קובץ על יד החזקה/חמץ ומצה/ה

קובץ על יד החזקה ‏ חמץ ומצה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

שאין מי פירות מחמיצין וכו'. כתב הה"מ ובהשגות א"א אין דבר זה פשוט וכו'. ונראה מדברי הה"מ דהשגת הראב"ד נרשם בטעות בהלכה א' דשם מיירי במיני קטניות. ולפי דברי הה"מ קשה מאד דבתשו' הרשב"א הביאו הפר"ח סי' תס"ב כתב בשם הראב"ד להתיר מי פירות דלא הוי אפילו נוקשה ודחק מאד שם דמ"ש הראב"ד אין הכל מודים אין הכוונה לענין דינא ע"ש ואין פירושו נכון דאין זה דרכו של הראב"ד ויותר היה לו לומר דראב"ד אחר הוא מה שהביא הרשב"א. ועי' בחק יעקב סי' תנ"ג שכתב באמת דפשטן של דברי הראב"ד משמע דקאי על מיני קטניות בהלכה א' א"כ יראה דדעת הראב"ד דאורז ודוחן חמץ נוקשה הוי ואפשר שגם הרשב"א היה סובר כן וכן נראה מדברי התוס' פסחים דף מ' ע"ב סד"ה רבא וז"ל שם קמח של עדשים דאין דרכם לבוא לידי חימוץ כל כך ועי' רש"א שם מ"מ אין הדברים יוצאין מידי פשוטן של דבריהם דנראה דס"ל לדעת הראב"ד לאסור קטניות אלא שהרב חק יעקב תמה מגמ' דפסחים דף ל"ה וקי"ד ע"ש. ולענ"ד להביא ראיה איפכא מסוגיא דפסחים דגרסינן שם ריב"נ אוסר באורז מפני שקרוב להחמיץ איבעיא להו וכו' ויש מקשים מאי נ"מ בבעיא זו כיון דלית לחוש להא דריב"נ. וי"ל דנ"מ לדידן בבעיא זו אי אמרינן דכוונת ריב"נ דקדם להחמיץ א"כ לא נשוי פלוגתא רחוקה דרבנן ס"ל דאפילו נוקשה נמי לא הוי אבל אי אמרי' דריב"נ קרוב להחמיץ אבל לא הוי חמץ גמור ורבנן דפליגי ע"כ אפילו נוקשה לא הוי. וכיון דמסיק דריב"נ קדים להחמיץ ס"ל וחייב כרת א"כ לרבנן נוקשה מיהת הוי. והא דאמרינן פסחים קי"ד דאכלו תבשילא דארוזא היינו ע"י שהיו מהבהבין אותו באור מקודם וטוחנין אותו ואף דקיי"ל דאין מבשלין כרמל שמהבהבין אותו באור כמ"ש רבינו הלכה ה' מ"מ י"ל דז"א אלא גבי כרמל דהוי חמץ גמור אז חיישינן שמא לא נקלה באור יפה אבל באורז דקיי"ל כרבנן דלא הוי אלא נוקשה ומדרבנן הוא לא חיישינן דלמא לא נקלה יפה וה"פ תלמודא ש"מ מדאכלו תבשילא דארוזא ע"י הבהוב ש"מ דלית דחש להא דריב"נ דלדידיה הוי חמץ גמור אסור לאכול התבשיל אפילו בהבהב מקודם כנ"ל. הארכתי קצת בזה כי כבר נהגו איסור בכל תפוצות ישראל במיני קטניות וגם בא"י נהגו איסור באורז כמבואר בפר"ח סי' תנ"ג ולפמ"ש הוא מן הדין כפי הנראה מפשוטן של דברי התוס' והראב"ד:

ואם נתערב בהם מים כל שהוא וכו'. עי' א"ח סי' תס"ב דאין הפי' כ"ש מעט מים אלא ר"ל יהיה איזה מים שבעולם וכל הדברים שנקראים מים כגון טל ושארי דברים הנזכרים בסי' תס"ו ע"ש שהביא ראיה. ויש לפקפק בו ובמלח אי הוי מי פירות עי' בטור שם ובב"ח, ומה שהביא הפר"ח ראיה דהוי מי פירות מדברי רבינו פ"י מהל' טומאת אוכלין והוא מהתוס' כבר העיר הרב ברכי יוסף שם דמדברי רבינו בפ"ז מהל' מקואות מוכח דהוי מים וע"כ אין הנדונים שוים ע"ש שהאריך. ועיקר בזה כמ"ש מהרלנ"ח סי' תנ"ה דמלח לבדו הוי מי פירות אבל עם מים מצא מין את מינו וניעור:

ח

תבשיל וכו'. ואין זה אלא מדברי סופרים. כתב הה"מ וזה מבואר בהלכות ובאמת שיטת רבינו חדשה היא עי' בלח"מ ופר"ח או"ח סימן תס"ז האריך בזה ע"ש. ומ"ש הפר"ח שם דהא דכתב רבינו משום שנאמר וכו' הוא ענין אחר והוא מקושר עם הל' ט' ובלח"מ לא הבין כן ע"ש ועי' בשו"ת נב"י מה"ת סי' ע"ט וכבר כתב הרב ברכי יוסף שמי שנזהר בכל הפסח לאכול דוקא חטים שנשמרו מעידן קצירה ולא ליל ראשון לבד לא הוי שום יוהרא כלל והך דבצקות של נכרים דאדם ממלא כריסו מהם היינו בשעת הדחק:

ט

דגן שנטבע בנהר וכו' מעט לכל אחד וכו'. עיין שה"ג ובכ"מ בטעמא דקבא קבא והמג"א סי' תס"ז תמה בזה ולפי טעמו א"כ רשאי למוכרו גם ביודע שלא יכלו. והגאון מ"ו כתב דגם כוונת הכ"מ להך ס"ס שכתב המג"א אלא משום דאין עושין ס"ס בידים כתב לסניף סברא זו דמסתמא לא ימכרנו ועיין בש"ך וט"ז יו"ד סימן פ"ד לענין תולעים ג"כ דרשאי למכור קבא קבא ולדידהו קושית המג"א נשארת וכבר העיר בנקה"כ שם. ונראה דדוקא גבי חמץ צריכין לסברת הכ"מ משום חומרא דחמץ וכן בכ"מ דאיכא חששא דאורייתא אבל במידי דהוא דרבנן כגון גבי תולעים דבטלים בששים וחששא דבריה אינה אלא מדרבנן סמכינן אסברא זו לחודא והא דלא הורה שם רבא כן גבי יי"נ משום דשם הוא חששא דאורייתא, ובזה י"ל ג"כ דב' מעשים היה אלא דמעשה דיי"נ היה בא לפניו מקודם ואותבוהו והדר ביה ושוב בא לפניו המעשה בחמץ והיה סבור כיון דאין כאן אלא איסורא דרבנן כמ"ש הלח"מ דכן הוא שיטת רבינו וכ"כ הפר"ח בסי' תס"ז כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה ר"פ כל שעה והיה ס"ל דבדרבנן לא קפדינן אלפני דלפני ועיין בתוס' ספ"ק דע"ז ואעפ"כ הדר ביה משום חומרא דחמץ ודו"ק כי קצרתי:

י

דגן שנפל עליו דלף וכו'. עי' הה"מ ולי נראה עיקר דרבינו לא היה גורס בגמ' קמח וס"ל דבקמח עכ"פ אותו הקמח השרוי במים אסור וכמ"ש הרא"ש מביאו הב"י סי' תס"ו ובט"ז אות ה' שם, ומ"ש שם דגם ע"ז חולק הר"ן צ"ע:

יג

כ"ז שאדם עוסק בבצק וכו'. וכ"ה בש"ע סי' תנ"ט ועיין בב"ח שם מה שהביא בשם שה"ג שיעור השהייה כדי הילוך ד' מילין אפילו בעוסק בבצק והחמיר שם גם בדיעבד ועמ"ש בש"י:

ה"ז אסור לאוכלו ואין חייבין עליו כרת. אפשר לומר מדנקיט רבינו אסור לאוכלו משמע דאין בו איסור תורה והא דכתב ואין חייבין כרת קאי על בבא ראשונה דחייב כרת אם משמיע קול הוי חמץ גמור כמו סידוק כמה שביאר הה"מ שיטת רבינו וכ"נ מדברי האחרונים שהביאו בשם רבינו דנוקשה מדרבנן הוא והצל"ח ר"פ אלו עוברין כתב דמדברי רבינו פה משמע דחייבין מלקות בנוקשה ול"נ כמ"ש:

יט

לא תשרה אשה מורסן. עיין כ"מ ופר"ח סי' תס"ה כתב כיון דמים מועטים הם לא אכפת לן וכמ"ש הה"מ בהל' ז' גבי לתיתה ע"ש. והרב הגאון מ"ו תמה דאם הי"מ מתירין שם במים מועטים היינו בחיטין שלמים כמבואר סי' תנ"ג משא"כ במורסן ודאי דיש להחמיר ע"כ:

לתוך החרוסת וכו'. עיין בטור סי' תס"ד. בספר שעה"מ תמה בזה דהא לא הוי אלא נוקשה והטור ס"ל סי' תמ"ב דנוקשה מותר להשהותו ועמ"ש בזה בש"י ר"פ א"ע. ואפשר לומר דלענין זה ס"ל להטור דגזרינן דלמא אתי למיכל מיניה משא"כ בנוקשה דאינו ראוי לאכילה כ"א קצת לא שייך דלמא אתי למיכל מיניה ואין סברת השעה"מ מוכרח:

כג

כלי מתכות וכלי אבנים וכו' וכן הסכינין מרתיחן וכו'. הנה רבינו שינה כאן הלשון, בכלים וכו' כתב שממלא עליהם מים ומרתיחן ובסכינין כתב בכלי אחד, יראה מדברי רבינו דס"ל כדעת הר"ן דכלי ראשון היינו כ"ז שמרתיח אפילו אינו עתה על האש אלא כ"ז שהיד סולדת בו מקרי כלי ראשון והמדקדק בדברי הר"ן יראה דוקא בסכינים ודומיהם מהני הגעלה בכלי ראשון כה"ג אבל דברים שנשתמש בהם ממש בכלי ראשון לא מהני הגעלה כזה רק צריך שתהיה היורה על האש ממש וכ"ה שיטת רבינו. ומתוך מ"ש יתבאר מדברי הר"ן דכ"ר מקרי כ"ז שהיד סולדת בו ובשבת פ' כירה בסוגיא דאילפס משמע מדברי הר"ן דלא מקרי כ"ר כ"א כשהוא על האש ממש דהיינו בדוד שהאש מהלך תחתיו אבל קדירה העומדת אצל האש כעין שאנו מבשלים הקדירות לא מקרי כ"ר וא"כ לפי"ז לא יפה עושים במה שמניחים קדירה גדולה אצל האש ומרתיחין אותו ומגעילים בתוכה, ובסכינין ודומיהם ודאי דמהני הגעלה זו כמ"ש ועיין בירושלמי שבת דף י"ד וק"ע ד"ה מפני ומ"ש שם בש"י, ובש"ע סי' תנ"א גבי סכינין מצריך קודם הגעלה לשופם במשחזת לאו דוקא כמ"ש הב"ח ע"ש שהביא ראיה מקערות וקדירות דא"א במשחזת ואין לדחות ראיית הב"ח היכא דאפשר מיהת ליעבד דהא סכינין קילי כמ"ש דעת הר"ן ורבינו וכ"ה בשה"ג ע"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.