שרשי הים/חמץ ומצה/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ חמץ ומצה ה

ב

שורש העובר אדרבנן אי מהני מעשהו

חמשת מיני דגן כו' אם לשה במי פירות בלבד אין באי' לידי חימוץ ומי פירות הם יין וחלב כו'. הנה במי בצים כתב מרן בש"ע ה' פסח סימן תס"ב דמי בצים בכלל מי פירות הן וכתב הפר"ח וז"ל רש"י היה מסתפק בדבר אם מחמיצין כמים והמרדכי הביאו בשם כמה רבנים שאוסרים אבל בב"י כתב שפשט המנהג להתיר עכ"ל ולא ידעתי למה לא הביא סיעתא לס' המתירין ממה שמצינו גבי טומאת אוכלים דמי בצים אינן מכשירין וכדאמרינן בפ"ק דסנהדרין ד"ה ע"ב ואם מי בצים מחמיצים ע"כ דהוי מתולדת המים והם מכשירין אלא ודאי דהוו בכלל מי פירות והפ"ח גופיה שם בסק"ז הביא סיעתא לסברת האומרים דמלח הוו בכלל מי פירות ואינו מחמיץ ממה שמצינו לענין טומאת אוכלין כל דאינו מכשיר ש"מ דלאו מתולדת המים הוא ועיין במה שהק' עליו מרן מלכא בס' מ"ק ובמה שהשיב על דבריו בס' אור יקרות בחידושיו על רבינו הרמב"ם ז"ל דמ"ב ע"ב ד"ה ודע כו' יע"ש.

יא

אין לשין כו' ולא במים שנשאבו בו ביום כו' ואם עבר ולש מכל אלו הרי הפת אסורה. ע"כ. הנה בכל מילתא דאמור רבנן לא תעביד אי עבר ועשה במזיד אם יש לנו לקונסו דלא ליהני מאותו דבר עיין בפרק כירה דל"ח גבי שכח קדירה ע"ג כירה בשבת דקודם גזירה אמרו בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולאחר הגזירה שרבו המזידים והיו אומרים שוגגין היינו גזרו אף על השוגג שלא יאכל ותו מיבעיא לן התם עבר ושהא מאי ולא איפשיטא ולדעת הרי"ף ורבינו בפ"ג מה' שבת ה"ט בעיא זו היא בעבר בשוגג לאחר הגזירה ובנתבשל כל צרכו ובמצטמק ויפה לו דדילמא לא גזרו על השוכח לאחר הגזירה בתבשיל שנתבשל כל צורכו אף על פי שמצטמק ויפה לו ולא אפשיטא ולקולא. מיהו במזיד מפשט פשיטא ליה דאסיר כתבשיל שלא נתבשל כל צורכו ואע"ג דכל האיסורים דשיהוי הקדירה ע"ג כירה אינו אלא איסורא דרבנן גזירה שמא יחתו בגחלים ועיין להרא"ש והטור בסימן רנ"ג שפירש בעיא זו בין בעבר בשוגג בין בעבר במזיד.
ולענין אי איכא איסור' לאחריני דאפשר דלא גזרו אלא על העובר דוקא יע"ש וכיון דלא אפשי' פסקו לחומרא דאף לאחריני אסור יע"ש וק"ל לשיטת' מ"ש מההיא דפ"ב דמ"ק די"ג דאמרינן דבין באיסור תורה בין באיסור דרבנן לדידיה קנסו לבריה לא קנסו והכי איתא בגיטין דמ"ד ובכורות דמ"ד ועיין עוד בפ"ב דביצה דטו"ב ע"א גבי מאי דאיבעיא לן התם מי שלא הניח ע"ת הוא נאסר וקמחו נאסר כו' ובגי' התוס' שם דפשיט הש"ס דלדידיה קנסו ולא לממוניה יע"ש ושמא י"ל דכיון דהכא קנסו בדרבנן אף על השוגג מה שלא גזרו בשאר איסורים אף ממונו אסור. ותו ק"ל לפי מה שפי' הרא"ש דהבעיא היא לענין אי איכא איסורא לאחריני ומיירי בין בעבר ושיהא בשוגג כמו במזיד א"כ מה זה שכתב הוא ז"ל בפרק כ"ש גבי מאי דאיבעיא לן התם עברה ולשה מאי וז"ל כתב אבי העזרי דוקא בעברה ולשה במזיד דומייא דעבר ואפה דפ"ב דביצה ועבר ושיהא דפרק כירה אבל בשוגג לא ולפי פי' זה שפי' הוא ז"ל גבי עבר ושיהא אין ראיה מהכא דעברה ולשה הוא במזיד דאדרבא מכאן ראיה דלאו דוקא במזיד דה"ה בשוגג ואם נאמר דאבי העזרי אינו סובר כפי' הרא"ש אלא כמ"ש רש"י דעבר במזיד קאמר ומש"ה הביא ראיה מההיא דעבר ושיהא לא ידעתי אמאי לא דחה הרא"ש ראייתו לפי שיטתו ז"ל וגם לשיטת הרי"ף ורבינו והראב"ד בפ"ג מהלכות שבת ה"ט ולפי שיטת הרמב"ן ז"ל שביא' ה"ה ז"ל האי בעיא דעבר ושיהא לאו במזיד איירי אלא בשוגג ובשוכח וגם התוס' ז"ל בסוגייא זו הכי מפרשי לה ופרש"י ז"ל לית מאן דחש ליה ועיין למרן ב"י רס"י רנ"ג ודוק.
ואיך שיהיה נמצינו למדין דבאיסור שהייה דרב' אם עבר במזיד אף קודם הגזירה אסור ליהנות מאותו תבשיל בשבת וכ"ש שלאחר הגזירה אף בשוגג וראיתי בס' קמ"ר די"ד ע"ג שהק' בשם הרב מר אביו הרב מח"א ז"ל מ"ש דגבי עבר ואפה ביום טוב דמבעיא ליה להש"ס בפ"ב די"ט אי אסור או לאו ולא אפשיטא ופסק רבינו בפ"ו מה' י"ט ה"י והטור בסימן תקכ"ז לקולא דשרי ובנו ז"ל תירץ דההיא דפרק כירה מיירי כשיש לו מה יאכל כדדחי הש"ס בפ"ב דיום טוב לההיא דמעשר בשבת וההיא דמשני בש"ס גבי מבשל בשבת איסורא דשבת שאני ולא דחי דמיירי בשאין לו מה יאכל כדדחי למעשר ולמטביל עדיפא מינה קמקשי עכ"ל. וליתא דאכתי מה יענה למ"ש רבינו שם בפ"ג די"ט והטור בסי' רנ"ד גבי ההיא דאי' נותני' פת לתנור סמוך לחשיכה שאם נתן במזיד אסור לאכול מהן עד מוצאי שבת בכדי שיעשו ואם בשוגג מותר לרדות מזון ג' סעודות הרי שלא התירו בעבר במזיד האיסור דרבנן אפילו אין לו מה יאכל אלא דוקא בשוגג.
ולכן נראה לענ"ד דהש"ס לא קמבעיא ליה גבי י"ט בעבר ואפה אלא משום דע"כ לא קנסו גבי שבת אלא משום דאי שרית ליה קרוב הדבר שיזיד פעם אחר אבל מאופה מי"ט לשבת כיון דבידו לערב מעי"ט או לסמוך על ערובו של חכם ודאי דאין לחוש שמא לא יניח עירוב וגם יעבור ויבשל מי"ט לשבת א"נ דגבי י"ט כיון דעיקר איסור בישול מי"ט לשבת אינו אלא שמא יבא לבשל לחול וכשמבשל לחול לדידן דקי"ל הואיל שרי מדאורייתא וליכא אפי' איסורא בעלמא וכמ"ש בה' י"ט שורש הואיל יע"ש ולא חששו אלא שמא יבא לבשל לחול בזמן דליכא הואיל כגון סמוך לבה"ש וכל כי האי חששא רחוקה היא.
ומ"ש רבינו בפ"ו מה' י"ט דהטעם שהתירו במזיד בעבר ואפה משום שהמזיד לא שכיח היינו דוקא לגבי מערים מקרי מזיד ולא שכיח אבל ודאי דכיון שהזיד פעם אחת אין לן למקנסיה כדי שלא יזיד פעם אחרת שהרי מצינו בכמה איסורי' דרבנן דקנסו על המזיד וגבי מבטל איסורי' דרבנן כתב רבינו בפט"ו מה' מ"א הל' כ"ה שאם עבר וביטל אסור וכ' הפ"ח בי"ד סי' צ"ט דקי"ח שדעתו ז"ל הוא דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא ועיין בש"ע שם שסתם וכתב בביטול איסורין דרבנן אם ביטל בידים לכתחילה אסור ליהנות ממנו ועיין במ"ש מרן ב"י בא"ח סימן ת"ס בדין אין עושין סריקין המצויירין בפסח שכתב רי"ו שאם עשה במזיד אסורים ועיין עוד בסימן תנ"ו בעבר ולש יותר משיעור חלה שכתב ג"כ בשם רי"ו דבמזיד אסור וכ"כ הרא"ש בפסחים דף מ"ח בשם חכמי צרפת והרא"ש דחה דבריהם יע"ש ואולי רבני צרפת לאו בעבר ולש במזיד מיירו אלא אף בשוגג ולהכי דחה הרא"ש דבריהם ועיין בסימן תנ"ט גבי לש במים שלא לנו שכתב מרן בשם רי"ו דאם עשה כן במזיד דאסור יע"ש.
ונראה לע"ד דכל אלו דאסר במזיד אינו אסור אלא לדידיה אבל לאחריני שרי דומיא דשאר איסורים דרבנן כביטול איסורים וכמבשל בשבת וכמכוין מלאכתו במועד מיהו מדברי רבינו בדין זה ומדברי הרי"ף גבי ההיא דעבר ולש במים שלא לנו ואידך משמע דאף לאחריני נמי אסור שכתבו הפת אסורה וכן משמע מדברי הר"ן בפי' ההלכות. מיהו לפי מ"ש רש"י והרא"ש בשם אבי העזרי דמשום קנסא הוא משמע ודאי דלאחריני שרי וכעת לא מצאתי גילוי בפוסקים ועיין עוד במ"ש מרן ב"י בה' שבת סימן ש"ז ע"ש רי"ו ז"ל דישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת ועבר משום שבות אסורה לו אותה מלאכה לעולם משום קנסא ולדעת רבינו אסורה עד מוצאי שבת בכדי יעשו יע"ש ועיין עוד בס"ס שכ"ה ועיין בפ"ק ע"ז ד"ו גבי עבר ונשא ונתן מאי יע"ש ושם בדי"ו גבי הגיע לכיפה ועיין בפרק הניזקין דנ"ג דאמרינן דקנסא מקנסא לא ילפינן ועיין להש"ך בח"מ סימן שפ"ה ועיין בספר משפטי שמואל סימן ק"ך דקנ"ב ע"א שכתב ג"כ דאיכא איסורי טובא דרבנן דמחמי' שלא להתירו אף בדיעבד ועיין בתשו' הרשב"א סימן אלף קפ"ה שכתב בתוך התשו' וז"ל ואף ע"פ שאמרו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה אין זה הכלל לכל מה שאמרו חכמים שלא יעשה כן שאם עשה אינו עשוי אלא אין לך בכלל דברים אלו אלא מה שהתירו בהם בפי' כו' יע"ש ועיין בספר חזון נחום דקנ"א ע"א בענין כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד כו' שכ' דבאיסורי' דרבנן נמי לא מהני אם לא היכא שאמרו בפי' דמהני יע"ש.
וה"ה בפ"ד מה' י"ט בדין אין מוציאין אש מן העצים ומן האבנים כת' דאם עבר והוציא דמותר להשתמש בו וראיתי להט"ז ברס"י תק"ב שכת' שלא ירד לסוף דעתו בזה דהא עכ"פ מכשירי אוכל נפש הוא ולא דחי י"ט כדאיתא בסימן תק"ט א"כ הוי דינו כמעשר פירותיו בשבת במזיד או כמבשל בשבת דאסור ליהנות ממנו אפילו דיעבד משום דעבר אדאורייתא ובעבר ואפה דוקא התירו משום דעירובי תבשילין דרבנן ומתוך כך דחה דברי ה"ה וכ' דלא מבעיא דלכתחי' אסור לבשל באותו אש אלא אפילו אם עבר ובישל דהתבשיל אסור כל שהישראל הוציא אש דאיסור ודינו כמבשל בשבת עכ"ל ודבריו תמוהים אצלי דאם איתא דאיכא בהוצאת אש מן העצים איסורא דאורייתא משום דהוי מכשירי אוכל נפש א"כ איך תלי רבינו טעמא משום דאפשר לעשותו מבערב דאפי' אי אפשר נמי אסור דהא לרבנן דר"י דקי"ל כוותייהו כמ"ש ה"ה בפ"ד מהלכות י"ט ה"ט לא הותר כלל מכשירי א"נ דדרשינן הוא ולא מכשיריו ור"י הוא דמחלק במכשירי בין אפשר מערב י"ט לאי אפשר וכיון שכן איך תלה רבינו טעמא דאיסור הוצאת אש מן העצים משום דאפשר מבערב אלא ודאי דהכא ליכא אלא איסורא דרבנן ועוד דבהוצאת אש גופה ליכא מלאכה גמורה דאי משום מלאכת הבערה הרי מלאכה זו הותר' בי"ט או מהטעם שכתב ה"ה בפ"א מהלכות י"ט די"ד או מהטעם שכתב הר"ן בפרק המביא דהבערה חשיבא מלאכת אוכל נפש ממש עיין במ"ש שם עלה דאמר רבא והוא דצייריה מאתמול יע"ש וכיון דליכ' מלאכה גמורה ליכא למתסר במכשירין מדאורייתא וכמ"ש מרן כ"מ בפ"ד מהל' י"ט ה"י יעש"ב ועכ"ל דליכא באיסור הוצאת אש מן האבנים בי"ט אלא מדרבנן וכמ"ש הפ"ח ברס"י תק"ב דהוצאת האש דמי לאולודי ריחא ואי לא היה אפשר לעשותו מבערב הוה שרו רבנן וכיון דאפשר אסרו אותה והשתא שפיר כתב ה"ה ז"ל דמותר להשתמש בו דומייא דמעשר ומטביל. ומיהו נראה דהיינו דוקא בשאינו מוצא אש ממקום אחר אבל אי איכא במקום אחר ויכול להבעיר ממנו אסור דומייא דמעשר ומטביל דמבואר בסוגיין הכי דכי אית ליה פירי ומאני אחריני אסור לאכול מאותן פירות שעשר ומאותן כלים שטבל ואף כי יהבינן ליה כל דיליה להרב ט"ז דאיכא איסורא דאורייתא לא ידעתי מי הגיד לו להרב ז"ל דכשהתיר ה"ה להשתמש באש זה שהוציא מן העצים ומן האבנים אף להמוציא האש במזיד התיר דהא שפיר איכא למימר דבמזיד ודאי אסיר משום קנסא דעבר אדאורייתא דומייא דמבשל בשבת מיהו בעבר והוציא בשוגג קאמר דשרי להבעיר מאש זה ולאפוקי מסברת הראב"ד ז"ל דס"ל דטעמא דאיסור הוצאת אש מן העצים ומן האבנים משום נולד הוא דומיא דביצה שנולדה בי"ט דלדידיה אפי' עבר בשוגג והוציא אסור להשתמש כנולד כביצה שנולדה בי"ט לזה קאמר ה"ה דלדעת רבי' דאין כאן משום נולד שרי להשתמש בעבר והוציא אש מן האבנים משא"כ לדעת הראב"ד ז"ל ואיכא למימר דלשון עבר קשיא ליה להרב ט"ז דמשמע במזיד ועיין במ"ש התוס' בפרק כירה דל"ח ע"א ד"ה עבר ושיהא. ומ"מ האמת יורה דרכו דאף אם עבר במזיד והוציא שרי לכ"ע דאין כאן אלא איסורא דרבנן וכדאמרן וכיון דבעבר ואפה קי"ל דמותר לאכול משום כבוד שבת לא החמירו כמ"ש הרא"ש ז"ל ה"נ מותר לו ליהנות מאותו אש שהוציא מן האבנים אם אינו מוצא אש מזומן כנלע"ד ועיין להר"ב שער אפרים בתשו' סימן קי"ג דלרבא דאמר כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד א"ע לא מהני לא שנא בין איסור דאורייתא לדרבנן דבכולהו לא מהני וכ"כ הר"ב בני חיי בי"ד סימן של"ד ד"ע ע"ג ועיין טור ח"מ סימן ס"א ס"ט יע"ש. וכתב בספר חזון נחום דקנ"א ע"א ד"ה עוד דהיכ' דפירשו דבריהם ואמרו דמהני הם אמרו והם אמרו והוא כמו מקרא מפורש דמודו כ"ע עכ"ל ובהכי ניחא אותה שאמרו בפרק יש נוחלין דקל"ז האומר נכסי לך כו' ומודים שאין לב' אלא מה ששייר ראשון ועיין להר"ב מש"ל בהל' זכיה ומתנה ועיין בפסחים דס"ט בתוס' ד"ה דמאחר.
ודע שהר"ב פר"ח בהלכות פסח סימן תנ"ו ס"ב וסימן תנ"ט ס"ה כתב וז"ל דמי שעבר ולש במים פושרים אסור לאוכלו בפסח והכריח הדבר מאותה שאמרו בפרק כ"ש ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין יע"ש. ולא זכר ש"ר מ"ש הוא עצמו בסי' תנ"ה ס"ג דיש מתירין אפי' לש בחמין וכ"ש בפושרין ואין לחלק דבסי' תנ"ה מיירי לענין שוגג ובסי' תנ"ו ותנ"ט מיירי לענין מזיד דלפי הטעם שכתב בסי' תנ"ו ותנ"ט אין לחלק בין שוגג למזיד כיון שהטעם הוי משום חשש חימוץ ודוק.
ודע שרש"י ז"ל פירש ההיא דמיבעייא ליה לרב אשי בס"פ כ"ש עברה ולשה מאי ואסיקנא דאסיר דטעמא הוא משום קנסא דהכא קרובה למזיד הוא וכתב הרא"ש ז"ל דמבואר מדבריו דאף בשוגג נמי אסר רב אשי אבל הר"ן ז"ל כתב פירש"י דהכא קנסוה רבנן ולפי דבריו משמע דאם לשה בשוגג לא מתסר כדאמרינן גבי עבר ואפה מי"ט לשבת ולא מתסר אלא במזיד כו' יע"ש ולכאורה דבריו תמוהים שהרי מבואר נראה מדברי רש"י דאף בשוגג נמי אסור וכמ"ש הרא"ש ואיך דקדק מדבריו להפך ונראה דהר"ן ז"ל ידע שפיר דרש"י ז"ל אף בשוגג אסר מיהו איהו בדידיה חלוק על רש"י בזה ומשמע ליה דלפי טעמו שפירש דטעמ' דאסר רב אשי אינו אלא משום קנסא משמע דדוקא במזיד קאסר ולא בשוגג והכי משמע לישנא דעברה ולשה דומייא דההיא דעבר ואפה בי"ט ומה שלא הביא הר"ן ז"ל ההיא דעבר ושיהא דאבי העזרי היינו דאיהו ז"ל גריס התם עבר ושכח וכגי' הרי"ף ורבי' בפ"ג מה' שבת יע"ש.

כג

שורש דיני הגעלה

כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהן חמץ ברותחים כו' נותן אותן לתוך כלי גדול של מים כו'. הנה הטור ומרן ב"י כתבו בש"ע ריש סי' תנ"ב יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן או לאו כו' והן דברי התוס' והרא"ש בסוף מסכת ע"ז והר"ן בפ' כ"ה ובפ' כ"ש וטעמא משום דהוי נ"ט בר נ"ט להיתיר' החמץ נ"ט בכלי והכלי במים וחוזר ונבלע בכלי וכולהו התר כיון שהוא קודם שעה חמישית. ותמה הפר"ח ז"ל דלפי שיטת הרא"ש והטור ומרן שהצריכו ליבון בשפודים של ברזל אף דגבי קדשים בהגעלה בעלמא סגי להו והיינו טעמא דס"ל דחמץ משום דשמו עליו איסורא בלע מיקרי איך התירו כאן להגעיל קודם שעה ה' כלים ב"י מטעם נותן טעם בר נ"ט להתירא והלא לפי שיטתם חמץ איסורא הוא ולא היתרא יע"ש.
והנה מתוך דברי הפר"ח ז"ל הללו נר' שהוא סובר דבשר בחלב לא מיקרי שמו עליו דומיא דחמץ דאי הוה ס"ל הכי לא הוה ק"ל ולא מידי דהא אשכחן בדגים שעלו בקערה דמותר לאכלן בכותח כמבואר בי"ד סימן צ"ה מטעמ' דנ"ט בר נ"ט שרי לגבי בב"ח וא"כ ה"ה חמץ דשמו עליו ואדרבא מכל שכן אתייא דהא חמץ השתא מיהא התר גמור הוא ולא אתי לכלל איסור עד הפסח לא כן בב"ח דמהשתא הוא מוזהר שלא לאוכלו עם חלב דנמצא דבשר זה הוא נבילה לגבי חלב וכיון דאף בב"ח נ"ט בר נ"ט שרי מכל שכן גבי חמץ משא"כ לענין הכשר הגעלה במקו' ליבון דלא אשכחן דאתמר אלא גבי נותר משום דהיתר' בלע דיש לחלק שפיר ולומר דלא אתמר אלא גבי נותר דאין שמו עליו כלל משא"כ גבי בב"ח וחמץ לא מהני הגעלה כיון דשמו עליו אלא ודאי הרב ז"ל סבור דבב"ח אין שמו עליו מקרי דומיא דנותר וכ"נ מדברי הר"ן שהביא הפ"ח שם.
ומן התימה עליו שהוא ז"ל בסימן תנ"א סי"א בדין מחבת שמטגנין בה בשר הסכי' לדברי הש"ך שכתב בי"ד סימן קכ"א ע"ש הרב מ"ע דה"ט דמחבת של גוים לא מהני הגעלה משום דרוב תשמישן ע"י האור בלי שום אמצעי וכתב דה"ה נמי מחבת של בשר או של חלב לא סגי ליה בהגעלה כי אם ליבון ע"ש וכ"כ בפירייו בי"ד סימן קכ"א ועכ"ל שהוא ז"ל סובר דבב"ח משום דשמו עליו איסורא בלע מיקרי ומשו"ה הסכים דאף במחבת של בשר או חלב בעי ליבון דלא דמי לנותר דאסיקנ' בפ"ב דע"ז דאף בשפודין מהני הגעלה וכ"נ בהדייא מדבריו בי"ד סימן צ"ג שדחה דברי הרשב"א דבב"ח שמו עליו מיקרי ע"ש וזה היפך מה שנראה לדבריו כאן בסי' תנ"ב וצ"ע. ודע שהרב ש"ך ז"ל בס' נקודות הכסף בי"ד סימן צ"ג הסכים לדברי הרשב"א שכת' שאם בישל ירקות בקדירה של בשר שמותר לבשל בה חלב שכבר נתמעט כח בלע הבשר ונקלש עד שאינו ראוי לחול עליו שם בב"ח ולמד כן בס' ת"ה ממ"ש בפ"ב דע"ז גבי נותר כל יום נעשה גיעול לחבירו ומשום דהתירא בלע יע"ש וע"כ דשיטת הרשב"א ז"ל הוא לומר דבב"ח לא מיקרי שמו עליו דומייא דחמץ דאי ס"ל דמיקרי שמו עליו כחמץ אין מקום לראיית הרב ז"ל מההיא דנותר דשאני התם דהיתרא בלע כדקאמ' תלמודא משא"כ בב"ח דכיון דשמו עליו איסורא בלע מיקרי אלא ודאי דסבור הרב ז"ל דבב"ח לא מיקרי שמו עליו ותו דמבואר מדבריו דמייתי מרן ז"ל דאף בדבר שעיקר תשמישו ע"י האור דסגי בבישול ירקות וא"כ קשה דמ"ש ממחבת הבלועה מחמץ שהצריכו ליבון וכמ"ש מרן בא"ח אלא ודאי כדאמרן דבב"ח לא מיקרי שמו עליו וא"כ ק' טובא על הש"ך ז"ל דאחר שהסכים כאן לדברי הרשב"א ז"ל איך בסי' קנ"א בדין המחבת הסכים בפשיטות דאף במחבת של בשר או חלב בעי ליבון וזה היפך דברי הרשב"א והסכמתו בסי' צ"ג דבב"ח דמייא לנותר דמשום דהיתרא בלע סגי ליה בגיעול במקום ליבון והוא תימא וצ"ע.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.