שפת אמת/שבת/ז/ב
בגמ' ואם חקק בו ד'. פרש"י בקרקע הבית. ולולי דבריו ז"ל הי' נראה לפרש חקק בקורה שמשלמת לעשרה ונמצא דמקום החקק יש חלל י' והוי השאר חורי רה"י. ובזה הי' מיושב מה שהקשו התוס' מסוכה דהכא שאני דכיון דעל הגג רה"י היא ממילא ע"י החקק של ד' נחשב כל הרשות דלמטה חורי רה"י. כמו דקיי"ל בבית שיש בו ארובה ד' חשיב כל הגג חורי רה"י ע"י הארובה. וכן בחלון ד' כמבואר בטוש"ע (סי' שמ"ה סעי' טז). ואפשר דמשו"ה נדו הראשונים מפי' זה מלשון הגמ' והשלימו לעשרה דעל הקורה ממילא נשלם עשרה והו"ל למימר סתם חקק ד' על ד'. ותו דלפי' הנ"ל אף אם באמת לא נשלם למטה עשרה ע"י החקק כגון אם במקום החקק הי' הקורה דקה. או שהי' למטה נגד החקק עפר וכדומה. מ"מ הי' נחשב חורי רה"י כיון דעל הגג רה"י היא וכמו ארובה וחלון בבית כנ"ל. להכי פי' שחקק בקרקע ודבריהם אמת:
שם בגמ' והשלימו לעשרה. אפשר דדוקא בחקק פחות מי' והשלים מחיצה שלמעלה עד דאיכא י' לעשות החקק רה"י להכי נידון כחורי רה"י. אבל חקק בעומק עשרה אין סברא דאם יהי' מחיצות טפח מרוחק כמה מן הבור יתחשב כולו חורי רה"י. ובהכי מיושב מה שהקשה בס' בית ישראל בסוכה (ד:) אמאי לא פי' תוס' בחקק עמוק עשרה. ולמ"ש א"ש [כן י"ל בדברי התוס'. אכן ברשב"א ל"מ כן שהביא י"מ שחקק בעומק י' ואפ"ה מותר לטלטל בכולו ע"ש]:
שם בגמ' א"ל רבא לאביי לדידך כו' התם לא ניחא תשמישתי' כו'. ולכאורה הי' צ"ל אמר לי'. ודוחק לומר דסתם הגמ' מתרץ הכי. לכן י"ל דכל זה בכלל הקושיא ובלשון תימא וכי נאמר דהתם לא ניחא תשמישתי' יותר מהכא. וס"ל להגמ' דאדרבה דבזוית יותר ניחא לילך לשם ולהשתמש מחור שיש בכותל. ומאי דלא השיב אביי י"ל דהוא לא חש להאי קושיא ולא ס"ל הא דר"ד אר"י. והכרמלית דקתני בברייתא לעיל לדידי' י"ל דאתי לרבויי שאר כרמלית צידי רה"ר או איצטבא שלפני העמודים דלעיל. אכן בסמוך בקושיא הב' לשון הגמ' תנן משמע דסתמא דגמ' מקשה הכי לאביי קשה לשון התי' זימנין משני לה, למי אמר הכי:
שם בגמ' והאר"י כו' חוקקין להשלים. לכאורה הא י"ל דהכא מיירי דבהכותל עצמו אין בו עובי ד' דשוב אין שייך לומר חוקקין. וי"ל לפמ"ש לעיל לפרש דברי התוס' דהא דחייב בדבילה שמינה שנדבקה בכותל צריך להיות למעלה ד' ברוחב הכותל. א"כ כיון דמוקי לה בדבילה שמינה ע"כ מיירי שיש ד' בעובי הכותל. ואע"ג די"ל דלמעלה יש בו ד' ומתקצר ויורד לא ניחא לי' לשנויי בשינויא דחיקא:
בתוס' ד"ה ואם חקק כו'. וקשה לריב"א כו' ותי' דשאני התם כו'. עיקר כוונת התוס' לחלק דלענין שבת עיקר המחיצה להבדיל בין רשות החיצון ולהכי מצטרף חצי כותל של המחיצה עם הגידוד. אבל בסוכה דמכשירין מקום החקק הסכך שעליו צריך להיות מונח על כל המחיצה וא"כ מה שמרוחק יותר מג' אינו מצטרף וכ"כ הר"ן. אכן התו"י מחלק משום דהכא המחיצות עם התקרה הם עשרה עדיף טפי ולדעתם בסוכה נמי אם יהי' הסכך שעליו משלים לעשרה דיהי' על המחיצות עשרה הסוכה כשירה אפי' ברחוקים מן החקק ג"ט. ולא משמע כן מסתימת לשון הגמ'. ותו קשה מה יתרץ בהא דמחיצה חמשה וגידוד חמשה דשם אין במחיצה אלא ה' ואעפ"כ מצטרף ולא התנה בגמ' שיהי' תוך ג'.
וראיתי במ"א (סי' שמ"ה ס"ק י"ג) שמביא מ"ש הרא"ש הלכך ע"י מחיצות החיצונות שגבוהין י' נקרא רה"י ולא ע"י הפנימיות פי' כיון שרחוקים ג"ט. ומסיק ע"ז המ"א דמשמע דאם אין בו עשרה עם הקורה צריך שיהי' החקק תוך ג"ט.
ותמהני שלא הביא דדעת התוס' והר"ן אינו כן. ולפענ"ד נראה דגם הרא"ש ס"ל הכי מדהתחיל וכ' דסוכה שאני שצריך להיות סמוכות לסכך דלתי' תו"י א"צ לזה. והגם די"ל דבעי לפסול בסוכה אפי' יהי' עם הסכך גובה י' כמ"ש. מ"מ דוחק לומר דהרא"ש מצרף ב' התירוצים. לכן נ"ל בכוונת הרא"ש דלענין רה"י א"צ לצרף מחיצות פנימיות אל החיצוניות. וכיון דבין הרה"ר יש הפסק מחיצה חיצונה בצירוף הפנימי עשרה נהי דאינו חשוב רה"י ע"י פנימיות מ"מ ע"י חיצוניות נעשה רה"י. אבל לעולם לא נתכוין הרא"ש לצרף הטפח של הקורה כנ"ל:
בד"ה התם לא ניחא כו'. עי' מהרש"א שהקשה דבס"ד דלא ידע לחלק בין ניחא תשמישתי' תקשי מ"ש דמודה ר"א בקרן זויות ע"ש שכ' ויש ליישב.
והישוב פשוט דאין שום הכרח לרבא לומר דר"א מודה בקרן זויות ומ"ש התוס' כן לעיל הוא למסקנא דהכא דמחלקינן בין ניחא כו'.
ועוד יש ליישב דוודאי לענין גוף הרשות אי הוי רה"ר שפיר יש לחלק בין ניחא תשמישתי' אבל מצד חורי רה"ר דכרה"ר דמי לא הוי ס"ל לרבא לחלק בהכי:
בד"ה והלכה כו'. תימה לר"י כו'. וי"ל דהתם נהי דאמרינן חוקקין מ"מ מאחר דבמזוזה צ"ל פתח לכן שפיר צ"ל עכ"פ רוחב ד' וגובה עשרה שיהי' צורת הפתח עכ"פ. אבל כאן כיון דאמרי' חוקקין שוב הוי רה"י גמור [וכעין זה כתבו התוס' בחולין (קכו.) ד"ה אין ע"ש]:
בא"ד. ואור"י כו' ומצד רה"י הם רחבים ד'. לכאורה יש לפרש דאין בחור מקום ד' על ד' רק הסוף לצד רה"י רחב ד' ולא במשך ד' טפחים. ולפ"ז מ"ש בתוס' דמצד חורי רה"י הוי כרה"י היינו על כל החור הואיל והוא פתוח לתוך רה"י. ולפ"ז אם יהי' לצד הפנים כרמלית וכדומה לא יהי' בחור דין רה"י. וכן נראה שהבין המהרש"א. והוסיף עוד לבאר דמצד הגובה נמי צריכין התוס' לפרש הטעם משום דפתוחין לרה"י דאל"כ הא אין בגובה החור י' ע"ש. דבזה מפרש דברי הירושלמי שהביאו התוס'. ובאמת דברי המהרש"א תמוהין מאד דמ"ש מכל גדר גבוה י' ולמה לי שיהי' בחלל החור י' דכיון שהחור הוא בכותל למעלה מי' סגי בהכי והוי כמו גדר. ואין לומר טעם המהרש"א כיון דלמעלה הכותל סתום על החור לא שייך למימר גוד אסיק כמו בכל גדר. וכן ראיתי אח"כ בס' ראש יוסף בחידושים. דמסוגית הגמ' כאן מוכח דאינו כן מהא דפריך בפשיטות הא נח בחור ואכתי לא אסיק אדעתי' לומר חוקקין להשלים. דבתר הכי פריך וכ"ת דלית בי' ד' כו'. וא"כ הלא אף שיש בו ד' על ד' בלא חקיקה נמי אין בו דין רה"י הואיל ואין בו גובה י' לפי' רש"י דחור זה מפולש לרה"ר בלבד. א"כ מוכח מיהא דלרש"י כה"ג רה"י הוא כמו גדר גבוה י'. ומנ"ל למהרש"א לומר דהתוס' לא ס"ל הכי. וגם ברמב"ם (פי"ד משבת) ובעבודת הקודש לרשב"א כתבו להדיא דחור פתוח לרה"ר בלבד ויש בו ד' וגבוה י' רה"י הוא ע"ש. וצ"ע לישב דעת המהרש"א בזה. אבל בעיקר פי' התוס' נלע"ד דכוונתם דהחור יש בו ד' על ד' בצד של רה"י אלא דכלפי רה"ר אין בו רוחב ד' וכ"כ בתוס' בעירובין להדיא. ולפ"ז החור רה"י מצד עצמו וגם הצד שכלפי רה"ר אית בי' נמי דין חורי רה"י כיון שהוא אותו החור של רה"י שישנו בצד רה"י. אלא להא מילתא דצריכין הנחה ע"ג מקום ד' פליגי ר"מ ורבנן אי אמרי' חוקקין להשלים. והשתא מ"ש בתוס' פתוח לרה"י הוא לאו דוקא דה"ה בפתוח לכרמלית כיון דהחור בעצמו רה"י הוא וכמ"ש. ובהכי מיושב הכל דלפי' המהרש"א קשה מאי פריך והאר"ח כו' באנו למחלוקת כו' ודלמא איירי מתני' כשצד הב' של הכותל פתוח לכרמלית או למקום פטור. דנהי דכתבו התוס' דסתם חורין מפולשין הם אבל מנ"ל דמפולשין לרה"י. והגם דיש לדחוק וליישב דכיון דהך מימרא דר"י אר"ח דבאנו למחלוקת ר"מ ורבנן קאי באמת על המשנה דזרק בכותל ע"כ מיירי בחד גוונא כדבעינן למימר לקמן. מ"מ האמת נ"ל כמ"ש דלאו דוקא בפתוח לרה"י כנ"ל. שוב מצאתי בחי' הריטב"א בעירובין כ' ג"כ בהדיא דלא כמהרש"א דחור יש לו דין גדר כל שהחור למעלה מי' ע"ש. דמשמע נמי בלשונו דהחור יש בו ד' על ד' מצד א' כמ"ש. ולפ"ז נ"ל דמודין התוס' דאם אין בצד השני ד' על ד' לא אמרינן חוקקין. דלפי' המהרש"א קשה מה בכך דפתוח לרה"י מ"מ הא ס"ל לתוס' דכל שאין בשום צד שיעור הצריך לא אמרינן חוקקין. ומה לי ג' או ד' כיון שאין בו ד' על ד' כשיעור הצריך. ואפשר דגם המהרש"א פי' דברי התוס' בד' על ד' רק מצד גובה י' בלבד הוכרחו לפרש שיהי' החור פתוח לרה"י:
מיהו מה שכתבו התוס' וכ"מ בירושלמי קשה להבין הראי'. והי' אפשר לומר למ"ש התוס' לשון הירושלמי בין שיש שם ד' כו' משמע להו לפרש שם במקום שנח מדלא כ' שיש בו ד'. אבל לפנינו בפ' הזורק בירושלמי הגירסא בין שיש בו ד'. וצ"ל עיקר הראי' מדלא נקט הירושלמי לשון כל שהוא כמו בגמ' שלנו. גם בס' קקיון דיונה כתב קצת דיוק בירושלמי ע"ש:
בא"ד. ודוקא אותם שלמעלה מי' חשיבי חורי רה"י כו'. וקשה לי דמשמע מדבריהם אי הוי למטה ג"כ רה"י הי' מבטל דין חורי רה"ר. ואין לזה טעם דלמ"ד חורי רה"ר כרה"ר מה בכך דצד הב' לרה"י, רבים מבטלין רה"י שמענו אבל תשמיש היחיד לא שמענו שיבטל רה"ר. ע"כ נלע"ד דכוונת התוס' דלא תקשי לדבריהם דחורים הללו הם מצד רה"י ג"כ. א"כ לדידן דס"ל כרבא דחורי רה"ר לאו כרה"ר למה נקט ר"י אר"ח דבלמעלה מי' באנו למחלוקת הלא גם למטה מי' פליגי בהא להכי תירצו כנ"ל. ולעולם לאביי דכרה"ר דמי התוס' מודים דאפי' אם בני רה"י נמי משתמשין בו אינו בטל עי"ז מדין רה"ר כנלע"ד בזה:
בא"ד. אבל שלמטה מי' כו'. פי' הפשוט נראה דקשה להו כיון דחורי רה"ר כרה"ר במפולשין א"כ איזהו חורין הוי כר"ה ומחלקין בין למעלה מי' וכו'. ומ"מ אפשר דגם לדידן דחורי רה"ר לאו כרה"ר משום דלא ניחא תשמישתי' מ"מ לענין זה מהני שלא יהי' כרה"י. וכבר כתבתי במ"א ראי' לזה מלשון התוס'. וכעת ראיתי שבמ"א (סי' שמ"ה) הביא כן בשם הע"ש והוא חולק עליו וסובר דהתוס' כ' כן רק לאביי ולא לרבא. והאחרונים הקשו עליו דא"כ למה נקט ר"י למעלה מי'. ובוודאי לכאורה יש לפרש בתוס' דקשיא להו למה נקיט בנח למעלה מי' באנו למחלוקת כו' הא גם למטה כן. גם י"ל דהי' ק"ל למ"ש דמיירי בחורים הפתוחין גם לרה"י א"כ למה מקשינן דוקא לאביי דהא לרבא ג"כ קשה. דנהי דלית לי' דחורי ר"ה כר"ה מ"מ י"ל בכה"ג דחייב מטעם חורי רה"י לכן כתבו דבלמטה מי' לא הוי כחורי רה"י משום דבני ר"ה משתמשים בהם. וא"כ יש ראי' ברורה לבעל הע"ש. ולכאורה הי' אפשר ליישב דלרבא לא איירי כלל במפולשין לרה"י ודוקא לאביי דס"ל חורי רה"ר כרה"ר מוכרחין לפרש במפולשין. וראיתי שכ"כ בס' ראש יוסף ג"כ. אבל הוא שגגה דא"א לומר כן דהא ס"ל לתוס' דל"א חוקקין כל שאינו מקום ד' בצד א'. ואולי י"ל בדוחק שגם שאינו מפולש מ"מ איירי בחור כזאת שיש בצד א' ד'. וכ"ז אינו אמת. וגם בתוס' לקמן (ק.) כ' בפשיטות דאיירי במפולשין ושם מסתמא קאי בשיטת רבא דקיי"ל כותי'. אכן עיקר הקושיא לק"מ דהא מימרא דר"ח הנ"ל קאי על המשנה דקתני בזרק בכותל למעלה מי' כזורק בארץ וע"ז אמר ר"י בשם ר"ח דבחור גם למעלה מי' מחייב ר"מ ע"ש בפ' הזורק. ובירושלמי מפורש כן יותר בלשון אחר על המשנה ל"ש אלא באין בו חור אבל בחור באנו למחלוקת כו' ע"ש. וא"כ ה"ה למטה מי' נמי בחור באנו למחלוקת כו' אלא דלרבותא נקט למעלה דפטר לי' תנא דמתני' כנ"ל ברור דלא הי' כן כוונת התוס' לדייק מה דנקט למעלה. וראי' לזה דלפי' הנ"ל מאי תירצו משום דלמטה הוי חורי רה"י מה בכך הא לאביי דכרה"ר דמי ומ"מ בעינן הנחה ע"ג מקום ד' ושייך שפיר לומר באנו למחלוקת אי חוקקין להיות מקום ד'.
ויש מעקשין לומר דלא איירי הכא שזרק ד' אמות. וכ"ז אינו חדא דהא הוי מצי למימר כה"ג בזרק ד'. וגם כבר כתבתי דקאי על המשנה דאיירי בזרק ד' לכן פי' קמא עיקר. ובמאי דמחולקין המ"א והע"ש אין הכרע בתוס'. ועי' ברי"ף ורא"ש שכתבו ואי אית בי' ד' על ד' ולא גבוה י' כרמלית היא. והרי"ף אפשר דלא פי' כתוס' דסתם חורין מפולשין לרה"י. אבל הרא"ש נמשך בכ"מ אחרי שיטות התוס' א"כ מוכח דלא כמ"ש המג"א אלא דלמסקנא נמי חורין שלמעלה מי' אין דינם כרה"י:
בא"ד. וה"פ וכ"ת כו'. ופירושם דחוק דא"ה מה ס"ד דהתחיל לומר וכ"ת כדמסקו בעצמם ליישב פירש"י מכח זה. ובספר פני יהושע מפרש דקאי למ"ד דא"צ ד' על ד'. וגם זה דחוק דא"ה דלא אתיא ככו"ע א"כ מה התחיל להוכיח מדלא מוקי בחור דלמה לי' לפרושי הכי כיון שאינו אליבא דכו"ע. אכן יותר נראה דאתיא ככו"ע וס"ל דכיון דזרק בכוונה לתוך החור אחשבי' למיהוי מקום ותו א"צ שיהי' ד' ע"ד כמו זרק בפי כלב וכדומה ודוקא למעלה מי' צריך ד' כדין רה"י וכפי' הפ"י ע"ש כי קצרתי:
בא"ד. ועוד דע"כ כו'. עי' מהרש"א מ"ש הטעם למה לא מוכיח הגמ' באמת מלמטה מי'. וי"ל למ"ש התוס' לעיל בשם הר"ת דגם ברואה פני הקרקע בעי שיהי' ברחבו ד'. א"כ י"ל דמיירי כמ"ש התוס' דבצד האחר יש בו ד' והניח החפץ בהתחלת החור דהו"ל רואה פה"ק. ומאחר דבצד האחר יש בו ד' שפיר מועיל ראיית פה"ק כמו כשיש בהצד ד' אבל למעלה מי' שיהי' עי"ז רה"י ס"ל להגמ' דאינו מועיל כיון דאינו מונח אמקום ד'. אבל בדברי התוס' אין לפרש כן וק"ל: