין תביעה, או דנימא דאזלינן בתר החיוב של תשלומין, וחיוב התשלומין הלא הוא בעיקרו להאב, דהאב הוא זוכה בחיוב זה מעיקרו, לפי הפשוט זהו יסוד פלוגתת הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם הרי סובר דהואיל שזכות האב הוא ע"י הבת ע"כ הוי מודה במקצת, והראב"ד הרי סובר דאין כאן דין תביעה ולא דין מודה במקצת הואיל והם בעלים מחולקים האב והבת, ומשום דאזלינן רק בתר חלות חובת התשלומין, ולא איכפת לנו בזה שבעיקר המחייב חדא הוא ושגם זכית האב הוא רק ע"י הבת.

והנה בפ"ד מה' חובל ומזיק הי"ד כתב הרמב"ם ז"ל וכן החובל בבתו משום צער וריפוי ובושת. עכ"ל. וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל דוקא בושת דחבלות אבל בושת דאונס ופיתוי אינו חייב דהא אי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. עכ"ל. ועיין במ"מ שהקשה ע"ז דבאונס ומפתה הרי בלא"ה פטור משום דקם לי' בדרבה מיני' וכדתנן בכתובות דף ל"ו הבא על בתו פטור מפני שהוא מתחייב בנפשו, וע"כ הגיה בלשון הראב"ד דההשגה קאי על תחלת דברי הרמב"ם דאחרים שחבלו בה הוי הבושת והצער לעצמה ולא להאב, וזהו שהגיה דבאונס ופיתוי גם הבושת והצער הויין של האב. ואכתי יש לדקדק דבבושת וצער של אונס ומפתה הרי כבר מבואר ברמב"ם הלכות נערה בתולה דהרי הן של אב והכא בהלכות חובל ומזיק איירי רק בדין שארי חבלות וא"כ הא שפיר נקט הרמב"ם בסתמא דהרי הן של הבת. ואשר יראה לומר בדעת הראב"ד, דבאמת בהלכות נערה בתולה הא איירינן בבושת וצער של ביאה דאית בה חיובא דאונס ומפתה, דה"ה של אב מגזה"כ דונתן לאבי הנערה, דאיתרבו שם גם שארי חיובים מלבד קנס, וכדדרשינן בכתובות דף מ' מקרא דתחת אשר ענה ומקרא דהשוכב עמה, אבל בושת ופגם וצער של אונס ופיתוי בגוונא דלית בהו חיובא דאונס ומפתה, דזה נכלל בתוך שארי חבלות, אכתי לא נתבאר אם הן של אב או של בת, ומצאנו דכוותה במשמש מת, דנראה דכמו דפטור בעריות ובחייבי לאוין ה"נ פטור מחיובא דאונס ומפתה, וה"נ מוכרח מהא דפריך הגמ' בכתובות דל"ב על הא דתנן אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת והא אין לוקה ומשלם, וכן שם דף ל"ה פרכא זו לרבה, ומסיק שם דע"כ כר"י ס"ל, ואם נימא דמשמש מת חייב בקנס א"כ הא מצינו לאוקמי במשמש מת דקנס איכא ומלקות ליכא, אלא ודאי דפטור גם מקנס, וא"כ צ"ע בבושת ופגם זה אם דינו כבושת ופגם של אונס ומפתה דהן של אב או דדינו כשארי חבלות דהן של הבת. ונראה דאם נימא דזכית האב בהבושת ופגם הוא כמו זכיתו בקנס שהאב זוכה בזכות בתו שהתורה זכתה לו בתשלומי בתו, א"כ הוי זאת דין מסויים בחיובא דאונס ומפתה, וע"כ אינו זוכה רק בגוונא דחיובא דאונס ומפתה בי', אז הוא דהוי דינא דהבושת ופגם של האב, אבל במשמש מת דלית בי' דינא דאונס ומפתה, וכדחזינן דפטור מקנס, והבושת ופגם שלו הוא ככל חבלות דעלמא, א"כ הדר דינם להיות כשארי חבלות דהבושת ופגם הן של הבת, משא"כ אם נימא דהטעם דבידו למוסרה למנוול ומוכה שחין מועיל שיהא להאב זכות בהבת לענין בושת ופגם זה, וממילא דהחיוב והתשלומין הם שלו, א"כ גם משמש מת כיון דמ"מ דין ביאה בזה, וכדחזינן דביאה זו פוסלתה מן התרומה, א"כ י"ל דהבושת ופגם שבזה הויין של האב, דכל שמחמת ביאה שייך בי' טעמא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין, וכל שמחמת ביאה דהמעשה הוי בכלל אונס ומפתה ורק דחסר בי' חיובא דאונס ומפתה, אבל מאחר דהזכות הוא של האב בעיקר המחייב, א"כ ממילא דדינו תלוי רק בעצם המעשה שדין אונס ומפתה בי' והרי הוא של האב. ולפ"ז נראה דזהו ביאור דברי הראב"ד שכתב דבושת ופגם של אונס ופיתוי אינו מתחייב האב לבתו, ולא תקשי עליו דהא הוי קם לי' בדרבה מיני' דפטור לגמרי, דהראב"ד איירי בגוונא דלית בי' חיוב מיתה וכגון במשמש מת, וחיוב בושת ופגם שלו הוא מדין שארי חבלות, וזהו שחידש הראב"ד דמשום הך טעמא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ממילא דכל שבושת ופגם שלו הוא ע"י ביאה הרי הזכות לאביה אף שהוא חיוב של חבלות וכש"נ. והרמב"ם דהשמיט זאת, י"ל או משום דלא הוזכר זאת בגמ', או דנימא דהרמב"ם ס"ל דזכות האב בבושת ופגם הוא רק בהתשלומין ולא בעיקר המחייב, וכמבואר כן בדברי הרמב"ם פ"ב מה' נערה בתולה הי"ד ז"ל שלשה דברים של מפתה וארבעה של אונס הרי הן שלו שכל שבח נעורים לו עכ"ל, הרי דהשוה בושת ופגם לקנס וכללן בדין שבח נעורים שהוא על התשלומין, וממילא דזכות האב תלוי בחיובא דאונס ומפתה, ומשמש מת דפטור מקנס הרי הוא בכלל שאר חבלות דהבושת ופגם להבת. ולפ"ז נראה דזהו פלוגתת הרמב"ם והראב"ד גם הכא בהלכות נערה בתולה שהבאנו, דהנה זה שכתב הכ"מ דהואיל שזכית האב הוא על ידה ע"כ הויא בת תביעה, כ"ז הוא אם זכייתו בהבושת ופגם הוא מדינא דשבח נעורים שזוכה הוא בזכות בתו וזכייתו הוא בהתשלומין ע"כ שפיר אמרינן דכיון שזכיתו הוא מכחה ע"כ שפיר מיקריא תובע, משא"כ אם נימא דהך דינא דאי בעי מסר לה וכו' גורם דהאב יש לו זכות בעיקר המחייב של הבושת ופגם דהרי הוא שייך להאב, וממילא הוא זוכה בחיוב זה מעצמו שלא ע"י זכות בתו כלל, א"כ הא אין החיוב בא כלל מכחה, וממילא דלא הויא בת תביעה, כיון דאינה שייכה כלל להחיוב של האב שזוכה בו בעיקר המחייב, וע"כ הראב"ד דס"ל דזכייתו בהבושת ופגם הוא בהבת עצמה וכש"נ למעלה ע"כ זהו שהשיג דאין כאן תובע, והרמב"ם דס"ל דזכיית האב בבושת ופגם בא מכח זכות בתו ע"כ שפיר פסק דנשבעין על תביעת הבת, ומיושב היטב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף